מהפכת יולי 1830

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
החירות מובילה את העם - ציור מפורסם המתאר את המהפכה
התקפת ארמון הלובר, 29 ביולי 1830
קרב ברחוב רואן, 29 ביולי 1830, ציור מאת איפוליט לקון

מהפכת יולי 1830 היא כינוי לחילופי שלטון בצרפת שבהם הדיח המעמד הבינוני מהשלטון את המלך שארל העשירי והעלה תחתיו את המלך לואי פיליפ. על אף שלאחר המהפכה נותר המשטר בצרפת מונרכיה, רבים רואים במהפכה זו מעבר מ"המשטר הישן" (ancien regime), משטרו של בית בורבון, לצורה מרוככת יותר של מונרכיה המכונה המונרכיה של יולי.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר שארל העשירי עלה לשלטון בצרפת ב-16 בספטמבר 1824, הייתה צרפת בשלבי שיקום מהמלחמות הנפוליוניות. קודמו של שארל, אחיו לואי השמונה עשר, נהנה מתקופת מלוכה שקטה ומתמיכת רוב העם. הממשלה הייתה עדיין אוטוקרטית, אך אפשרה לאזרחיה חופש גדול יותר יחסית למשטר שלפני המהפכה הצרפתית. לואי השמונה עשר ביסס רבות מהחלטותיו על דעת הקהל, והתייחס לרצונותיה של העילית הפריזאית. מועצה נבחרת פעילה, אך בעלת סמכויות מוגבלות.

שארל האמין כי מונרכיה אבסולוטית היא צורת השלטון הטובה ביותר. רבות מפעולותיו גרמו לפחד בקרב המעמד הבינוני. הוא החל לעודד את הכנסייה, והעביר אליה את השליטה במערכת החינוך. במעשה זה לא רק פגע ברגשות רבים, אלא גם גרם לפילוג במחנה המלוכני עצמו. מקורביו של שארל היו ישועים, זרם קיצוני אף בקרב אנשי הכנסייה, ורבים מהמונרכיסטים ומאנשי הכנסייה המתונים חששו מפניו. כמו כן חילק פיצויים בסכום ניכר לגולים מקרב האריסטוקרטיה שאיבדו את אחוזותיהם. הפיצויים היוו נטל על קופת המדינה, והשגת הכספים לשילומם נעשתה באמצעות תכסיס פיננסי של פגיעה בערכן של אגרות חוב ממשלתיות, פעולה שפגעה ברבים מאנשי המעמד הבינוני.

בינואר 1828, לאחר שבבחירות לבית הנבחרים השיגה האופוזיציה רוב, התפטר הרוזן וייל, ראש הממשלה החריף והתככן, שליווה את מלוכתו של שארל, ואת מלוכתו של קודמו, לואי השמונה עשר, שעמד מאחורי רבים מהצעדים הקיצוניים של שארל, אך הצליח לעשות זאת בתבונה ובאורך רוח. את מקומו של וייל תפס הרוזן מרטיניאק, שנודע כמתון ופייסני. עלייתו של מרטיניאק לעמדת כוח, הייתה אך ויתור פרסונלי מצדו של שארל. עקרונותיו הקיצוניים של המלך נותרו בעינם. מרטיניאק נקט בצעדים כהסרת הצנזורה על העיתונות, והקטנת כוחם של הישועים. על אף שבכוחה של מדיניות זו היה לשמור על מלכותו של שארל, שארל קצר הרואי החליף את מרטיניאק ב-1829 בנסיך דה פוליניאק, אחד מהגולים ששבו מגלותם, והיה אדם בעל חזון מלוכני קיצוני, כמלכו שארל.

פוליניאק קיווה כי יהיה בכוחן של הצלחות במדיניות החוץ להסיט את תשומת הלב מן המשטר הקיצוני מבית. ואכן בתקופה זו נחלה צרפת הצלחה בקרב נבארינו (קרב ימי גדול שנערך ב-20 באוקטובר 1827 בין הצי הטורקי ובין כוחות משולבים של בריטניה, צרפת ורוסיה, במסגרת מלחמת העצמאות של יוון), והחלה במפעל הקולוניאלי הגדול של כיבוש אלג'יריה.

ביולי 1830 החליט פוליניאק לפתור את חילוקי הדעות שלו עם בית הנבחרים בנוגע לפררוגטיבה המלכותית, באמצעות צווים שבהם פיזר את הפרלמנט, הקטין את רשימת הזכאים לבחור ב-75%, ודיכא את העיתונות.

המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצווים שהוציא המלך היו שינוי כה בולט בצורת המשטר, שניתן לראותם כניסיון הפיכה. בתחילה ניסה הפרלמנט להילחם בצווים באמצעים חוקיים, ולאחר מכן עבר להתנגדות אלימה. לאחר שנלחמו למשך שלושה ימים ברחובות פריז נגד חיילי המלך, פנו הפועלים (אשר יצאו לרחובות כתוצאה מסגירתם המכוונת של המפעלים על ידי בעליהם הליברלים) והקימו מתרסים ברחובות פריז. עד מהרה הונף דגל הטריקולור, על בניין העירייה, והחליף את דגלם הלבן של הבורבונים. שארל, ונכדו אנרי, אשר הוכרז כיורשו, נאלצו לצאת לגלות.

הצלחתם המהירה של "שלושת ימי התהילה" (les Trois Glorieuses), כפי שנקראו הימים שבין 27 ל-29 ביולי 1830, שבהם נלחמו הפועלים במתרסים נגד צבא המלך, העמידה את האופוזיציה הליברלית לשלטונו של שארל במצב מביך. בעוד שהם ניסו לשנות את המשטר באמצעות מילים, הצליחה המפלגה הרפובליקנית הקטנה לנצל את המצב וליצור מהפכה.

עלייתו של הדוכס מאורליאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אך המפלגה הרפובליקנית, שמטרתה המוצהרת הייתה החזרת הרפובליקה של 1793, כללה בעיקר פועלים וסטודנטים, שהונהגו בידי גודפרוא קוויניאק והכימאי רספיי, חסרי הניסיון והצעירים. לא הייתה לה כל אחיזה בגופי השלטון, או בעמדות הכוח בפריז. עד מהרה השתלטו הבורגנים הליברלים על המצב, והחלו לקדם את עמדות ה"אורליאניסטים" אנשיו של הדוכס מאורליאן, אחיינו של המלך לואי השישה עשר, שפעלו בחשאי מאז 1829 בהנהגת אדולף תיאר. הדוכס הובהל בידי הליברלים ממקום מושבו מחוץ לפריז, ושוכן בארמון המלוכה, תוך שהוא נושא את התואר החדש "לויטננט גנרל של הממלכה", בעוד שמהצד השני, המרקיז לאפאייט, הגיבור הלאומי המכובד שעמד בראש קבוצת רפובליקנים, השתכן בבניין העירייה.

עימות בין שתי הממשלות היריבות נמנע, כאשר לאפאייט שינה את עמדתו והחל לתמוך בדוכס מאורליאן, אשר החל לשאת את השם "המלך לואי פיליפ". על מנת להימנע מהצרות שנגרמו לקודמיו, הסכים לואי פיליפ לתנאים הבאים:

  • הכרה בעליונות העם, תוך נשיאה של התואר: "מלכם של הצרפתים בחסד האל וברצון העם".
  • השרים יהיו אחראים הן בפני המלך, והן בפני הפרלמנט.
  • אישרור המלוכה העוברת בירושה על ידי מועצת השרים.
  • השמטת סעיף 14 של הצ'ארטר (מכוחו מלך בית בורבון) שאפשר למלך לשלוט באמצעות צווים.
  • הורדת סף הקניין שאפשר לאדם להיכנס לרשימת הבוחרים מ-300 פרנק ל-200 פרנק, הורדת הסף שאפשר לאדם להיבחר ל-500 פרנק, והורדת גיל המינימום לבוחרים ולנבחרים לבית הנבחרים ל-25 ול-30 בהתאמה.
  • הסרת מעמד הדת הקתולית כדת המדינה.

עם המלכת לואי פיליפ החלה תקופה שלטונית חדשה בתולדות צרפת - תקופת המונרכיה של יולי.