מוזיקה תוכניתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מוזיקה תוכניתית היא אפיון של יצירה מוזיקלית המתארת תכנים חוץ מוזיקליים.

בבסיס הרעיון נמצאת ההנחה שיצירה מוזיקלית יכולה לבטא ולתאר יצירה ספרותית, רעיון פילוסופי, סיפור אישי, יצירה מן האמנות הפלסטית, וכו', זאת בעזרת טכניקות חיבור שונות (תזמור מיוחד, מרקם, צבעוניות, שימוש במוטיבים מיצגים ועוד). מאחר שמוזיקה תוכניתית מקושרת באופן בלתי נפרד לדימוי מוחשי אחר, היא הופכת למוזיקה מופשטת פחות מאשר יצירה מוזיקלית לא-תוכניתית, והיא ההיפך ממוזיקה אבסולוטית. המוזיקה התוכניתית מדגימה אולי בצורה הבולטת ביותר את העושר המוזיקלי ואת האפשרויות להעביר רעיונות בעזרת צלילים בלבד, ולגרום גם לכך שהיצירה המוגמרת, הסופית, תשלוט לגמרי בתוכן ובמידה מסוימת תהיה אף עצמאית ומשוחררת ממנו.

במוזיקה המערבית, המוזיקה התוכניתית (שאינה ליטורגית, אופראית או קולית) הפכה נפוצה בעיקר מהמאה ה-19 ואילך, אך היה לה קיום לפני כן. ישנן כמה דוגמאות ידועות מלפני המאה ה-19: הקונצ'רטי המפורסמים של ויואלדי (ארבע העונות) גם הם מוזיקה תוכניתית מובהקת, ולכל קונצ'רטו נתן המלחין תיאור-סיפורי קצר המשקף את המופיע בפרק בעזרת תצלילים ומוטיבים. דוגמה קלאסית נוספת היא הסימפוניה השישית של בטהובן, "הפסטורלית", שבה לכל פרק ניתן תיאור על הסצנה התוכניתית המתרחשת בו כגון "הסערה", "שמחת האיכרים" "זרימת המים בפלג" וכו'.

במאה ה-19 התבטא הרעיון ביצירות רבות, ומלחינים רבים כמו מנדלסון, שומאן, דביסי ואחרים, כתבו מוזיקה שאפשר להגדירה כתוכניתית ברמה מסוימת. אחת הדוגמאות הידועות לכך היא הסימפוניה הפנטסטית מאת ברליוז, שגם שם כל פרק מבטא לא רק סיפור קטן, אלא גם הלך רוח, ויחסו הסובייקטיבי של המלחין כלפי המתרחש.

החל מן המאה ה-19 גם נפוצה הסוגה שנקראת פואמה סימפונית, שמתמצתת את רעיון המוזיקה התוכניתית. מאחורי כל פואמה סימפונית עומדת (כמעט תמיד) יצירה ספרותית ידועה ומפורסמת, שעל המלחין להגיש באמצעות המוזיקה, ללא שירה או הקראה של הטקסט המדובר. מלחינים ידועים שכתבו פואמות סימפוניות הם ליסט, מפתח הז'אנר העיקרי, צ'ייקובסקי בפואמות סימפוניות כמו רומיאו ויוליה הידועה, ריכארד שטראוס בפואמות מפורסמות כמו טיל אוילנשפיגל, ומלחינים רבים אחרים.

P music.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא מוזיקה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.