מוחמד אחמד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מוחמד אבן עבדאללה אחמד ה"המהדי"
(12 באוגוסט 1844; פורט סודאן - 22 ביוני 1885) (בגיל 40)
Muhammad Ahmad al-Mahdi.jpg
שם בשפת המקור محمد أحمد المهدي بن عبد الله
מדינה סודאן
מקום קבורה אומדומראן
מנהיג מוסלמי בסודאן האנגלו-מצרית
תקופת כהונה 1881 - 1885 (כ־4 שנים)
הבא בתפקיד עבדאללה אבן מוחמד

מוחמד אחמד אבן סייד עבדאללה (ערבית: محمد أحمد المهدي بن عبد الله) שכונה בידי הבריטים לעתים גם "המהדי המשוגע" (12 באוגוסט 1844 - 22 ביוני 1885) היה מנהיג מוסלמי בסודאן האנגלו-מצרית. הוא הכריז על ג'יהאד וגייס צבא לאחר שהכריז על עצמו כמהדי ב-1881, והוביל מלחמת שחרור מוצלחת נגד הכיבוש הצבאי העות'מאני-מצרי. הוא נפטר זמן קצר לאחר שחרורה של ח'רטום, והמדינה שיסד נכבשה מחדש ב-1899.

שנות חייו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוחמד אחמד נולד ב-1844 באי דיראר על הנילוס בסמוך לדונגולה שבצפון סודאן, לבונה סירות עני, משפחתו הייתה חסרת יחוס אך אחמד עצמו טען שמוצאו מן האשרף- צאצאיו של הנביא מוחמד. משפחתו עברה לח'רטום בניסיון למצוא פרנסה טובה יותר, וכל אחיו של מוחמד נכנסו לעסקי בניית הסירות, בדומה לאביהם. מוחמד בחר במקום זאת להתמקד בלימודים דתיים, בדומה לסבו שהיה מנהיג דתי. נפטר האב בגיל צעיר ואחמד נאלץ לדאוג לגורלו.

למן נעוריו דבק מוחמד אחמד בקנאות בדת האסלאם. תחילה למד את הקוראן בח'רטום וקרארא, ולאחר מכן הפך לתלמידו של השייח' מוחמד שריף. דבקותו של אחמד בדת, צניעותו והכריזמה שהפגין, כל אלה הביאו לו מספר חסידים, שאיתם פרש ב-1871 לאי אבא שעל הנילוס הלבן. שם הקים מסגד ועסק בהטפות דתיות, בעודו חי חיי צניעות קיצוניים בשוחת בוץ על שפת הנילוס. הוא זכה במהרה למוניטין מכובד בקרב הקהילה המקומית, כנואם וכמיסטיקן. הוא הטיף לחזרה לעקרונותיו של הנביא מוחמד, ולקיום התפילות והמצוות בהתאם לציווי הפשוט בקוראן.

כל אותו הזמן עדיין נחשב מוחמד אחמד לתלמידו של השייח' שריף. הקרע בין המורה לתלמידו אירע בעקבות מקרה פעוט: שייח' שריף ערך חגיגה לכבוד מילת בנו, במהלכה הכריז כי בזמן החגיגות הוא מבטל את האיסורים הדתיים על ריקודים ושירה, מוחמד אחמד התקומם על פסיקה זאת וקבע שלאיש אין סמכות לבטל את החוק האלוהי. עוד מחה אחמד על ההתרופפות המוסרית שחלה בדור הנוכחי. כאשר שמע שייח' שריף על התנהגותו החצופה של תלמידו, הוא זימן אותו לפניו ונזף בו קשות, למרות תחינותיו של אחמד למחילה הוא גורש בבושת פנים מן המסדר הדתי. זמן מה לאחר מכן, מששב להתרפס בפני מורו לשעבר, כינה שריף את אחמד בכינוי המעליב "דנגלווי ארור". העלבת מוצאו של אחמד סתמה את הגולל על יחסיו עם שריף. אחמד העביר את נאמנותו לשייח' קורישי, יריבו של שריף, ועזב את האי אבא לעיירה מסאלאמייה.

בהתכחשותו לרבו יצר לעצמו אחמד מוניטין של צדיק הלוחם ברשע ובעיוות, רפורמטור דתי שינקה את האסלאם האמיתי מן השחיתות שדבקה בו בדורות האחרונים. השמועה אף גרסה כי אחמד גם יילחם בעוולות שתושבי סודאן סופגים מידי השליטים העות'מאנים-מצרים. אחמד שם לב כי בכל פעם שהופיע אדם שנראה מלומד והיטיב להתבטא, התושבים היו מכריזים עליו כ"מהדי המושיע", ומצפים ממנו לגאולה. השימוש בשמו של המהדי נועד להקנות אופי דתי ואוניברסלי למרידה. חשוב לציין כי בקרב הסונים, שעמם נמנה מוחמד אחמד, העיסוק במהדי גואל העולם הוא שולי (ביחס לשיעה).

לאחר נדודיו חזר אחמד לאי אבא והפעם חזר כמנצח ב-1881. תשורות שקיבל חילק אחמד לעניים. אז הכריז מוחמד אחמד על עצמו כ"מהדי המצופה" (אל-מהדי אל-מונתזר), החל לגייס את צבאו, וקרא לג'יהאד נגד השלטון הכובש הטורקי הכופר. עם מותו של השייח' קורישי עברה לאחמד נאמנותם של חסידיו והוא הפך למנהיג מסדר דתי גדול. בעת הזאת הצטרף אליו בן ברית חדש, שיכולותיו הארגוניות סייעו להצלחת המרידה ובהמשך יהפכוהו ליורשו של אחמד, עבדאללהי אבן מוחמד איש דרפור.

עם הכרזת הג'יהאד החל אחמד לגייס תומכים ברחבי סודאן, הוא נסע שוב לקורדפון וקיבל שם את תמיכת השבטים, שאף הבטיחו לו לוחמים בבוא העת. עם התפשטות הקנוניה הגיע הדבר לאוזניו של מורו לשעבר של אחמד - השייח' שריף. שריף, עדיין נעלב מבגידת תלמידו לשעבר, הזהיר את השלטון המצרי. לאחר דחיות רבות שמקורן בחוסר רצונו של המשטר להתעמת החליט מושל מצרים ראוף פאשה לאסור את איש הדת הסורר. שליח שלטון נשלח לאי אבא על מנת לזמן את מוחמד אחמד לחקירה בחרטום. השליח התקבל בפני אחמד בסבר פנים יפות, כך כאשר טען השליח שעל אחמד לצאת מיד לחרטום התרגז המהדי וצעק "בשם אללה אני אדון הארץ הזאת ולעולם לא אלך לחרטום להצדיק את עצמי" השליח המפוחד נסוג ומרד המהדי החל.

רקע היסטורי למרידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להבין את הצלחת מרידתו של ה"מהדי", יש להבין את מעורבותה של בריטניה במצרים, ששלטה בצפון סודאן החל מ-1820. ב-1869 נפתחה תעלת סואץ, וכדי להגן על המעבר הימי החשוב, בריטניה הייתה מעוניינת בהגברת השפעתה במצרים. ב-1873 הממשלה הבריטית תמכה בתוכנית של ועדת החוב האנגלו-צרפתית, לקחת אחריות על ניהול ענייניה הכספיים של מצרים, לאור בזבזנותו של שליט מצרים איסמעיל פאשה, שגררה את מדינתו לחובות, ומכירת זכויות להפעלת תעלת סואץ. המעורבות הבינלאומית לא הייתה מקובלת על מצרים רבים, שבסופו של דבר הכריחו את איסמעיל לוותר על כיסאו לטובת בנו תופיק ב-1877. צעד זה גרם לאי-יציבות פוליטית במצרים בשנים הבאות.

כדי לכסות את בזבזנותו הרבה, חשוב היה לאיסמעיל להפיק רווחים מסודאן, ועל כן הוא מינה את צ'ארלס גורדון למושלה הכללי של סודאן ב-1877. גורדון פעל לסיום סחר העבדים, ששלט עד אז בכלכלה הסודאנית. לפני הגעתו של גורדון, שבעה מתוך שמונה שחורים היו עבדים למיעוט ערבי קטן; והאפריקאים המקומיים היוו 80 אחוזים מהאוכלוסייה. מדיניותו של גורדון הייתה אפקטיבית, אולם ההשלכות לכלכלה הסודאנית היו קשות ביותר, והערבים החלו במהרה לראות בהן לא שחרור מעבדות, אלא מסע צלב אירופי נגד מעמדם העליון של המוסלמים והערבים בסודאן.

עם עזיבתו של איסמעיל את תפקיד שליט מצרים, התמיכה בגורדון ירדה באופן דרמטי. גורדון המותש התפטר מתפקידו כמושל סודאן בתחילת 1880, וחזר לקהיר. המדיניות שהתווה ננטשה במהרה על ידי המושלים החדשים, אולם הכעס על המיעוט הערבי השולט לא פג. למרות חששם של המצרים מהמצב המתדרדר בסודאן, סירבו הבריטים להתערב.

המרידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה המהדית
הקו המקווקו מראה את גבולותיה של המדינה המהדיסטית

ברור היה כי גרוש השליח יחייב את השלטון בנקיטת צעדים נגד המהדי. כדי להתכונן לכך גייס אחמד את ראשוני לוחמיו. ואכן בתוך זמן קצר שלח השלטון המצרי משלחת צבאית לאי אבא על מנת לאסור את המהדי. המשלחת הורכבה משתי פלוגות לוחמים שהגיעו לאי בעזרת ספינה ממונעת, באוגוסט 1881 יצאו שתי הפלוגות ללא תאום ביניהם על מנת לאגף את צבא המהדי, בגלל חוסר כישרונם הצבאי של מפקדי הכוח ירו הפלוגות זה על זה, המהדי הצטרף לקרב והביס את כוחות הממשלה. אחמד עצמו נפצע קלות בקרב אך החביא את פציעתו. כדי להימנע ממאסר, אחמד ותומכיו עזבו את האי אבא בתהלוכת ניצחון וצעדו לקורדופאן המרוחקת במרכז-מערב סודאן, זמן קצר לפני הצעדה מינה אחמד את יורשיו למקרה שימות ארבעה ח'ליפים כמו שמינה הנביא מוחמד בזמנו, הח'ליף הראשי היה עבדאללה שאכן ירש את מקומו. בקורדופאן, גייס ה"מהדי" תומכים נוספים, רבים מהם מקרב השבטים המקומיים. מוחמד אבן עבדאללה גם כתב למנהיגי שבטים סודניים רבים כדי לזכות בתמיכתם, או לפחות בנקיטת נטרליות מצידם. הוא גם נתמך על ידי סוחרי העבדים, שהיו מעוניינים לחזור למעמדם המשפיע, כפי שהיה לפני הרפורמות של צ'ארלס גורדון.

בתשעה בדצמבר 1881 התרחש הקרב השני בפיקודו של מוחמד אחמד. 1400 חיילים בפיקודו של מושל פשודה רשיד ביי נהרגו מן המארב על ידי חיילי המהדי. שמו של המהדי הגיע כל רחבי הארץ והמרד הפך לאיום ממשי על שלמות המשטר. כוחותיו הטילו מצור על העיר אל-אוביד בירת קורדופן במרכז סודאן, והרעיבו אותה עד שנכנעה לאחר מצור ממושך. אש המרד פרצה סימולטנית במחוזות שונים של סודאן ובכלל זאת בדרפור ובדרום, גובי מס נרצחו ורק מספר מוצבים מבודדים שמרו על הנוכחות המצרית בסודאן.

בינתיים במצרים עצמה פרצה מרידה כנגד השלטון הבריטי-טורקי שעשק עת אוצר המדינה. ממשלת בריטניה הפגיזה את נמלי אלכסנדריה ופלשו לעיר. בכך למעשה שעבדה בריטניה את מצרים. חיילי הצבא המצרי נלקחו בשבי והושמו במאסר. זמן קצר לאחר מכן החליטו השלטונות הבריטיים במצרים לחדש את הניסיון לדכא את המרד בסודאן. לצורך דיכוי המרד שוחררו חיילים וקצינים מצריים ממחנות השבויים ונשלחו, לעתים בשלשלאות, לסודאן. חיילים אלו היו כמובן חסרי כל מוטיבציה להילחם וחלקם אף ערקו בדרך. הכוח המצרי הובל על ידי הקצין הבריטי גנרל ויליאם היקס, בתשיעי בספטמבר 1883 יצאו כוחותיו של היקס את אום דורמן במטרה לחבור לכוחותיו של מושל דרפור- הקצין האוסטרי פון סלאטין. מצב הכוח היה כה נואש כי רבים מן החיילים המצרים העדיפו לערוק לשורותיו של המהדי ולא להסתכן במוות בטוח. ב-3 בנובמבר 1883 תקף צבא של 40 אלף לוחמים סודאנים חמושים באלפי רובים את המשלחת הצבאית באזור אל עובייד. הכוח המצרי-בריטי, שסבל ממחסור במים ומשחיקה בעקבות סדרת התכתשויות עם לוחמי המהדי התפורר והושמד כמעט לחלוטין. רק כ- 500 חיילים מצריים מתוך כ- 7000 נמלטו משדה הקרב, וכל הקצינים הבריטים נהרגו בקרב.

לאור חוסר עניינם של הבריטים באזור, הם החליטו בדצמבר 1883 לסגת מסודאן. הבריטים שהמשיכו להחזיק במספר ערים צפוניות, ובנמלי הים האדום, הורו לצ'ארלס גורדון לשוב לחרטום, ולארגן את נסיגת צבא המצב המצרי, והאזרחים הבריטים מהמקום. גורדון הגיע לעיר הבירה הסודאנית בפברואר 1884, ב-15 במרץ מרדו השבטים שמצפון לחרטום והצטרפו אל מרד ה"מהדי", חסמו את הנהר לתנועת ספינות וניתקו את הטלגרף שחיבר בין חרטום לקהיר. ב-18 במרץ הטילו 30,000 חיילי ה"מהדי" מצור על חרטום, במאי נכנעה ברבר, וחרטום הפכה למבודדת לחלוטין.

ב-12 בנובמבר החלו כוחותיו של מוחמד אחמד להפגיז את חרטום באש תותחים, ולהתקרב לעיר הודות לירידת המים בתעלות שהקיפו אותה. ב-26 בינואר 1885, בשעה שלוש לפנות בוקר, הסתערו 50,000 לוחמי המהדי על חרטום. החיילים המצריים העייפים, הרעבים ושהמורל שלהם היה בשפל המדרגה לא הצליחו לעצור את הכוחות העדיפים, והמורדים חדרו לעיר וערכו בה מרחץ דמים. בין ההרוגים היה גם צ'ארלס גורדון.

המדינה המהדיסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם נפילת חרטום, כל סודאן הייתה בידי המהדיסטים, ומוחמד אבן עבדאללה הפך לשליטה הבלעדי של התיאוקרטיה הסודאנית. המשטר המהדיסטי החיל את חוקי האסלאם המסורתיים. בתי דין של השריעה כפו את החוק המוסלמי, ואת פקודותיו האחרות של ה"מהדי". מוחמד אחמד הורה על שריפתם של רשומות וספרי חוק ותאולוגיה, בשל שימושם במשטר הקודם, ובשל אמונתו כי הם הפיצו מסר של הדגשת השבטיות על פני האחדות בשם הדת.

מוחמד אבן עבדאללה שינה את חמשת עמודי האסלאם כך שעקרון הנאמנות האישית לו, ייחשב לחיוני לאמונה אמיתית. הוא גם הוסיף לדקלום השהאדה כי "מוחמד אחמד הוא המהדי של אלוהים, ומייצג את נביאו (מוחמד)". מלבד זאת, שירות בצבא הג'יהאד החליף את הצורך לבצע חאג', והזכאת הפך למס המשולם למדינה. ה"מהדי" הצדיק את השינויים האלו, בכך שהם צוו עליו מאלוהים בחזיונותיו.

מותו וירושתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסגד המכיל את קברו של מוחמד אחמד ה"מהדי" באומדורמאן

שישה חודשים בלבד לאחר נפילתה של חרטום, ב-22 ביוני 1885, נפטר מוחמד אחמד כנראה מטיפוס הבהרות, ונקבר באומדורמאן במזרח-מרכזה של סודאן. הוא התכונן למצב זה, ומינה לעצמו שלושה מחליפים (ח'ליפים). בדומה לשאלת ירושתו של מוחמד, המצב הביא לחוסר יציבות ואי שקט, בשל יריבויות בין היורשים המיועדים. מצב זה נמשך עד 1891, בה עבדאללהי אבן מוחמד, הפך לשליטה הבלתי מעורער של סודאן. עבדאללהי טיהר את המשטר המהדיסטי מבני משפחתו של מוחמד אחמד, ורבים מתלמידיו.

בהתאם לחזון הג'יהאד, פלש כוח של 60,000 איש מהצבא הסודאני לאתיופיה ב-1887. ב-1889 פלשו הכוחות המהדיסטים למצרים, אולם הובסו על ידי הכוחות המצרים-אנגלים. לאחר תבוסות שנחל הצבא המהדיסטי בקרבות בעיירה קרארי ליד אומדורמן (2 בספטמבר 1898) ובאום דיוואיקארט (24 בנובמבר 1899), והריגת הח'ליף עבדאללהי אבן מוחמד, בקרב האחרון, נפלה המדינה לידי הבריטים. כך ש-14 שנים לאחר יסודה של סודאן המהדיסטית, הוביל מצבה הכלכלי המתדרדר של המדינה (מיליונים מתו מרעב), והאינטרסים העזים של הבריטים באזור, לנפילתה של סודאן חזרה לידיהם.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • David Levering Lewis, "Khalifa, Khedive, and Kitchener" in The Race for Fashoda. New York: Weidenfield and Nicholson, 1987. ISBN 1-55584-058-2
  • Winston Churchill, "The River War: An Account Of The Reconquest Of The Sudan", 1902, available at Project Gutenberg.