מוחמד זיא-אל-חאק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מוחמד זיא-אל-חאקאורדו: محمد ضياء الحق, באנגלית: Muhammad Zia-ul-Haq; ‏12 באוגוסט 1924 - 17 באוגוסט 1988) היה נשיא פקיסטן ושליטה הצבאי החל מחודש יולי 1977 ועד למותו באוגוסט 1988. זיא מונה למפקד הצבא בשנת 1976 והפך לשליטה של פקיסטן לאחר שב-5 ביולי 1977 הוביל הפיכה צבאית כנגד ראש הממשלה זולפיקר עלי בהוטו. לאחר שהפך לשליטה של המדינה, הכריז על משטר צבאי וביטל את החוקה. ההפיכה עצמה התבצעה כמעט ללא שפיכות דמים, אולם לאחר שעלה לשלטון העמיד זיא את בהוטו לדין והוא הוצא להורג. זיא שלט בפקיסטן במשך כשנה תחת משטר צבאי ובחודש ספטמבר 1978 נטל את סמכויות הנשיא. ב-17 באוגוסט 1988 נהרג זיא-אל-חאק יחד עם כמה מקציניו הבכירים וכן בחברת שגריר ארצות הברית לפקיסטן ארנולד לואיס רפאל, בתאונת מטוס מסתורית אשר נסיבותיה נותרו עלומות. רבים ראו במותו, כמו גם במות שגריר ארצות הברית, רצח שתוכנן מראש.

צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיא נולד בשנת 1924 בעיר ג'אלאנדר שבמדינת פנג'אב בהודו, והיה בן לקאסטה האריאנית, אשר עיקר עיסוקם בחקלאות. הוא היה בנו השני מתוך חמישה ילדים, של מוחמד אכבר, אשר עבד בדלהי ובשימלה בטרם חולקה הודו. את לימודיו החל בשימלה ואחר כך עבר ללמוד בסנט סטפאן קולג' בדלהי המהווה היום חלק מאוניברסיטת דלהי. בשנת 1943 הוא הוסמך לקצונה בגדוד פרשים של הצבא הבריטי בהודו ושירת במלחמת העולם השנייה. לאחר שפקיסטן קיבלה את עצמאותה, הצטרף זיא כקצין בדרגת מייג'ור לצבא הפקיסטני שנוסד. בין השנים 1962 - 1964 שהה בארצות הברית והשתלם במכללה לפיקוד של צבא ארצות הברית. במשך מלחמת סין-פקיסטן בשנת 1965, זיא פיקד על כוח טנקים. בין השנים 1967 - 1970 הוא שהה בממלכת ירדן כיועץ צבאי וכן הוביל כוח צבאי ירדני בעת אירועי ספטמבר השחור. ב-1 באפריל 1976 הוא מונה על ידי ראש ממשלת פקיסטן, זולפיקר עלי בהוטו, לעמוד בראש צבא פקיסטן, אף שבמטה הכללי שרתו אותה עת מספר קצינים בכירים ממנו.

מרי אזרחי והפיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל שהתארכה כהונתו של בהוטו במשרת ראש הממשלה גברה הביקורת הציבורית על מנהיגותו והאהדה אליו הלכה ופחתה. בהוטו סבל מאופוזיציה הולכת וגוברת באסיפת הנבחרים. אף בקרב חברי מפלגתו, מפלגת העם, החלו נשמעים קולות התנגדות למנהיגותו ורציחת אביו של אחד מן הבולטים במתנגדיו מבית, אחמד ראזה קאסורי, הובילה לביטויי זעם כלפי בהוטו והאשמות של השתתפות בתכנון הרצח. כמה מן המנהיגים הבולטים במפלגת העם גינו את בהוטו באופן פומבי וקראו להפגנות כנגד משטרו. המשבר המדיני בחבל הצפון-מערבי של פקיסטן ובבלוצ'יסטן החריף כאשר הוכרז על ביטול שורה של חירויות אזרח באזורים אלה וכ-100,000 חיילים נשלחו לאזור והואשמו בפגיעה בזכויות אזרח ובהרג מספר רב של אזרחים.

ב-8 בינואר 1977 מספר גדול של חברי אופוזיציה התאספו כדי ליצור את "הברית הפקיסטנית הלאומית" (PNA-Pakistan National Alliance). בהוטו קרא לבחירות חדשות לאסיפה הלאומית וה-PNA השתתפה בבחירות, אולם מיד עם היוודע כי לא הצליחה לגבור על מפלגת העם, האשימה את בהוטו בהטיית התוצאות. בתגובה החרים ה-PNA את הבחירות המקומיות והכריז כי ממשלתו החדשה של בהוטו איננה חוקית. אף מנהיגים מוסלמים בולטים קראו להפיכה נגד משטרו של בהוטו. לאור גל גואה של אי-שקט והפגנות נפגש בהוטו לשיחות עם מנהיגי ה-PNA, אשר בסופן הושג הסכם לפיזור בתי הנבחרים ולבחירות חדשות אשר עד לעריכתן תכהן ממשלת אחדות לאומית. אולם, ב-5 ביולי 1977 בהוטו וחברי ממשלתו נעצרו על ידי כוחות הצבא בפיקודו של גנרל זיא.

דחיית הבחירות וקריאה להטלת אחריות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנטל את השלטון כראש מנהל השלטון הצבאי, הבטיח זיא לקיים בחירות לבתי הנבחרים האזוריים והלאומי בתוך 90 יום ולהעביר את השלטון לנציגיו הנבחרים של העם. הוא אף הכריז כי לא ביטל את חוקתה של פקיסטן, אלא השעה אותה זמנית. אולם, בחודש אוקטובר 1977, הוא הכריז על דחיית הבחירות והחליט לפתוח בתהליך של הטלת אחריות ציבורית על מדינאים. זיא הכריז כי שינה את תוכניתו לערוך בחירות לאור דרישה של העם לבחון את מנהיגיו המדיניים אשר התרשלו בניהול השלטון עד לעלייתו. לכן נקט במדיניות של "ראשית, גמול יאה ואחר כך הבחירות", מדיניות שלה קראה כבר מפלגת ה-PNA.

הוקם טריבונל שיפוטי לצורך פסילת מועמדות מועמדים לבית הנבחרים, ומספר חברי פרלמנט מן העבר הואשמו ברשלנות ונפסלו מלהמשיך ולהשתתף בהליך הפוליטי למשך שבע שנים. זיא פרסם ספר לבן המאשים את ממשלת זולפיקר עלי בהוטו המודח בגרימת עוולות לאומה.

שלטונו כראש מנהל השלטון הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוקטרינת ההכרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשתו של זולפיקר עלי בהוטו, נוסראט בהוטו, הגישה תביעה כנגד שלטונו הצבאי של גנרל זיא וקראה תיגר על חוקיות ההפיכה הצבאית. תביעה זו הביאה את בית המשפט העליון של פקיסטן לפסוק, במה שיכונה מאוחר יותר כדוקטרינת ההכרח, כי לאור המצב המדיני הבלתי יציב והמסוכן קודם לביצוע ההפיכה, ההפיכה של גנראל זיא והדחתה בכוח של ממשלת בהוטו, הייתה חוקית ובגדר הכרח בנסיבות שבהן התבצעה. פסק דין זה חיזק את אחיזתו של זיא בשלטון.

קבלת משרת נשיא המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שרוב ממשלתו של בהוטו פוזרה, שוכנע נשיא המדינה פאזאל לאהי צ'אודרי להמשיך במשרתו הסמלית. ב-16 בספטמבר 1978, לאחר שתמה כהונתו, למרות ניסיונותיו של זיא להאריך את הכהונה, התפטר מר צ'אודרי וגנרל זיא נטל על עצמו אף את משרת הנשיא. בכך הפך לשליטה הבלעדי של פקיסטן.

במשך שש השנים הבאות חתם זיא על מספר צווים נשיאותיים אשר תקנו את החוקה והוסיפו לסמכויותיו. הבולט שבהם היה צו "חידוש חוקת 1973" אשר שם בידי זיא את הכוח לפזר את אסיפת הנבחרים על פי רצונו הבלעדי.

משפטו של זולפיקר עלי בהוטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 באפריל 1979 הוצא זולפיקר עלי בהוטו להורג בתליה, לאחר שבית המשפט העליון דחה את ערעורו ואישר את גזר דינו של בית המשפט העליון בלהור, אשר הרשיעו בקשר לרציחת אביו של אחמד ראזה קאסורי, מדינאי שהתנגד למפלגת העם. פסק דינו של בית המשפט העליון של פקיסטן התקבל בהכרעה של ארבעה כנגד שלושה. זיא סירב להעניק לבהוטו חנינה, למרות פניות רבות מראשי מדינות זרות, באומרו כי מדובר ב"פעילות של איגוד מקצועי". התגובות להוצאתו להורג של ראש ממשלה נבחר על ידי שליט צבאי אשר תפס את השלטון בכוח, זכו לביקורת עזה בעולם ובקרב הקהילה המשפטית בפקיסטן.

יצוב המצב בבלוצ'יסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרזת חנינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת שתפס את השלטון בפקיסטן, ירש זיא מרי אזרחי נרחב שהחל עוד בעת שלטונו של בהוטו, בפרובינציה הגדולה בפקיסטן, בלוצ'יסטן. סכסוכים שבטיים והתנגשויות על רקע שליטה בקרקעות הביאו את בלוצ'יסטן אל סף פרישה והכרזת עצמאותה מפקיסטן. זיא פעל במהירות והכריז על חנינה כללית לאלה אשר יניחו את נשקם וכן פעל לפיוס בין השבטים הניצים. כאשר ראה כי מאמציו אינם משפיעים על שינוי האווירה השלטת, זיא הורה על הסגת חלק ניכר מכוחות צבא פקיסטן מן החבל ובכך הביא לקיצן תנועות מרי אזרחי.

תקופת שלטונו של זיא נחשבת כתור הזהב של בלוצ'יסטן ובתקופתו נערכו השקעות ענק בחבל ארץ זה, אשר כללו פרויקטים גדולים.

מינוי רחימודין חאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיא מינה את גנרל רחימודין חאן, אשר בלט עד לאותה עת כקצין מצטיין, למשרת המושל הצבאי בבלוצ'יסטן (ומאוחר יותר אף מושל חבל סינד). גנרל רחימודין החל מיד במדיניות של בידוד המשפחות הפאודליות ממשרות שלטוניות. הוא שלט בבלוצ'יסטן באופן קפדני ודיכא כל סימן למרי אזרחי.

מינויו של רחימודין, לאור אופי שלטונו הדיקטטורי בבלוצ'יסטן, עוררה מחלוקת במדינה, כיוון שלמעשה שלט בחבל ארץ זה כמעט באופן עצמאי מן השלטון המרכזי במדינה. הביקורת שהושמעה על המינוי נעלמה לאחר שהתבררו השגיו של רחימודין בקידומה של בלוצ'יסטן בעת שלטונו (1978 - 1984).

שנותיו כנשיא המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת המאג'ליס-א-שורא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שפיזר את אסיפת נבחרים, החליט זיא להקים מערכת אלטרניטיבית. בשנת 1980 הוא הציג את המאג'ליס-א-שורא. רוב חברי השורא היו אינטלקטואלים, מלומדים, עיתונאים, כלכלנים ואנשי מקצוע מתחומי חיים שונים. השורא פעלה כמועצה מייעצת לנשיא. כל 284 חברי השורא מונו על ידי הנשיא באופן אישי.

משאל העם בשנת 1984[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנרל זיא החליט לקיים בחירות בפקיסטן. אולם לפני העברת השלטון לידי נבחרי הציבור, הוא החליט להבטיח את משרתו כעומד בראש המדינה. בחודש דצמבר 1984 התקיים משאל עם שבו עמדה לבחירה השאלה, האם לבחור בגנרל זיא כנשיא המדינה העתידי. על פי התוצאות הרשמיות, יותר מ-95% מן הציבור בחר בהמשך כהונתו של זיא כנשיא המדינה, ולכן נבחר לתקופת כהונה נוספת של חמש שנים. אולם, משאל העם לווה בהאשמות קשות על אי-סדרים והפרות חוק באופן הנוגד בחירות דמוקרטיות.

התיקון השמיני ובחירות 1985[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהבטיח את נשיאותו במשאל עם, החליט זיא לקיים בחירות כלליות במדינה בחודש פברואר 1985. הוא קבע כי בחירות אלה יהיו על בסיס לא מפלגתי. בתגובה החליטו רוב מפלגות האופוזיציה להכריז חרם על הבחירות, למרות זאת תוצאות הבחירות הצביעו על כך כי רבים מן הנבחרים השתייכו למפלגה כזו או אחרת. זיא בחר מבין חברי בית הנבחרים את מוחמד חאן ג'ונג'ו כראש ממשלה. לרבים בחירתו של ג'ונג'ו, אדם פשוט וחסר יומרות, סימלה את רצונו של זיא למנות ראש ממשלת בובות. בטרם יעביר באופן רשמי את השלטון לידי הממשלה הנבחרת, דאג זיא לכך שהאסיפה הלאומית תאשר באופן רטרואקטיבי את כל הפעולות השלטוניות אותן ביצע זיא במשך שמונה שנות שלטונו עד לאותה עת, כולל ההפיכה בשנת 1977. כמו כן, דאג כי האסיפה תאשר מספר תיקונים חוקתיים, הבולט שבהם היה התיקון השמיני אשר נתן בידי הנשיא "סמכות מילואים" המאפשרת לו לפזר את האסיפה הלאומית. אולם, תיקון זה הפחית במידה ניכרת את כוחו, קודם לבחירות, שכן אז היה יכול לפזר אף את בית המחוקקים ללא כל נימוק. התיקון השמיני איפשר לזיא לפזר את האסיפה הלאומית אך ורק אם מתמלאים שני תנאים: הראשון, הממשלה נפלה בהצבעת אי-אמון ולא נראה כי ניתן לבחור בממשלה חלופית. השני, הממשלה לא יכולה להמשיך ולתפקד בהתאם לחוקה.

הפלישה הסובייטית לאפגניסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (ברית המועצות)

ב-25 בדצמבר 1979 פלשו כוחות ברית המועצות, אשר הייתה מעצמת-על באותה עת, לאפגניסטן. גנרל זיא, כנשיאה של פקיסטן השכנה, התבקש על ידי מספר חברי ממשלתו להימנע מלהתערב במלחמה, זאת לאור עליונותה הצבאית המוחלטת של ברית המועצות. אולם זיא, מוסלמי אדוק בדתו, לא היה יכול לקבל את הרעיון כי כוחות קומוניסטים השתלטו על מדינה מוסלמית שכנה ולא הסתיר את כוונותיו לסייע באופן כלכלי וצבאי לכוחות המוג'הידין האפגניים.

רפורמה כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת שלטונו של זיא, בוטלו באופן הדרגתי פעולות ההלאמה מעת שלטונו של זולפיקר עלי בהוטו והחלה תנועה של הפרטה במשק. זאת כחלק מתמיכתו המוצהרת של גנרל זיא בשיווין זכויות ובתיעוש המדינה.

חיזוק תוכנית הגרעין הפקיסטנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא זיא תרם באופן משמעותי להשגת יכולתה הגרעינית של פקיסטן. פעולותיו זכו לביקורת מחוץ לפקיסטן, מצד שלל ארגונים בינלאומיים ובמיוחד על העובדה כי פקיסטן לא הצטרפה לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. דרכו של זיא להגיב לביקורת שהושמעה נגד מדיניותו הייתה להדגיש את הקשר שבין פעולות ארצו לבין תוכנית הגרעין ההודית. הוא אף ניסח הצעה בת חמש נקודות כתגובה ללחץ הבינלאומי הכוללת גינוי לשימוש בנשק גרעיני. למרות זאת, הוא לא הסתיר את תמיכתו הכלכלית במפעל להעשרת אורניום בקחוטה בניהולו של ד"ר עבדול קאדיר חאן, מי שלימים סייע ללוב בתכנון תוכנית גרעין משלה.

מעמדו הבינלאומי וחידוש הסיוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא זיא זכה לעליה במעמדו הבינלאומי לאחר הצהרתו כי ילחם בפולש הסובייטי לאפגניסטן ובזמן קצר השתנתה תדמיתו בתקשורת המערבית, מזו של שליט צבאי עריץ לאלוף העולם החופשי. ביחסי ארצות הברית ופקיסטן ידעו הרעה עם הכרזתו של הנשיא ג'ימי קרטר על הפסקת הסיוע לפקיסטן, לאור סירובה לנקוט בצעדים לריסון תוכנית הגרעין שלה. אולם ב-25 בדצמבר 1979, עם הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, הציע הנשיא קרטר סיוע אמריקאי של 325 מיליון דולר למשך שלוש שנים. זיא דחה את ההצעה בטענה שמדובר ב"פירורים". לאחר עלייתו של רונלד ריגן לשלטון, בבחירות 1980 בארצות הברית, הוטב יחסה של ארצות הברית לפקיסטן. הודות למאמציו של חבר הקונגרס צ'ארלי וילסון, ובמסגרת מבצע ציקלון של ה-CIA, הוגבר הסיוע האמריקאי לפקיסטן ולמוג'הידין באופן משמעותי, בניסיון לגייס את זיא להילחם את מלחמתה של ארצות הברית כנגד ברית המועצות.

מעורבות במלחמת אפגניסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עליית ריגן לשלטון מצא עצמו זיא בעמדה שבה יכול היה לדרוש ולקבל מיליארדי דולר בסיוע עבור המוג'הידין. מעורבות שירותי הביון הפקיסטנים והכוחות המיוחדים שלה במלחמת אפגניסטן הלכה וגברה, זאת בשיתוף פעולה עם ה-CIA ועם הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית. בשנת 1981 סיפק ממשלו של ריגן לזיא משלוח ראשון של 40 מטוסי F-16, אולם הסובייטים המשיכו לשלוט בשמי אפגניסטן עד שנת 1986, אז סיפקו האמריקאים טילי סטינגר למוג'הידין. מאותה עת הלכה ונחלשה אחיזת הסובייטים באפגניסטן, עד לנסיגתם בינואר 1988. לפקיסטן היה תפקיד מרכזי במעורבות מדינות המערב במלחמת אפגניסטן.

האיסלמיזציה של זיא-אל-חאק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 בדצמבר 1978, לרגל ציון ההג'רה, פנה זיא בנאום לאומה והאשים מנהיגים שקדמו לו על שניצלו את שם האסלאם למטרותיהם: "רבים השליטים שעשו ככל העולה על רצונם בשם האסלאם." אם תפיסת השלטון החל זיא בתוכנית של מחויבות ציבורית לאכיפת ניזאם-א-אסלאם (שיטת חוק האסלאם), אשר היוותה תפנית חדה למסורת החוק האנגלו-סכסי, עוד מימי השלטון הבריטי. כצעד ראשוני לביסוס חברה איסלמית בפקיסטן הכריז זיא על יסוד מוסד השריעה.

על עבירות רכוש העונש הקבוע בחוק העונשין הפקיסטני היה מאסר, קנס, או שניהם יחד. עם אכיפת תקנות החודוד משנת 1979, הומרו עונשים אלה בכריתת כף יד ימינו של הגנב בשורש כף היד בידי מנתח. על עבירת שוד, נכרתה בניתוח יד ימינו של השודד בשורש כף היד וכף רגלו השמאלית בקרסול. חודוד (בערבית: حدود) הוא מונח הנמצא בשימוש תכוף בספרות האיסלמית המשפטית והחברתית לציון גבולות מקובלים להתנהגות חברתית. אף שהעונשים נאכפו על פי כללי החודוד, המשיכה מערכת המשפט לעבוד במסורת האנגלו-סכסית. כיוון שעל פי חוקי האסלאם ניתן לאכוף את עונשי החודוד רק אם מופיעים ארבעה עדים לפשע, רק לעתים נדירות נגזרו עונשים אלה בפועל.

עד לשנת 1977 לגימת יין (ובכלל זה משקאות אלכוהוליים) לא הייתה אסורה בפקיסטן על פי חוק העונשין. החל משנת 1977 נאסר בחוק לצרוך או למכור יין על ידי מוסלמים בתחומי פקיסטן ועבירה על חוק זה נענשה בשישה חודשי מאסר, או קנס של 5,000 רופי, או שניהם יחד. כך גם הוחמרה הענישה על ניאוף והאשמים בעבירה זו נענשו ב-100 מלקות אם אינם נשואים. אם היו נשואים אזי דינם מוות בסקילה.

בשנות השמונים (1980, 1982 ו-1986) תוקן חוק העונשין ותקנות סדר הדין הפלילי, כך שכל הבעת חוסר כבוד לנביא מוחמד, לבני משפחתו (בערבית: أهل البيت), לאלצחאבה ולסמלי האסלאם, היה לעבירה פלילית שעונשה מאסר, או קנס, או שניהם יחדיו. עוד נוספה לספר החוקים "תקנה 20" משנת 1984 ולפיה נאסר על אחמדים לכנות עצמם "מוסלמים", או להשתמש במונחים מוסלמיים, או לקיים פולחנים מוסלמיים. בכך, הפכה באחת הקהילה האחמדית בפקיסטן למגזר מיעוטים.

פיזור ממשלת ג'ונג'ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל שחלף הזמן מעת שנבחר, גברה התביעה בבית המחוקקים לקבלת עצמאות וסמכויות נוספות. בתחילת שנת 1988 התפשטו שמועות על קרע בין ראש הממשלה ג'ונג'ו לבין הנשיא זיא.

ב-29 במאי 1988 פיזר הנשיא זיא את האסיפה הלאומית ופיטר את ראש הממשלה על פי סמכותו בחוקה המתוקנת. בין המניעים למעשה הייתה הסכמתו של ג'ונג'ו לחתום ב-14 באפריל על הסכמי ז'נבה ליישוב הסכסוך באפגניסטן. זאת כנגד דעתו של זיא. לאחר 11 שנה שוב עמד זיא והבטיח לאומה בחירות חדשות בתוך 90 יום. בנזיר בהוטו, בתו של זולפיקר עלי בהוטו, שבה מגלות בשנת 1986 והכריזה מיד על התמודדותה בבחירות. עם עליית התמיכה בבנזיר וירידה בסיוע הבינלאומי לרגל נסיגת ברית המועצות מאפגניסטן, זיא מצא עצמו במצב מדיני קשה.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאונת מטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 באוגוסט 1988, בעודו מתמודד עם משבר שלטוני, נהרג לפתע זיא בתאונת מטוס. לאחר שנכח במצעד טנקים בעיר באהאוואלפור, זיא עזב את המקום במטוס הרקולס. זמן קצר לאחר ההמראה איבד מגדל הפיקוח קשר עם הטייס. לדברי עדי ראיה המטוס טס באופן לא סדיר ומיד אחר כך, צלל והתפוצץ על הקרקע. במטוס נהרגו גנרל זיא, מספר גנרלים בכירים אחרים וכן שגריר ארצות הברית לפקיסטן ארנולד רפאל וגנרל מצבא ארצות הברית, הרברט מ. ווטסון, ראש המשלחת הצבאית לפקיסטן. החשד הכללי בפקיסטן היה כי מדובר ברצח פוליטי, אף שהדבר מעולם לא הוכח. בעקבות מותו שטף גל של תאוריות קשר את פקיסטן וקיבל ביטוי אף בעיתונות העולמית. בין שלל הגורמים שהואשמו במותו היו: קצינים בכירים בצבא פקיסטן, בני משפחת בהוטו, חברי קהילת האחמדים, שירותי הביון של ארצות הברית, ברית המועצות וישראל.

הלוויתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוויתו של זיא נערכה בבירה איסלמבאד ב-19 באוגוסט 1988. הייתה זו הלוויה המונית בהשתתפות מיליוני פקיסטנים, כן הגיעו להלוויה נציגי מדינות רבים. שרידי גופתו נקברו בקבר צנוע מחוץ למסגד המלך פייסל באיסלמבאד. מנהיגים ברחבי תבל פרסמו הודעות השתתפות באבלה של פקיסטן לשמע מותו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]