מוחמד עלי ג'ינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מוחמד עלי ג'ינה
(25 בדצמבר 1876; קראצ'י, האימפריה הבריטית - 11 בספטמבר 1948) (בגיל 71)
מוחמד עלי ג'ינה
שם בשפת המקור באורדו -محمد علی جناح
מדינה פקיסטן
מקום קבורה קראצ'י, פקיסטן
מפלגה הליגה המוסלמית (1913–1947),
הקונגרס הלאומי ההודי (1906–1920)
בת-זוג אמיבאי (1892–1893),
רטאנאבי פטיט (1918–1929)
מושל כללי פקיסטן ה-1
תקופת כהונה 14 באוגוסט 1947 - 11 בספטמבר 1948 (שנה)
הקודם בתפקיד -

מוחמד עלי ג'ינה (אורדו: محمد علی جناح, נהגה: מוּהַמַד אַלִי גִ'ינַהּ) (25 בדצמבר 187611 בספטמבר 1948) היה מנהיג מוסלמי הודי אשר הוביל את "הליגה המוסלמית", שהביאה לייסודה של מדינת פקיסטן, ושימש כמושל הכללי הראשון של פקיסטן. הוא מכונה בפקיסטן "מנהיג דגול" ו"אבי האומה" ואת תאריכי לידתו ומותו מציינים כימים לאומיים. מחוץ לפקיסטן שנוי ג'ינה במחלוקת בשל חלקו בחלוקתה של הודו.

בהיותו סטודנט ועורך דין צעיר, הגיע ג'ינה לעמדת מפתח במפלגת הקונגרס בהודו. הוא הטיף לאחדות הינדית–מוסלמית, עיצב את הסכם לאקנאו בשנת 1916 שהביא לאחדות פעולה בין הפלגים השונים, והיה למנהיג חשוב של "הליגה הכלל-הודית לשלטון עצמי", הידועה כ"מועצת הזקנים". חילוקי דעות בין ג'ינה לבין מוהנדס קרמצ'נד גאנדי הובילו את ג'ינה לפרוש ממפלגת הקונגרס. הוא החל להוביל את הליגה המוסלמית, והציע רפורמה חוקתית בת ארבע עשרה נקודות שתפקידה היה לשמור על זכויותיהם החוקתיות של המוסלמים בהודו, כשזו תשיג את עצמאותה. בשל אכזבתו מכישלונותיו, ומחוסר האחדות בתנועה לעצמאות הודו, חי ג'ינה בלונדון במשך שנים רבות.

בשנת 1934 ג'ינה נענה לקריאתם של מנהיגים מוסלמים לשוב להודו ולארגן מחדש את הליגה המוסלמית. הוא חדל מניסיונות להקים קואליציה עם מפלגת הקונגרס, ואימץ ב"הצהרת לאהור" ב-1940 את רעיון יצירת מדינה מוסלמית נפרדת. הליגה המוסלמית קיבלה את רוב קולות המוסלמים בבחירות שנערכו בשנת 1946, וג'ינה פתח בגל שביתות ומחאות על מנת להוביל להקמת מדינה מוסלמית בחלק של הודו. גל המחאות שהוביל הידרדר לאלימות. כישלון הקואליציה של מפלגת הקונגרס והליגה המוסלמית הביא את הצדדים לפנות אל הבריטים בבקשה לאשר את חלוקתה של הודו. כמושל הכללי הראשון של פקיסטן, ג'ינה הוביל את מאמצי השיקום של מיליוני פליטים, ועיצב את מדיניות המדינה המוסלמית החדשה עד מותו בשנת 1948.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ינה נולד כמוחמד עלי ג'ינהבהאי בעיר קראצ'י. על פי הרישומים שנותרו מבית הספר בו למד, נראה כי נולד ב-20 באוקטובר 1875, אך הביוגרף סרוג'יני נאידו קבע את התאריך 25 בדצמבר 1876. ג'ינה היה הבכור בשבעת ילדיהם של ג'ינהבהאי פונג'ה, סוחר מוסלמי שיעי עשיר, ואשתו מיתיבאי. ג'ינה למד במספר בתי ספר, ולבסוף התקבל לבית הספר של המיסיון הנוצרי בקראצ'י, שם סיים את לימודיו.

ב-1892, בהיותו כבן 12, נסע ג'ינה ללונדון על מנת לעבוד בחברת הובלות ימית. הוא נשא לאשה קרובה-רחוקה בשם אמיבאי, שהייתה בת 14 או 15 בעת הנישואין, אך מתה זמן קצר לאחר הגיעם ללונדון. אמו של ג'ינה מתה באותו הזמן לערך. ב-1894 - 1896 למד ג'ינה משפטים. תוך כדי לימודיו החלה מעורבותו בפוליטיקה. הוא תמך יחד עם סטודנטים הודים נוספים בפוליטיקאי ההודי דאדאבהאי נארוג'י בבחירות לפרלמנט הבריטי. השקפותיו של ג'ינה באותה עת היו מתונות. הוא שאף לממשל עצמי בהודו, מתח ביקורת על אפליית ההודים בארצם, ותיעב את היהירות של הפקידות הבריטית.

התמוטטות עסקי אביו אילצה אותו לשוב להודו ולעסוק בעריכת דין בעיר בומביי (כיום מומבאי). ג'ינה לא היה מוסלמי אדוק, לבש בגדים אירופיים ודיבר אנגלית יותר משדיבר גוג'ראטית, שפת אמו. מוניטין שיצאו לו כעורך דין מוכשר הביאו את המנהיג ההודי באל גנגדהאר טילאק לשכור את שרותיו להגנתו מאישום ההסתה שהוגש נגדו בשנת 1905. ג'ינה טען כי אין זו הסתה כאשר הודי דורש ממשל עצמי לארצו, אך טילאק הורשע ונדון לעונש כבד.

קריירה פוליטית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1896 ג'ינה הצטרף למפלגת הקונגרס ההודית, שהייתה הארגון הפוליטי הגדול בהודו. המפלגה לא תמכה אז בעצמאות הודית מידית, שכן ראתה בהשפעת בריטניה בתחומי החינוך, החוק, התרבות והתעשייה, כמיטיבה עם הודו. המנהיג המתון גופאל קרישנה גוקהאלה הפך למודל לג'ינה, והוא הביע את רצונו להיות ל"גוקהאלה המוסלמי". ב-25 בינואר 1910 היה ג'ינה לחבר במועצה המחוקקת הקיסרית, שמנתה 60 חברים. למועצה לא היו סמכויות של ממש, ורבים מחבריה היו מינויים של ראג'ות מקומיים או בני אירופה. עם זאת, הצליח ג'ינה להוביל לחקיקת חוק שהגביל את גיל הנישואין, וכן חוק שנתן לגיטימציה חוקית לווקף המוסלמי. הוא מונה לוועדת סאנדהרסט, שהקימה את האקדמיה הצבאית ההודית בדרה דון. במהלך מלחמת העולם הראשונה תמך ג'ינה במאמץ המלחמתי הבריטי כהודים מתונים אחרים, אשר קיוו כי ההודים יתוגמלו על מאמצם לסייע בניצחון.

ג'ינה נמנע בתחילה מלהצטרף לליגה המוסלמית הכלל הודית שנוסדה בשנת 1906. לבסוף הצטרף אל הליגה בשנת 1913, ובשנת 1916 היה למנהיגה. בתפקיד זה היה המוביל לכריתת הסכם לאקנאו בין מפלגת הקונגרס ובין הליגה, אשר הביא לשיתוף פעולה בין ההינדים והמוסלמים בנוגע לממשל העצמי, והצגת חזית אחידה אל מול הבריטים.

ג'ינה היה גם בעל תפקיד מפתח בהקמת הליגה הכלל הודית לממשל עצמי ב-1916. ג'ינה דרש "שלטון בית" להודו, מעמד של דומיניון בעל ממשל עצמי, בדומה לקנדה, ניו זילנד ואוסטרליה. הוא היה ראש סניף בומביי של הליגה.

ב-1918 נשא בשנית אישה, רוטנבאי פטיט, הצעירה ממנו בעשרים וארבע שנים, בתו של ידידו סיר דינשאו פטיט, זורואסטרי עשיר. לנישואים אלו הובעה התנגדות הן בקהילה הפארסית והן בקרב המוסלמים. אשתו התאסלמה בניגוד לדעת המשפחה, ונודתה על ידי משפחתה וקהילתה. ב-1919 נולדה בתם היחידה דינה.

"ארבע עשרה הנקודות" וגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתו של גאנדי לעמדת מפתח במפלגת הקונגרס ב-1918, החל ג'ינה לחוש כי המפלגה אינה עוד ביתו האידאולוגי. גאנדי הטיף לאי ציות אזרחי כדרך לעצמאות לכל ההודים. ג'ינה התנגד, ותמך במאבק חוקתי שיוליך לעצמאות. שלא כשאר מנהיגי הקונגרס, לא לבש גאנדי לבוש מערבי, והשתדל לדבר בשפות מקומיות, ולא באנגלית. גאנדי היה אישיות רוחנית ודתית, בניגוד לג'ינה שראה עצמו כמנהיג חילוני. סגנונו של גאנדי צבר פופולריות בקרב ההודים. ג'ינה ביקר את גנדי על תמיכתו במאבק הח'ליפות, תנועה מוסלמית הודית שבאה להגן על קיום הח'ליפות העות'מאנית בטורקיה ולמנוע מהמנצחים במלחמת העולם הראשונה מלפרקה. ג'ינה ראה בתנועה זו, שאיחדה מוסלמים רבים בהודו, משום כניעה לפנאטיות דתית, ופרש ממפלגת הקונגרס ב-1920. התנועה באה לסיומה עם פירוק הח'ליפות בידי משטרו החילוני של מוסטפא כמאל אטאטורק בשנת 1924. ג'ינה הזהיר כי שיטותיו של גאנדי יביאו לפילוג בין הינדים ומוסלמים. הוא נותר בתפקיד מנהיג הליגה המוסלמית, ונגרר שלא מרצונו למאבק בין מפלגת הקונגרס ובין תומכי הבריטים. ב-1927 ג'ינה החל במגעים עם מנהיגים הינדים ומוסלמים בנוגע לחוקה עתידית להודו העצמאית, במהלך המאבק נגד ועדת סיימון, שהמליצה על מבנה פדרטיבי להודו, אך דחתה את דרישת העצמאות, או אף את מעמד הדומיניון לעתיד. הליגה המוסלמית רצתה באזורי בחירה נפרדים למוסלמים בגופים המחוקקים, אך המנהיג ג'ווהרלל נהרו תמך באזורי בחירה משותפים. באופן אישי התנגד ג'ינה לנציגות נפרדת, אך ניסח פשרה, שאמורה הייתה לשקף אינטרסים של שני הצדדים. פשרה זו נודעה כ"ארבע עשרה הנקודות של ג'ינה", אשר נדחו על ידי מפלגת הקונגרס, ועל ידי שאר המפלגות בהודו.

חייו הפרטיים של ג'ינה ונישואיו נפגעו בתקופה זו. הוא ניסה להציל את נישואיו במסע לאירופה, אך למרות הכול נפרד הזוג ב-1927, ורטאנבאי מתה בשנת 1929 ממחלה קשה. בוועידות "שולחן עגול" בהן השתתף גאנדי בלונדון ביקר ג'ינה את גאנדי, וכישלון השיחות גרם לקרע חמור בינו ובין המנהיג ההינדי. כשלונות אלו, בצד הבעיות בחייו הפרטיים ואכזבתו מהפילוגים בשורות המוסלמים, הביאו לפרישתו מהפוליטיקה. הוא שב ללונדון וחזר לעסוק בעריכת דין. אחותו, פאטימה, העניקה לו תמיכה וסיוע, ומתקופה זו ואילך לא נפרדו השניים במהלך כל מסעותיו. היא הפכה ליועצת קרובה, וגידלה את בתו. משגדלה הבת נותקו יחסיה עם ג'ינה עקב החלטתה להנשא לאיש עסקים פרסי נוצרי, נוויל ודיע. הוא המשיך להתכתב עמה באופן רשמי, אך יחסיהם היו מתוחים.

הנהגת הליגה המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1934 נקרא ג'ינה על ידי מנהיגים מוסלמים בולטים לשוב להודו, ולהיות למנהיג הליגה המוסלמית. בבחירות ב-1937 הליגה קיבלה קולות רבים באזורים בהם היה רוב מוסלמי כפנג'אב. היא קיבלה 5% מכלל הקולות, ו-25% מקולות המוסלמים. ג'ינה הציע למפלגת הקונגרס שיתוף פעולה, וזאת בתמורה להסכמה לאזורי בחירה נפרדים למוסלמים. הקונגרס לא הסכים לתנאים אלו. מפלגת הקונגרס כללה נציגים מוסלמים משל עצמה, וטענה לייצוג כללי ולא עדתי. מנהיגי הקונגרס דרשו את מיזוגה המוחלט של הליגה המוסלמית במפלגת הקונגרס. השיחות נכשלו, וג'ינה הכריז על פרישתם של כל חברי מפלגתו מתפקידיהם, כ"יום גאולה" מהשלטון ההינדי.

רעיון המדינה הנפרדת למוסלמים בתת-היבשת ההודית הועלה לראשונה על ידי סר מוחמד עקבל בשנת 1930. בשנת 1933 פרסם צ'ודהרי רחמת עלי מנשר בשם "עכשיו או לעולם לא" בו תמך ביצירת "פקיסטן". ג'ינה שתמך באזורי בחירה נפרדים, החליט שלא ניתן לשתף פעולה עם הקונגרס ההינדי ושיש ליצור מדינה מוסלמית עצמאית. מעתה נטען שהמוסלמים וההינדים לא בני דתות שונות, אלא בני לאומים שונים.

ג'ינה הכריז כי הודו מאוחדת תגרום להסטתם של המוסלמים הצדה, ולאפליה שתביא בסופו של דבר למלחמת אזרחים בין הינדים למוסלמים. בשנת 1940 התקבל רעיון חלוקת הודו כמטרתה הרשמית של הליגה המוסלמית. בהצהרה שניתנה בלאהור הוכרז על כינון "מדינות" מוסלמיות, אחת באזור צפון מערב הודו (פנג'אב, סינד, בלוצ'יסטן) ואחת בצפון המזרח (בנגל ואסאם). מפלגת הקונגרס דחתה את ההצעה, ומנהיגים מוסלמים השייכים למפלגה גינו אותה. ב-26 ביולי 1943 נדקר ג'ינה ונפגע על ידי חבר בתנועת ה"חקסר" המוסלמית הקיצונית.

ג'ינה בעת השיחות עם גאנדי ב-1944

ב-1941 ייסד ג'ינה את העיתון "השחר", שהפיץ את עקרונות הליגה המוסלמית. בשנת 1942 ביקר באזור השר הבריטי סטפורד קריפס, במסגרת "משלחת קריפס" שנועדה למצוא פתרון לבעיה ההינדית והמוסלמית. ג'ינה דרש ממנו כי יקדם את רעיון חלוקת הודו, דבר שהיה מהגורמים לכישלון השליחות.

הלאומנים ההודים ממפלגת הקונגרס ראו בהכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה בשנת 1939 שניתנה אף בשמה של הודו פגיעה חמורה בתנועתם, אך ג'ינה תמך בבריטים במלחמה, והתנגד לתנועת "צאו מהודו" שקמה בזמן מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו ייסדה הליגה ממשלות מחוזיות והשתתפה בממשלה המרכזית. השפעתה גברה בפנג'אב לאחר מותו של המנהיג תומך מפלגת הקונגרס סיקנדר חייאט חאן בשנת 1942. מוהנדס קרמצ'נד גנדי קיים ארבעה עשר סבבי שיחות עם ג'ינה בבומביי בשנת 1944 בניסיון להקים חזית אחידה אל מול הבריטים, אך השיחות כשלו. היחסים הרעועים בין גנדי וג'ינה השפיעו על עמדתו של גנדי בשאלה המוסלמית.

ייסוד פקיסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות שהתקיימו בשנת 1946 למועצה המחוקקת של הודו, זכתה מפלגת הקונגרס ברוב המושבים ההינדים, והליגה המוסלמית בראשות ג'ינה זכתה ברוב המושבים המוסלמים. ב-16 במאי 1946 הציעה משלחת של שרים בריטים ליצור מדינה הודית מאוחדת המורכבת ממחוזות אוטונומיים, וקראה ליצירת "קבוצות" של מחוזות על בסיס דתי. תוכנית שנייה פורסמה ב-16 ביוני וקראה לחלוקתה של הודו על בסיס אתני, כאשר הנסיכויות הקטנות יוכלו לבחור לאיזה מהמדינות יצטרפו. מפלגת הקונגרס התנגדה לחלוקה וביקרה את התוכניות. ג'ינה הסכים לשתי התוכניות, וידע שהבריטים יעניקו את הכוח לאלו שיתמכו בתוכניותיהם. לאחר ויכוחים מרובים, ובניגוד לדעתו של גאנדי, הקונגרס קיבל את "תוכנית מאי" וגינה את עקרון ה"קבוצות". ג'ינה כינה פעולה זו כ"חסרת יושר" והאשים את הנושאים והנותנים מצד בריטניה בבגידה. הוא הסיר את תמיכת הליגה המוסלמית בתוכניות, והחרים את האספה תוך שהוא מותיר את הכוח בידי מפלגת הקונגרס, שעתה הייתה חסרת לגיטימיות בעיני רבים מהמוסלמים.

ג'ינה קרא למוסלמים לצאת ל"פעולה ישירה" ב-16 באוגוסט 1946 על מנת להשיג את הקמת פקיסטן. תוכנן גל של שביתות ומחאות, אך בפועל התפרצה אלימות בכל הודו, ובמיוחד בכלכותה ובמחוז נואחאלי בבנגל, יותר מ-7,000 איש נהרגו בביהאר. למרות שהמשנה למלך מטעם בריטניה, לורד וייבל טען כי "לא היו ראיות לכך", הואשמו מנהיגי הליגה בידי אנשי מפלגת הקונגרס בעידוד האלימות. לאחר ועידה נוספת שהתקיימה בלונדון בדצמבר 1946, הצטרפו מנהיגי הליגה לממשלה הזמנית שקמה בהודו, אך ג'ינה נמנע מלשרת בממשלה בעצמו. הדבר איפשר לליגה להצטרף לממשלה, בעודה דוחה את שתי התוכניות, ולמנות מספר שווה של שרים לזה של מפלגת הקונגרס, על אף שייצגה מיעוט. הקואליציה שנוסדה לא יכלה לתפקד, ונוצרה תחושה כי הפירוד הוא רק עניין של זמן. המפלגה הסכימה לחלוקתן של פונג'אב ובנגל על פי קווים דתיים בסוף 1946. המשנה החדש למלך, לורד לואי מאונטבטן, הציע תוכנית ליצירת דומיניון מוסלמי במערב פונג'אב, מזרח בנגל באלוצי'סטן וסינד. לאחר דיונים סוערים הסכים הקונגרס לתוכנית. מחוז הגבול הצפון מערבי החליט במשאל עם להצטרף למדינה החדשה ביולי 1947. בנאום שנשא בלאהור, ב-30 באוקטובר 1947 הצהיר ג'ינה כי הסכים לחלוקה כי "התוצאות של כל דרך פעולה אחרת היו הרות אסון מעבר לכל דמיון".

כמושל כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביחד עם ליאקת עלי חאן ועבדו-ראב נשטר, ייצג ג'ינה את הליגה בשיחות החלוקה שנועדו לחלק את המשאבים הציבוריים בין הודו ובין פקיסטן. חברי האספה המחוקקת מהמחוזות שיהפכו לפקיסטן יצרו את האספה המחוקקת של המדינה החדשה, וצבאה של הודו הבריטית חולק בין יחידות מוסלמיות ולא מוסלמיות. רבים ביקרו את ג'ינה על חיזוריו אחר הראג'ות מג'ודפור, בופאל ואינדור, כי יצטרפו לפקיסטן. חבלי ארץ אלו גבלו בפקיסטן, אך היו בעלי רוב הינדי.

ג'ינה היה למושל הכללי הראשון של פקיסטן ונשיא אספת המחוקקים שלה. ב-11 באוגוסט 1947 פתח את האספה, בנאום בו חזה מדינה חילונית – "אתם יכולים להיות שייכים לכל דת, קאסטה או מוצא. אין למדינה כל עניין בכך. במרוצת הזמן יפסיקו ההינדים להיות הינדים, והמוסלמים להיות מוסלמים. לא במובן הדתי, בגלל שזו אמונתו האישית של כל אדם, אך במובן הפוליטי כאזרחי המדינה".

משרת המושל הכללי הייתה טקסית בעיקרה, אך ג'ינה קיבל אף את ראשות הממשלה. החודשים הראשונים לקיומה של פקיסטן היו רוויים במאמצים לסיים את גל האלימות. ג'ינה הציע למנהיגי הודו לארגן חילופי אוכלוסין בין פונג'אב ובנגל. הוא ביקר את מחוזות הגבול בלוויתם של מנהיגים הודים על מנת להרגיע את הרוחות ולקדם את השלום, ואירגן הקמתם של מחנות פליטים. על אף מאמצים אלו לידתה של פקיסטן לוותה במספר הרוגים הנע בין 200,000 למיליון על פי הערכות מסוימות, ומספר הפליטים בשתי הארצות הגיע ל-15 מיליון.

עיר הבירה קראצ'י הוצפה בפליטים. ג'ינה הושפע מכך באופן אישי. בחודשים הבאים התיר שימוש בכוח על מנת לספח את נסיכות קלאט ולדכא מרד בבלוצ'יסטן. רבים ביקרו אותו על ניסיונו לספח את הנסיכות ג'ונגאד שהייתה בעלת שליט מוסלמי ורוב הינדי, ומרוחקת כ-400 קילומטר מפקיסטן. ניסיון זה הוכשל על ידי הודו. אין לדעת אם ידע או תכנן את הפלישות השבטיות מפקיסטן לג'אמו וקשמיר, באוקטובר 1947, שהחלו סכסוך שטרם נסתיים עד היום. כאשר נתבשר על סיפוחה להודו של קשמיר שמושלה היה בן דת ההינדו, אך מרבית תושביה מוסלמים, טען כי הצעד אינו לגיטימי, והורה לצבא הפקיסטני להיכנס לקשמיר. המפקד הבריטי העליון, הגנרל קלוד אוקינלק, הודיע לג'ינה כי בעוד שלהודו יש את הזכות לשלוח חיילים לקשמיר, שסופחה אל שטחה, לפקיסטן אין זכות זו, וכי אם ג'ינה יתעקש על כך, יתפטרו כל הקצינים הבריטים המשרתים בשני הצבאות. מכיוון שצבאה של פקיסטן היה מורכב בחלקו הגדול מחיילים בריטים, לא יכל ג'ינה לאפשר זאת, וביטל את פלישתה של פקיסטן לקשמיר, תוך שהוא פונה להתערבות האו"ם.

בשל תפקידו בהשגת העצמאות היה ג'ינה המנהיג הפופולרי ורב ההשפעה ביותר. הוא ניסה להגן על זכויות המיעוטים, ייסד מכללות ומוסדות צבאיים, וקבע את מדיניותה הכלכלית של פקיסטן. בביקורו הראשון במזרח פקיסטן, המופרדת מן המערב במסדרון שאורכו 1,700 קילומטר, קבע את שפת האורדו כשפתה הרשמית היחידה של המדינה. צעד זה עורר תרעומת בקרב הבנגלים במזרח פקיסטן, הקרויה כיום בנגלדש. הוא ניסה להגיע להסכם עם הודו בקשר לחלוקת המשאבים של המדינה המשותפת לשעבר. במרץ 1948 נאלץ להתמודד עם אפגניסטן אשר תבעה מתן עצמאות למיעוט הפתאני, שהיה ממוצא אפגני.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-40 של המאה ה-20 לקה ג'ינה בשחפת, אך רק אחותו והמקורבים אליו ביותר היו מודעים למצבו. בשנת 1948 החל מצבו להחמיר, וזאת בשל עומס העבודה שלקח על עצמו. בניסיון להחלים בילה זמן רב במעון הנופש של בזיארת, אך ב-11 בספטמבר 1948 מת משילוב של שחפת וסרטן הריאות[1]. הלוויתו נערכה בקראצ'י ברוב עם, ומאוזוליאום ענק הוקם על מנת לכבד את זכרו. במקום נערכים טקסים רשמיים עד ימינו.

בתו, דינה ודיע, המשיכה לחיות בהודו לאחר החלוקה, אך לבסוף התיישבה בניו יורק. נכדו נוסלי ודיע, הוא תעשיין החי בבומביי. בבחירות בפקיסטן ב-1964 התמודדה אחותו פטימה, המכונה "אם האומה" מטעם קבוצת מפלגות שהתנגדו למדיניות הנשיא איוב חאן, אך הפסידה. בית ג'ינה בבומביי הוא בבעלות ממשלת הודו, ועתידו לוט בערפל. ג'ינה ביקש מהנשיא נהרו לשמרו, בתקווה ליחסים טובים בין הודו ופקיסטן. הוצע כי פקיסטן תקים במקום קונסוליה, אך תביעות מצד משפחתה של דינה ודיע מנעו התפתחות זו.

הנצחתו של ג'ינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפקיסטן מכונה ג'ינה "אבי האומה", והוא מונצח על כל שטרות הכסף הפקיסטניים בשווי עשרה רופי פקיסטני ומעלה. מוסדות ציבור רבים נקראים על שמו, כמו גם נמל התעופה הבינלאומי של קראצ'י. אחד מהרחובות הראשיים באנקרה, בירת טורקיה קרוי על שמו של ג'ינה, כמו גם כביש ראשי בטהראן, בירת איראן. איראן אף הוציאה בול דואר הנושא את דיוקנו של ג'ינה. המאוזוליאום של ג'ינה הוא בין הבניינים המרשימים בקראצ'י. בשנת 1998 יצא לאקרנים הסרט "ג'ינה", בו גילם השחקן הבריטי כריסטופר לי את דמותו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]