מוחסן מחמלבאף

מוחסן מחמלבאף
מוחסן מחמלבאף
שם לידה	محسن مخملباف
תאריך לידה	29 במאי 1957
מקום לידה	טהראן, איראן

מוחסן מחמלבאף (בפרסית: محسن مخملباف, נולד ב-29 במאי 1957) הוא במאי ומפיק סרטים איראני השייך לתנועת הגל החדש של הקולנוע האיראני.

סרטיו הוצגו בפסטיבלי סרטים בינלאומיים רבים וזכו בפרסים. ב-2001 בחר המגזין "טיים" את סרטו "ליקוי חמה בקנדהאר" לאחד ממאה הסרטים הטובים בכל הזמנים. ב-2006 הוא נמנה עם חבר השופטים בפסטיבל הסרטים של ונציה וב-2007 שימש כנשיא האקדמיה לקולנוע של אסיה.

מחמלבאף עזב את איראן ב-2005, זמן קצר לאחר בחירתו של מחמוד אחמדינז'אד לנשיא איראן, וכיום הוא מתגורר בפריז. החל מיוני 2009 ובעקבות אירועי הבחירות לנשיאות בשנה זו, הכריז מחמלבאף כי מונה לדוברו הרשמי של מיר-חוסיין מוסאווי בחו"ל.

ביוגרפיה

מוחסן מחמלבאף נולד בטהראן ב-29 במאי 1957. הוא החל לתמוך באמו החד-הורית בגיל 8. עד הגיעו לגי17 הספיק לעבוד כנער מעלית, כפועל חקלאי וכן בעבודות שונות נוספות. כצעיר מן השכונות הדרומיות של טהראן, הוא הקים מיליציה אסלאמית מחתרתית ובגיל 17 נורה ונעצר בעת שניסה לחטוף נשק משוטר. הוא שוחרר מהכלא זמן קצר לאחר מהפכת 1979. ארבע וחצי השנים בכלא חידדו את השקפתו על החיים ועל החברה האיראנית, ובסיומן התרחק מן הפוליטיקה לטובת עיסוק בספרות ובאמנות ובמיוחד בקולנוע, מתוך אמונה כי החברה האיראנית סובלת מעוני תרבותי יותר מכל דבר אחר.

מחמלבאף הפך לסופר ויוצר קולנוע באיראן של בתר-המהפכה. הוא כתב נובלות, סיפורים קצרים ותסריטים, אשר חלקם תורגמו לשפות רבות. הוא כתב וביים 18 סרטים עלילתיים ו-6 סרטים קצרים, וכן כתב תסריטים וביצע עבודות עריכה עבור יוצרי קולנוע איראנים אחרים. סרטיו הוקרנו יותר מ-100 פעמים בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים ברחבי העולם, והוא זכה בפרסים רבים. בשנת 1996 הוא נטש באופן זמני את הקריירה הקולנועית שלו כדי ללמד. הוא הקים את בית הספר לקולנוע "מחמלבאף" שבו לימד קולנוע לקבוצה נבחרת של תלמידים ובהם שלושת ילדיו.

המחקר לסרט "ליקוי חמה בקנדהאר" כלל נסיעה חשאית לאפגניסטן בימי שלטון הטליבאן. הוא הושפע מאוד מן המצב הקשה במדינה, ולאחר השלמת הסרט קיבל על עצמו את ניהולם וביצועם של פרויקטים באפגניסטן שעסקו בחינוך להיגיינה ובשיפור תנאי החיים של פליטים אפגנים באיראן.

רבות מיצירותיו עברו צנזורה באיראן וכמעט שלא הוצגו בה. כיום עורך מחמלבאף מחקר עבור סרטו הבא לאחר מספר שנים של שתיקה קולנועית.

בתו, סמירה, ביימה ב-2003 את הסרט "חמש אחר הצהריים", שצולם אף הוא באפגניסטן.

עבודתו

מחמלבאף הוא דמות מרכזית בקולנוע האיראני. סרטיו בוחנים את הקשר בין האדם לבין סביבתו החברתית והפוליטית. כתוצאה מכך, עבודתו משמשת פרשנות על ההתקדמות ההיסטורית של המדינה האיראנית ואנשיה. מחמלבאף מתמקד בכמה ז'אנרים, מסרטים ריאליסטים ועד פנטזיה וסוריאליזם, ממינימליזם ועד תמונות מורכבות ורחבות של חיי היומיום, והוא בעל נטייה (משותפת לבמאים איראנים רבים) לעיסוק בילדות ובקולנוע.

בשנת 1981 הוא כתב את התסריט לסרט "Towjeeh" בבימויו של מנוצ'ר האגאניספאראסט (Manuchehr Haghaniparast). בשנת 1982 הוא כתב את התסריט לסרט "Marg Deegari" בבימויו של מוחמד רזא הונרמנד (Mohamad Reza Honarmand). הוא ביים את סרטו הראשון "Tobeh Nosuh" ב-1983. סרטו "חרם" מ-1985, מתרחש בתקופה הטרום-מהפכנית באיראן. הסרט מספר את סיפורו של גבר צעיר בשם ואלֶה (מג'יד מג'ידי) אשר נידון למוות על רקע נטיותיו הקומוניסטיות. רבים מאמינים כי הסרט מבוסס על חוויותיו האישיות של הבמאי. בסרט "רוכב האופניים" מ-1987 יוצר מחמלבאף דיוקן עדין ועמוק של יאוש וכוח סבל אנושיים אל מול מצב של ניצול מתמשך. הסרט מספר את סיפורו של נאסים, פליט אפגני עני באיראן, אשר זקוק נואשות לכסף עבור אשתו החולה. לבסוף נאסים מסכים לרכוב על אופניים בתוך עיגול קטן למשך שבוע תמורת הכסף שהוא צריך לתשלום החשבונות הרפואיים של אשתו. "זמן של אהבה" (1991) הוא סרטו העלילתי התשיעי של מחמלבאף והסרט הראשון של מה שהוא מכנה "התקופה השלישית" שלו. זוהי טרילוגיה רומנטית המציעה שלוש גרסאות של אותו סיפור.

ב-1996 ביים מחמלבאף את "Gabbeh". הסרט עוקב אחר נדודיהם של בני הגאשגאי (Ghashghai), אשר השטיחים הבהירים שהם מייצרים מספרים את סיפורם. הסיפור המרכזי עוסק באישה צעירה המתאהבת בזר מסתורי, אך נאסר עליה להינשא לו. השימוש במטאפורת השטיחים הופך את הסרט לרומנטי, פואטי, ולא-ריאליסטי. האירועים בסרט נראים כמרחפים סביב בזמן ובמרחב, כמו בחלום. "ליקוי חמה בקנדהאר" (2001) הנו אודיסיאה בדיונית בהשראת סיפור אמיתי. זהו מבט על אפגניסטן של לפני 11 בספטמבר 2001, שבה חוקי הטליבאן כפו על נשים חוקים קשים ששללו מהן זכויות אדם בסיסיות. אישה מערבית ממוצא אפגני חוזרת לאפגניסטן כדי לנסות למנוע את התאבדותה של אחותה במהלך הליקוי האחרון של המאה ה-20.

בני משפחתו שלמדו בבית הספר לקולנוע שייסד זכו להצלחה אף הם. מארזייה משקיני (Marzieh Meshkini), אשתו, זכתה ב-13 פרסים בינלאומיים על סרטה "היום הפכתי לאישה" והבת סמירה קיבלה את פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן ב-2001 וב-2003. בתו הצעירה חאנה ביימה את סרטה הראשון "Joy of Madness" ב-2003. בשנת 2000 העניקה אוניברסיטת בוסטון למחמלבאף את הפרס המיוחד שלה. מחמלבאף גם הקים ארגון חוץ-ממשלתי המאפשר לילדים אפגנים ללמוד בבתי-ספר באיראן. בעקבות שתדלנותו, נעשו שינויים בחוק האיראני שאפשרו לעשרות אלפי ילדים אפגנים ללמוד באיראן. הוא פרסם 27 ספרים, שרבים מהם תורגמו ליותר מעשר שפות.

עמדתו הפוליטית

מחמלבאף הינו מתנגד חריף לשלטונו של נשיא איראן אחמדינז'אד, אותו הוא מכנה טרוריסט. הוא התבטא והפגין נגד משטרו של אחמדינז'אד, שלטענתו שנוא על ידי בני עמו, מספר פעמים. ביוני 2009, לאחר האירועים שליוו את מערכת הבחירות באיראן, הכריז מחמלבאף מעל דפי הגארדיאן הבריטי כי הוא דוברו של מיר-חוסיין מוסאווי בחו"ל‏.

בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אמר מחמלבאף: "העם האיראני רוצה שלום למען פלסטין, ופתרון בעיות באמצעות דיאלוג. אני מקווה שהפלסטינים ישיגו מדינה עצמאית משלהם. זה לא יהיה באמצעות מלחמה ורקטות... אני אמן, לא פוליטיקאי, אני אוהב בני-אדם. לכל האנשים שנולדו על כדור-הארץ יש זכות לחיות. מלחמות הן תמיד יוזמה של מנהיגים והעמים הם הקורבנות. ילד, בין אם ישראלי או פלסטיני, צריך לחיות. אני מחבק את שניהם..."‏

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מוחסן מחמלבאף בוויקישיתוף