מומיה אבו-ג'אמאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: עודף בפרטים טפלים, תרגמת קשה, אי התאמה בין הטקסט לבין מראי המקום המובאים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

וסלי קוקאנגלית: Wesley Cook; נולד ב-24 באפריל 1954), מוכר בשם מומיה אבו ג'אמאלאנגלית: Mumia Abu-Jamal) הוא אמריקני מורשע ונידון למוות בגין רצח קצין משטרה, דניאל פולקנר ב-9 בדצמבר 1981. משפטו הוא אחד המפורסמים והנתונים במחלוקת כיום.

לפני מאסרו היה חבר בפנתרים השחורים, פעיל, נהג מונית במשרה חלקית, עיתונאי, אישיות רדיו, פרשן חדשות ושדרן.

מאז הרשעתו, זכה המקרה שלו לתשומת לב בינלאומית, והוא הפך לסמל תרבותי שנוי במחלוקת. תומכים ומתנגדים מתווכחים על הגינות משפטו. במהלך מאסרו בכלא פרסם כמה ספרים ופרשנויות.

מאז 1995, אבו ג'אמאל כלוא בבית כלא שבפנסילבניה.[1]

ילדותו ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו של אבו ג'אמאל מת כשהיה בן 9.[1] והוא קיבל את השם 'מומיה' ב-1986 ממורה בתיכון שלו, יליד קניה, אשר לימד את הכיתה על תרבויות אפריקאיות. בשיעור התלמידים אימצו לעצמם שמות אפריקאים. לדברי אבו ג'אמאל פירוש השם 'מומיה' הוא 'נסיך' והיה שמם של לאומנים אפריקאים אנטי-קולוניאלים שניהלו מלחמה נגד הבריטים בקניה במאבק לעצמאות (תנועת המאו מאו). הוא אימץ את שם המשפחה אבו ג'אמאל ("אבא של ג'אמאל" בערבית), לאחר לידת בנו ג'אמאל ב-18 ביולי 1971.[2] נישואיו הראשונים בגיל 19, לאמה של ג'אמאל, ביבא, היו קצרי מועד.[3] בתם, לטיפה, נולדה זמן קצר לאחר החתונה. מזי, בנו מאשתו השנייה של אבו ג'אמאל, מרילין, נולד בתחילת 1978. אבו ג'אמאל נפרד מאשתו השנייה, מרלין, והתחיל לגור עם אשתו השלישית והנוכחית, וודיה, זמן קצר לפני האירועים שהובילו למאסרו.

מעורבתו עם הפנתרים השחורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו ג'אמאל מתאר את חווית ההתבגרות שלו בתור: "נבעט... אל הפנתרים השחורים" לאחר שסבל התעללויות מ"לבנים גזענים" ומשוטר בשל נסיונו לשבש עצרת של ג'ורג' וולאס עבור הנשיאות בשנת 1968. שנה לאחר מכן, והוא בן 15, עזר להקים את סניף פילדלפיה של הפנתרים השחורים.[4] באותה שנה, עזב את תיכון בנג'מין פרנקלין והשתכן במטה של הסניף.[4] הוא העביר את סוף שנת 1969 בניו יורק ואת תחילת 1970 באוקלנד. הוא חי ועבד עם BPP[5] והיה חבר מפלגה ממאי 1969 ועד אוקטובר 1970. מ-1970 ה-FBI הביע בו עניין והחל להשגיח עליו במסגרת COINTELPRO עד 1974.[6]

חינוך ועבודת העיתונאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שעזב את הפנתרים השחורים חזר לתיכון בו למד, אך הושעה ממנו באשמת הפצת ספר בשם "כוחו של סטודנט מהפכן שחור". הוא אף הוביל מחאה כושלת שניסתה לשנות את שם בית הספר למלקולם אקס. לאחר שסיים את לימודיו, למד זמן קצר בבית גודארד קולג בוורמונט הכפרית. ב-1975, הועסק בתחנת הרדיו "WHAT" והיה מארח של תוכנית שבועית בשנת 1978[7] הוא הועסק לתקופות קצרות ב-WPEN, ונעשה פעיל ב"אגודת משתמשי המריחואנה באמריקה".[7] משנת 1979 עד 1981, עבד בתחנת הרדיו הציבורי WUHY כאשר נתבקש להגיש את התפטרותו עקב מחלוקת על הדרישות של מיקוד המטרה בחדשות.[7] כעיתונאי ברדיו כונה בשם "הקול של חסרי הקולות" ונודע בהזדהותו והחשיפה שנתן לקבוצה אנרכו-פרימיטיביזם בפילדלפיה בשכונות כפר, חשיפה שכללה דיווח על המשפט ב- 1979-80 של חברי "תשעה לזוז" שהואשמו ברצח השוטר ג'יימס ראמפ.[7] במהלך קריירת השידור שלו, הראיונות המתקושרים שלו כללו את ג'וליוס אירווינג, בוב מרלי ואת אלכס היילי. אבו ג'אמאל היה נשיא "אגודת העיתונאים השחורים בפילדלפיה" (PABJ).[8] בזמן הרצח של דניאל פולקנר, אבו ג'אמאל עבד כנהג מונית בפילדלפיה, וככתב במשרה חלקית ב WDAS.

המשפט, פסק הדין והערעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט ב-1982[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 בדצמבר 1981, בסביבות 03:51 נורה השוטר דניאל פולקנר ונהרג במעצר המכונית של וויליאם קוק, אחיו הצעיר של אבו ג'אמאל. במהלך הקטטה אבו ג'אמאל נורה ונפצע. שוטרים שהגיעו למקום מצאו אקדח .38 קליבר, שהיה שייך לאבו ג'אמאל, לידו. בגליל של האקדח היו חמישה תרמילים ואבו ג'אמאל היה עדיין לבוש בנרתיק כתף. הוא נלקח ישירות מזירת הירי לבית החולים וטופל בפציעות שלו. הוא הואשם ברצח מדרגה ראשונה של דניאל פולקנר, בהתחלה שכר את שירותיו של העורך דין הפלילי אנתוני ג'קסון.

המקרה הגיע לבית המשפט ביוני 1982. השופט אלברט פ. סאבו הסכים לבקשה של אבו ג'אמאל לייצג את עצמו, עם ג'קסון כהיועץ המשפטי שלו. במהלך היום הראשון של המשפט החלטה זו שונתה וג'קסון הורה להיות הפרקליט היחיד של אבו ג'אמאל בשל מה שהשופט האמין שאבו ג'אמאל מנסה להפריע. בסך הכל, הוצא אבו ג'אמאל מהאולם לפחות 13 פעמים על הפרעה במהלך ההליכים המשפטיים ובמשפט.

תיק התביעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התביעה טענה כי:

  1. במהלך מעצר המכונית, קוק תקף את פולקנר, אשר ניסה להכניע את קוק.
  2. אבו ג'אמאל הגיח מחניון הסמוך, חצה את הרחוב, וירה בפולקנר מאחורה.
  3. פולקנר הצליח להשיב אש, ופצע את אבו ג'אמאל.
  4. אבו ג'אמאל ירה על פולקנר יריות נוספות מטווח קצר, אחת מהן פגע בפניו וגרמה למותו.
  5. אבו ג'אמאל לא היה מסוגל להימלט בשל פצע הירי שלו, התמוטט על המדרכה הסמוכה, נלקח למאסר על ידי שוטרים אחרים, אשר הוזעקו על ידי פולקנר בזמן מעצר המכונית.
עדי ראייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעת עדי הראייה בשביל התביעה היו:

  1. רוברט צ'וברט, נהג מונית.
  2. סינתיה וויט, זונה.
  3. מייקל סקאנלן, נהג.
  4. אלברט מגילטון, הולך רגל.

רוברט צ'וברט אמר שהוא היה במונית שלו, חונה ממש מאחורי מכונית המשטרה של פולקנר. הוא זיהה את אבו ג'אמאל כהיורה, מעיד: "שמעתי ירייה. הסתכלתי למעלה, ראיתי את השוטר נופל על הרצפה, ואז ראיתי את אבו ג'אמאל ניצב מעליו [פוקלנר] ויורה כמה יריות בו... אז ראיתי אותו [אבו ג'אמאל] הולך אחורה בערך 10 רגל והוא פשוט נפל על המדרכה." במהלך החקירה הנגדית הוא הודה שהוא באמת אמר לשוטרים שהיורה זז 30 ולא 10 רגל מפולקנר והוא היה 30-50 פאונד שמן יותר מאבו ג'אמאל. הוא הסביר: "אני לא טוב במשקל, אתם חושבים שאני הולך לעמוד שם לכמה דקות ואשאל אותו כמה הוא שוקל?" צ'וברט היה נהג מונית ללא רישיון ומשוחרר על תנאי על הצתה. היה לו שני מאסרים על נהיגה בשכרות, בשנת 1995 הודה שביקש את עצתו של התובע במשפט, כיצד הוא יוכל לקבל בחזרה את זכות הנהיגה שלו. עשרים שנה לאחר הירי אמר החוקר הפרטי ג'ורג' ניומן, כי בשיחת טלפון, צ'וברט שינה את עדותו.[9]

סינתיה וויט העידה לירי מזווית סמוכה. תיארה פעולות של אבו ג'אמאל, היא אמרה: "הוא רץ מתוך מגרש החניה... הוא ירה פעמיים לעבר הקצין משטרה... הוא בא מעל לשוטר וירה כמה פעמיים נוספות. אחרי זה הוא הלך בכתפיים שמוטות וישב על המדרכה." דסי הייטאואר ציין שהבחין בה מחצי בלוק רחוק יותר. הזונה ורוניקה ג'ונס אמרה מאוחר יותר כי הוצעה לה טיפול מועדף על ידי המשטרה בתנאי שהיא תאמת את סינתיה וויט. איווט וויליאמס טענה מאוחר יותר כי בעת שנכלאה עם וויט בדצמבר 1981 היא סיפרה לה כי היא לא ראתה מי ירה בפולקנר ושהיא שיקרה לגמרה מתוך פחד מהמשטרה של פילדלפיה. מודיעת משטרה פמלה ג'נקינס העידה בשימוע בשנת 1997, שמשטרת פילדלפיה לחצה עליה לשקר שהיא הייתה עדה לרצח של פולקנר ולזהות את אבו ג'אמאל כהיורה. היא גם העידה כי היא חשבה שוויט חששה לחייה מהמשטרה לאחר הירי של פולקנר, וכי היא ראתה את וויט בחברה של משטרת פילדלפיה במרס 1997. עם זאת, התביעה הביאה את תעודת הפטירה של סינתיה וויט והוא מראה כי היא מתה בשנת 1992.

מייקל סקאנלן העיד כי ראה את פולקנר מותקף מול המכונית זמן קצר לפני שאיש אחר חצה את הכביש בריצה ממגרש החניה וירה בפולקנר. סקאנלן לא היה מסוגל או לתאר את היורה. בחקירה הנגדית אשר נקטעה על ידי אבו ג'אמאל שסולק מהאולם על ההפרעה, הודה סקאנלן שהיה תחת השפעת אלכוהול.

אלברט מגילטון העיד כי ראה את פולקנר עוצר את המכונית של קוק, אבל, בנקודה בה התחיל אבו ג'אמאל לרוץ לעבר הרחוב ממגרש החניה, מגילטון הסתובב ואיבד ראיה עד ששמע את היריות. הוא לא ראה שום יורה, או את הרכב של צ'וברט חונה מאחורי פולקנר.

וידוי בית החולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני עדים, קצינת הביטחון פריסילה דורהאם וקצין המשטרה גארי בל, העידו כי בזמן שאבו ג'אמאל היה בבית החולים הוא הודה כי הוא ירה בפולקנר "יריתי בבן זונה, ואני מקווה שהבן זונה מת!" הרופאים בבית החולים טענו כי אבו ג'אמאל לא היה מסוגל לעשות הצהרה כזאת במהלך אותו הזמן. הדו"ח המקורי של גארי ווקשול, קצין משטרה אשר ליווה את אבו ג'אמאל אל בית החולים, מספר כי "הכושי לא אמר שום דבר" חודשיים לאחר מכן, כאשר התראיין על ידי שוטרים, ווקשול נזכר ששמע את ההודאה של אבו ג'אמאל. הוא האשים "טראומה נפשית" על העיכוב. כאשר ההגנה ניסתה להתקשר לווקשול לחקירה נגדית, נמסר כי הוא היה בחופשה זמנית. ווקשול אף פעם לא העיד בבית המשפט את ההצהרה המקורית שלו ש"הכושי לא אמר שום דבר" אז זה לא התקבל כראיה.

ראיות פיזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקדח בקוטר .38 קליבר, רשום על שם אבו ג'אמאל נמצא בזירת הפשע ולידו 5 תרמילים. בדיקות שבוצעו עם ראיות פיזיות אישרו שפולקנר מת מכדור .38. אנתוני ל. פול, המפקח על יחידת זיהוי נשק, העיד כי סוג הקליע היה נדיר באותו תקופה, עם יצרן אחד בלבד, למרות שהוא יכול היה לומר שם של לפחות עוד שני יצרים אחרים, אשר יצרו נשק הנושא את אותו המאפיינים. מומחים העידו כי הכדור הנלקח מאבו ג'אמאל נורה מהנשק של פולקנר. מומחה לבליסטיקה העיד בשביל ההגנה אך לא דיבר על הממצאים של המומחים. אמנסטי אינטרנשיונל, תוך התייחסות לראיות פיזיות, הביעו את הדעה כי "... המשטרה לא הצליחו לבצע בדיקות כדי לברר אם הנשק ירה בעבר... הרכבה זו טעות, המשטרה גם לא הצליחו לבצע בדיקות כימיות על ידיו של אבו ג'אמאל כדי לגלות אם הוא ירה באקדח לאחרונה." בדיון ב-1995, מומחה לבליסטיקה העיד בשביל ההגנה כי עקב מאבקו של אבו ג'אמאל עם השוטרים במהלך מעצרו, גם בשל ששאריות אבק שריפה יכלו להשתפשף או להתנער מידיו, זה לא היה אמין מבחינה מדעית. מכתב שנכתב על ידי החוקר ד"ר פאול הויר, אשר ניתח את גופו של דניאל פולקנר, אמר כי הוציא כדור בקוטר .44 מפולקנר. זה הוביל לטענה שפולקנר נורה על ידי קליבר .44 ולא קליבר .38. הויר הודה בשנת 1995 כי הפתק שלו היה "ניחוש" מבוסס על התצפיות שלו, כי הוא לא היה מומחה לנשק ושהוא לא קיבל כל הכשרה בנשק.

תיק ההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מהעדי ההגנה דסי הייטאואר, תיאר אדם רץ ברחוב זמן קצר לאחר הירי. זה נודע בשם "תאוריית האדם הרץ", מבוסס על האפשרות כי "האיש הרץ" אולי היה היורה בפועל. עדה נוספת, ורוניקה ג'ונס, אמרה כי "כל מה שאני ראיתי היה שני גברים ושוטר על הקרקע. מה עוד אני יכולה לומר? הייתי קצת שיכורה." בתשובה לשאלה, "האם ראית מישהו בורח מזירת האירוע?" היא ענתה "אני לא ראיתי אף אחד עושה משהו. אף אחד לא זז." ההגנה טענה כי יש עד שלישי, דבורה קורדנסקי אך היא סירבה להופיע בבית המשפט.

ההגנה הציגה עדי אופי כולל המשוררת סוניה סאנצ'ס, סאנצ'ס העידה כי אבו ג'אמאל "נצפה על ידי הקהילה השחורה, כיצירתי, רהוט, שליו, איש חביב" במהלך החקירה הנגדית, התביעה הראה את הקשר שלו עם עבריין מורשע, פעיל ופנתר שחור ג'ואן צ'סימרד; סאנצ'ס נשאלה גם, בהתנגדות ההגנה, על אם היא תומכת בשחורים אחרים שהרגו שוטרים.

עדים מדברים אחרי המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו ג'אמאל לא העיד להגנתו. מאוחר יותר, אמר:

"במשפט שלי לא הייתה לי אפשר להגן על עצמי. לא היה לי שום אמון בעורך דין שלי שמינה לי בית המשפט, שאפילו לא שאל אותי מה קרה בלילה בו אני נוריתי והשוטר נהרג; ואני גורשתי לפחות מחצי מהמשפט... כיוון שכל הזכויות שלי נשללו במשפט שלי. לא ישמשו בי כדי שזה ייראה כאילו זכיתי למשפט הוגן."

אבו ג'אמאל לא נתן את גרסתו לאירועים לא לחקירה במשטרה ולא מאוחר יותר, כמעט 20 שנים לאחר מכן, ארנולד בוורלי טען כי הוא "לבש ז'קט ירוק צבאי (הסוואה)", ושהוא רץ בצד השני של הרחוב וירה בדניאל פולקנר במסגרת חוזה להרוגו בגלל שפולקנר משתיל ראיות ומשחד שוטרים מושחתים. אבו ג'אמאל טען בהצהרתו כי הוא ישב במונית שלו בצד השני של הרחוב, ואז הוא שמע צעקות וראה את רכב המשטרה, ואז שמע קול יריות. כאשר ראה את פניו המבולבלים של אחיו, רץ אבו ג'אמאל אל אחיו ונורה על ידי קצין המשטרה. אבו ג'אמאל טען כי לא זכר את האירועים בין הרגע שירו בו וברגע שהשוטרים באו למקום והתעללו בו בזמן שעדיין היה זקוק לסיוע רפואי בגלל הפציעה שלו. הוא מסכם: "מעולם לא אמרתי שאני יריתי בשוטר. אני לא יריתי בשוטר... מעולם לא אמרתי שאני מקווה שהוא מת. ואני לעולם לא הייתי אומר דבר כזה." וויליאם קוק גם לא העיד או עשה כל הצהרה לגבי האירועים מאשר לומר בזירת הפשע, "אין לי שום קשר לזה." בשנת 2001, קוק, באיחור רב, הצהיר כי הוא יהיה מוכן להעיד כי גם הוא וגם אחיו "לא היה שום קשר לירי או למוות של השוטר." הצהרתו האשימה את קנת פרימן ואמרה שהוא היה מצויד בכלי נשק בקוטר .38 שהיה במושב של המכונית של קוק מיד לפני העימות עם דניאל פולקנר, לובש מעיל צבאי ירוק, בידיעה של התוכנית להרוג את פולקנר, ושפרימן השתתף בירי. גופתו הערומה והאזוקה של פרימן נמצאה בצפון פילדלפיה בליל הפיגוע של המשטרה בבניין המגורים המשותף של MOVE, וגם לא שמו ולא את נכחותו בזירת הפשע הועלה בשום שלב במהלך המשפט או בגזר הדין בשנת 1982. רישיון הנהיגה הזמני של ארנולד הווארד נמצא אצל גופתו של דניאל פולקנר.

אנשים אחרים עשו הצהרות תמיכה באבו ג'אמאל. בדיון בשנת 1995, וויליאם "דאלס" סינגלטרי העיד כי היה עד לירי, וכי היורה נסע במכונית לבוש במעיל צבאי. סינגלטרי אמר כי המשטרה קרע את ההצהרות בכתב שלו אבל הוא השתכנע לחתום על ההצהרה שהם הכתיבו. ההצהרה של סינגלטרי נחשב כ-"לא אמין" לבין "בלתי אפשר מבחינה רפואית" (הוא טען כי פולקנר דיבר לאחר שנורה בעין מטווח קצר, אשר היה קטלני באופן מיידי, וכי המסוק המשטרה היה נוכח, אשר אין עוד עדים שתיארו את זה) קצין המשטרה ורנון ג'ונס העיד כי בזירת הפשע סינגלטרי אמר שלא היה עד לירי חוץ מזה ששמע כמה יריות שחשב שהם זיקוקים. וויליאם הרמון, שהיה מורשע על זיוף, הונאה, וגניבה, העיד כי ראה אדם אחר מאבו ג'אמאל יורה בפולקנר ונמלט במכונית שנעצרה בזירת הפשע. קצרנית בית המשפט טרי מאורר-קרטר, מסרה תצהיר בשנת 2001 כי שופט בית המשפט אמר "כן, אני הולך לעזור להם לטגן את הכושי!" במהלך שיחה לגבי אבו ג'אמאל. השופט סאבו הכחיש אמירת משפט זה. קנת פייט, אח חורג של פריסילה דוראהם עם היסטוריה של מאסר בפועל, הצהיר בהצהרה מושבעת כי שהוא שאל את אחותו אם היא שמעה את אבו ג'אמאל מודה, היא ענתה לו "כל מה ששמעתי היה :'רד ממני, עזוב אותי, הם מנסים להרוג אותי!'" פייט דיווח על השיחה לאבו ג'אמאל מתי שהם שהו באותו כלא.

באימות של ארבעת עדיי הראייה של התביעה, העיד רוברט הרקינס בשנת 1995, שהוא היה עד לאיש שעמד מעל פולקנר פצוע על הקרקע, שירה בו מטווח קצר בפנים ואחרי זה "הלך וישב על המדרכה". בסיקור התקשורתי, מתנדב פיליפ בלוך טען כי הוא ביקר את אבו ג'אמאל בכלא בשנת 1992, וששאל אותו אם הוא מתחרט על הריגת פולקנר ושאבו ג'אמאל השיב לו "כן." בלון, תומך במקרה של אבו ג'אמאל, הצהיר כי הוא גדל מודאג מההשמצה של דניאל פולקנר. בתגובה, אבו ג'אמאל דווח כי אמר "שקר הוא שקר, אם משקרים היום או עשר שנים מאוחר יותר" והודה לתקשורת "...לא על עבודתם אלא על 'הוספת הדלק' למחלוקת, כי המחלוקת מובילה לחקירה, ורק אחד יכול להודות מאוחר."

פסק דין, גזר דין מוות, ותגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שלוש שעות של דיונים, המושבעים מסרו הרשעה בפה אחד. בשלב גזר הדין של המשפט, קרא אבו ג'אמאל אל המושבעים מהצהרה מוכנת מראש. בהצהרה שלו אבו ג'אמאל ביקר את התובע כעורך דין "מיומן משפטית", אשר נכפה עליו להשתתף במשפט בניגוד לרצונו וכי הוא "ידע שהוא לא מתאים למשימה ובחר לבצע הוראות של קושר קשרים בגלימה שחורה, [השופט] אלברט סאבו, גם אם פירוש הדבר התעלמות מהדברים שלי". הוא טען שזכויותיו "נגנבו במרמה" ממנו על ידי סאבו. הוא ציטט את דבריו של ג'ון אפריקה והכריז על עצמו כ-"חף מפשע מהאשמות אלה".

אבו ג'אמאל נידון למוות לאחר מכן על ידי החלטה בפה אחד של חבר המושבעים. התאריך של ההוצאה להורג הוא 25 במאי 1983. ביצוע ההוצאה למוות יהיה באמצעות זריקת רעל בבית כלא Rockview.

משרד התובע המחוזי של הפילדלפיה, המשפחה של דניאל פולקנר, כולל אשתו מורין, מסדר האחווה של המשטרה, ועוד ארגוני אכיפת החוק הקשורים, הביעו דעה חיובית על ההרשעה ועל העונש - בהסכמה שאבו ג'אמאל רצח את פולקנר בזמן שהוא מבצע מעצר חוקי במילוי תפקידו במשטרה, ושאבו ג'אמאל קיבל משפט הוגן. התובעת המחוזי, לין אברהם, שלעתים פיקחה על היבטים במשפט של אבו ג'אמאל, ושאבו ג'אמאל:

"מעולם לא הציג את אחיו בתור עד, שהיה נוכח בזמן הרצח, (ועדיין) הוא הציג רק פרטים שיטענו כי אחד מהעדים במשפט זה או אחר בוודאי שיקר; או כמה פרטים שונים שהתגלו רק לאחרונה על ידי מי שיש לו ידע מיוחד על המשפט; או שמישהו ירד מן השמים, אשר הוא כביכול מוכן להודות ברצח השוטר פולקנר."

ערעורים והתפתחויות משפטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערעורי מדינה 1983 - 1999[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנייה ישירה של הרשעתו נדחתה על ידי בית המשפט העליון של פנסילבניה ב-6 במרץ 1989, לאחר מכן דחו גם שימוע. ב-1 באוקטובר 1990, דחה בית המשפט העליון של ארצות הברית עצומה שלו בשביל צו עיון מחדש, וגם עצומה לשימוע חוזר עד ה-10 ביוני 1991.

ב-1 ביוני 1995, גזר דין המוות שלו היה חתום על ידי מושל פנסילבניה, טום רידג'. בית המשפט העליון של ארצות הברית דחה את העצומה על צו עיון מחדש נגד ההחלטה ב-4 באוקטובר 1999, המושל טום רידג' חתם על גזר דין מוות שני ב-13 באוקטובר 1999. גזר דין המוות שלו עוכב בגלל שאבו ג'אמאל החל במרדף שלו אחרי ההביאס קורפוס.

פסק גזר הדין הפדרלי 2001[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט וויליאם ה. יוהאן ג'וניור, של בית המשפט המחוזי של ארצות הברית של המחוז המזרחי של פנסילבניה אישר את ההרשעה אך ביטל את עונש המוות ב-18 בדצמבר 2001. בטענה לאי סדר בהליך המקורי של גזר הדין. בפרט,

"הוראות המושבעים וגיליון פסק הדין במקרה הזה כרוך יישום לא סביר של החוק הפדרלי. האישום ופסק הדין יצר סיכוי סביר כי המושבעים האמינו כי בהתחשב בכל הנסיבות המקילות, כי לא נמצא פה כדי להתקיים"

הוא ציווה למדינת פנסילבניה להתחיל בהליכי מתן גזר הדין החדש תוך 180 ימים וקבע כי זה יהיה בלתי חוקתי לדרוש חבר מושבעים חדש בשל נסיבות מקילות נגד קביעת עונש המוות בפה אחד. אליוט גרוסמן ומרלן קמיש, עורכי דין עבור אבו ג'אמאל מתחו ביקורת על פסק הדין בטענה שזה שולל את האפשרות של משפט דה נובו שבו הם יכולים להציג ראיות שהלקוח שלהם הופלל. התובעים גם מתחו ביקורת על פסק הדין; אלמנתו של דניאל פולקנר, מורין פולקנר, תיארה את אבו ג'אמאל כ-"אכזרי ובנאדם מלא בשנאה" על בסיס פסק הדין. שני הצדדים ערערו.

ערעור פדרלי 2005[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 בדצמבר 2005, הודה בית המשפט לערעורים השלישי, שישנן ארבע בעיות עבור ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי:

  • ביחס לעונש, אם בצורת פסק חבר המושבעים היה פגום והוראות השופט למושבעים היו מבלבלות.
  • ביחס להרשעתו ועל גזר הדין, אם הטעיה גזעית בבחירת המושבעים היה קיים במידה מסוימת כדי לייצר הטעייה מיסודו ולכן המשפט לא הוגן. (טענת Batson)
  • ביחס להרשעה, אם התובע ניסה להפחית את תחושת האחריות על המושבעים בכך שסיפר להם שיהיה בדיקה נוספת.
  • ביחס לדיונים שלאחר הרשעתו בשנת 1995-6, אם השופט, אשר גם ניהל את המשפט, הפגין דעה מוקדמת בהתנהלות שלו.

בית המשפט השלישי שמע טיעונים בעל פה בערעור ב-17 במאי 2007, בבית המשפט בפילדלפיה בארצות הברית. לוח הערעורים כלל את: השופט הראשי אנתוני ג'וזף סכיריכה (Anthony Joseph Scirica), השופט תומאס אמברו (Thomas Ambro) והשופט רוברט כוואן (Robert Cowen). הקהילייה של פנסילבניה ביקשו להחזיר את עונש המוות, על בסיס פסק הדין של יוהאן היה לקוי. כפי שהיה צריך להדחות על ידי בית המשפט העליון של פנסילבניה, אשר כבר פסקה על העניין של העונש, וש- טענת Batson לא חוקית כי אבו ג'אמאל לא עשה שום תלונות במהלך בחירת המושבעים המקורי. יועצו של אבו ג'אמאל סיפר לבית המשפט לערעורים השלישי שאבו ג'אמאל לא קיבל משפט הוגן, כי השופט היה גזען וגם כי המושבעים היו בעלי דעות מוקדמות ומידה מוטעה. ב-27 במרץ 2008, הרכב השלוש שופטים הוציאו את דעתם על קיום משפט של אבו ג'אמאל בעת ההזמנה לישמוע גזר דין חדש. אם הקהילייה של פנסילבניה תבחר לא לקיים דיון חדש, אבו ג'אמאל יהיה נידון למאסר עולם אוטמטית. ב-7 ביולי 2008, עורך דין לערעורים הגיש עצומה לבית המשפט בשביל שימוע חוזר, המבקשים בדיקה מחודשת של ההחלטה על ידי ההרכב המלא של בית המשפט השלישי של 12 שופטים. העצומה נדחתה ב-22 ביולי 2008, וב-6 באפריל 2009, בית המשפט העליון בארצות הברית גם סירב לדון בערעורו של אבו ג'אמאל. ב-19 בינואר 2010, בית המשפט העליון הורה לבית המשפט לערעורים לשקול מחדש את ההחלטה לבטל את עונש גזר דין המוות.

חיים כאסיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1994, אבו ג'אמאל שהועסק על ידי הרדיו הציבורי 'של כל הדברים הנחשבים', תוכנית שמספקת סדרה חודשית של פירושים באורך שלוש דקות על החטא ועונשו. השידור והפרסומות המתוכננות בוטלו בעקבות גינויים, בין השאר מסדר האחווה של משטרת ארצות הברית והסנאטור בוב דול. הפירושים מאוחר יותר הופיעו בדפוס מאי 1995, כחלק מהספר חיים מן הנידונים למוות.

בשנת 1999, הוא הוזמן להקליט נאום מרכזי למסיימים את Evergreen State Collega. האירועים ליוו במחאות גדולות.

עם הפסקות מדי פעם בשל פעולות המשמעת בכלא, אבו ג'אמאל כבר במשך שנים רבות היה פרשן קבוע בשידור באינטרנט, בחסות רדיו בתי הסוהר, כמו גם טור קבוע בעיתון Junge Welt, עיתון מרקסיזם בגרמניה. בשנת 1995, הוא היה נענש בבידוד עבור התעסקות בעשיית דברים בניגוד לתקנות הכלא. לאחר שידור של 1996 סרט תיעודי "מומיה אבו ג'אמאל: תיק בשביל ספק סביר?" שכלל קטעי ראיונות מן הביקור שנערך עמו, מחלקת פנסילבניה פעל לאסור לזרים להשתמש בכל ציוד הקלטה בבתי הכלא במדינה. בתביעה המשפטית בפני בית המשפט לערעורים בארצות הברית בשנת 1998 הוא הצליח להקים בהצלחה את זכותו לכתוב למטרות רווח כספי בכלא. כאשר, באוגוסט 1999, כשהוא החל לספק פרשנויות ברדיו "Pacifica Network's Democracy Now!", צוות בית הסוהר ניתק את חוטי החיבור של הטלפון שלו. ספריו כוללים:

  • Live From Death Row, מדבר על חייו בכלא.
  • Death Blossoms: Reflections from a Prisoner of Conscience, שבו הוא מדבר על נושאים דתיים.
  • All Things Censored, ביקורת פוליטית בנושא החטא ועונשו.
  • We Want Freedom: A Life in the Black Panther Party, ספר אשר מדבר על ההיסטוריה של הפנתרים השחורים.

פופולריות, תמיכה והתנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטי מומיה אבו ג'אמאל טי שירט.

תומכיו של אבו ג'אמאל מוחאים על העוול או מגנים את עונש המוות שלו ועל מקרים אחרים. האיגודים המקצועיים, ארצות הברית וממשלות זרות בעיר, פוליטקאים, עורכי דין, אנשי חינוך, ה- NAACP Legal Defense and Educational Fund, ארגוני זכויות האדם כגון משמר זכויות האדם, אמנסטי אינטרנשיונל הביעו את דאגתם לגבי המקרה שלו.

להם מתנגדים, משפחתו של דניאל פולקנר, קהילייה של פנסילבניה ומסדר האחווה של המשטרה. באוגוסט 1999, קרא מסדר האחווה של המשטרה על חרם כלכלי נגד כל יחידים וארגונים התומכים באבו ג'אמאל.

אבו ג'אמאל נעשה אזרח כבוד של כ- 25 ערים ברחבי העולם, כולל פריז, מונטריאול, פאלרמו וקופנהגן. בשנת 2001, היה הבנאדם השישי שקיבל את Erich Mühsam פרס, אשר מזהה פעילות יוצאת דופן מטעם חזון משחרר של החברה האנושית בקנה אחד עם זו של שמו האנרכיסטי שלה; בפרט, רוב הזוכים שלה היו פעילים למען צדק חברתי עבור מיעוטים נרדפים. באוקטובר 2002, הוענק לו חברות כבוד של האגודה ברלין על אלו שנרדפו על ידי המשטר הנאצי - הפדרציה של אנטיפשיסט וקבוצות האנטי (VVN-BdA).

ב-29 באפריל 2006, כביש חדש נסלל בפרבר הפאריסאי של סנט דניס (St. Denis) הנקרא מומיה אבו ג'אמאל לכבודו. במחאה על שם הרחוב, הציג חבר הקונגרס האמריקני מייקל פיצפטריק והסנאטור ריק סנטרום, לעשות הצבעה בין שני בתי הקונגרס. בית הנבחרים הצביע 368-31 בעד ההחלטה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 "אני מבלה את הימים בהכנה לחיים, לא למוות". לורה סמית, 27 באוקטובר 2007, הגארדיאן.
  2. ^ "'מוכן להפגנה: מומיה אבו ג'אמאל והפנתרים השחורים' חלק 4: לעזוב את המפלגה.". טוד סטיבן בורואוז, 2004, הקולג' של ניו ג'רזי.
  3. ^ "ההשתייכות הדתית של מומיה אבו ג'אמאל". 3 בספטמבר 2005, Adherents.com.
  4. ^ 4.0 4.1 "'מוכן להפגנה: מומיה אבו ג'אמאל והפנתרים השחורים' חלק 1: "תעשה משהו, כושי!"". טוד סטיבן בוראוז, 2004, הקולג' של ניו ג'רזי.
  5. ^ "'מוכן להפגנה: מומיה אבו ג'אמאל והפנתרים השחורים' חלק 2: המפלגה בפילדלפיה". טוד סטיבן בוראוז, 2004, הקולג' של ניו ג'רזי.
  6. ^ "'מוכן להפגנה: מומיה אבו ג'אמאל והפנתרים השחורים' חלק 3: "חמוש ומסוכן": מעקב על ידי ה-FBI". טוד סטיבן בוראוז, 2004, הקולג' של ניו ג'רזי.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 "החשוד - האחד שהרים את קולו". 10 בדצמבר 1981. פילדלפיה אינקוויירר.
  8. ^ "30 רגעים בעיתונאות". 2 בדצמבר 2005, אגודת העיתונאים השחורים בפילדלפיה.
  9. ^ "התצהיר של ג'ורג' מיכאל ניומן". ג'ורג' מיכאל ניומן, 25 בספטמבר 2001, קואליצית שחררו את מומיה.