מוסטפא אל נחאס פאשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מוסטפא אל-נחאס

מוסטפא אל נחאס פאשהערבית: مصطفى النحاس باشا, 15 ביוני 1879[1] - ‎23 באוגוסט 1965). משפטן, ומדינאי מצרי, מנהיגה השני של מפלגת הוופד, וראש ממשלת מצרים המלוכנית במשך חמש קדנציות לא רצופות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחאס נולד בשנת 1879 בעיירה סמאנוד שבמחוז אל-ע'רביה (الغربية) במצרים לאב סוחר עצים. בשנת 1900 סיים את לימודי המשפטים בקהיר והחל לעבוד כעורך דין במשרדו של מוחמד פאריד, אחת מדמויות המפתח הידועות במצרים, ולאחר מכן פתח משרד פרטי באל-מנצורה. ב-1904 מונה לשופט בבית המשפט האזרחי בעיר טנטא, משרה בה נשא במשך חמש עשרה שנים.

עם הצטרפותו של נחאס במהלך מהומות 1919 למפלגה הלאומית הוופד, כנציג התנועה הלאומית המצרית חזב אל-ווטני של מוסטפא כאמל, פוטר ממשרתו. בשנת 1921 הוגלה נחאס על ידי השלטון הקולוניאלי הבריטי לאי סיישל, יחד עם מנהיג הוופד סעד זע'לול.

לאחר הכרזת מצרים המלוכנית העצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המהומות העניק השלטון הקולוניאלי הבריטי ב-28 בפברואר 1922 הצהרה על עצמאותה של מצרים. ההצהרה כללה את סיום מעמדה כשטח כיבוש והכרזתה כמדינה מלוכנית ריבונית. לשם כך מינו הבריטים את הסולטאן פואד הראשון כמלך מצרים העצמאית, אולם היא נותרה מדינת חסות בריטית.

מתן העצמאות למצרים, גרם להשבתו של נחאס הגולה בשנת 1923, ומיד עם שובו נבחר כנציג עירו, סמאנוד, לבית המחוקקים הראשון שנבחר לאחר החתימה על החוקה המצרית. בשנת 1924 מונה נחאס כשר ההסברה של הממשלה באותו מושב.

בבחירות שהתקיימו בשנת 1926, נבחר שוב נחאס מטעם מפלגת הוופד, כנציג מחוז אל-ע'רביה. אולם, נציגי שלטון הפרוטקטורט הבריטי, הטילו וטו על מינויו כשר בממשלה. עם זאת, מונה נחאס כסגן נשיא בית הנבחרים ובשנת 1927 התמנה לנשיאו.

ראש ממשלת מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסטפא אל-נחאס (שני משמאל), בעת הצגת הממשלה שבראשותו ב-1942, במרכז המלך פארוק הראשון.

לאחר מותו של מנהיג הוופד סעד זע'לול באוגוסט 1927, התמודד נחאס מול אחיינו של זע'לול על ראשות ה"וופד" וזכה ברוב קולות הבוחרים. ב-1928 התמנה לראש ממשלה, אולם ממשלתו נפלה כעבור מספר חודשים עקב נסיונותיו לצמצם את סמכויותיו של המלך. למרות זאת, ב-1930 הוא התמנה שוב לראשות הממשלה, לקדנציה בת שנתיים.

תוך כדי כהונתו של נחאס, התעוררו פילוגים פנים מפלגתיים בתוך הוופד, שגרמו לירידת הפופולאריות שלה בקרב העם המצרי והובילו אותה להפסד בבחירות הכלליות שהתקיימו בשלהי 1932. לאחר התפטרות ממשלתו של מוחמד תאופיק נסים ב-1936, שוב זכתה מפלגת הוופד בבחירות ונחאס התמנה בשלישית כראש ממשלה. לאחר מינויו, חתם נחאס באותה שנה על ההסכם האנגלו-מצרי שקבע בין היתר כי באזור תעלת סואץ יוותרו כוחות צבא בריטיים, אולם לאחר מכן התחרט נחאס על ההסכם ונמנה עם מתנגדיו. במהלך אותה שנה מת המלך פואד ובנו פארוק הראשון הומלך תחתיו, ממשלה זו לא האריכה ימים והיא נפלה ב1937.

במהלך התקוממויות ערביי ארץ ישראל במרד הערבי הגדול, בין השנים 1936 - 1939, נמנה נחאס בין יוזמי ומקימי הועדה הערבית העליונה.

בשל החשש מהיות המלך פארוק פרו-גרמני (ופרו-איטלקי), הציבו הבריטים ב-4 בפברואר 1942 אולטימטום למלך פארוק וכפו עליו את מינוי אל נחאס, שמפלגתו נחשבה כפרו-בריטית באופן יחסי, לראש הממשלה. כפיית האולטימטום, שהתבצעה כשמיילס לאמפסון, הנציב הבריטי במצרים, הגיע לארמון המלוכה בראש טור טנקים, עוררה אצל לאומניים מצריים רבים תחושות כעס ונחשבה כפגיעה בכבוד הלאומי.‏[2] במשך תקופת כהונתו זו, יזם נחאס את "ועידת הפדרציה"; ועידה כלל ערבית לקראת כינון קונפדרציה של כל מדינות ערב, ללא איחוד משטרים ומשקים. הועידה כונסה באלכסנדריה בספטמבר 1944 והובילה להקמתה של הליגה הערבית. בסוף אותה שנה, תמה כהונתו של נחאס בראשות הממשלה.

הפשרה שהובילה לכהונתו הרביעית, התקבלה הרחק מעין הזרקורים ולא פורסמה בציבור, שלא היה מודע לתככים הפנימיים שהובילו למינויו המחודש של נחאס. עובדה זו התגלתה רק עם תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945, והצטרפה לשערוריה נוספת שעוררו נחאס ואשתו, זנייאב אל-וולקי, שהייתה צעירה ממנו בשלושים שנה. שערוריות אלו ערערו עוד יותר את מעמדו של נחאס בדעת הקהל המצרית והחלישו את כוחה של הוופד כמפלגת שלטון.

בשנת 1950 שוב זכתה הוופד בבחירות הכלליות, ונחאס התיישב בחמישית על כס ראש הממשלה. ב-25 בינואר 1952 התחולל קרב בין חיילים בריטים לשוטרים מצרים באיסמעיליה. כ-50 שוטרים מצריים נהרגו באירוע וכ-100 מהם נפצעו. האירוע עורר זעם רב במצרים, והוביל לפריצת מהומות אלימות בעיר הבירה, קהיר. הפורעים התקיפו בתי עסק ואתרים השייכים לגורמים בריטיים, בין השאר בתי מלון, מקומות בילוי, חנויות, ומשרדים. בניסיון לשפר את מצבה הרעוע של המדינה, פיטר המלך פארוק את ממשלתו של נחאס, ומינה במקומו את עלי מאהר.

אחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מהפכת הקצינים החופשיים בשלהי יולי של אותה שנה, בה הוגלה המלך פארוק ופורקה הממשלה המלוכנית, הוקמה "מועצת הפיקוד המהפכנית" ומנהיג המהפכה מוחמד נגיב מונה להיות מפקד הצבא. למרות נסיונותיו של נחאס לשאת חן בעיני נגיב ואנשיו, הוטלה מלאכת הרכבת הממשלה האזרחית על עלי מאהר.

ב-16 בינואר 1953, אסרה מועצת הפיקוד המהפכני על קיום מפלגות פוליטיות במצרים, ומפלגת הוופד חדלה מלהתקיים. נחאס ורעייתו הושמו במאסר למשך כשנה, אך לאחר הצהרתו מן הכלא כי הוא נוטש את החיים הפוליטיים, שוחררו בני הזוג נחאס ממאסרם ב-1954. ב-1960 הוחזרו לו הזכויות האזרחיות, אך הוא לא שב לפוליטיקה.

מוסטפא אל-נחאס מת ב-23 באוגוסט 1965. השלטונות אסרו את קבורתו לצד מייסד מפלגת הופד סעד זע'לול. הלווייתו של אל-נחאס הפכה להפגנת המונים סוחפת אך לא אלימה שבה השתתפו בין היתר אלפי סטודנטים מהאוניברסיטאות בקהיר. ההשתתפות ההמונית בלווייה התפרשה כקריאה להשבת הזכויות הפוליטיות והפרלמנטריזם למצרים. משטרו של גמאל עבדול נאצר אמנם לא הפריע לקיום האירוע, אך הוא הביע את מורת רוחו לאחר קיומו ואסר על טקסי אשכבה נוספים‏[3].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Arthur Goldschmidt‏, Biographical dictionary of modern Egypt, Lynne Rienner, 2000, p. 147 [1]
  2. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, יח' 12-11, חלק שני, ספר ה', האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 366
  3. ^ חגי ארליך, מצרים: האחות הבכירה, עמ' 187