מוסטפא כאמל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מוסטפא כאמל
Mustafa Kamil.jpg
תאריך לידה 14 באוגוסט 1874
תאריך פטירה 10 בפברואר 1908
עיסוק משפטן, עיתונאי, אקטיביסט פוליטי
לאום מצרי
הושפע מ ג'מאל א-דין אל-אפגאני, מוחמד עבדה, אחמד לוטפי א-סייד
השפיע על חסן אל-בנא, סעד זע'לול, מוחמד פריד, מוחמד חוסיין היכל, קאסם אמין, מוסטפא אל נחאס פאשה , גמאל עבד אל נאצר

מוסטפא כאמל או מוסטפא כאמל פאשהערבית: مصطفى كامل باشا - תעתיק מדויק לעברית: מצטפא כאמל באשא); 14 באוגוסט 187410 בפברואר 1908) עורך דין, עיתונאי ומהפכן מצרי, אשר נחשב על-פי רוב לאחד מאבותיה ומבשריה של התנועה הלאומית המצרית.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסטפא כאמל נולד בשנת 1874 לקצין צבא בן המעמד השליט המצרי-עות'מאני. בדומה לשני הוריו, למד גם הוא במערכת החינוך המודרנית שייסד שליט מצרים מחמד עלי ולא במערכת החינוך המסורתית של אל-אזהר. בשנת 1891 החל ללמוד משפטים בבית הספר הצרפתי בקהיר והשלים את חוק לימודיו בשנת 1894 באוניברסיטת טולוז שבצרפת[1].

פעילותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר לפני סיום לימודיו בצרפת הפך כאמל למנהיג קבוצת סטודנטים מצריים שעתידים להפוך ל"מפלגה הלאומית" ("חזב אל-וטני"). במהלך תקופת שהותו בצרפת נשא כאמל מספר הרצאות בהן הביע את השאיפות הלאומיות של מצרים, יצר קשרים עם פוליטיקאים מקומיים, ואף נתן מספר הצהרות לתקשורת הצרפתית בהן הביע את דרישתו לסילוק המידי של הבריטים ממצרים. כאשר שב למולדתו הוביל מתקפה על משרדי העיתון "אל-מוקטם" אשר תמך בגלוי בשלטון הקולוניאלי. עיקר משנתו הלאומית של כאמל הייתה סיום הכיבוש הבריטי על מצרים באמצעות עזרה מצד שלישי בדמות הצרפתים, אויביהם המרים של הבריטים, או האימפריה העות'מאנית, שמצרים עדיין נחשבה כחלק ממנה, אם כי רק באופן פורמלי‏[2]. כלומר כאמל גרס כי יש תחילה לגרש את הבריטים ממצרים ורק אז לכונן מדינה ריבונית, וזאת בניגוד לדעותיהם של הוגים לאומיים מצריים אחרים כגון אחמד לוטפי א-סייד שביקשו להשיג את העצמאות למצרים כחלק מתהליך ארוך ובאופן הדוק עם השלטונות הבריטים‏[3]. את תפישתו של כאמל בנושא ניתן ללמוד מתוך דבריו הבאים:

"לאומיות היא הקשר האצילי ביותר של בני-האדם והיסוד המוצק אשר עליו בנויות ממלכות גדולות ואדירות [...] אנו רוצים לזקוף את עמנו ולהודיע לו את זכויותיו ואת חובותיו, ולהדריך אותו למקומו הראוי בין האומות באמצעות חינוך והשכלה. אנו מבינים כבר במשך מאות שנים, שאומות אינן יכולות להנהיג חיים מכובדים, אלא אם הן הולכות בשבילה של הציוויליזציה המערבית. היינו העם המזרחי הראשון ללחוץ ידיים עם אירופה – ואנו ודאי נמשיך בשביל שבו בחרנו"‏[4].

כפי שניתן להבין מן הדברים, כאמל סבר כי האומה המצרית הינה עובדה קיימת, אך עם זאת האמין כי היא חלק מתוך האימפריה העות'מאנית, העולם המוסלמי והמזרח כולו, ולכן עליה לחזק את קשריה עם אותם גורמים. כאמל האמין בממשותו של רעיון האיחוד הכלל אסלאמי שיתכונן מחדש תחת הכתר העות'מאני וישמש שוב כמוקד הזדהות רוחני ופוליטי לתושבי מצרים. מבחינתו, חובת הנאמנות לאימפריה העות'מאנית נגזרת מחובת הנאמנות ללאום המצרי‏[5]. את עיקר רעיונותיו בנושא הפיץ בעיתון "אל-ליווא" (הדגל) אותו ייסד בשנת 1900 בערבית ובהמשך הוציא מהדורות באנגלית ובצרפתית. כך כתב כאמל בפברואר 1900 במאמר המערכת של עיתונו:

"לכל אומה יש שתי חובות גדולות: חובה כלפי דתה ואמונתה, וחובה כלפי המולדת ("וטן") שלה וארץ אבותיה [...] אין כל גנאי בכך שיחושו (המצרים) בכל רמ"ח אבריהם קשר רגשי עם אחיהם המוסלמים בשאר העולם, משום שהאסלאם קבע שהמוסלמים אחים הם, למרות השוני בכיתות ובארצות [...] אין בשירות האסלאם ובקריאה לאיחוד המוסלמים עניין של קנאות דתית, או התנגדות לעקרונות הלאומיות האמיתית. נהפוך הוא, הדבקות בדת קוראת לדבקות במולדת"‏[6].

דרך מאמריו הנחרצים ב"אל-ליווא", ובזכות כושר הביטוי המצוין והכריזמה בה ניחן, הצליח כאמל לסחוף אחריו רבים מצעירי מצרים המשכילים של התקופה. תרמה למוסטפא כאמל גם תמיכתו של החדיו של מצרים, עבאס חלמי השני, אשר ראה בכאמל וברעיון הלאומיות המצרית כלי להחלשת מעמד הבריטים במצרים וחיזוק כוחו שלו. עם זאת כאמל הבין מהר מאד כי לחדיו של מצרים אין ממש עניין בעצמאות ממשית למצרים, ולכן הטיף יותר ויותר בנאומיו לעם המצרי לקום כאיש אחד ודרוש את עצמאות ארצו המיוחלת. לצד זאת, האמין כאמל, כמו אחמד לוטפי א-סייד, כי האמצעי המרכזי לחיזוק האומה המצרית ולבניית דור צעיר המונע על ידי אהבת ארצו טמון ברכישת השכלה מודרנית (כאמל אף ייסד את "בית הספר הלאומי" בקהיר אשר לא האריך ימים). את דברים אלו ניתן ללמוד מתוך נאומו המפורסם ביותר של כאמל, "חיי העם בידי העם" בו טען בין השאר כי:

"אין ספק כי העם המצרי לא הגיע לדרגת הקדמה והפיתוח שהשיגו עמי המערב. לא יהיה לו חלק בחיים אמתיים אם לא יקום בעצמו ויתנער בכוח רצונו ובעזרת מאמציו הוא. רק אז יהיו הגדולה, האושר, התפארת, והעצמאות מנות חלקו התמידיות [...] אין כל חלוקי דעות על כך שהבעיה המצרית העיקרית איננה בעיית הכיבוש הבריטי, אלא שאלת פיגורו של העם המצרי וחוסר הכרתו בזכויותיו החוקיות [...] השרות הנכון שעלינו, כלל המצרים, לבצעו למען מולדתנו היקרה ולמען דתנו האצילה הוא הקמת בתי-ספר עממיים וקביעת משטר מיוחד לניהולם, וכן שינוי שיטת הלימוד הנהוגה בבתי-הספר הממשלתיים, כך שהשפה הערבית תהיה הבסיס הקבוע לבתי-ספר עממיים אלה [...] אני מציע בשלב זה לבני העם האהוב להקים בית-ספר גדול בפרברי הבירה, שיכלול מחלקה ראשונית, מחלקה מכינה, ומחלקה עליונה, וכן מחלקה לאומנויות ומלאכות. בית הספר יהיה בנוי כפנימייה, כדי שיחיו כל הלומדים בו על-פי סדר אחיד ויחונכו על-פי עקרונות אחידים לפי דוגמת בתי הספר הגדולים באירופה"[7].

תקרית דינשאווי משנת 1906 העלתה על פני השטח את הרגשות הלאומיים במצרים מחדש והובילה לייסודה של "המפלגה הלאומית" בידי כאמל ותומכיו שנה לאחר התקרית. עם עלייתם של הרעיונות והרגשות הלאומיים במצרים של תחילת המאה ה-20, כאמל כבר הוביל את ציבור הסטודנטים ואת דעת הקהל של האליטות המשכילות בארץ הנילוס, וודאי היה הופך למדינאי מוביל, אלמלא מותו הפתאומי בפברואר 1908 ממחלה קצרה‏[8].

מותו והנצחתו בזיכרון הלאומי המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו הפתאומי של מוסטפא כאמל הותיר אחריו חלל עמוק בקרב ההנהגה הלאומית המצרית לצד מוניטין מעורפל. מחד גיסא, ישנם מצרים אשר רואים בו עד היום כגדול נושאי דגל הלאומיות המצרית בעת החדשה, העולה אפילו על סעד זע'לול, ומנגד ישנם מצרים מקרב בני דורו שראו בו דמגוג ותו לא‏[9]. עם זאת, כאמל היה "המנהיג הלאומי הראשון" שידעה מצרים המודרנית, והראשון אשר הפך את המאבק כנגד השלטון הקולוניאלי למאבק לאומי ציבורי רחב היקף. קריאתו לסילוק הבריטים ממצרים וליצירת "קהילה מצרית מדומיינת" נשמעו בפעם הראשונה בנאומיו והטפותיו, ואין ספק שכאמל תרם לגיבוש תודעת המאבק הלאומי שעתיד להתפרץ במהומות 1919 במצרים שהובילו לבסוף לעצמאותה הממשית של מצרים‏[10]. כמו כן, העובדה שמשנתו הלאומית הייתה בעת ובעונה אחת גם פרו-עות'מאנית בבסיסה, וככזאת שכללה יסודות ברורים של הזדהות פן-אסלאמית, היוותה בסיס לזהויות העל-מצריות שעתידות לתפוס מקום מרכזי בשיח התרבותי והפוליטי של מצרים בשנים שלאחר קבלת העצמאות והלאה‏[11].

טקס הלויתו של כאמל היה לטקס המוני ברוח הלאומיות המצרית הראשון בהיסטוריה. בהלוויה נכחו מאות אלפי מצרים מכל שכבות העם, הן מקרב תומכיו והן מקרב יריביו. מותו בגיל 34, כשהוא בשיא כוחו, הפך את הלוויתו למקור לגיוס המונים בשם רעיון הלאומיות ומשך מצרים רבים ללכת בדרכו הפוליטית. ההיסטוריון המצרי הנודע עבד אל רחמאן אל ראפעי תיאר את טקס הלויתו של כאמל כ"יום של הפגנה מרהיבה ונשגבה של רגשות המולדת כלפי המנהיג, רגשות שבקעו מהלבבות הלוחשים והחזות הדואבים על האובדן. האומה כולה הביעה את רצונה ללוותו אל מקום משכבו האחרון, להפגין את נאמנותה למקומם התקומה הלאומית שלה". גם ההוגה והסופר המצרי החשוב קאסם אמין הביע את רגשותיו נוכח מותו של כאמל: "11 בפברואר 1908! יום טקס ההלוויה של מוסטפא כאמל. ביום הזה ראיתי את לבה של מצרים פועם בפעם השנייה. בפעם הראשונה היה זה ביום שבו ניתן גזר הדין של דינשאווי. אך ביום טקס ההלוויה של בעל אל-ליווא פרצו הרגשות כשהם בוקעים בכל עוצמת הזוהר והיופי שלהם". דמותו ופועלו של כאמל הינם חלק בלתי נפרד מתוך הזיכרון הקולקטיבי הלאומי המצרי, כאשר כאמל מונצח עד היום הן בתכני הלימוד של מערכת החינוך במצרים, הן בפסלים ואנדרטאות לאומיות, והן דרך חגים לאומים וימי זיכרון ממלכתיים‏[12]. כמו כן מקובל להניח כי המנון מצרים הנוכחי נכתב בהשראת אחד מנאומיו המפורסמים של כאמל, בו הביע את אהבתו למצרים: "מולדתי, הו מולדתי: לך אהבתי ולבי. לך חיי וקיומי. לך דמי ונשמתי".[13].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Albert Hourani, Arabic Thought In The Liberal Age: 1789-1939 (London: Oxford University Press, 1970), p. 199
  2. ^ .Hourani, Arabic Thought In The Liberal Age, p. 200
  3. ^ חגי ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1987, חטיבה ד'), עמ' 68.
  4. ^ ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון, עמ' 56.
  5. ^ ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון, עמ' 69.
  6. ^ ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון, עמ' 59.
  7. ^ עלי פהמי כאמל, מצטפא כאמל פי 34 רביען: סירתו ואעמאלו מן ח'טב ואחאדית' ורסאאל סיאסיה ועמראניה (קהיר: מטבעה אל-ליווא, 1908), עמ' 275-281.
  8. ^ Hourani, Arabic Thought In The Liberal Age, p. 200
  9. ^ .201-202 .Hourani, Arabic Thought In The Liberal Age, pp
  10. ^ ישראל גרשוני. פירמידה לאומה: הנצחה, זיכרון ולאומיות במצרים במאה העשרים (תל אביב: עם עובד, 2006), עמ' 245.
  11. ^ ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון, עמ' 53.
  12. ^ גרשוני. פירמידה לאומה, עמ' 237-251.
  13. ^ ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון, עמ' 56.