מוצא ביתא ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Ethiopian highlands 01 mod.jpg

ערך זה הוא חלק מסדרת הערכים
העוסקים בתולדות ביתא ישראל

רקע:
מוצא ומקור
הגדעונים
תקופת ההתגבשות
עידן תור הזהב
תקופת ההישרדות
תקופת התבוסה
הכיבוש האתיופי
עידן הנאורות
נפילה ושקיעה
בנייה מחדש
כיום
העלייה לישראל
יוצאי אתיופיה בישראל

ההתיישבות היהודית לחופי הים האדום החלה כבר בעת העתיקה. המקרא מתאר קשרי סחר בין ממלכת ישראל המאוחדת בימי שלמה המלך לאזור זה, ומאוחר יותר בין ממלכת יהודה לבין ממלכת סבא (היא שבא) ואופיר. אחרי הכיבוש האשורי והבבלי של ארץ ישראל היגרו רבים מבני שבטי ישראל דרומה לחצי האי ערב, למצרים ולממלכת כוש.[דרוש מקור] משערים כי גלי הגירה אלה הם המקור הראשוני להיווצרות קהילות יהדות תימן וביתא ישראל בשטחי תימן, אתיופיה, אריתריאה וג'יבוטי של ימינו ויותר מאוחר להגירת יהודים מאזורים אלו ויצירת קהילות בני ישראל ויהדות קוצ'ין שבהודו. רב הנסתר על הגלוי בשאלת מוצאן של קהילות אלה, שדברי ימיהן מצטלבים לתקופות קצרות ושבים ונפרדים עד מחצית המאה התשע-עשרה.

מוצא העדה על פי המסורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מסורת העדה מוצאה ממהגרים יהודים שהיגרו ממצרים לחבש דרך הנילוס ומשם דרך העטברה והתכזה (מזוהה עם הפישון) אל עבר סאמיאן או לחלופין דרך הנילוס הכחול (מזוהה עם הגיחון). המסורת מספרת כי לאחר חורבן בית ראשון יהודים היגרו למצרים שם הם הקימו קהילות גדולות בייחוד באלכסנדריה ולאחר מכן על גדות הנילוס, במצרים התרחש פולמוס בין שתי עדות שונות לגבי הקרבת קורבנות מחוץ לארץ ישראל. העדה שצידדה בהמשך עבודת הקורבנות היגרה אל מעבר לנהרות הנילוס והגיעה לחבש. על פי המסורת מנהיגם של מהגרים יהודים אלו היה אוניה אשר היה כהן, בחירתה של חבש כיעד הייתה מכיוון שהיה ידוע שבאזור זה נשתמרו מנהגים עתיקים מתקופת ממלכת שבא. כאשר היהודים הגיעו הם התקבלו בשמחה על ידי החבשים והתיישבו סביב העיר אקסום וקידמו את היהדות באזור. עם הזמן חל נתק בין שתי הקהילות השונות ובכך הקהילה בחבש נשארה מנותקת משאר העם היהודי. ‏‏‏[1]

סיפור זה יחד עם מנהגי העדה מראים כי לאחר שנחרב בית ראשון היהודים החלו להקים קהילות במצרים, קהילות אלו שגשגו בתקופת בית שני במאה ה-4 לפנה"ס אזור הלבנט יחד עם מצרים נכבש על ידי אלכסנדר מוקדון וכך מתחילה תקופת התרבות ההלניסטית שבה שלטה התרבות והשפה היוונית במזרח התיכון לרבות מצרים תחת שלטון בית תלמי, בתקופה זו ליהודי מצרים היו שני בתי מקדש בליאונטופוליס וביב שבהם השתמרה עבודת הקורבנות. בשלהי המאה השנייה לפנה"ס כתבי קודש יהודיים רבים לרבות התורה תורגמו ליוונית (תרגום השבעים) שאחד ממטרותיה היו לשימוש בידי יהודים שהשתמשו בלשון היוונית ולא העברית, ‏‏‏[2] לאחר תקופה זו התנ"ך נחתם ולא הוכנסו בו ספרים המכונים הספרים החיצוניים. כנראה בתווך תקופה זו היהודים היגרו אל עבר חבש ושם הקימו את הקהילה היהודית, ייתכן כי השם "סאמיאן" שפירושו "צפון" התכוון לקהילה זו. במקביל לכך הייתה השפעה יהודית על אזור חבש בגלל השפעותיהם של יהודי תימן על האזור המסביר את היחס הטוב שקיבלו המהגרים היהודים ממצרים בחבש. יהודי שאר הארצות בייחוד במרכזים היהודיים הגדולים בזמנו בבל וארץ ישראל לאחר חורבן בית שני השתמשו בשפה הארמית כמו כן התלמוד נכתב בשפה זו ולא תורגם לשום שפה לרבות היוונית שבה השתמשו רבים מיהודי העולם בתקופה זו, מצב זה של אי תרגום ספרי הלכה רבים לשפות לטינית ויוונית גרם להתבוללות של קהילות יהודיות רבות באירופה לרבות ספרד, מצרים ואף חבש. ‏‏‏[3]

הדעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופסור סטיב קפלן כותב כך על המחקר לגבי מוצאם של ביתא ישראל:

Cquote2.svg

גם אם קיימים הבדלים משמעותיים בין הניסיון לשחזר את מוצאו של עם לעומת שיחזור ראשיתו של מוסד, הרי האווירה שבה נוצר חלק גדול מן הספרות הזאת היא בהחלט 'דארווינית' (או ליתר דיוק, ספנסרית). אף שאין בידינו אפילו מחקר אתנוגראפי אחד מצוין על ביתא ישראל ואילו תולדותיו האחרונים של שבט זה כמעט לא זכו לתשומת-לב החוקרים, הרי כל מי שכותב על יהודי אתיופיה מרגיש מחויב לתרום את חלקו לוויכוח המתמשך על מוצאם. פוליטיקאים ועיתונאים, רבנים ופעילים פוליטיים, אף לא אחד מהם לא עמד בפיתוי למלא את תפקיד ההיסטוריון ולהמציא פתרון לחידה זו.

Cquote3.svg
– ‏‏סטיבן קפלן, מוצאם של ביתא ישראל: חמש אזהרות מתודולוגיות, עמוד 33‏
הגירה יהודית לאקסום

הדעות העיקריות ביחס למוצא ביתא ישראל הן:

כיום רוב החוקרים סבורים שעיקר ההתיישבות במקום הייתה בתקופת בית שני. נוכחות מסוימת של יהודים הייתה שם כנראה כבר בסוף ימי בית ראשון, וראיה לכך מעדותיהם של הנביאים ישעיהו ‏‏‏[4] וצפניה ‏‏‏[5] על יהודים שהתיישבו מעבר לנהרות כוש.

מתקופת בית ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת בית ראשון

בתקופה זו, ככל הנראה החל מהמחצית השנייה של המאה ה-10 לפנה"ס, כבר נדדו אנשים משבטי ישראל ומעממי כנען במורד אגן הים האדום והתיישבו בממלכות השונות שלחופיו, משני עברי שער הדמעות - מצרים, כוש, מרואה, ד'מאט, סבא, חצרמוות, מעין ועוד.[דרוש מקור]

לנדידות אלה תרמו המניעים הבאים:

קשרי מסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרכי המסחר מארץ ישראל לחצי האי ערב, קרן אפריקה והודו

על פי המקרא, בתקופת שלמה המלך היו קשרי מסחר ענפים בין הממלכות שבשער הדמעות לבין ממלכת ישראל המאוחדת בשיתוף פעולה עם צור. בתנ"ך כתוב כי שלמה שלח אנשים שיביאו זהב מאופיר. הסברה המקובלת במחקר ממקמת את אופיר באזור קרן אפריקה או בדרום חצי האי ערב לצד ממלכת שבא (המזוהה עם סבא). המסחר עם אופיר עמד ברקע ביקורה של מלכת שבא אצל שלמה:

Cquote2.svg

וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן-גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת-אֵלוֹת, עַל-שְׂפַת יַם-סוּף--בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֳנִי, אֶת-עֲבָדָיו, אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת, יֹדְעֵי הַיָּם--עִם, עַבְדֵי שְׁלֹמֹה. וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה--וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב, אַרְבַּע-מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר; וַיָּבִאוּ, אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.

Cquote3.svg
– ‏‏‏מלכים א', פרק ט', פסוקים כו' - כח'

בפרק י' מסופר על ביקורה של מלכת שבא וכן שהיא הגיעה עם אוצרות רבים מאופיר, בפרק זה אנו למדים שהמסחר בין שתי הממלכות העמיק ובראש הצי הישראלי לאופיר ושבא עמד חירם מלך צור שהיה שותף בכיר במסחר:

Cquote2.svg

וְגַם אֳנִי חִירָם, אֲשֶׁר-נָשָׂא זָהָב מֵאוֹפִיר: הֵבִיא מֵאֹפִיר עֲצֵי אַלְמֻגִּים, הַרְבֵּה מְאֹד--וְאֶבֶן יְקָרָה. וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ אֶת-עֲצֵי הָאַלְמֻגִּים מִסְעָד לְבֵית-יְהוָה, וּלְבֵית הַמֶּלֶךְ, וְכִנֹּרוֹת וּנְבָלִים, לַשָּׁרִים; לֹא בָא-כֵן עֲצֵי אַלְמֻגִּים, וְלֹא נִרְאָה, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה.

Cquote3.svg
– ‏‏‏מלכים א', פרק י', פסוקים יא' - יב'

מידיעה מעורפלת שהשתמרה בספר מלכים א' ובדברי הימים ב' ניתן ללמוד שמאוחר יותר, בתקופת יהושפט, הקימו הוא ואחזיהו מלך ישראל, יורשו של אחאב, צי אוניות להפלגה לאופיר כדי להביא משם זהב. סערה שהטביעה את הספינות עכבה את התוכנית ויהושפט סירב להצעת אחזיהו לחדש אותה. אולם עצם הניסיון מלמד הן על אחיזתה של יהודה בראש מפרץ אילת והן על התנופה המסחרית בימי יהושפט: "יְהוֹשָׁפָט עָשָׂה אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ לָלֶכֶת אוֹפִירָה לַזָּהָב וְלֹא הָלָךְ כִּי נִשְׁבְּרוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר. אָז אָמַר אֲחַזְיָהוּ בֶן אַחְאָב אֶל יְהוֹשָׁפָט יֵלְכוּ עֲבָדַי עִם עֲבָדֶיךָ בָּאֳנִיּוֹת וְלֹא אָבָה יְהוֹשָׁפָט", ‏‏‏[8] "וְאַחֲרֵי כֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה עִם אֲחַזְיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא הִרְשִׁיעַ לַעֲשׂוֹת. וַיְחַבְּרֵהוּ עִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אֳנִיּוֹת לָלֶכֶת תַּרְשִׁישׁ וַיַּעֲשׂוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר". ‏‏‏[9]

כברה נגסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כברה נגסת

האפוס האתיופי-נוצרי כברה נגסת מציג גרסה משלו לזיקה בין בית המלוכה האתיופי לבין בית דוד. לפי הכברה נגסת, השושלת הסולומונית מקורה בשושלת מנליק שהיא עצמה מוצאה מבנה של מלכת שבא ושלמה המלך, מנליק. ספר זה גורס כי יחד עם מנליק הגיעו ישראלים רבים. אולי הם אבותיהם של ביתא ישראל.

המפגש המיני בין שלמה ומלכת שבא.

כשבגר מנליק הוא נסע לבקר את אביו, שלמה המלך, יחד עם אוצרות רבים. מנליק פגש את המלך ושניהם שמחו מאוד. כאשר הסתיים ביקורו של מנליק ניסה אביו לשכנעו להישאר ולהיות יורשו. הוא נתן לו זהב, תכשיטים וכסף רב. מנליק לא השתכנע ולכן שלמה המליך אותו למלך אקסום‏‏. לאחר שהומלך שלמה אירגן פמליה מבני ישראל שישובו איתו לממלכתו, הפמליה כללה גברים שהיו חלק ממשפחות האצולה שבירושלים, שכללו בין היתר כהנים, לווים וכאלף נציגים מכל אחד משבטי ישראל - כעשרים אלף איש בסך הכל. האנשים שהלכו עם מנליק היו בעיקר רופאים, שופטים, אנשי דת וכן גם משפחות רבות.‏‏‏[10] ‏האדם החשוב ביותר בפמלייה היה עזריהו בן צדוק שהיה בנו של הכהן הגדול צדוק, שאר האנשים החשובים בפמליה היו: ‏‏‏[11]

  1. אליהו בן ערני - נכדו של נתן הנביא.
  2. עדרם בן ארדרונס - אחד ממנהיגי העם.
  3. פנקרה בן סובא -
  4. אקנחאל בן תופל - בנו הצעיר של אחיתופל.
  5. שמעיה בן אחיטלם - החלילן
  6. פיכרוס בן נאיה - מפקד בצבא שלמה המלך.
  7. לונדוס בן עחירה - מפקד משרתי נמלך.
  8. פכוטן בן עדראי - מפקד הים.
  9. נתן בן בניהו - האחראי על הארמון.
  10. הדדעזר בן חירם - שר המשקאות.
  1. דלחם בן מטרם - מפקד חיל הפרשים.
  2. אדריוס בן נדרוס - מפקד חיל הרגלים.
  3. אוסטרן בן יודד - נושא התהילה ‏‏‏[12]
  4. אסטרעיון בן אסא -
  5. ימי בן מתתיהו -
  6. מכרי בן אביסא - שופט המלך.
  7. אביס בן קריוס - סגן שר המס.
  8. ליק ונדיוס בן נתנאל - שופט באסיפת העם.
  9. כרמי בן הדני - מפקד משרתי המלך.
  10. סארניס בן נתנאל - האחראי על ארמון המלך.

שלמה המלך נתן למנליק גם העתק של ארון הברית אך לא ידע שבנו של צדוק הכהן החליף בין הארון האמיתי להעתק. במהלך שובו לממלכתו מגלה מנליק שהארון שברשותו הוא הארון האמיתי. שלמה מגלה זאת גם, אך אינו יכול לעשות דבר. בצר לו פונה שלמה לאשתו, בת פרעה, שתנחם אותו והיא ניצלה זאת והדיחה אותו לעבודת אלילי מצרים‏[13]. מנליק הגיע לאתיופיה עם הפמליה הגדולה שאיתה ארון הברית. המסורת מוסיפה ומספרת שמנליק החל לראות את עוצמתו של הארון ולכן הוא החליט להחביאו באי טאנה קירקוס באגם טאנה, במשמורת הכהנים שבאו יחד איתו וכך הפכו לשומרי ארון הברית.

כיוון שרוב החוקרים מתארכים את הכברה נגסת לתקופה שאחרי המאה ה-7 לספירה, או מאוחר הרבה יותר, הסיפור שעליו מדבר אפוס זה קדום בהרבה לזמן העריכה, דבר העשוי כמובן להטיל ספק בנאמנותו.

אלדד הדני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אלדד הדני

סיפור אחר על מוצאם של ביתא ישראל הועלה במאה ה-9 על ידי אלדד הדני שהיה סוחר יהודי והגיע לעיר קירואן, שם סיפר ששבט דן יושב "מעבר לנהרות כוש", אלדד מספר ומפרט שכאשר ממלכת ישראל המאוחדת התפלגה, שבט דן רצה להימנע ממלחמת האחים וכשאר ירבעם בן נבט דרש מהם להילחם בשבט יהודה. הם סירבו ולכן החליטו לצאת לגלות ולהרוג כל יושבי הארץ שבה הם התיישבו, בסופו של דבר שבט דן החליט לרדת מנילוס דרומה דרך מצרים אל עבר ארץ כוש ושם ככל הנראה הגיע לרמה האתיופית הפורייה:

Cquote2.svg

לסוף נתנו עצה לילך למצרים ולא על הדרך שהלכו אבותינו וגם לא להחריבה אלא כדי לעבור לנהר פישון (נילוס) לארץ כוש. ויהי כי הקרבנו למצרים וייקחו רעדה כל מצרים וישלחו אלינו אם למלחמה ואם לשלום? ונאמר להם לשלום! נעבור בארצכם לנהר פישון, כי שם נמצא מקום מנוחה. ויהי כי לא האמינו ויעמדו על משמרתם כל מצרים עד שעברנו ארצם והגענו לארץ כוש, ומצאנו אותה ארץ טובה ושמנה, ובה שדות וכרמים גגות ופרדסים, ולא מנעו לבני דן לשבת עימהם כי בחזקה לקחו את הארץ. ויהי כי רצו להרוג לכולם ויהיו למס פורעים לישראל וישבו עימהם שנים רבות עד שפרו ורבו עד מאד ויהי לנו עושר גדול.

Cquote3.svg
– ‏‏‏י.ד. אייזנשטיין, סיפורו של אלדד הדני.‏

אלדד ממשיך ומספר שלאחר מות סנחריב שהגלה את שבטי נפתלי, גד ואשר לאשור, שבטים אלו נסעו וגלו מיוזמתם אל מקום מושבו של שבט דן. כמו כן נמצאים איתם גם בני משה, לפי הרב צמח גאון נדד שבט דן לארץ כוש 135 שנים לפני החורבן.‏‏‏[14]. ההיסטוריון הערבי איבן האוקל כותב שיהודית המלכה מלכתם של ביתא ישראל במאה ה-9 הייתה מלכת "הדנים", עם זה אינו מזוהה באופן חד משמעי ניתן רק לשער כי מדובר בבני שבט דן:

Cquote2.svg

ארץ החבשים נשלטת על ידי אישה כבר הרבה שנים והיא הרגה את מלך אקסום. עד היום היא שולטת על ממלכה עצמאית שנקראת הדני וממלכתה גובלת בדרומה בחבש.

Cquote3.svg
– ‏‏‏Taddesse Tamrat, Church and State p. 39‏

הנביאים ישעיהו וצפניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 722 לפנה"ס כבש סרגון מלך אשור את העיר שומרון, בירת ממלכת ישראל. רוב תושבי הממלכה הוגלו למחוזות רחוקים באימפריה האשורית אותם מפרט הנביא ישעיהו בן אמוץ, בן התקופה בנבואת נחמה:

Cquote2.svg

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ, לִקְנוֹת, אֶת-שְׁאָר עַמּוֹ--אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ, וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת, וּמֵאִיֵּי, הַיָּם

Cquote3.svg
– ישעיהו, פרק יא', פסוק יא'

כאן מפרט ישעיהו מספר כיווני הגליה:

בנוסף מנבא ישעיהו על יהודים שחיו מעבר לנהרי כוש, משמע דרומית לכוש:

Cquote2.svg

הוֹי אֶרֶץ, צִלְצַל כְּנָפָיִם, אֲשֶׁר מֵעֵבֶר, לְנַהֲרֵי-כוּשׁ. הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים, וּבִכְלֵי-גֹמֶא עַל-פְּנֵי-מַיִם, לְכוּ מַלְאָכִים קַלִּים אֶל-גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט, אֶל-עַם נוֹרָא מִן-הוּא וָהָלְאָה--גּוֹי קַו-קָו וּמְבוּסָה, אֲשֶׁר-בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ. כָּל-יֹשְׁבֵי תֵבֵל, וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ, כִּנְשֹׂא-נֵס הָרִים תִּרְאוּ, וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ. כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֵלַי, אשקוטה (אֶשְׁקֳטָה) וְאַבִּיטָה בִמְכוֹנִי, כְּחֹם צַח עֲלֵי-אוֹר, כְּעָב טַל בְּחֹם קָצִיר. כִּי-לִפְנֵי קָצִיר כְּתָם-פֶּרַח, וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה; וְכָרַת הַזַּלְזַלִּים בַּמַּזְמֵרוֹת, וְאֶת-הַנְּטִישׁוֹת הֵסִיר הֵתַז. יֵעָזְבוּ יַחְדָּו לְעֵיט הָרִים, וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ; וְקָץ עָלָיו הָעַיִט, וְכָל-בֶּהֱמַת הָאָרֶץ עָלָיו תֶּחֱרָף. בָּעֵת הַהִיא יוּבַל-שַׁי לַיהוָה צְבָאוֹת, עַם מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט, וּמֵעַם נוֹרָא, מִן-הוּא וָהָלְאָה; גּוֹי קַו-קָו וּמְבוּסָה, אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ, אֶל-מְקוֹם שֵׁם-יְהוָה צְבָאוֹת, הַר-צִיּוֹן.

Cquote3.svg
– ישעיהו, פרק יח', פסוקים א' - ז'‏‏

ישעיהו בפסוקים אלו מנבא ומתייחס בבירור למעבר לנהרי כוש, בתקופתו היו גבולות ממלכת כוש בין האשד השני לאשד הרביעי של הנילוס, אך כאן כוונתו הייתה לאזורים דרומיים יותר המצויים מעבר ליובלי הנילוס. בהחלט ניתן לזהות ארץ זו בסמוך לחבש או אף בחבש עצמה, על אותו אזור מנבא גם הנביא צפניה:

Cquote2.svg

מֵעֵבֶר, לְנַהֲרֵי-כוּשׁ--עֲתָרַי, בַּת-פּוּצַי, יוֹבִלוּן, מִנְחָתִי

Cquote3.svg
– צפניה, פרק ג', פסוק י'

נראה שעל פי זה שבתקופם של ישעיהו וצפניה המאה ה-8 לפנה"ס והמאה ה-7 לפנה"ס התקיימה קהילה יהודית באזורים אלו.

סיעת שבנא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 701 לפנה"ס התארגנה קוליאציה של מספר מדינות שבראשם עמד ככל הנראה חזקיהו מלך יהודה, מדינות אלו פתחו במרד כנגד האימפריה האשורית. המרד נכשל ומלך אשור החריב את הממלכות המורדות כבש את ערי יהודה וצר על ירושלים, במהלך המצור נשלחים שליחים לתוך העיר על מנת לבקש את כניעתו של חזקיהו. השליח העיקרי רבשקה פונה אל העם ואומר להם לא להקשיב למלכם ולהיכנע למרות התנגדות מלכם, ע"פ מדרש חז"ל נאומו זה הצליח וקמה סיעה שלא תמכה בעמדת חזקיהו ובראשה עמד שבנא שהייתה גם גדולה יותר 130,000 לעומת זו של חזקיהו 110,000 התוכנית האשורית הייתה להגלות את אנשים אלו והערים שנכבשו 150 במספר היו משבטי שמעון ויהודה אל עבר חלח וחבור אך התוכנית השתנתה כאשר הגיעו למלך ידיעות שמלך כוש תהרקה פלש למצרים שהייתה תחת שליטה אשורית סנחריב אסף את צבאו יחד עם השבויים מממלכת יהודה ונלחם כנגד כוש.

Cquote2.svg

... ועלה על ירושלים, ועלה על יהודה ולקח מארץ יהודה ק"נ מדינות שהיו בהן ב' שבטים, יהודה ושמעון, ולקחם עמו, וביקש להוליכם לחלח וחבור עד שמרד עליו מלך כוש שאחורי מצרים, ולקח עמו יהודה ושמעון ועשה מלחמה עם מלך כוש וגנזם הקב'ה בהרי חושך.

Cquote3.svg
– יהודה דוד אייזנשטיין, אוצר המדרשים, עמוד 434‏

במדרש מוזכר שגולים אלו גלו ל"הרי החושך" אך ככל הנראה יהודים אלו הקימו קהילות במצרים, פתרוס וצפון כוש. האשורים שכעת מלכם הוא אסרחדון הצליחו לכבוש את מצרים התחתונה המליכו את פרעה נכו הראשון ודחפו את צבא כוש לאזור מצרים העליונה, כאשר צבא אשור נסג כוש ניצלה את ההזדמנות ופלשה שוב למצרים במקביל לכך מלך אשור מת ובנו אשורבניפל יורש אותו. אשור הצליחה שוב להסיג את כוש, תהרקה מת אך יורשו תנות אמון המשיך בלחימה וכבש את מצרים כמו כן פרעה נפטר ובנו פסמתיך הראשון על לשלטון ניצח את כוש ואיחד שוב את כל מצרים תחתיו. כפי הנראה בין שורות החיילים המצרים היו גם יהודים שנלחמו כנגד כוש באיגרת אריסטיאס נכתב כך על היהודים:

Cquote2.svg

גם לפני שבאו היהודים למצרים עם מלך פרס, הם נשלחו ...להילחם נגד מלך הכושים

Cquote3.svg
– דוד שחר, מגלות לקוממיות, עמוד 64.

הנביא ישעיהו מנבא על היהודים שנלקחו עם צבאות אשור, נראה שלאחר שחרורם של שבויים אלו הם המשיכו לדבוק באמונתם וכן היא התפשטה וגדלה במצרים, פתרוס, צפון כוש ומעבר לנהרות כוש.

Cquote2.svg

כֹּה אָמַר יְהוָה יְגִיעַ מִצְרַיִם וּסְחַר-כּוּשׁ וּסְבָאִים אַנְשֵׁי מִדָּה עָלַיִךְ יַעֲבֹרוּ וְלָךְ יִהְיוּ אַחֲרַיִךְ יֵלֵכוּ בַּזִּקִּים יַעֲבֹרוּ וְאֵלַיִךְ יִשְׁתַּחֲווּ אֵלַיִךְ יִתְפַּלָּלוּ אַךְ בָּךְ אֵל וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים

Cquote3.svg
– ישעיהו, פרק מ"ה, פסוק י"ד

גדוד מצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריה זו גורסת כי הדיווח של ההיסטוריונים והגאוגרפים הרודוטוס, ארטוסתנס, תלמי, פליניוס הזקן וסטראבון על גדוד מצרי המכונה "אסמח", שמנה 240,000 חיילים והוצב ביב והוגלה או היגר בתקופת פרעה פסמתיך הראשון או פסמתיך השני הוא למעשה מוצאם של היהודים באתיופיה. הגדוד היגר דרך הנילוס והתיישב באזור סנאר שבאי של מרואה ובארץ טניסיס המזוהה עם אזור אגם טאנה, אזורים שלפי מסורת ביתא ישראל והחבשים הנוצרים יושבו בידי יהודים בימי קדם. אנשי הגדוד כבשו את האזור בו הם התיישבו בתמיכת מלכי כוש וכונו בפני המקומיים בשם "סמבריטה" שמשמעותו זרים.‏[15]

מתקופת בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת בית שני

בזמן זה הקהילות היהודיות במצרים ובדרום חצי האי ערב גדלו וההשפעה היהודית באזורים האלו התרחבה. היהודים מקהילות אלו החלו להמשיך לסחור עם קרן אפריקה, תימן ויהודיה היו תחת השפעה פוליטית וצבאית חזקה של האימפריה החבשית לא רק שדרום ערב הסעודית (אזור נג'רן והחוף) היה תחת שליטה חבשית ישירה אלא הממלכות בתימן היו כפופות למלך החבשי שיישב באקסום. בהמשך החבשים נלחמו מספר פעמים בעמי תימן, בפעם הראשונה היה זה התערבות קלה אך בפעם השנייה כל תימן סופחה לאקסום והפכה למלכות משנה בתוכה כך נוצרה למעשה תקופה בה יהדות תימן ויהודי חבש היו תחת שליטה של מדינה אחת.

האימפריה החבשית במאה ה-4.

ככל הנראה הגידול באוכלוסייה היהודית באקסום נוצר הודות למספר גורמים:

על פי הלכות ביתא ישראל ניתן לראות כי הם התנתקו משאר עם ישראל ויהודי ארץ ישראל ככל הנראה במאה ה-4 לפנה"ס כאשר נפלה ארץ ישראל בידי צבא אלכסנדר, מלך מוקדון. בספרי ההיסטוריה היווניים נטען כי אלכסנדר ויתר על כוונתו לכבוש את ממלכת כוש והסתפק בכיבוש מצרים מאחר שקנדס (אנ') מלכת כוש איימה על צבאו בראש צבא עצום. טענה זו שנויה במחלוקת היות שבאותה עת ירדה קרנה של כוש בלחץ צבאות ממלכת אקסום. על פי אוהב גר לוצאטו הקהילה היהודית באתיופיה נוצרה לאחר גלות בבל אך לפני חורבן בית שני, ‏‏‏[16] ככל הנראה בתקופה זו. כך או כך, קיימת סמיכות היסטורית בין נפילת הממלכה האחמנית הפרסית לבין עליית ממלכת אקסום, עשרות שנים בלבד לפני הנהגת מניין השטרות.

המאה ה-6 עד ה-1 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דיווחים: ההיסטוריון יוספוס פלביוס בחיבורו "הפולמוס נגד אפיון" מצטט מקורות רשמיים לפיהם המלך תלמי העביר 100,000 יהודים לשמירה על גבולות מצרים, לוב וכוש. תמיכה במספר הגדול של היהודים שהגיעו לאזור אפשר לקבל מדבריו של פילון האלכסנדרוני שמוסר כי בתקופתו התגוררו במצרים, לוב וכוש - מיליון יהודים. בתקופתם של אישים אלו אזור אתיופיה לא היה כפוף לשליטת כוש אלא לקיסרות אקסום ייתכן כי היהודים בכוש היגרו דרומה יותר לאקסום דרך יובלי הנילוס.

מידיעה הכתובה במעשי השליחים אנו למדים על התפשטות והשפעותיה של היהדות בממלכת כוש, שם נכתב כי סריס מטעם מלכת כוש עלה להתפלל בירושלים:

Cquote2.svg

וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וְהִנֵּה אִישׁ כּוּשִׁי סָרִיס וְשַׁלִּיט לְקַנְדַּק מַלְכַּת־כּוּשׁ וּמְמֻנֶּה עַל־כָּל־גְּנָזֶיהָ אֲשֶׁר עָלָה אֶל־יְרוּשָׁלַיִם לְהִשְׁתַּחֲוֹת׃

Cquote3.svg
– מעשי השליחים, פרק ח', פסוק כז'

המסורת האתיופית מוסיפה כי שמו של אותו סריס היה 'דרדה' והוא נשלח על ידי המלכה גרסימות קנדק הרביעית (48 - 58) על מנת לעלות לירושלים על פי חוקי התורה, דבר זה מתיישב עם הדיווחים של יוספוס ופליון על יהודים רבים בכוש.

המאה ה-1 עד המאה ה-3[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תקופת גדרט: במהלך המאה ה-3 ממלכת סבא וקיסרות אקסום נהפכות לבנות ברית שאר הממלכות בדרום ערב קתבאן, מעין וחדרמאות מרגישות מאוימות הן מברית זו והן בגלל כוחה המתעצם של ממלכת חמיר, במלחמה סבא יחד עם אקסום כובשות את ממלכת חדרמאות ויותר מאוחר סבא משתפת פעולה עם חמיר ושני המדינות מחלקות את האזור ביניהם. ממלכות ערב בראשם חמיר וסבא מתחילות להבין את הסכנה בהתפשטות האקסומית ונלחמות כנגד אקסום, למרות הפסדה של אקסום במלחמה זו היא ממשיכה להחזיק בשטחים בדרום ערב. ‏‏‏[18] מלחמה זו היו שבויים רבים לשני הצדדים וכן המשיכו ההגירות בתקופה זו גם של יהודים מתימן ובסדר ההפוך.
מפל בהרי סאמיאן
  • עם הסאמיאן: מדיווח שנכתב במאה ה-3 או מאה ה-4 אנו מקבלים פירוט ראשוני על הרכב האוכלוסייה בקיסרות אקסום, בדיווח זה מופיעים גם הרי סאמיאן אשר לא נקראים בשם בכתובת, אלא רק מוזכר שהם הרים בעלי שלג ונמצאים דרומית לנהר הטקזה. במהלך תולדות הקהילה הרים אלו היוו את מקום מושבה העיקרי, על פי ניתוח הכתובת בהרים אלו יישב עם שנקרא "סאמיאן" (שפירושו בגעז "צפון"), שם זה הוא כנראה כינוי שניתן לעם זה ("צפוניים") שייתכן ורומז על מוצאו של עם זה מצפון לאתיופיה, על פי ההיסטוריון האתיופי לאפסו דלבו הסאמיאן הם ביתא ישראל. ‏‏‏[19] ייתכן כי מקור השם "סאמיאן" הוא משבט שמעון המרמז על מוצאם האפשרי של ביתא ישראל מצאצאי סיעת שבנא שתמכה במלך אשור ונלחמה כנגד צבאו של תרהקה מלך כוש, סיעה זו מנתה כ-130,000 איש משבט יהודה ומשבט שמעון בגדה במלך יהודה חזקיהו וה' החליט להעניש אותם וגנז אותם בהרי החושך, תיאור המתאימים להרי סאמיאן וכך ככל הנראה התרגום לשם "סאמיאן" שהחבשים התכוונו לעם אשר בא מהצפון אך זוהי רק השערה.

המאה ה-4 עד המאה ה-6[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הכיבוש החבשי בכוש: תחת שלטונו של הקיסר אזנה, האימפריה החבשית כובשת בסביבות שנת 340 את ממלכת כוש ‏‏‏[22] כך ששטחה גובל כעת בפרובינקית מצרים של האימפריה הרומית הגבול בין המדינות עבר כלל הנראה באזור יב-אסואן שהיה ידוע בתנ"ך בשם פתרוס, הכיבוש האקסומי גרם ככל הנראה להגירה של יהודים שיישבו בכוש, פתרוס ואף גם במצרים הצפונית להגר לתוך לב שטח אקסום - צפון אתיופיה. הכיבוש האקסומי של כוש התקיים עד המאה ה-6.
מטבעות עם דיוקנו של הקיסר כלב
  • הכיבוש החבשי בערב: מלך חמיר יוסף ד'ו נואס קיבל על עצמו את הדת היהודית וגייר את ממלכתו בהשפעת היהודים המקומיים, והחל בלחימה כנגד הנוצרים בממלכתו. הטבח הידוע ביותר היה כנגד הנוצרים שישבו בעיר נג'רן בשנת 523 לערך. טבח נוסף התקיים גם בעיר ט'אפר כנגד חמירים וחבשים. בעקבות הלחימה כנגד הנוצרים הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון הודיע למלך אקסום כלב לגבי פעולותיו האנטי-נוצריות של יוסף ועודד אותו לצאת לפעולה משותפת כנגד חמיר. הצי הביזנטי נשלח לעבר ים סוף בנוסף לחיילים חבשים מקיסרות אקסום, הפלישה המשותפת הזו של אקסום וביזנטיון הצליחה וכוחות אלו הביסו והרגו את מלך חמיר יוסף ד'ו נואס. חמיר עצמה נכבשה וסופחה ב-520 לתוך אקסום ויהודי האזור הוגלו, נלקחו בשבי לאקסום עצמה וצפון אתיופיה. כך או כך יהודי שני האזורים היו תחת שלטון מדינה אחת, אקסום. השליטה האקסומית באזור נמשכה עד 570 כאשר אקסום הפסידה את כל שטחיה בדרום ערב לאימפריה הסאסאנית.

יהדות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הידיעות על קהילה יהודית באתיופיה יהדות העולם לא התעסקה רבות לגבי מוצאה של עדה זו. במאה ה-9 מועלה לראשונה האזכור כי מוצא העדה הוא משבט דן, באמצע המאה ה-15 כותבים מספר רבנים כגון רבי עובדיה מברטנורא, הרדב"ז והמוהריק"ש כי מוצאם משבט דן. במאה ה-16 כותב רבי ישראל מפירושא כי מוצאם של ביתא ישראל הוא מארבעה שבטים, שמעון, יששכר ועוד שניים שכנים לנוצרים. רבי משה באסולה כותב שחלק מיהודי העדה הם מתקופת בית ראשון וחלק מתקופת בית שני, הרב מנשה בן ישראל כותב שמוצאם מעשרת השבטים אך לא מפרט. הרב ש"י רמפורט מעלה את ההשערה כי מקור העדה הוא מיהודים שישבו בחצי האי ערב ובתימן והיגרו לאתיופיה כמו כן הוא מעלה השערה נוספת שלפיה הדת היהודית הייתה נפוצה בקיסרות אקסום לפני קבלת הנצרות ב-325.

במאה ה-19 החלה להתפתח תורת הגזע שחילקה את בני האדם על פי לאום, גזע ומוצא בעקבות זאת הועלו השערות נוספות על מוצא הקהילה. הרב עזריאל הילדסהיימר שפרסם קול קורא למען העדה מעלה מספר ספקות לגבי מוצא הקהילה אך בסופם הוא שולל אותם. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג מעלה שוב ספקות ומושפע מחוקרים בני זמנו שהלכו על פי תורת הגזע לפני התפתחותה של גנטיקה אבולוציונית. הרב לא פוסק הלכה ברורה לגבי מוצאם ועל מנת לצאת מספק הוא דרש גיור לחומרא. הרב יצחק נסים שהיה הראשון לציון הסכים לפסיקתו וגילה גילוי גזענות כלפי הקהילה כאשר אמר "מי צריך את השחורים האלה". ‏‏‏[23] החלטה זו של הרבנים עוררה כעס וזעם בקרב קהילת ביתא ישראל, הספק של החוקרים שלא ידעו כמעט דבר על תולדות הקהילה פרץ בשיאו בדו"ח ליטבק. הרב מנחם ולדמן מעיר על חשיבות דו"ח ליטבק, המתעד את הלכי הרוח שפשו בסוכנות היהודית:

Operation Solomon2.JPG

ערך זה הוא חלק מסדרת המאמרים
העוסקים בביתא ישראל ויהדות העולם

רקע:
מוצא ומקור
ימי הביניים
המאה ה-9 - המאה ה-15
המאה ה-16 - המאה ה-18
העת החדשה
המאה ה-19 - המאה ה-20
אגרות ביתא ישראל
תכתובות לוצאטו
Cquote2.svg

דו"ח זה, משקף, ללא ספק, תפישה שרווחה בציבוריות הישראליות מאז הקמת המדינה ואשר ראתה בשבט יהודי אתיופיה עדה הנמצאת מחוץ למעגל החיים היהודיים ובלתי שייכת למסגרת פוטנציאל העלייה לישראל. אנשי ממסד לא מעטים, שהיו קשורים בעלייה ובקליטה, או כאלה שיכלו להשפיע מכוח מעמדם או אישיותם, לא ראו בעין יפה את פניותיהם של הפעילים, שדרשו להעלות את יהודי אתיופיה

Cquote3.svg
– ‏‏מנחם ולדמן, מעבר לנהרי כוש: יהודי אתיופיה והעם היהודי, עמוד 275‏

בגלל דברים אלו פנה רס"ר חזי עובדיה, המזכיר הכללי של הוועד הישראלי למען יהודי אתיופיה דאז, לראשון לציון הרב עובדיה יוסף שפסק באופן גורף רק אחרי בירור במקורות היהודים כי "הפלשים הם יהודים שחייבים להצילם מטמיעה ומהתבוללות ולהחיש עלייתם ארצה".‏‏‏[24] פסק הלכה זה נשען על רבנים כגון הרב קוק והרדב"ז ולא הושפע מחוקרי תורת הגזע שהיו נפוצים בזמן זה. הרב האשכנזי שלמה גורן לעומת זאת היה עדיין בספק ודרש גיורא לחומרא. כמו קודמו בתפקיד הרב הצטרף בסופו של דבר לפסק ההלכה של הרב עובדיה רק בשנת 1975 וכתב "הנכם אחים, דם מדמנו ובשר מבשרנו, יהודים כדת וכדין". ‏‏‏[25]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קס אורי בן ברוך, היסטוריה ומנהגים של השבט היהודי "פלאשה", עם הפלאשים - יהודי חבש/אתיופיה.‏
  2. ^ ‏אברהם כהנא, הספרים החיצוניים לתורה לנביאים ולכתובים, בהקדמה.‏
  3. ^ יאיר שלג, מחקר: יהודי אירופה לא ידעו ארמית, ולכן התנצרו, עיתון הארץ.
  4. ^ ‏‏ישעיהו, פרק יח', פסוקים א' - ז'‏‏
  5. ^ צפניה, פרק ג', פסוק י'
  6. ^ Alfred Guillaume, The Influence of Judaism in Islam. in The Legacy of Israel, ed. Edwin R. Bevan and Charles Singer. London: Oxford University Press, 1969, p. 132
  7. ^ John T. Pawlikowski, The Judaic Spirit of the Ethiopian Orthodox Church: A Case Study in Religious Acculturation, Journal of Religion in Africa, Vol. 4, Fasc. 3 (1971 - 1972), p. 184
  8. ^ ‏מלכים א', פרק כב', פסוקים מט' - נ'‏
  9. ^ ‏דברי הימים ב', פרק כ', פסוקים לה' - לו'‏
  10. ^ ‏James Bruce, Travels to Discover the Source of the Nile, Page 399‏
  11. ^ ‏בכברה נגסת פרק 43 מובאת הרשימה‏
  12. ^ ‏ייתכן כי הכוונה לאחראי על נשיאת עותק ארון ברית‏
  13. ^ כברה נגסת, פרק 64.‏
  14. ^ ‏י. ד. אייזנשטיין, שאלה ותשובה בין אנשי קירואן ור' צמח גאון., באתר דעת‏
  15. ^ Herodotus, Histories, Book II, Chap. 30; Strabo, Geographica, Book XVI, Chap. 4 and Book XVII, Chap. 1; Pliny the Elder, Natural History, Book VI, Chap. 30
  16. ^ ‏Archives israélites de France‏ ,‏p.179
  17. ^ Stuart Munro-Hay, Aksum: An African Civilization of Late Antiquity, p. 65‏
  18. ^ ‏Stuart Munro-Hay, Aksum: An African Civilization of Late Antiquity, p. 75‏
  19. ^ לאפסו דלבו באתר אבשה
  20. ^ ‏אהרון זאב אשכלי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, עמ' 147‏
  21. ^ ‏James Bruce, Travels to Discover the Source of the Nile, Page 408‏
  22. ^ ‏Stuart Munro-Hay, Aksum: An African Civilization of Late Antiquity, p. 79, 224‏‏
  23. ^ ‏איינאו פרדה סנבטו, מבצע משה, כתבה מהארץ 11.3.2006‏
  24. ^ מתוך פסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף.‏
  25. ^ ‏לקוח מאתר אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה.‏