מוקצה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מוקצה הוא מונח שתיקנו חכמים, לפיו יש חפצים האסורים בטלטול בשבת וביום טוב. ככלל, כל חפץ שאין לאדם מה לעשות איתו בשבת נחשב למוקצה. יש להבחין בין איסור זה, המתייחס לחפצים מסוימים, לבין "איסור טלטול" הידוע גם כהוצאה מרשות לרשות, הנוגע בטלטול כל חפץ שהוא בין רשויות שבת.

ישנם ארבעה סוגי מוקצה מרכזיים: כלי שמלאכתו לאיסור - כלי ששימושו המוגדר הוא למלאכה האסורה בשבת (למשל, גפרור); מוקצה מחמת חסרון כיס - חפץ יקר שדרושה זהירות בטלטולו (למשל, יצירת אמנות); מוקצה מחמת גופו - חפץ שאין לו כל שימוש מוגדר בשבת (למשל, אבן); בסיס לדבר האסור - חפץ שאינו מוקצה מצד עצמו, אך מהווה בסיס לחפץ אחר שהוא מוקצה (למשל, כן לנרות שבת).

טעם התקנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם מסביר שהתקנה מהווה המשך למה שתיקנו כבר הנביאים: "שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול", על אחת כמה "שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול". כלומר, ייעוד השבת הוא להבדיל משגרת החולין, וטלטול חפצים מיותרים עלול להוביל למעשים שייצרו אווירת חולין הפוגמת במנוחת השבת. טעם נוסף שכותב הרמב"ם, הנוגע רק לאיסור טלטול כלי שמלאכתו לאיסור, הוא חשש שמא מתוך התעסקות בחפץ יבואו לכדי שימוש לשם מלאכה אסורה מדאורייתא.‏[1]

הרמב"ם מוסיף כי גם לו נניח שטלטול החפצים לא יתדרדר לכדי מעשים המפרים את אווירת השבת, עדיין יש מקום לאסור טלטול זה מכיוון שישנם אנשים שאינם עוסקים במלאכה בחול בכלל, ואצלם ההימנעות מל"ט מלאכות בלבד לא תספיק כדי ליצור את ההבדל בין אווירת השבת לאווירת החול. לכן אסרו חכמים את הטלטול, כדי שאצל כל קבוצה וקבוצה יהיה דבר המבדיל את השבת מימי החול.

הראב"ד חולק על הסבר זה של הרמב"ם, וסבור שתקנת ה'מוקצה' נועדה למנוע מאנשים להיכשל באיסור הוצאה מרשות לרשות.‏[2]

טעם נוסף, הנוגע לטלטול מוקצה מחמת גופו, הוא הרחבתה של מצוות הכנה. התורה מצווה "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ"[3], ומכאן למדו חכמים שצריך להכין את צרכי השבת בחול כדי לכבד את השבת. כהרחבה למצווה זו, אסרו חכמים לטלטל בשבת כל דבר שלא הוכן וזומן לשימוש ביתי מבעוד מועד, לפני כניסת השבת‏[4].

סוגי מוקצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי שמלאכתו לאיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כלי שמלאכתו לאיסור

התקנה בה הגבילו את טלטולם של "כלים שמלאכתן לאיסור", מיוחסת לנחמיה, כפי שמופיע בפסוק, "בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלַים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד" (נחמיה יג טו).

לפי המתואר בתלמוד, בתחילה התקנה הייתה לאסור על טלטול כל הכלים באשר הם - למעט כלי האכילה, אך מכיוון שלא יכלו לעמוד בגזירה הקלו בה.‏[5]

קיימת הסכמה כי בתחילה טלטול כל חפץ נאסר, אך ישנה מחלוקת אמוראים באשר להתפתחות ההקלות בטלטול חפצי מוקצה בשבת: לשיטת רבה בר נחמני, קודם הותר טלטול כלים שהשימוש הרגיל שלהם מותר בשבת (כל הכלים שמלאכתם אינה לאיסור), לאחר מכן הותר טלטול "לצורך מקומו" (כלומר - טלטול שלא לצורך שימוש בחפץ, אלא לצורך המקום שהוא תופס), ולבסוף אף הותר לטלטל כלי שהשימוש הרגיל שלו אסור בשבת, לצורך שימוש אחר שמותר בשבת.‏[6] ואילו לשיטת רבא, קודם הותר טלטול כלים שהשימוש הרגיל שלהם מותר בשבת "לצורך גופם או מקומם" (כלומר - טלטול שלא לצורך השימוש המיועד המוגדר של החפץ, אלא לכל שימוש אחר), לאחר מכן התירו כלים ששימושם הרגיל אסור בשבת לצורך המקום או גוף החפץ, ולבסוף התירו טלטול כלים ששימושם הרגיל מותר גם "לשומרם" - למנוע הינזקות שלהם.

הלכה למעשה נפסקה כשיטת רבא, כך שכלים שמלאכתם לאיסור מותר לטלטל לצורך גופם ומקומם, וכלים מלאכתם להיתר אפילו על מנת לשומרם, אולם לטלטל סתם אסור למעט כתבי קודש ומאכלים שמותר לטלטל מכל סיבה.‏[7]

מוקצה מחמת חסרון כיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוקצה מחמת חיסרון כיס
שטר כסף - מוקצה מחמת חסרון כיס

מוקצה מחמת חיסרון כיס, החמור מבין סוגי המוקצה‏[8], הוא חפץ שלא משתמשים בו אלא לשימושו המיוחד עקב ערכו היקר. ולכן אדם מקצה אותו משימוש בשבת. הסיבה לחומרה המיוחדת של מוקצה זה, הוא מפני שהקצאתו של הדבר משימוש האדם, נעשית מדעתו של האדם, שהקצה אותם ודחה אותם מלהשתמש בהם, ובניגוד למוקצה מחמת איסור - שההקצאה נעשית על ידי האלקים - ולא מהחלטת האדם, ומוקצה מחמת גופו - דבר שאינו ראוי לשימוש, אך גם לא הוקצה מלכתחילה על ידי האדם.

מוקצה מחמת גופו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוקצה מחמת גופו

מוקצה מחמת גופו הוא דבר שאינו לא כלי ולא מאכל אדם או בהמה, כמו למשל אבנים, עצים, חול, אבק, חתיכות זכוכית, ומחט שבורה.

בסיס לדבר האסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלכה אומרת שחפץ שמשמש כבסיס וכשולחן לחפץ הנחשב כמוקצה, נחשב למוקצה מכיוון שהבסיס משמש את הדבר המוקצה, ודיני המוקצה חלים גם עליו. כאשר למשל אדם מניח נרות שבת על שולחן, נחשב השולחן כבסיס לשלהבת שהיא מוקצה מחמת גופו. אם כי, זאת רק בתנאי שמי שהניח את הנרות הוא בעל השולחן, אבל אם אדם אחר הניח את הדבר בלי רשות מפורשת, לא נחשב השולחן כבסיס, שכן אין בכח אדם לאסור דבר שאינו שלו.

תנאי נוסף כדי לאסור את הבסיס, הוא שהדבר ניתן עליו במחשבה ובדעת שיהווה כבסיס לדבר המוקצה במשך השבת, אך אם הוא הונח עליו לזמן קצר ביום שישי ובמטרה לסלקו עם כניסת השבת, אזי אף אם הוא נשאר במקומו בשבת אין הוא נחשב כבסיס, כיון שבעליו של החפץ לא רצה להקצותו לבסיס.

בסיס נחשב רק דבר שמיוחד להניח עליו דבר אחר, כשולחן וכיסא, או שיוחד במקרה ספיצפי זה. אך כאשר למשל, אדם מניח חפץ מוקצה על חפץ אחר מפאת חוסר מקום, דבר המצוי למשל בחפצים רבים המונחים במגירה אחת זה על זה, אין החפץ התחתון נחשב כבסיס.

העצה לכך שדבר כל שהוא לא יחשב לבסיס, הוא להניח עליו דבר נוסף, חשוב יותר, כך שהבסיס יחשב כבסיס לדבר האסור ולדבר המותר כאחד. חשיבותו של הדבר המותר והאסור, אינה נמדדת בהכרח בשוויו הכספי של החפץ, וכך למשל נפסקת ההלכה שאם אדם מניח על שולחן פמוטות של כסף שעליהם מונחים נרות דולקים, ומניח על השולחן גם ספר קדוש או חלות לסעודת שבת, נחשב השולחן לבסיס לדבר האסור ולדבר המותר, ומותר לטלטלו במקרה והדבר האסור אינו נמצא עליו יותר.

אבל אם הדבר האסור מונח עליו עדיין בשבת, אסור לטלטל את השולחן מסיבה אחרת; גם אם השולחן אינו נחשב לבסיס, אסור לטלטל את השולחן מכיוון שעל ידי טלטול השולחן הוא מטלטל גם את הנרות שעליו, והאש שעל הנרות נחשבת למוקצה מחמת גופו. ההלכה קובעת, שבמקרה שאדם צריך להזיז את השולחן מכיוון שהוא צריך את השולחן או את מקומו, יש לזרוק את הנרות על הארץ על ידי הזזת השולחן באופן שאינו אסור, למשל על ידי טלטול מהצד - הטיית השולחן‏[9]. אבל במקרה והשלכת הנרות על הארץ אינה מעשית מכיוון שהמקום יתלכלך- דבר שיפריע לשימוש במקום, מותר להזיז את השולחן עם הנרות, מכיוון שבמקרה כזה אין הוא מזיז את הנרות מכיוון שהוא מעוניין להזיזם, אלא אגב השולחן, וטלטול דבר האסור אגב דבר המותר - מותר.

סוגי מוקצה נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעת סוגי החפצים המוגדרים כמוקצה המופיעים בפתיחה - 'כלי שמלאכתו לאיסור', 'מוקצה מחמת חסרון כיס', 'מוקצה מחמת גופו' ו'בסיס לדבר האסור' - הם הנפוצים ביותר. בהלכה קיימים חמישה סוגים נוספים המגדירים מצבים בהם טלטול אסור בשבת:

  • מוקצה מחמת מצווה - חפץ ששימושו הוא רק לצורך מצווה, כגון אתרוג, מותר לטלטלו רק לצורך לו הוא נועד - לצורך המצווה.
  • מוקצה מחמת איסור - חפץ שבכניסת השבת היה אסור מן התורה להשתמש בו או לטלטלו, שכן השימוש בו גורם בהכרח לעשיית מעשה אסור, ואף אם היה אסור רק בין השמשות הרי הוא אסור כל השבת. כך לדוגמה, שמן שבנר הוא מוקצה מחמת איסור שכן אי אפשר להשתמש בו מבלי לעבור על איסור כיבוי. גם סמרטוט רצפה רטוב מאוד הוא מוקצה מחמת איסור שכן אחיזה בו גורמת בהכרח לסחיטתו. מוקצה זה גם ידוע בכינוי 'מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא'‏[10].
  • מוקצה מחמת מיאוס - חפץ מטונף שאינו נעים למגע ומאוס לשימוש. קטגוריה זו נתונה במחלוקת תנאים ואמוראים, ולהלכה נפסק שהיא מותרת בטלטול, אם כי יש שסייגו את ההיתר לתנאים מסוימים.
  • כלי שמלאכתו להיתר - כלי שמותר לטלטל אותו מצד עצמו ולשימושיו, אך עדיין אסור אם הטלטול נעשה שלא לצורך כלל; כהגדרת הרמב"ם שקבע כי כל טלטול שלא לצורך בשבת אסור.
  • נולד - חפץ שנוצר בשבת עצמה ולא היה קיים בצורתו זו בין השמשות.‏[11]

בדומה לסוגים הנוספים האסורים בטלטול בשבת, קיימים גם כמה סוגים מיוחדים המותרים בטלטול בשבת:

  • שברי כלים - כלים שהיו מתוקנים בזמן בית השמשות, אך השתנו במהותם בכל שנשברו, מותר לטלטלם בשבת מכיוון שבזמן בית השמשות הם היו ראויים לשימוש.
  • צרכי מאכל - הם סוגה של דברים הכוללת כל דבר שנועד לאכילה, גם לאכילת בהמה, המותרים קטגורית בטלטול בשבת. עם זאת אוכל מסריח שאינו ראוי לאכילה, אוכל שנולד באמצע השבת או כל מאכל שאין אפשרות לאכול אותו - אסורים בטלטול.

ייחוד כלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כך, אם אדם רוצה לייחד חפץ מוקצה לשימוש קבוע שאינו נועד לו מלכתחילה - נחלקו הפוסקים כיצד יש ליחדו. אך אם רוצה לייחד את המוקצה לעולם לשימוש זה, הוא מותר בשימוש לדעת כל הפוסקים.

אם רוצה לייחד את המוקצה לשבת אחת: יש שאסרו בשימוש,‏[12] ויש שהתירו אם הוא שימוש רגיל במוקצה (כגון אבן לפצח אגוזים).‏[13] דעה שלישית מתנה את זה בכך שייעשה בחפץ עוד מערב שבת מעשה שנועד לייחד את החפץ לשימושו החדש.‏[14]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק כ"ד, י"ב-י"ג.
  2. ^ השגות הראב"ד על משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק כ"ד, י"ג.
  3. ^ שמות טז ה
  4. ^ ‏‏‏‏‏‏‏‏שאילתות‏ דרב אחאי פרשת בשלח שאילתא מז, על פי מסכת פסחים מו, ב, וכן כתב מנחם המאירי מסכת ביצה ב, א
  5. ^ מסכת שבת, דף קכ"ד.
  6. ^ דוגמה קלאסית לסוג זה של טלטות שמותר בשבת, היא שימוש בפטיש - חפץ המיועד למלאכות האסורות בשבת - לצורך פיצוח אגוזים.
  7. ^ ר"ן פרק כל הכלים; שלחן ערוך חלק אורח חיים, סימן ש"ח.
  8. ^ בית יוסף סימן ש"ח.
  9. ^ מסכת שבת, דף קכ"ד:
  10. ^ משנה ברורה בתחילת סימן רע"ט
  11. ^ הדיון התלמודי בסוג זה של חפצים מקורו בתלמוד הבבלי ונובע בעיקר מהסוגיה הראשונה במסכת ביצה.
  12. ^ בעל ספר "שיבולי הלקט".
  13. ^ הרשב"א.
  14. ^ הרב מרדכי בן הלל.