מושבת מצורעים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האי ספינלונגה, סמוך לכרתים, יוון. אחת ממושבות המצורעים האחרונות שהתקיימו באירופה

מושבת מצורעים (לטינית: leprosarium) היא מקום לבידוד אנשים החולים בצרעת (מחלת הנסן) משאר האוכלוסייה. מושבות מצורעים, או בתי מצורעים, היו לעתים קרובות בעלי אופי דתי והפכו נפוצים מאוד בימי הביניים, במיוחד באירופה ובהודו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך ההיסטוריה צרעת הייתה מחלה אשר עוררה פחד ורתיעה גדולים, זאת כיוון שגרמה לעיוותים בגוף ולנכות, הייתה חשוכת מרפא והאמונה העממית הייתה כי מדובר במחלה מדבקת ביותר. מושבות מצורעים אשר נוהלו על ידי מסדרי נזירים נוצריים כונו בדרך כלל "בית לזר", על שמו של לזרוס.

חלק ממושבות המצורעים מוקמו על איים מרוחקים כדי להבטיח את בידודם של המצורעים מן האוכלוסייה, בתי מצורעים אחרים נבנו על דרכים ראשיות, שם ניתן היה לקבץ תרומות מעוברים ושבים לטובת שוכני הבית. קיימות מחלוקות בין היסטוריונים באשר לתנאי החיים באותן מושבות מצורעים ובתי מצורעים. יש הטוענים כי המצורעים חיו במקומות אלה בהזנחה קשה ובתנאים גרועים, לעומתם יש הטוענים כי תנאי החיים מחוץ למושבת המצורעים היו גרועים לא פחות. נמצאו אף עדויות לאנשים שנדבקו באופן מכוון בצרעת כדי שיוכלו להתקבל ולחיות במושבת מצורעים. יש אף המפקפקים כי שוכני מושבות המצורעים התאימו כולם להגדרה המודרנית של מחלת הצרעת, זאת היות שבאופן היסטורי המונח "צרעת" שימש למגוון גדול של מחלות.

בחלק ממושבות המצורעים הונהג מטבע מקומי (למשל אסימונים), מתוך חשש כי במידה ויעשה שימוש בכסף עובר לסוחר, עלולים מטבעות הכסף להגיע לידי הציבור הרחב ולגרום להפצת המחלה. פיתוח טיפולים יעילים למחלת הצרעת במאה ה-20, יחד ההכרה בכך כי צרעת היא איננה מחלה מדבקת ביותר (לכ-95% מהאוכלוסייה חיסון טבעי למחלה), הובילו לירידה במספר מושבות המצורעים בעולם. באזורים בעולם בהם עדיין לא ניתן לקבל טיפול יעיל במחלה, או במקומות שבהם המחלה מלווה בסטיגמה קשה, נותרו מושבות מצורעים.

ב-2005 פרסמה הסופרת האנגליה ויקטוריה היסלופ את הרומן ההיסטורי האי של סופייה, שעלילתו מתרחשת בחלקה הגדול במושבת המצורעים באי היווני ספינלונגה. אי זה שימש כמושבת מצורעים בין השנים 1903-1957, כשהמושבה נסגרה לאחר שנמצאה התרופה למחלה. הספר מתאר את הנסיבות שהביאו להעברתם של החולים לאי, את תסמיניה ותוצאותיה של המחלה, את היחס החשדני והעוין שהיה מנת חלקם של החולים, ואת מציאת התרופה לריפויה של המחלה.

מושבות מצורעים בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושבת המצורעים ליד שער ציון, 1860
מצורעים בירושלים, 1906

בתנ"ך ישנה עדות על 'בית החופשית', שהיה מושבת מצורעים בה שהה עוזיהו מלך יהודה לאחר שנצטרע. יחד עם זאת חשוב לציין כי לא ניתן לקבוע בוודאות מוחלטת כי צרעת זו הינה מחלת הנסן המוכרת כיום, ככתוב: "וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת-הַמֶּלֶךְ, וַיְהִי מְצֹרָע עַד-יוֹם מֹתוֹ, וַיֵּשֶׁב, בְּבֵית הַחָפְשִׁית; וְיוֹתָם בֶּן-הַמֶּלֶךְ עַל-הַבַּיִת, שֹׁפֵט אֶת-עַם הָאָרֶץ" (מלכים ב' טו, ה'). המסורת העממית מציינת את המקום במערה הנקראת כיום קבר בני חזיר השוכן בנחל קדרון.

עדויות לקיומה של הצרעת בארץ ישראל בתקופה הביזנטית ניתן למצוא בשרידי עצמות נזירים שנתגלו במדבר יהודה בכמה אתרים: בשרידי הכנסייה והמערה של מנזר מרטיריוס במעלה אדומים; במנזר יוחנן המטביל שבאתר קאסר אל-יהוד (סמוך לבית הערבה הישנה); ובכמה ממנזרי מדבר יהודה, בהם התגלו עקבות צרעת בשלדי נזירים. זאב ארליך (ז'בו) מבית ספר שדה עפרה טוען‏‏‏[1] כי ממצאים אלה מלמדים אולי שבתקופה זו היו שראו במחלת הנסן 'צרעת', המחייבת 'שילוח אל מחוץ למחנה', ולכן נמצאו נגועים אלה במדבר, לקיים את דברי הכתובים "כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא--טָמֵא הוּא: בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ." (ויקרא יג, מ"ו), "צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ." (במדבר ה, ב'). כן הוא מזהה רצפת פסיפס שהתגלתה בהרצליה ובה הכתובת: "תרחם נא הממלכה על הצנועים ועל האומללים ועל החולים שבבית זה" כהוכחה למושבת מצורעים במקום.

בתקופה הצלבנית שכנה בירושלים מושבת מצורעים מצפון לשער החדש של ימינו, ונקראה על שם לזרוס, שעל פי הברית החדשה נרפא מצרעתו על ידי ישו. המנזר הוקם ביוזמתו של מסדר האבירים המצורעים, שפטרונו היה המלך בלדווין הרביעי, שהיה מצורע אף הוא. עדות לקיומה של מושבת מצורעים זו ניתן למצוא במפות צלבניות, ובמיוחד במפת קמבריי מן המאה ה-13.

בשלהי התקופה העות'מאנית פעלה מושבת מצורעים בתוך העיר העתיקה, בצמוד לחומה הדרומית ליד שער ציון (בתחומי גן התקומה של ימינו). המצורעים התגוררו שם בבקתות עלובות, שדלתיהן פנו אל החומה ולא אל הרחוב. הם התחתנו רק בינם לבין עצמם, ונחשבו לאחת הקהילות האומללות ביותר בעיר. הרופא טיטוס טובלר שביקר וסקר את המצב הרפואי בירושלים בשנת 1846 מתאר את מושבת המצורעים:

Cquote2.svg

מספר המצורעים היה כשלושים, שני שליש גברים ושליש נשים...
יש (במושבה), כנראה, מעט מאוד מוסר, והחיים הדתיים נעלמו לגמרי בבדידותם. נראה שזו (הבדידות) היא גם הסיבה שפה גרים ביחד מוסלמים ונוצרים...
כל מה שנחוץ למחייתם של נידחים ומוחרמים אלה, כמו לבוש, מזון וחמרי הסקה הם מקבלים על ידי קיבוץ נדבות בעיר ובסביבתה...
המסכנים בעצמם מתנהגים יפה כלפי הזר, נשמרים ממגע אתו, וככל האפשר משתדלים, שמראם המדכא לא יבלוט.

Cquote3.svg
– תרומה לטופוגרפיה הרפואית של ירושלים, טיטוס טובלר.

בית המצורעים הראשון בירושלים בתקופה המודרנית נבנה במתחם הנקרא "בית ישעיהו הקדוש" ברחוב אגרון. הוא הוקם על ידי נזירים גרמנים בשנת 1866, שטיפלו בכל מצורע, בן כל דת ומין. ב-1887 הוקם 'בית החולים למצורעים' בטלביה בלב חורש קטן הרחק מבתי מגורים. המבנה והחצר הגדולה תוכננו על ידי האדריכל קונרד שיק.

פרשת מושבות המצורעים ביפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2001 זכו מושבות מצורעים ממשלתיות ביפן לתשומת לב ציבורית כאשר הובא עניינן לבית משפט וזה הכריע כי ממשלת יפן לא נתנה יחס נאות לחולים שהושמו במושבות אלה. בית המשפט המחוזי ביפן ציווה על ממשלת יפן לשלם פיצויים לחולים שהוחזקו במושבות‏[2]. ראש ממשלת יפן דאז, קואיזומי אף התנצל בפני החולים על שנים ארוכות של אפליה. בשנת 2002 מונתה ועדת חקירה ממשלתית לבדיקת מצבן של מושבות המצורעים ובחודש מרץ, 2005, זכתה מדיניותה של ממשלת יפן ביחס למצורעים לגינוי חריף כאשר נקבע כי "מדיניותה של יפן לבידוד מוחלט... הייתה חסרת יסוד מדעי"‏[3]. ועדת החקירה גינתה לא רק את ממשלת יפן והרופאים שהיו מעורבים ביישום מדיניותה, אלא אף את בתי המשפט שפסקו לאורך שנים לטובת ממשלת יפן כל אימת שחולים ביקשו לערער על ההחלטה לבודדם מן האוכלוסייה ואת אמצעי התקשורת אשר כשלו מלדווח על מצוקתם של החולים. במהלך החקירה נחשפו מסמכים המעידים על כ-7,000 מקרים של הפלות וניתוחי עיקור שנכפו על חולות בצרעת ואף דווח כי היו מקרים שבהם תינוקות לאימהות חולות נחנקו למוות לאחר לידתם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקטוריה היסלופ, האי של סופייה, תרגום שרון פרמינגר, ידיעות אחרונות-ספרי חמד 2007.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מוסף 'שבת' של מקור ראשון על פרשת מצורע, 21.4.07‏.
  2. ^ Koizumi apologises for leper colonies.
  3. ^ Japan's leprosy policy denounced.