מחאת רוזנשטראסה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמוד הזיכרון במקום בו ניצב בית הקהילה היהודית ברוזנשטראסה בברלין

הפגנת הנשים מרוזנשטראסה היא אפיזודה היסטורית, שבמסגרתה הפגינו כמה אלפי נשים גרמניות במשך שבוע ימים למען שחרור בעליהן וקרוביהן היהודים שנעצרו על ידי הגסטפו ב-27 בפברואר 1943, ונכלאו במשרדי הקהילה היהודית ברחוב מרכזי בברלין, רוזנשטראסה, מתוך כוונה לשלוח אותם לעבודה במתקני הקהילה היהודית בברלין. לאחר ההפגנה שוחררו העצורים היהודים, כ-1,800 מספרם, רבים מהם אכן שובצו כמתוכנן לעבודה, ומרביתם שרדו את השואה. הסיפור ידוע גם כ"מחאת רוזנשטראסה"(Rosenstrasse-Protest). לאחר השואה נוצר מיתוס לפיו אמורים היו יהודים אלה להיות מגורשים למחנות ההשמדה במזרח ורק עקב המחאה הם שוחררו.

הולדת המחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע פברואר 1943 החל הגסטפו במצוד אחרון אחר שארית היהודים שנותרו בברלין. יהודים אלו כללו בעיקר כאלו שהיו נשואים בנישואי תערובת ויהודים שהיו מועסקים בתעשיית החימוש הגרמנית. כ-6,000 יהודים נעצרו ועמדו להיות מגורשים ברכבות למחנות השמדה במזרח. כ-1,800 נוספים, רובם גברים שהיו נשואים לנשים גרמניות לא-יהודיות, הופרדו משאר העצירים, והוחזקו בבניין מחלקת הרווחה של הקהילה היהודית, ברוזנשטראסה ("רחוב השושנים") 2-4, במרכז ברלין. הפרדתם של היהודים שהיו נשואים לגרמניות נעשה כיוון שהם לא נועדו להישלח למחנות הריכוז במזרח, אלא להיות משובצים בעבודה במוסדות הקהילה היהודית שעוד שרדו בברלין.

ב-27 בפברואר 1943 החלו נשים גרמניות שבעליהן היו בין העצירים להתגודד סביב בניין הקהילה היהודית בניסיון ליצור קשר עם יקיריהן מבעד לחלונות, ולקרוא לשחרורם. בתחילה ניצבו במקום נשים בודדות, אך הזרם הלך וגבר, ועד מהרה התייצבו במקום מאות ואף אלפי נשים מודאגות. הן הגיעו מיוזמתן; לא הייתה זו הפגנה מאורגנת, לא היו לה מנהיגים והיא הייתה ספונטנית לחלוטין. במשך שבוע ימים נמשכה ההפגנה יומם ולילה, בגשם ובקור. ההערכה היא כי במשך כל ימי ההפגנה השתתפו בה לסירוגין כ-6,000 נשים.

שרלוט ישראל, אחת הנשים שהשתתפו במחאה סיפרה על נחישותן של הנשים לשחרר את בעליהן. על פי עדותה, בשלב מסוים הפנו השומרים הגרמנים שאבטחו את הבית ברוזנשטראסה את נשקם לעבר הנשים המפגינות, ואיימו לפתוח באש, אך הן לא נרתעו. "הם הציבו מולנו מכונות ירייה, ללא אזהרה מוקדמת, וכיוונו אותן אלינו. הם אמרו שאם לא נסתלק מיד הם יפתחו באש", סיפרה שרלוט ישראל. לדבריה, באותו רגע החליטו הנשים כי אין להן מה להפסיד והן החלו ללוות את מחאתן בצעקות ובצרחות לעבר השומרים הגרמנים: "רוצחים, רוצחים, רוצחים".

שר ההסברה הנאצי יוזף גבלס, שהיה גם הגאולייטר של ברלין באותה עת, נכנע. הדיווחים על ההפגנה הבלתי חוקית הגיעו אליו והוא אף התייחס לכך ביומנו. ב-6 במרץ 1943 הוא כתב על "מחזות בלתי נעימים" שנראו ברוזנשטראסה ועל התקהלות של אנשים שאפילו הביעו הזדהות עם היהודים. באותו יום הוא הורה לשחרר את כל היהודים שהיו עצורים ברוזנשטראסה, תוך שהוא מבטיח להשלים את המלאכה בתוך כמה שבועות, דבר שבסופו של דבר הוא נמנע מלעשותו. בנוסף, דווח ש-25 יהודים שכבר נשלחו לאושוויץ הוחזרו חזרה לבתיהם.

בעקבות השחרור פתח מנגנון התעמולה של גבלס בניסיון לטשטש את האירוע. גבלס טען כי אלו שמחו ברחובות ברלין היו אזרחים חסרי בית, שנותרו ללא קורת גג כתוצאה מהפצצות אוויריות של הבריטים, וכי היהודים הנשואים נישואי תערובת נעצרו בלא היתר על ידי סוכני גסטפו שחרגו מסמכויותיהם.

לאופולד גוטרר, שהיה סגנו של גבלס במיניסטריון התעמולה הנאצי, טען שנים רבות לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כי גבלס ביקש להשיג מטרה אחת בלבד בשחרור היהודים: הוא רצה למחוק כל זכר להפגנת המחאה שהתקיימה ברחובות ברלין ולהעלים את סיבות קיומה, כדי שגורמים אחרים לא ינסו אף הם לפתוח במחאה דומה. "היה אי שקט בברלין והוא עלול היה להתפשט משכונה לשכונה", הסביר גוטרר. הוא אמר כי המפגינות לא נעצרו משום שמעצרן היה גורם לתסיסה ולמחאה מצד בני משפחותיהן.

לאחר שחרור היהודים מרוזנשטראסה המשיכו הגרמנים במצוד אחר שאר יהודי ברלין. ב-19 במאי 1943 הכריז גבלס כי ברלין "נקייה מיהודים", תוך שהוא מתעלם במכוון מאותם 1,800 יהודים ששוחררו מהבית ברוזנשטראסה.

משמעות המחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתן סטולצפוס, סופר אמריקאי, החל במחקר לכתיבת ספרו "מרד הלבבות", על מחאת רוזנשטראסה, בשנת 1985. עד אז המקרה כמעט ולא היה ידוע בגרמניה ובעולם כולו. לצורך כתיבת הספר הוא ראיין כמה נשים שהשתתפו באירוע, ביניהן את שרלוט ישראל, שעדותה הובאה לעיל. כמו כן ראיין את לאופולד גוטרר. על פי טענתו של סטולצפוס, מחאת רוזנשטראסה מפריכה במידה מסוימת את הגישה של היסטוריונים רבים בגרמניה, שטענו מאז המלחמה כי האזרח הגרמני מן השורה לא יכול היה לעשות דבר כדי למנוע את השואה או כדי לעצור בעד היטלר.

לעומתו, טענו מספר היסטוריונים בגרמניה, ובהם וולף גרונר (Wolf Gruner), כי הפרשה נופחה מעבר לממדיה, משום שהנאצים התכוונו בכל מקרה לשחרר את היהודים שנכלאו ברוזנשטראסה, כיוון שהם היו נשואים לנשים גרמניות, והיה צורך להימנע ממחאה רחבה אצל האזרחים הגרמנים. לטענתם, אותם יהודים נעצרו כדי שישמשו כוח עבודה במקום היהודים "הרגילים", שנשלחו למחנות, וכדי לבדוק שהם אכן נשואים לגרמנים. גרונר גם טען שניפוח מחאת רוזנשטראסה נועד לנפח את ממדי ההתנגדות הגרמנית להשמדת היהודים. גרונר מביא כראייה לדבריו את פקודות הגסטפו שלא לעצור יהודים הנשואים בנישואי תערובת, את התשאול של העצורים לגבי מקצועותיהם ואת העובדה שחלק מהעצורים שוחררו עוד לפני המחאה [1].

טענות אלו אינן מקובלות על העצורים, אשר אחד מהם, אוסקר ברון לוונשטיין דה ויט, טען בראיון לרשת הטלוויזיה הגרמנית ZDF2, שהכינה סרט על הפרשה, כי "שוחררנו רק בזכות אותן מאות ואלפי נשים שהתקהלו מול המקום בו היינו עצורים וצעקו 'שחררו את בעלינו', 'שחררו את אבותינו' ו'שחררו את ילדינו'".

סטולצפוס וחוקרים אחרים טוענים שהפקודות המצוטטות על ידי גרונר נועדו להונות את היהודים ואת קרוביהם הגרמנים. הוא מביא כראייה את ההערה של גבלס ביומנו בו כתב שהוא דוחה את גרוש היהודים למחנות בגלל שהשעה רגישה [2].

לטענת ההיסטוריון שאול פרידלנדר [1]לא ההתקבצויות הביאו לשחרור העצורים, כיוון שהעצירים ממילא לא נועדו לגירוש, ורובם שוחררו עד 8 במרס 1943, אבל "הפרשה הייתה לאגדה: הפגנה של אלפי נשים גרמניות הביאה כביכול לשחרור בעליהן היהודים. זו הייתה אגדה מרוממת רוח, ואף על פי כן אגדה בלבד." לא עקב לחצה של קבוצת אוכלוסייה כלשהי ניצלו יהודים אלה, אלא עקב אי הצלחתו של השלטון לקבוע מה יעלה בגורלם, וזאת למרות ששלוש ועידות ואנזה נערכו בשנת 1942 לשם כך.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

"Block der Frauen" - אנדרטה לזכר האירוע

המבנה שבו נכלאו היהודים, לא הרחק מאלכסנדרפלאץ במזרח ברלין, נהרס במהלך ההפצצות על העיר במלחמת העולם השנייה. במקום בו ניצב הבניין עומד כיום לוח מודעות עגול עליו מונצח סיפור המעשה. כמו כן נבנתה בפארק סמוך אנדרטה גדולה לזכרן של הנשים מרוזנשטראסה. האנדרטה הוקמה באמצע שנת 1995 על ידי הפסלת המזרח-גרמנית אינגבורג אנצינגר, שכתבה על גבי האנדרטה: "העוצמה של המחאה האזרחית וכוחה של האהבה גברו על כוחה האלים של הדיקטטורה. 'החזירו לנו את בעלינו'. נשים ניצבו כאן ויכלו למוות. הגברים היהודים שוחררו". אירועי מחאת רוזנשטראסה הונצחו בסרט עלילתי בשם "רוזנשטראסה" (Rosenstrasse), שיצא לאקרנים ב-2003 בבימויה של מרגרטה פון טרוטה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים, שנות ההשמדה: 1945-1939, ע' 408

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Nathan Stoltzfus, Resistance of the Heart: Intermarriage and the Rosenstrasse Protest in Nazi Germany, W.W. Norton: 1996

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]