מחברות הקולנוע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מחברות הקולנועצרפתית: Cahiers du cinéma) הוא מגזין קולנוע צרפתי משפיע, הרואה אור החל מאפריל 1951.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגזין הוקם על ידי אנדרה באזאן, ז'אק דוניו-ולקרוז וג'וזף מארי לו-דוקה. הוא התפתח ממגזין קודם שנקרא "ביקורת הקולנוע" (Revue du Cinéma), אשר ביצירתו היו מעורבים חברים משני מועדוני קולנוע פריזאיים מאותה תקופה – 'אובייקטיב 49' (Objective 49), שעם חבריו נמנו רובר ברסון, ז'אן קוקטו, אלכסנדר אסטרוק ואחרים; וכן חברי "מועדון הקולנוע של הרובע הלטיני" (Ciné-Club du Quartier Latin).

המגזין נערך על ידי אנדרה באזאן מיום הקמתו, ועם כותביו נמנו ז'אק ריווט, ז'אן לוק גודאר, קלוד שברול ופרנסואה טריפו, אז חובבי קולנוע צעירים ונחושים, ולימים הבמאים המשפיעים והחשובים של זרם "הגל החדש הצרפתי".

המגזין וזרם הגל החדש הצרפתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מחברות הקולנוע" חולל מהפכה בגישה הרווחת לביקורת קולנוע ולעיסוק בתאוריה הקולנועית. מאמר שכתב טריפו ב-1945 תקף בחריפות את מה שכינה "האיכות הצרפתית", השמרנית והאסתטית. המאמר היווה את הבסיס למניפסט שהוגדר לימים על התאורטיקן אנדרו סאריס כ"תאורית האוטר". הגישה הציעה התבוננות מחדש על הסרטים ההוליוודיים של התקופה, ובעיקר סרטיהם של הבמאים אלפרד היצ'קוק, הווארד הוקס, ניקולאס ריי, פריץ לאנג וג'ון פורד, וכן הבמאים האירופאים רוברטו רוסליני, ז'אן רנואר, מקס אופולס וז'אן קוקטו. התאוריה התייחסה אל טביעת ידו הייחודית של כל אחד מהבמאים בסרטיו, וראתה אותם כדמות המרכזית והמשפיעה ביותר ביצירת הסרט. זאת, בניגוד לגישה שרווחה אז בהוליווד - תעשייה של סרטים ז'אנריאליים הדומים זה לזה.

"מחברות הקולנוע" היווה בסיס תרבותי תאורטי לצמיחתו של זרם "הגל החדש", ורבים מהשמות החשובים של הזרם, דוגמת טריפו וגודאר, החלו את דרכם במגזין ובעיסוק בתאורית האוטר. לימים, זכו דווקא הם, ולא היוצרים בהם עסקו, להיות מזוהים עם הכינוי 'אוטר'.

העורך הראשון, אנדרה באזאן, שימש בתקופת כהונתו מעין מנהיג והיווה מושא הערצה לכותבים הצעירים והמרדנים, עד מותו מלוקמיה ב-1958.

שינויים תוכניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העורך הבא, הבמאי אריק רוהמר, ערך את המגזין עד 1963, אז הוחלף על ידי ז'אק ריווט, שכיהן עד 1966. בתקופה זו הושם דגש על כתיבה בנושאים מודרניים ואיתור אוטרים חדשים בעולם, דוגמת מיכלאנג'לו אנטוניוני ולואיס בוניואל. בשנות ה-60 הכתיבה התאפיינה בנימה פוליטית מובהקת, ובניתוח סרטים ביקורתי דרך השקפתם האידאולוגית.

בתחילת שנות ה-70 תמך המגזין בגישתו הפסיכואנליטית של לאקאן ואימץ לחיקו את התנועה הצרפתית הקומוניסטית. למרות העיסוק בכמה אוטרים מהעולם וניתוח מעט סרטים ניסיוניים, המגזין נקט בגישה אנטי-קולנועית. בנוסף לזיקה הקומוניסטית, הציג המגזין בפסטיבל לאמנויות באביניון את התנועה המאואיסטית, שלא הייתה פופולרית בפריז, בניסיון לבסס שלוחה לתנועה בשם "חזית תרבותית מהפכנית". התצוגה הייתה כישלון חרוץ. המגזין איבד קוראים רבים, ומספר החוברות ירד מ-11 לארבע עד חמש חוברות בשנה.

בשנים 1974-1981 הופעל המגזין בידי המאואסטים לשעבר סרג' דניי וסרג' טוביאנה, אשר ניסו להחזיר אותו למרכז השיח הקולנועי התאורטי ולהשיב לו את הפופולריות שידע. הם הרחיבו את הדיונים על קולנוע מיינסטרים, קולנוע הוליוודי ובנוסף הדיון הושפע מהוגי התקופה החשובים, פוקו ודלז. הם תקפו את הקולנוע הנטורליסטי וטענו שהוא לא אסתטי ולא ביקורתי דיו. המגזין המשיך לזכות באותה תקופה בתמיכה מבחוץ על ידי גודאר ואחרים.

ב-1981 עזב דניי את תפקידו כעורך, וטוביאנה המשיך את העריכה לבדו, תוך שהוא מחדיר לשורות המגזין כותבים ומבקרים צעירים וממשיך להתבסס גם על הכותבים הוותיקים.

בשנת 1998, "הוצאת הכוכב" (Editions de l'Etoile), המו"ל של "מחברות הקולנוע", נרכשה על ידי תאגיד התקשורת "Le Monde". המגזין, שמעולם לא היה רווחי במיוחד, ניסה בחסות הבעלים החדשים לגייס קוראים חדשים לשורותיו, ושינה את פניו לעומק ב-1999. מעתה עסק המגזין בכל האמנויות החזותיות בגישה פוסט-מודרנית. מהפך זה ספג ביקורת רבה וגרם לפיצול בקרב הכותבים ועזיבה של חלקם. בין השאר, הכתיבה במסגרת המגזין על תוכניות מציאות ועל משחקי וידאו הקשתה עליו להתחבב על הקוראים והכותבים הוותיקים.

בשנת 2003 לקח תאגיד "Le Monde" שליטה מלאה על תכני המגזין ומינה עורך ראשי חדש, העיתונאי ומבקר הקולנוע ז'אן מישל פורדון.

המגזין כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2009 נרכש המגזין בשנית, על ידי תאגיד התקשורת הבינלאומי "פיידון", המתמחה בהוצאת ספרי אמנות. ההוצאה מינתה את סטפן דלורם כעורך ראשי. "פיידון" אף הצהירה על כוונתה לרכוש בעתיד את חטיבת הספרים של המגזין.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Christopher Williams, A Short History of Cahiers du cinéma. Screen (2010) 51(4): 443-447

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]