מחילה (משפט עברי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

במשפט העברי, מחילה היא מעשה קנייני השייך לסוגת הקניינים הנעשים על ידי סילוק בעלות ותביעה משפטית, שהם הפקר, ייאוש, וסילוק, ויש הסוברים שהיא עצמה מדין סילוק.

חלות הקנין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לשאר הקניינים שנעשים על ידי פעולה חיובית של גמירות דעת, הייאוש ומחילה נעשית על ידי שלילת והסחת דעת גמורה מהחוב.

הראשונים[1] נחלקו האם המחילה נעשית על ידי מעשה קניין או שמא די באמירה[2].

מחילה בטעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו ייאוש, חלות המחילה נעשית בקלות יותר מקניינים אחרים, ולכן לפי שיטת רש"י, הריב"ש וראשונים נוספים[3] גם מחילה בטעות היא מחילה. ההסבר לכך הוא שכן בקניין זה אין דרושה דעתו של האדם שעל כך תיתכן טענת טעות האומרת שדעתו של האדם לא הייתה קיימת באופן זה, אלא המחילה היא דווקא שלילת דעתו של האדם, ולכן לא שייכת בה טענת טעות.

הגמרא בבבא מציעא[4] אומרת – לפי פירושו של רש"י – כי אדם המקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, למשל: פירות של עץ שעדיין לא צמחו, ואותו מקנה טעה וחשב כי הדבר נקנה, וכאשר צמחו הפירות אכל הקונה את פירותיהם, אין המוכר יכול לתבוע את הפירות כאשר יתברר לו כי הקניין היה בטעות, שכן הוא מחל על הפירות, על אף שהמחילה הייתה בטעות.

התוספות[5] חלוק על רש"י בפירוש הגמרא, מכוח שורה של ראיות: רב נחמן פוסק[6] שמחילה בטעות אינה מחילה, במסכת בבא מציעא[7] הגמרא מניחה כי שומא בטעות אינה חלה, במסכת נזיר אומרת הגמרא[8] בשם בית הלל שהקדש בטעות אינו הקדש, במסכת גיטין[9] אומרת הגמרא ש"כל קנין בטעות חוזר".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.