מחלקת הל"ה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "הל"ה" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו הל"ה (פירושונים).
קרב מחלקת הל"ה
עימות:

מלחמת העצמאות

תאריך:

16 בינואר 1948

מקום:

גבעת הקרב נ.ג 573

תוצאה:

ניצחון לכוחות הערביים

הצדדים הלוחמים
מחלקת הל"ה (חי"ש + פלמ"ח) מגויסים ממחנה האימונים בצוריף + כפריים שהוזעקו בשיטת הפזעה
מפקדים

דני מס

איברהים אבו דאיה

כוחות

35 לוחמים

2000 לוחמים (150 לוחמים שאומנו במחנה בצוריף + מאות לוחמים מכפרי הסביבה).

אבידות

35 הרוגים

17 הרוגים, 40 פצועים

לוחמי מחלקת הל"ה מובאים לקבורה, ינואר 1948
חלקת הל"ה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל
אנדרטה לל"ה ליד קיבוץ נתיב הל"ה
שמות הנופלים באנדרטת הל"ה (2003)
הכיתוב באנדרטת הל"ה (2003)

מחלקת הל"ה, או מחלקת ההר כפי שקרא לה שמעון קושניר לאחר מותם, הייתה מחלקה של 35 לוחמים, מהם 18 מהפלמ"ח ו-17 מהחי"ש, בפיקודו של דני מס, שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון. רוב לוחמי המחלקה משתי היחידות היו סטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים והאחרים טיילים וסיירים ותיקים. המחלקה יצאה במלחמת העצמאות, כדי לסייע לגוש עציון הנצור ולתגבר אותו בלוחמים ובאספקה. אור ליום שישי ה' בשבט תש"ח, 16 בינואר 1948 המחלקה התגלתה בדרכה ובעקבות כך כותרה על ידי המוני ערבים מהסביבה וכל לוחמיה נפלו בקרב שנמשך כל היום.

מהלך האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע והכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1948 גוש עציון מנה ארבעה יישובים: כפר עציון, עין צורים, משואות יצחק ורבדים. שלושת היישובים הראשונים היו קיבוצים דתיים של הפועל המזרחי והרביעי קיבוץ של השומר הצעיר. הגוש היה נצור מזה כמה חודשים, ושיירות סיוע שנשלחו אליו מירושלים, נפגעו במסען בכביש הצר שעבר דרך בית לחם ולא הצליחו להגיע. כוחות ערביים מהסביבה צרו על הגוש וניסו ללא הרף לכבוש את היישובים. הקרב שהתחולל במקום ב-14 בינואר 1948 הותיר את הגוש במצוקה קשה, במחסור גדול של כלי נשק, תחמושת, חומרי חבישה, מצברים למכשירי הקשר ובעיקר לוחמים. מחוז ירושלים החליט לשגר כוח של 40 לוחמים, בפיקודו של הסמג"ד דני מס.

כבר בליל ה-14 בינואר נעשה ניסיון להגיע לגוש במסלול שארכו כ-11 ק"מ משכונת בית הכרם דרך נחל שורק ומשם לטפס במדרון הרכס עליו שוכנת בית ג'אללה ולהמשיך על קו פרשת המים לגוש עציון. הכוח מנה ארבעים לוחמים, מהם שתי כיתות אנשי פלמ"ח, ושתי כיתות אנשי חי"ש. אולם לשניים מהם, יגאל בוטרימוביץ ויעקב זרחי, שנודע בכינויו "קשואל'ה", לא נמצאו סטנים ולכן לא יצאו. סמוך למושב אורה בימינו, הכוח נתקל במחסום אבנים, והמפקדים בחרו לשנות מהמסלול המקורי ולרדת ישירות לערוץ הנחל. הירידה לנחל התארכה, השעה כבר הייתה שלוש בלילה, נשמעו מספר יריות והיה חשש כי התגלו. הוחלט לחזור. בשעות הבוקר שבו הלוחמים לסמינר המורים בבית הכרם.

עקב מצוקת הגוש ובעיקר החשש הכבד שהתקפה הערבית תחודש, כפי שעלה ממידע מודיעיני שזרם כל העת, הוחלט לא להתעכב ולצאת שוב כבר בלילה הבא, הלילה שבין ה-15 בינואר ל-16 בינואר. הוחלט שעדיף ללכת במסלול אחר, שמא האויב יארוב ויחכה להם. לפיכך, הוחלט לנסות להגיע לגוש בדרך עוקפת, מכיוון המושבה הר-טוב (היום בתחום מושב נַחַם שליד בית שמש).

החלק הידוע של המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחלקה (על 40 לוחמיה, חצי מהם מהפלמ"ח וחצי מהחי"ש) יצאה מסמינר בית הכרם במשאית להר-טוב. כלי הנשק היו מוטמנים בסליק, ברכב הנוטרים שיצא בנפרד מהלוחמים לעבר הר-טוב. הם הגיעו להר-טוב בין 19:00 ל-20:00 והתקבלו במושבה בשמחה. שוב התברר כי שני לוחמים נותרו ללא נשק. דני מס סירב לאפשר להם לצאת ללא נשק אישי. במצוקתם, פנו למפקד המושבה, רפאל בן ארויה, שהבהיר להם כי לא יוכל לתת להם נשק ממאגר הנשק של המושבה, שהיה דל ביותר. עקב כך, שני לוחמים אלו נותרו גם הפעם מאחור. (הלוחם יעקב זרחי שכינויו בפי חבריו היה 'קאשואלה' נהרג מאוחר יותר בקרב הקסטל ויגאל בוטרימוביץ הלוחם השני, נפצע בקרב זה וחי עוד עשרות שנים).

מלכתחילה הייתה שעת היציאה המיועדת שעה 19:00 כדי להבטיח כי יגיעו לגוש עציון בין 2:00 ל-3:00 ויספיקו באותו לילה לפוצץ גשרונים על כביש ירושלים - חברון, אולם עקב טיפול בנשק וארוחת ערב שהתאחרה, רק בשעה 23:00, סיים דני מס את התדריך בחצר בית הספר של המושבה והמחלקה יצאה לדרכה. מפקד המושבה רפאל בן ארויה הפציר בו להמתין במקום לילה נוסף משום שחשש כי בהליכה, כשמשא כבד על כתפיהם, במסלול הררי שאורכו 28 ק"מ הם לא יצליחו להגיע ליעדם בשעות הלילה ויתגלו עם בוקר. דני מס העריך שיוכל לעבור את קו הכפרים צוריף - ג'בע בשעות החשיכה ואז להמשיך בהליכה מאומצת של 5 ק"מ במעלה ההר ואפילו אם יתגלו באור ראשון, הם יהיו כבר קרובים מאוד לגוש, ושם הערבים לא יוכלו לעצור בעדם. (בדיקת המסלול ולוח הזמנים מלמדת שצדק בהערכתו זו).

המחלקה בת 38 לוחמים יצאה לדרך, תוך שהיא מאגפת את המשטרה הבריטית ערטוף שהייתה סמוך להר-טוב כדי לא להתגלות לאור הזרקורים, ואת תל בית שמש ממערבו. מחלקת התגבורת עברה סמוך למקום בו היום נמצא קיבוץ צרעה ומשם למקום בו היום מושב ישעי וממנו חצו את כביש שער הגיא - בית גוברין, סמוך למקום בו ניצב כיום חניון עינות דקלים. כאן נקע אחד הלוחמים (ישראל גפני) את רגלו. הכוח פנה חזרה מזרחה, והגיע בשעה 1:00 בלילה לערך למקום בו היום מושב זנוח. אורך מסלול העיקוף היה כ-8 ק"מ. הפצוע התקשה מאד בהליכה והסתבר שהוא מעכב את התקדמות המחלקה. דני מס הורה לשני לוחמים נוספים (אורי גביש ומשה חזן) לחזור עם הפצוע להר-טוב. מפקד המחלקה חשש שמא השלושה לא יצליחו לחזור להר-טוב בשלום, באותה עת לא עלה כל חשש לגורל המחלקה כולה. השלושה חזרו צפונה בקו ישר שאורכו 3 ק"מ בלבד אל הר-טוב מבלי לחזור על העיקוף, בדרכם חלפו סמוך מאד לכפר הפורעים דיר-אבאן (הסיירים שתכננו את המסלול המקורי נמנעו במתכוון מתנועה של המחלקה סמוך לכפר זה מחשש להתגלות). שאר 35 (ל"ה) הלוחמים המשיכו בדרכם. לפניהם היו עוד 18-20 ק"מ במסלול קשה ופחות מחמש שעות עד עלות השחר.

החלק הבלתי ידוע של המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחידה לא הגיעה למשואות יצחק במהלך הלילה ואף לא בשעות הבוקר המוקדמות. כיוון שהיא לא הייתה מצוידת במכשיר קשר, לאיש מכוחות ההגנה לא היה מושג על המתרחש. ביום שישי ה-16 בינואר 1948 נשלחו לאזור מספר מטוסים של שירות האוויר ובין הטייסים היה עזר ויצמן. הטייסים לא הבחינו במחלקת הל"ה אך הבחינו בריכוזי ערבים וכלי רכב במספר כפרים ערביים.

תיאור המשך המסע והקרב האחרון של המחלקה נשען על מספר מקורות

  • תוכנית המסע שאושרה על ידי מפקד המחוז ומפקדי החי"ש והפלמ"ח באזור.
  • עדויות של המפקד הבריטי היימיש דוגן שמצא את גופות הל"ה והביאם לקבורה בגוש עציון. הוא ביקר בארץ ב-1965. לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1970 הוא ביקר במקום והפגין זיכרון והתמצאות מדהימה בשטח.
  • עדויותיהם של טייסי שירות האוויר.
  • מקורות של שירות הש"י של ההגנה
  • תחקירים של ערביי הכפרים לאחר מלחמת ששת הימים ובעיקר של אבו אברהים, שהיה מוכתר ג'בע ב - 1948.

המסקנה העיקרית מכל המקורות האלה היא שהקרב לא היה רצוף. הקרב החל לאחר התגלות המחלקה בואדי ג'אדור (נחל גדור). המחלקה עזבה את הואדי, ירדה לנחל עציונה והסתתרה בין הסלעים בערוץ הואדי ורק בשעות אחה"צ עלתה משם ל"גבעת הקרב" ונהלה קרב עד ללוחם האחרון.

להלן לוח הזמנים המשוער של יום הקרב:

הם הדרימו בנחל זנוח, עברו למרגלות הכפר הערבי בית נטיף ופנו מזרחה (ליד רוגלית של ימינו) ונכנסו לנחל גדור (ואדי ג'אדור). בראש הכוח הלכו שני סיירים שתפקידם העיקרי היה לזהות את מסעף הואדיות בנחל שבו הערוץ הימני מוביל ישירות לכפר האויב צוריף.

  • 06.00 - שני הסיירים מתגלים על ידי שתי נשים מצוריף שיצאו לקושש זרדים. הסיירים קראו לעברן בערבית "אנחנו מההגנה הערבית". הנשים ברחו, והכח לא פתח עליהם באש. הם המתינו למחלקה ודיווחו לדני מס על האירוע. הוא החליט להמשיך בתוכנית ולחצות את קו צוריף - ג'בע לפני שתתחיל פזעה מהכפרים. הנשים מגיעות במהירות למחנה האימונים בצוריף ומודיעות על האירוע לאיברהים אבו דאיה.
  • 06.30 - 07.00 - אבו דאיה שולח שני לוחמים המזהים את המחלקה ופותחים עליה בצליפות. הל"ה מותקפים באש דלילה. ההיתקלות גורמת לשיבוש המסע.
  • 08.00 - 11:00 - אבו דאיה מגיע עם כל הלוחמים של הג'יהאד אל מוקאדס במחנה צוריף ותוקף את הל"ה. דני מס מבין שהדרך לגוש עציון חסומה והוא פוקד על הלוחמים לפנות צפונה, לרדת לנחל עציונה ולהסתתר בין הסלעים בערוץ הנחל.
  • 11:00 - 14:30 - האזור שקט. מטוסי שירות האוויר לא מגלים פעילות קרבית באזור. המפקד הבריטי דוגין מבקר בצוריף ומתרשם שהמקום שקט. בזמן הזה מופעלת פזעה בעשרות כפרים ערביים. לפי מקורות ערבים רציניים הגיע מספר הלוחמים הכפריים ל-2,000. הם תפסו את חורבת סנסן ואת גבעה נ.ג 603. הערבים לא הסתערו בשלב זה וייתכן שהל"ה לא ידעו שהם מוקפים. השיקול ההגיוני היה להסתתר במקום ובחסות הלילה לסגת לעמק האלה ולהרטוב, אך דני מס כנראה חש שמעשה כזה הוא בבחינת בגידה באנשי גוש עציון המשוועים לעזרה.
  • 14:30 - 15:30 - דני מס ולוחמיו מחליטים לעלות לגבעה נ.ג 573 המכונה ד'האר אל חאג'א (גב הגברת). לא ברור המניע לכך. ייתכן שחשבו ששלוחת סנסן פנויה או שבקשו לשפר עמדות לקראת המשך מסעם לגוש בלילה דרך חורבת סנסן. כאשר החלו לעלות על הגבעה הם התגלו על ידי הערבים. חלק מהלוחמים נורו בגבם בעת העלייה. כשהגיעו לראש הגבעה נ.ג 573 (שנקראה אחר כך "גבעת הקרב"), הם ראו לחרדתם כי הם מוקפים. הערבים החלו צולפים עליהם בעיקר מגבעה נ.ג 603 שחלשה על גבעת הקרב מצפון. גבעת הקרב הייתה חשופה והלוחמים הסתתרו מאחורי הסלעים. הערבים מסתערים מספר פעמים על הגבעה ונהדפים. לבסוף נגמרת התחמושת ורוב הלוחמים נהרגים ונפצעים.
  • 16:30 - 17:00 חמישה לוחמים מנסים לרדת לנחל עציונה ונהרגים.
  • 17:00 - אחרון הלוחמים נופל בקרב על ראש הגבעה.

למפקד הבריטי של משטרת חברון, היימיש דוגן, הגיעו ידיעות על נפגעים ערבים רבים, שהועברו לבית החולים. הוא שמע על קרב יריות שהתנהל ליד הכפרים צוריף וג'בע. בשבת בבוקר הוא יצא לצוריף, משם יצא בסיוע רועים מהכפר וגילה את גוויות לוחמי המחלקה. ליד חלק מן הגופות הוא מצא פיסות נייר ופתקאות (15-18), אותן מסר מאוחר יותר לקצין הבריטי שהיה אחראי בירושלים לקשר עם הסוכנות היהודית. פתקים אלו לא התגלו עד עתה ואיש אינו יודע מה נכתב עליהם. בשעות אחר הצהרים של יום השבת, הועברה הידיעה על מציאת הגוויות למטה ההגנה בירושלים.

דוגין הפציר באנשי צוריף לשאת את הגוויות לכפר הסמוך, משם יוכל להובילן ברכב לירושלים. רק לאחר שהבהיר להם כי הגוויות שייכות לאל, והסכים לשלם להם 500 מיל לגוויה, הם הסכימו. כשדוגין הגיע למחרת לכפר, הוא מצא שלושה חיילים בריטים שהגיעו לכפר ברכב, מוקפים על ידי הכפריים המאיימים להרגם. נפוצה השמועה שכביכול היהודים התקיפו את צוריף. הערבים שעסקו באיסוף הגופות נתקפו כעס רב, דרדרו את הגופות לתהום, התעללו והשחיתו אותן. דוגין סילק מהגבעה את הערבים ובעצמו, בסיוע חיילים בריטיים הביא את הגוויות אל הרכב הבריטי ומשם לכפר עציון. באותו לילה הגיעו לכפר עציון לוחמים ממחלקת הפלמ"ח וממחלקת החי"ש ועסקו בזיהוי חבריהם שנפלו בקרב, בראשות הרב אריה לוין. הגופות זוהו והובאו לקבורה למחרת היום, בבית הקברות בכפר עציון. חלק מהורי הנופלים וקרוביהם הוסעו במשוריינים בריטים מירושלים להלוויה ולאחר מכן הוחזרו לירושלים.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצפית מכביש 367 על "גבעת הקרב" נ.ג 573

ב-17 בינואר 1948 יצא בבוקר מהרטוב כוח גדול של חי"ש ופלמ"ח לחפש את הל"ה. ליד מנזר בית ג'אמל הם נתגלו על יד ערבים ובקרב שהתפתח נהרג איש חי"ש ושניים נפצעו. מיד כשהגיעו הידיעות על גורל הל"ה נסוג הכוח להרטוב.

הלחימה בגוש עציון נמשכה. שיירת תגבור עמוסת אספקה, הצליחה לפרוץ אליהם ב- 21 בפברואר 1948 ("שיירת דבורה") ולחזור בשלום לירושלים. שיירה נוספת יצאה ב-27 במרץ 1948 ובדרכה חזרה היא הותקפה בנבי דניאל וספגה אבידות רבות. למחרת חולצה השיירה על ידי הבריטים. בימים ג'-ד' באייר, 12 - 13 במאי 1948, ערב הכרזת העצמאות, נערכה התקפה גדולה על יישובי גוש עציון שנפלו בקרב לפני כוח אויב עדיף. גוש עציון נכבש ונהרס. באותו יום נטבחו בכפר עציון 127 איש אחרי כניעתם, רק ארבעה ניצלו. לוחמי גוש עציון נלקחו לשבי הירדני למשך תשעה חודשים. למחרת, ה' באייר, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל.

לאחר נפילת הגוש וסיום מלחמת העצמאות, בחשוון תש"י 1949, נערך מבצע ליקוט עצמות, בו הועברו גופות הנופלים בקרבות לירושלים. גופות נופלי גוש עציון ובהם לוחמי מחלקת הל"ה נקברו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.‏[1].

זיהוי הגופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הובאו הגופות לקבורה קבועה בהר הרצל נוצרה בעיה בזיהוים של שנים עשר מן הלוחמים. רבה של ירושלים, רבי צבי פסח פרנק, הציע לערוך טקס קבלי (מהקבלה היהודית) בשם "גורל הגר"א", שיערוך הרב אריה לוין. הורי לוחמי הל"ה והרב פרנק פנו לרב אריה לוין בבקשה שיקיים את הגורל, והוא הסכים. הטקס נערך בנוכחות הרב אריה לוין ובנו הרב רפאל בנימין לוין, הרב אהרן יעקובוביץ, ראובן מס (אבא של דני מס) ויצחק פרסיץ. הגורל נעשה בעזרת ספר תנ"ך עתיק שהודפס באמסטרדם בשנת 1700. על ידי פתיחה מיוחדת של הספר, נרמזו זהותם של 12 הגופות. בכל פעם שפתחו את התנ"ך נרמז שם של חלל אחר, לדוגמה הפסוק "הלא בן ימיני" (שמואל כא) רמז לעודד בן ימיני, והפסוק "ולזבולון אמר" (דברים) רמז ליצחק זבולוני. כך נקבעה זהות 12 הגופות הנותרות, וכאמור, כולן נקברו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.

במלחמת ששת הימים, בשנת 1967, חזרה ישראל לשלוט גם בגוש עציון. כפר עציון הוקם מחדש. בינואר 1970 נחנך כביש הל"ה, דרך 367, מעמק האלה אל גוש עציון, במסלול שאותו לא הצליחה להשלים מחלקת הל"ה.

כיום צעירים רבים, מכינות קדם צבאיות, יחידות צה"ל ותנועות נוער צועדות בעקבות הל"ה במסגרות הפעילות הרבות: בית ספר שדה בכפר עציון; מחלקת התיירות של המועצה האזורית גוש עציון; מחלקת של"ח במשרד חינוך; האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון; תנועות נוער; ועד משפחות הל"ה; "חוות משואות" במשואות יצחק; צה"ל - קצין חינוך ראשי; נוער יהודי מחו"ל ועוד.

סביב הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתבה של ד"ר מרים דוקר, רופאת הר-טוב לבנה: שלומיק, מצב עצוב מאד; שלשום בערב באו 40 בחורים שמחים, עליזים, מלאים חיים וכוח. הלכו מפה ברגל לכפר עציון; והיום בבוקר באה קבוצה גדולה והלכה לחפש ואנחנו נשארנו מלאים פחד, שגם אלה לא יאבדו. אבל הם באו חזרה, אבל 1 נהרג, 3 פצועים נמצאים אצלי בקליניקה יחד עם רופא מנתח שבא איתם. ועם ד"ר זה אני שולחת מכתב אליך. אך כמה נהרגים; כמובן, זוהי מלחמה, זה בשביל מדינה יהודית, אבל קשה לי להתרגל עוד למחשבה שכל הבחורים שראיתי אותם – כולם, כולם הלכו.

טוהר הנשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים שלאחר הקרב נפוץ הסיפור שלפיו פגשו הלוחמים בדרכם רועה ערבי זקן, והתלבטו אם להרוג אותו, כדי שלא יזעיק את הכפריים. לאחר שהחליטו לשחרר אותו, הרועה הזקן הודיע לאנשי הכפרים בסביבה על מעבר המחלקה בשטחם. לסיפור אין ביסוס עובדתי, אולם הוא היווה במשך שנים דוגמה למוסריות וטוהר הנשק של הלוחמים הישראלים.

הוויכוח על פרשת הל"ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד היום יש ויכוח בין ההיסטוריונים הצבאיים על פרשת מחלקת הל"ה בעיקר בנקודות האלה:

  • האם בכלל היה צורך לשלוח יחידה כל כך גדולה עם ציוד רפואי לטפל בפצועי ה - 14 בינואר. הסתבר שהבריטים העבירו את הפצועים לירושלים כבר בבוקר ה-15 בינואר 1948. כבר אז הגיעו מפקדים בכירים בהגנה למסקנה כי לשלוח יחידה כל כך גדולה היה משגה. מוטב היה לשלוח יחידה קטנה של לוחמים מנוסים עם חמרי רפואה, שהיה להם סיכוי יותר טוב להגיע בלילה אחד בלי להתקל בערבים.
  • מבחינה של אורך מסלול והפרשי גובה - היו כבר יחידות בפלמ"ח שעשו מסעות לילה בטווחים כאלה אבל בזמן ארוך יותר מזה שניתן למחלקת הל"ה. האיחור ביציאת היחידה היה בעוכריה. לא היה לה סיכוי להגיע לגוש עציון לפני עלות השחר.
  • היו שמועות שהבריטים ידעו על יציאת היחידה והודיעו זאת לערבים. עד היום אין כל הוכחות על כך.

ההיסטוריון מאיר פעיל סובר כי "הל"ה הוא סיפור של כישלון שכמו במקרים רבים בהיסטוריה הצבאית, העם או הציבור שזה קורה לו, הופך אותו למיתוס, בכך שהוא מדגיש את הגבורה. כלומר, הגבורה מחפה על הכישלון. זו דרך נורמלית להתמודד נפשית עם אסון..."

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לל"ה ליד קיבוץ נתיב הל"ה (2003)

ספינת מעפילים שיצאה מאיטליה בסוף ינואר 1948 נקראה "הל"ה" או "ל"ה גיבורי גוש עציון".

מבצע דני לשחרור לוד ורמלה, נקרא על שם דני מס מפקד המחלקה.

על שם ל"ה הנופלים של מחלקת ההר נקרא הקיבוץ נתיב הל"ה. הקיבוץ הוקם בידי משוחררי פלמ"ח בשנת 1949, על אדמות הכפר הנטוש בית נטיף בעמק האלה (כביש 375), בסמוך למסלול האחרון שעשתה מחלקת ההר. בקיבוץ נמצאת אנדרטה לל"ה בתכנונו של האדריכל פינקרפלד, שנחנכה ב-1955.

ב-2003 הוקמה באותו מקום אנדרטה גדולה מעשה ידיו של הפסל יוסי בראל. ליד האנדרטה יש מתקן המספר את פרשת הל"ה בעברית ובאנגלית.

המשורר חיים גורי שהכיר אישית את דני מס, שמע על נפילת הל"ה בעת שהיה בשליחות בבודפשט במפעל "הבריחה" - העברת פליטי שואה יהודים לארץ ישראל. הוא ראה את הידיעה בשבועון טיים שבו הייתה גם תמונה של גופות הלוחמים המושחתות. בסערת רגשות הוא כתב באותו לילה את השיר "הנה מוטלות גופותינו"‏[2], שהפך לאחד משירי ההנצחה המוכרים בישראל, ומעלה על נס את התפיסה המקדשת את הקרבת החיים למען הכלל.

יורם טהרלב כתב את השיר "אגדת הל"ה" שהולחן על ידי יוסף הדר ובוצע במקור על ידי צמד העמרנים.

בסמוך ל-ה' בשבט מדי שנה (תאריך ליל הקרב ב- 1948) צועדים אלפי בני נוער מהרטוב לגבעת הקרב בעקבות מחלקת ההר. במהלך הצעדה חווים המשתתפים את סיפורם האישי של הלוחמים ולומדים את ערכי המסירות והנתינה של ימי הקמת המדינה .

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]