מחלקת הל"ה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
Disambig RTL.svg המונח "הל"ה" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו הל"ה (פירושונים).
קרב מחלקת הל"ה
מלחמה: מלחמת העצמאות
תאריך התחלה: 15 בינואר 1948
תאריך סיום: 16 בינואר 1948
משך הסכסוך: יומיים
מקום: גבעת הקרב, נ.ג 573
31°40′49″N 35°03′22″E / 31.6803°N 35.0561°E / 31.6803; 35.0561קואורדינטות: 31°40′49″N 35°03′22″E / 31.6803°N 35.0561°E / 31.6803; 35.0561
תוצאה: הניסיון להגיע לגוש עציון נכשל, כל אנשי המחלקה נהרגו
הצדדים הלוחמים

מחלקת הל"ה (חי"ש + פלמ"ח)

מגויסים ממחנה האימונים בצוריף + כפריים שהוזעקו בשיטת הפזעה

מפקדים
כוחות

35 לוחמים

2000 לוחמים (150 לוחמים שאומנו במחנה בצוריף + מאות לוחמים מכפרי הסביבה).

אבידות

35 הרוגים

17 הרוגים, 40 פצועים

מיקום גבעת הקרב
גבעת הקרב
גבעת הקרב
גבעת הקרב נ.ג 573. אפשר להבחין בשביל המטפס לראש הגבעה מנחל עציונה עליו טפסו הל"ה כשהם חשופים לצליפות. לא ידוע כמה הצליחו להגיע לראש הגבעה שנשלט על ידי רכסים גבוהים יותר מסביב

מחלקת הל"ה (נקראת גם שיירת הל"ה או הל"ה בפשטות; כונתה מחלקת ההר על ידי חיים גורי, בשירו הנה מוטלות גופותינו, ראו להלן), הייתה מחלקה של 35 לוחמים, שכל אנשיה נפלו בקרב במלחמת העצמאות, בדרכם לתגבר את גוש עציון הנצור. המחלקה הייתה מורכבת מ20 אנשי פלמ"ח, מחטיבת הראל, ו-17 אנשי חי"ש, אנשי חטיבת עציוני, רובם סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים והאחרים טיילים וסיירים ותיקים.‏[1] על המחלקה פיקד דני מס, שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון. הל"ה יצאו לדרכם אור ליום שישי, ה' בשבט תש"ח, הלילה שבין 15 ל-16 בינואר 1948. לפנות בוקר התגלתה המחלקה, כותרה על ידי המוני ערבים מהסביבה וכל לוחמיה נהרגו בקרב שנמשך כל היום.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

דני מס, מפקד מחלקת הל"ה

בינואר 1948 שלטו בארץ הבריטים. עוד לפני החלטת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית, החליטה ממשלת בריטניה על פינוי כוחותיה מארץ ישראל, ולוח הזמנים קבע כי ב15 במאי יסתיים המנדט. הפינוי החל למעשה כבר באמצע נובמבר 1947.‏[2] בסתיו 1947 היו בארץ כ-100,000 חיילים בריטיים, ורובם היו מרוכזים בשפלה. חטיבת חיל רגלים אחת הייתה אחראית לאזור המזרחי, ומרכזה היה בירושלים.‏[3] הבריטים ראו בפינוי כוחותיהם בשלום את המטרה החשובה ביותר. לשם כך התמקדו בהגנת הצירים לנמלי הפינוי, בנמל חיפה וברפיח. זה היה היעד החשוב ביותר מבחינת הבריטים, ויעד משני לו היה שמירת הסדר בארץ. בראיית היהודים נטה הממשל הבריטי לצד הערבים, סירב להתערב כאשר נפגעו היהודים ואף פעל נגדם בחיפוש אחר נשק והחרמתו ובהעלמת עין לטובת הערבים. בגזרת גוש עציון קיימו הבריטים סיורים על כביש ירושלים - חברון, והסכימו ללוות שיירות אזרחיות, שלא נשאו נשק ואמצעי לחימה.‏[4][5][6] בנוסף לצבא הבריטי המשיכה משטרת המנדט בפעילותה. תחנת המשטרה הקרובה לגוש עציון הייתה בחברון.‏[7]

בינואר 1948 מנה גוש עציון ארבעה יישובים: כפר עציון, עין צורים, משואות יצחק ורבדים. שלושת היישובים הראשונים היו קיבוצים דתיים של הפועל המזרחי והרביעי קיבוץ של השומר הצעיר. ביישובים חיו כ-450 איש ואשה, בהם כ-60 ילדים.‏[8] ב-5 בינואר 1948 פונתה מהגוש האוכלוסייה הלא לוחמת.‏[9]

גוש עציון היה מבודד, ומרוחק מכל נקודה יהודית. הכוחות הצבאיים היהודיים קרובים היו חטיבת הראל של הפלמ"ח, שהתבססה בקריית ענבים ובמעלה החמישה, וחטיבת עציוני שלחמה בעיר ירושלים עצמה. בעיר הייתה גם מפקדת המחוז של ההגנה. מחלקת הל"ה הורכבה מאנשי כוחות אלה - הגדוד השישי של חטיבת הראל, גדוד מוריה וגדוד מכמש של חטיבת עציוני.

האוכלוסייה הערבית באזור חברון ובית לחם, מצפון ומדרום לגוש עציון, מנתה כ-60,000 איש. הכוחות הערביים היו כוחות לא סדירים, שגויסו בדרך כלל בשיטת הפזעה - הזעקת הגברים ביישובים לצורך פעולה מלחמתית. הגברים שנאספו היו מביאים עמם את כלי הנשק שלהם, וחוזרים לביתם בתום יום הלחימה. למרות שלא היו מאורגנים, היה לערבים יתרון בכך שהכירו היטב את השטח ושלטו בדרכים. יחסית הייתה לערבים כמות נשק ותחמושת גדולה, והייתה להם גם מעין מערכת מודיעינית, שאספה מידע מכל רועה צאן. בנוסף נהנו הערבים מהעלמת עין של הבריטים, שבדרך כלל התעלמו או נמנעו מהתערבות. על הכוחות הערביים במרחב ירושלים פיקד עבד אל-קאדר אל-חוסייני שחזר לאזור בדצמבר 1947. הוא ארגן את הכוחות המקומיים, ייעל את שיטת הפזעה, והקים מחנות אימונים. אחד מהם הוקם בכפר צוריף, ובו היו בין עשרות לכמה מאות לוחמים.‏[10]

חשיבותו של גוש עציון הייתה רבה, בשל מיקומו האסטרטגי על כביש ירושלים-חברון, מיקום שאיפשר לאנשי הגוש לשבש את התנועה הערבית ולפגוע בניסיונות הערביים להעביר תגבורות ואספקה לירושלים הערבית, מחד, ולהעביר כוחות לתקיפת ירושלים העברית, מאידך. בשל כך נעשו ניסיונות רבים של כוחות ערביים לא סדירים מהסביבה לכבוש את היישובים. מתחילת חודש דצמבר 1947 החלו להגיע ידיעות מודיעיניות על כוונתם של ערביי הסביבה לתקוף את יישובי הגוש. ב-11 בדצמבר 1947 הותקפה שיירה שנסעה לגוש ובקרב שהתחולל נהרגו עשרה מאנשיה. שיירה זו נודעה כ"שיירת העשרה". הייתה זו ההתקפה הראשונה על שיירה יהודית במלחמת העצמאות.‏[11] ידיעות מודיעיניות על תכונה בקרב ערביי האזור המשיכו לזרום, והמתח המשיך לעלות.‏[12]

קרב ג' שבט והשלכותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום רביעי, ג' בשבט תש"ח, 14 בינואר 1948, תקף כוח ערבי גדול את גוש עציון. הכוח מנה בין 400 ל-600 לוחמים, שהגיעו מכל האזור ואף מן הנגב ומן השומרון. במהלך הקרב, שנודע מאוחר יותר כקרב ג' בשבט, ניסו הכוחות הערבים לכבוש את חרבת זכריה שבמרכז הגוש, וכך לנתק את עין צורים ורבדים שהיו מצפון לחרבת זכריה מכפר עציון ומשואות יצחק שהיו מדרומו. ההתקפה הייתה מסודרת ומאורגנת, וכללה כוחות שנועדו לרתק את מגיני כפר עציון כדי להסיח את הדעת מן המאמץ העיקרי ולמנוע העברת תגבורות. למרות המאמץ הרב שהושקע בהתקפה והכוח הערבי הגדול שנאסף הצליחו מגיני הגוש לצאת למתקפת נגד מוצלחת שכונתה אחר כך "...אחד הניצחונות הגדולים ביותר שהיו לנו". מתקפת הנגד הביאה להדיפת המתקפה הערבית, תוך גרימת אבדות כבדות לכוחות הערביים, כמאה הרוגים ומאות פצועים.‏[13]

לקרב זה היו כמה השלכות. הכוח הערבי שגויס לקראת ההתקפה מנה מאות רבות של לוחמים, שגויסו גם ממקומות מרוחקים, עד שכם. חלקם נותרו באזור עוד כמה ימים לאחר הקרב. כאשר התגלו לוחמי הל"ה הצטרפו גם הם לכוח הערבי שלחם בהם. כישלון ההתקפה הותיר תחושת בהלה וחשש, וגם רצון לנקמה ביהודים, וכל אלה תרמו גם הם להסתערות הגדולה על הל"ה.‏[14]

גם על הצד היהודי השפיע הקרב. למרות ההצלחה בהדיפת המתקפה, הקרב העצים למעשה את המצוקה הרבה שבה היה הגוש: היה מחסור גדול בכלי נשק, תחמושת, חומרי חבישה, מצברים למכשירי הקשר ובעיקר בלוחמים. מפקד הגוש, עוזי נרקיס, שלח מברקים דחופים ובהם התריע על מצבם הקשה של הפצועים ועל הצורך בהגשת עזרה מיידית. מברקים אלה הבהירו לפיקוד כי יש להעביר לגוש עציון עזרה מיידית.‏[15] בנוסף, ידיעות מודיעיניות על הכנות של הערבים להתקפה נוספת על הגוש החלו להצטבר, גם במקורות גלויים. היה חשש שתוך זמן קצר תתחיל התקפה זו, ולפיכך ישנו צורך מיידי בחיזוק הגוש.‏[16]

הניסיון הראשון: הלילה שבין 14 ל-15 בינואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיערכות לשליחת תגבורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשש הכבד של הפיקוד בירושלים לגורלו של הגוש הניעה את מפקדת מחוז ירושלים לשגר לגוש בדחיפות תגבורת. מפקדת המחוז החליטה על שליחת המחלקה כבר בערבו של יום ג' שבט, מיד לאחר הקרב. הפיקוד הורה על שליחת מחלקה בת 40 לוחמים, בפיקודו של דני מס. מס היה המועמד הטבעי למשימה, כמפקד מוערך ומנוסה, שהיה בעבר מפקד הגוש וכסייר ותיק הכיר היטב את דרכי ההגעה אליו.

המחלקה נשאה עמה נשק רב, במושגי אותה תקופה: 4 מקלעי ברן עם 800 כדורים לכל אחד מהם; 16 רובים עם חמישים כדורים לכל רובה; 20 תת מקלעים סטן עם ארבע מחסניות לכל תת מקלע; שני אקדחים; 70 רימוני יד; תחמושת למקלעי שוורצלוזה; סוללות למכשיר הקשר של הגוש וכן חומרי חבישה ופלסמה.‏[17] המחלקה לא נשאה עמה מכשיר קשר, עובדה שעוררה תמיהות רבות לאחר מכן. על פי בן יעקב, לא היו באותה תקופה במחוז ירושלים מכשירי קשר ניידים, והתקשורת נעשתה באמצעות רצים, תחנות אלחוט נייחות, טלפון, ואף יוני דואר.‏[18]

היציאה לדרך והחזרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האפשרות לנסות ולהעביר שוב שיירת כלי רכב דרך הכביש לחברון נדחתה. הצבא הבריטי שלט בכביש ולא היה מאפשר לשיירה הנושאת בגלוי ציוד צבאי ולוחמים לעבור, והבריטים גם לא היו מוכנים לקחת תחת חסותם שיירה כזו. ללא חסות בריטית הייתה שיירה לגוש צפויה לסכנות רבות: לאורך הדרך היו נקודות תורפה רבות, שאיפשרו לערבים לארוב לשיירה ולפגוע בה, כפי שהראה ניסיון שיירת העשרה. בשל כך הועדפה האפשרות להעביר כוח רגלי לגוש.‏[19]

אחר הצהריים של יום רביעי, 14 בינואר, ניתנה פקודה למפקדי גדוד מוריה וגדוד מכמש של חטיבת עציוני והגדוד השישי של חטיבת הראל להקצות מאנשיהם למשימה. בגדוד השישי הוטלה המשימה על אליהו סלע, "רעננה". לעדותו, היו מי שכעסו עליו על שלא כלל אותם בכוח הנבחר. על פי כמה עדויות היו מתחים בין אנשי החי"ש לאנשי הפלמ"ח, אך אחרים דוחים זאת וטוענים שאנשי החי"ש היו מנוסים מאד ושמתח כזה היה קיים במסגרות אחרות אך לא במשימה זו‏[20]

הוצעו כמה מסלולים למסע רגלי אל גוש עציון. אורי גולדשטיין (גביש) הציע מסלול שיעבור דרך הר אורה (מיס קרי), ינוע מערבה לאורך הרכס, היכן שיוקמו לאחר המלחמה היישובים אורה ועמינדב, ירידה לחרבת סעדים ועלייה להר שלמון, ומשם ירידה דרומה לנחל שורק, עלייה דרך עין קובי (סמוך למיקומו של היישוב מבוא ביתר, שהוקם מאוחר יותר), ומשם עלייה לגוש עציון דרך אחד הואדיות היורדים מערבה. יתרונו של מסלול זה היה בעקיפת הכפרים הערביים בתיר וחוסאן, אך ההליכה בו חייבה חציית ערוצים תלולים ומעבר סמוך לכמה כפרים ערביים אחרים - ואלאג'ה, אל קאבו, ועוד. אנשי הפלמ"ח הציעו מסלול אחר: ירידה לנחל שורק סמוך לכפר אל-מאלחה, טיפוס לרכס הר גילה תוך עקיפת מנזר כרמיזן ומשם תנועה בין בית ג'אלא לאל חאדר אל דרך ההר, המובילה מצפון אל יישובי הגוש. בחלקו הראשון של מסלול זה היה על לוחמי המחלקה לנוע בדרך קשה טופוגרפית וסמוך לכפרים ערביים, אך חלקה האחרון היה על דרך ההר הנוחה להליכה ורחוקה מיישובים ערביים. המסלול שהוצע על ידי הפלמ"ח התעלם ממידע מודיעיני על פעילות רבה של אנשי הכנופיות באזור זה, מידע שאורי גביש תכנן לפיו את מסלול כך שיעקוף את אזור הפעילות. דני מס העדיף את הצעת אנשי הפלמ"ח. אורכו של המסלול המתוכנן היה כ-11 ק"מ.‏[21]

הכוח המיועד מנה ארבעים לוחמים, שכללו שתי כיתות אנשי פלמ"ח ושתי כיתות אנשי חי"ש. הכוח היה אמור לצאת בשעה 20:00, אך בשל עיכובים שנבעו מהוצאת הנשק ממחסני המחוז והכנתו לפעולה התעכבה היציאה עד 23:00. במהלך ההכנות התברר כי לשניים מהלוחמים, יגאל בוטרימוביץ ויעקב זרחי (שנודע בכינויו "קשואל'ה"), לא נמצא נשק אישי, תתי מקלע מסוג סטנים. דני מס לא הסכים שהשניים ייצאו ללא נשק, והם נותרו בירושלים. שלושים ושמונה הלוחמים הנותרים יצאו לדרך באוטובוס משוריין של חברת המקשר. הרכב נתקל במחסום אבנים כמה מאות מטרים לפני נקודת הירידה המתוכננת, וכדי לא להסתבך ולעורר רעש בחרו המפקדים לשנות מהמסלול המקורי ולרדת ישירות לערוץ הנחל. הירידה התלולה לנחל התארכה, והחלו ויכוחים בין הלוחמים על הדרך הנכונה. בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר נשמעו מספר יריות והיה חשש כי הכח התגלה. דני מס החליט על חזרת הכח וכשעה עד שעתיים לאחר מכן שבו הלוחמים לסמינר המורים בבית הכרם.‏[22]

הניסיון השני: מסע מחלקת הל"ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב מצוקת הגוש ובעיקר בשל החשש הכבד שההתקפה הערבית תחודש, כפי שעלה ממידע מודיעיני שזרם כל העת, החליט הפיקוד על יציאת המחלקה שוב כבר בלילה הבא, בלילה שבין ה15 ל-16 בינואר.

מפת מסע המחלקה. מומלץ לצפות בהגדלה.
מקרא למספרים במפה:
1 - המחלקה יוצאת לדרך מהרטוב. נעה בתחילה מערבה כדי לא לעבור ליד הכפר דיר אבאן, וכדי לעקוף את תחנת המשטרה הסמוכה.
2 - אחד הלומים נוקע את רגלו.
3 - דני מס מחליט לשלוח את הלוחם הפצוע עם שני מלווים חזרה להרטוב.
4 - שלושת הלוחמים חוזרים להרטוב.
5 - הל"ה ממשיכים בדרכם דרומה.
6 - המחלקה פונה מזרחה ונכנסת לערוץ ואדי ג'דור.
7 - המחלקה מתגלה, פונה צפונה תוך חילופי אש עם כוחות ערביים המגיעים מצוריף.
8 - המחלקה מתפצלת לשניים, חוצה את גבעת חפורית. הלוחמים יורדים לנחל עציונה ומנתקים מגע לכמה שעות.
9 - בשעות אחר הצהריים הלוחמים עולים לגבעת הקרב. הם נתקלים באש כבדה מצפון ומדרום, ונלחמים למשך כמה שעות עד שכל הלוחמים נהרגים.
10 - המסלול המתוכנן למשואות יצחק.

בחירת המסלול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל חוסר האפשרות להעביר שיירת כלי רכב, כאמור, היה ברור שגם הניסיון השני יהיה ברגל. מכיוון שבפלמ"ח היה נהוג שלא לחזור על אותה דרך בעת ביצוע חוזר של משימה,‏[23] ומכיוון שהיריות על המחלקה בלילה הקודם העלו את החשש שהמחלקה התגלתה ואם תשוב באותה דרך תיתקל במארב,‏[24] היה צורך למצוא דרך חילופית להגעה לגוש עציון. הועלה רעיון להגיע ממזרח, דרך הרודיון ואזור תקוע של היום. רעיון זה כלל לינה של לילה אחד בשטח, בנחל חריטון. הרעיון נדחה בגלל זמן ההגעה הארוך וגם מחשש להיתקלות בבדואים משבט תעמרה, שהשתתפו בהתקפות על גוש עציון ועל השיירות אליו.‏[19] נדחו גם הצעות לנסות ולהגיע בכלי רכב מהר-טוב לאל חאדר, וכן הצעה להליכה רגלית מקרית ענבים.‏[25]

לבסוף נבחרה כבסיס היציאה המושבה הנצורה והמבודדת, הר טוב, היישוב היהודי הקרוב ביותר לגוש עציון מלבד ירושלים. הרטוב נמצאת בגובה 230 מטר מעל פני הים, ואילו משואות יצחק, היישוב המערבי ביותר בגוש, הייתה בגובה 880 מטרים מעל פני הים - הפרש גבהים של כ-650 מטרים, במרחק של כ-15 ק"מ בקו אווירי. הליכה בקו ישר מהרטוב לגוש עציון הייתה מחייבת את חציית השלוחות והגאיות שכיוונם באזור זה הוא ממזרח למערב, ולפיכך התוואי היה עלול להיות קשה מאד. במקום זאת בחרו המתכננים מסלול שיוביל את המחלקה תחילה דרומה, לרגלי השלוחות והואדיות, ואז פנייה מזרחה באחד הואדיות העולים לכיוון גוש עציון ועלייה בתוכו אל הגוש. ההליכה בתוך הואדי קלה יותר, וגם מקילה על הניווט. סיירי הפלמ"ח הכירו דרך זו, ועברו בה במסעות שערכו בשנים 1942 - 1943. עם זאת, המחלקה לא הייתה יכולה לנוע דרומה הישר מהרטוב. כמה קילומטרים מדרום להר-טוב שכן הכפר הערבי דיר-אבאן (כיום מעט מדרום למושב מחסיה), שתושביו השתתפו בהתקפות על המושבה. מתכנני המסלול חששו מהתגלות, ולכן תחילה היה צורך לנוע מערבה כדי לעקוף את הכפר. התנועה מערבה הייתה צריכה להיות רחבה כדי לעקוף את תחנת המשטרה הבריטית שהייתה סמוך להר-טוב (ערטוף, כיום תחנת המשטרה של בית שמש)‏[26], מחשש להתגלות באור הזרקורים שעל גג בניין המשטרה. במושגי שנת 2015, היה עליהם לעקוף ממערב את השטח שבו נמצאת כיום בית שמש, ולהתחיל לשוב מזרחה מדרום לה.‏[19] אורכו של המסלול היה כ-26 קילומטרים. השאלה האם היה זה הנתיב הנכון עוררה פולמוס שנים רבות לאחר מכן, ראו להלן.

הגעה להרטוב, התארגנות ויציאה לחלקו הראשון של המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחלקה, על 40 לוחמיה, יצאה מסמינר בית הכרם במשאית להר-טוב. כלי הנשק היו מוטמנים בסליק ברכב הנוטרים שיצא בנפרד מהלוחמים ונסע גם הוא להר-טוב. הלוחמים הגיעו למושבה בין 19:00 ל-20:00 והתקבלו בשמחה, אך שוב התברר כי שני לוחמים נותרו ללא נשק. דני מס סירב לאפשר לשניים לצאת ללא נשק אישי, ובמצוקתם פנו למפקד המושבה, רפאל בן ארויה (או בן הרויא),‏[27] שהבהיר להם כי לא יוכל לתת להם נשק ממאגר הנשק של המושבה שהיה דל ביותר. שני הלוחמים נותרו גם הפעם מאחור. אחד מהם, יעקב זרחי (קשאוולה), נהרג שבוע לאחר מכן בקרב הקסטל, ב-25 בינואר. הלוחם השני, יגאל בוטרימוביץ, נפצע באותו קרב.

שעת היציאה המתוכננת הייתה 19:00, כדי להבטיח שהלוחמים יגיעו לגוש עציון בין 2:00 ל-3:00 לפנות בוקר ויספיקו עוד באותו לילה לפוצץ גשרונים על כביש ירושלים-חברון (כיום כביש 60). אולם, עקב טיפול בנשק וארוחת הערב שהתאחרה התעכבה היציאה. רק בשעה 23:00 סיים דני מס את התדריך בחצר בית הספר של המושבה והמחלקה יצאה לדרכה. מפקד המושבה רפאל בן ארויה הפציר במס להמתין במקום לילה נוסף משום שחשש כי בהליכה, כשמשא כבד על כתפיהם, במסלול הררי שאורכו 26 ק"מ לא יצליחו להגיע ליעדם בשעות הלילה ויתגלו עם בוקר. דני מס העריך שיוכל לעבור את קו הכפרים צוריף - ג'בע בשעות החשיכה ואז להמשיך בהליכה מאומצת של 5 ק"מ במעלה ההר ואפילו אם יתגלו באור ראשון, הם יהיו כבר קרובים מאוד לגוש, ושם הערבים לא יוכלו לעצור בעדם.‏[28] היציאה המאוחרת והאפשרות בכלל להשלים את המסע בלילה אחד עלו גם הן בוויכוח על מחלקת הל"ה, ראו להלן.

המחלקה בת 38 הלוחמים יצאה לדרך. המחלקה נעה מערבה, איגפה מצפון את בניין המשטרה הבריטית והמשיכה לכיוון תל בית שמש אותו הקיפה ממערב. הלוחמים עברו סמוך למקום בו נמצא ב2015 קיבוץ צרעה ולאחר מכן עברו דרך המקום בו נמצא המושב ישעי. הם חצו את כביש שער הגיא - בית גוברין (כיום כביש 38), סמוך למקום בו נמצא כיום חניון עינות דקלים, כקילומטר וחצי מדרום למחלף בית שמש דרום. בנקודה זו הסתבר כי אחד הלוחמים, ישראל גפני, נקע את רגלו. הכוח פנה חזרה מזרחה, והגיע בשעה 1:00 בלילה לערך למקום בו נמצא ב-2015 המושב זנוח. גפני הפצוע התקשה מאד בהליכה והסתבר שהוא מעכב את התקדמות המחלקה, ולפיכך הורה דני מס לשני לוחמים נוספים, אורי גביש ומשה חזן, לחזור עם הפצוע להר-טוב. מפקד המחלקה חשש שמא השלושה לא יצליחו לחזור להר-טוב בשלום, ובאותה עת לא עלה כל חשש לגורל המחלקה כולה. השלושה חזרו צפונה בקו ישר אל הר-טוב מבלי לחזור על העיקוף. שאר 35 (ל"ה) הלוחמים המשיכו בדרכם. לפניהם היו עוד 18 - 20 ק"מ במסלול קשה ופחות מחמש שעות עד עלות השחר.‏[29]

חלקו השני של המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שאיש מן הל"ה לא נותר בחיים, נותר תיאור החלק השני של המסע, מן הנקודה שבה נפרדה המחלקה משלושת הלוחמים שחזרו להרטוב ועד שהתגלו באזור הכפר צוריף לוט בערפל. ניתן לשער, על סמך תוכנית המסע שאושרה על ידי מפקד המחוז ומפקדי החי"ש והפלמ"ח באזור, ולאור העובדה שהמסלול לגוש עציון היה מסלול שהיה מוכר לסיירי הפלמ"ח, כי לאחר חזרתם של שלושת הלוחמים המשיכה המחלקה בנחל זנוח לכיוון דרום ועברה למרגלות הכפר הערבי בית נטיף, לאורך מסלולו של כביש 3855 ב-2015. ליד רוגלית של ימינו פנתה המחלקה מזרחה, נכנסה לנחל גדור (ואדי ג'אדור) והחלה בטיפוס לכיוון הגוש, מעט מדרום לכביש 367.

בראש המחלקה הלכו שני סיירים שתפקידם העיקרי היה לזהות את מסעף הואדיות בנחל שבו הערוץ הימני מוביל ישירות לכפר האויב צוריף. המחלקה הייתה אמורה לפנות שמאלה ולעבור בין צוריף לבין ג'בע. לאחר המעבר בין שני הכפרים הללו היה המרחק למשואות יצחק כ-5 קילומטרים, בקו אווירי. על פי העדויות השונות (ראו בפיסקה הבאה) הגיעו הסיירים לאזור צוריף בסביבות השעה 6:00 בבוקר. על פי ההערכות הלוחמים היו יכולים להגיע לגוש עצמו עוד בשעות החשיכה, לפני עלות השחר, והעיכוב אינו ברור. הכוח כנראה לא טעה בניווט, שכן עלה דרך נחל גדור, כמתוכנן. ייתכן שהיה עיכוב נוסף במהלך הלילה, מסיבה לא ידועה.‏[30]

ההתגלות והקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור ההתגלות והקרב נסמך על כמה מקורות. אחד החשובים בהם היא עדותו של מפקד משטרת חברון באותה תקופה, היימיש דוגן (Hamish Dougan). דוגן ביקר בארץ ב1965 ושב וביקר לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1970. הוא סייר באזור הקרב והפגין זיכרון והתמצאות מדהימה בשטח. עדויות נוספות נאספו לאחר מלחמת ששת הימים בתחקירים של ערביי הכפרים שבאזור, במיוחד תחקיר של אבו אברהים, שהיה מוכתר ג'בע ב1948. חומר נוסף נמצא בידיעות מודיעיניות שנאספו על ידי הש"י, שירות המודיעין של ה"הגנה", במהלך הקרב ולאחריו, וכן מעדויות של טייסי שירות האוויר, שיצאו לחפש את אנשי הל"ה לאחר שלא הגיעו לגוש (ראו להלן).

מכל החומר שנאסף עולה התיאור הבא.

בסביבות השעה 6:00 בבוקר התגלו כנראה שני הסיירים. על הדרך שבה התגלו ישנן כמה גרסאות. הגרסה שהתפרסמה ימים ספורים לאחר הקרב מקורה בעזרא דנין איש הש"י, שירות הידיעות של ההגנה שניסה לאחר הקרב לברר את השתלשלות האירועים. הוא נפגש עם נציגו של עבדאללה הראשון, מלך ירדן, וממנו שמע את כי המחלקה פגשה רועה צאן ערבי, או זקן. על פי תיאור זה חסו אנשי הל"ה על הזקן ושחררו אותו, וזה נמלט והודיע לערבים על נוכחותם. סיפר זה נמסר על ידי דנין לדוד בן-גוריון, והוא פרסם אותם ברבים כמה ימים לאחר הקרב. הסיפור הפך לאחד המרכיבים המרכזיים של המיתוס שהתהווה סביב הל"ה (ראו להלן).‏[31] מעדויות שנגבו מערביי צוריף לאחר מלחמת ששת הימים עלה תיאור מעט שונה, ועל פיו נתגלו הל"ה על ידי שתי נשים מצוריף שיצאו לקושש זרדים. על פי תיאור זה קראו הסיירים לעברן בערבית "אנחנו מההגנה הערבית". הנשים ברחו, והסיירים לא פתחו עליהם באש. ייתכן ששני האירועים התרחשו, וייתכן שהנשים הודיעו על הגילוי לרועה צאן או לאדם אחר, והוא זה שהעביר את ההודעה,‏[30]. יש רואים בסיפור הרועה מיתוס, שלא אירע במציאות.‏[32]

הסיירים המתינו למחלקה ודיווחו לדני מס על האירוע. הוא החליט להמשיך בתוכנית ולחצות את קו צוריף - ג'בע לפני שתתחיל הפזעה - גיוס המוני מהכפרים באזור - שמס העריך נכונה שתתרחש בעקבות הודעת הנשים. המרחק בקו אווירי מהגוש היה כ-6 ק"מ, אך מס העריך כנראה שאם יצליחו להתחיל את השלב האחרון של הטיפוס אל הגוש יהיה לו את יתרון הגובה והמחלקה תוכל להתמודד עם ההתקפה הערבית הצפויה. ייתכן שקיווה גם לתגבורת מהגוש, שתסייע לו בשלב זה.‏[30].

שתי הנשים הגיעו במהירות למחנה האימונים בצוריף והודיעו על האירוע לאיברהים אבו דאיה, מפקד המיליציה הפלסטינית אל-ג'יהאד אל-מוקדס ("צבא הקודש"). אבו דאיה שלח שני לוחמים שזיהו את המחלקה ופתחו עליה באש דלילה, בסביבות השעה 7:00 בבוקר. אבו דאיה אסף את כל לוחמיו ובין השעות 08.00 - 11:00 התפתח קרב מול מחלקת הל"ה. הל"ה עלו כנראה לגבעת חפורית, הנמצאת סמוך למחסום ג'בע כיום (2015)‏[33] ומשם ירדו צפונה ומזרחה, לנחל עציונה. בסביבות השעה 11:00 הצליחו לוחמי הל"ה כנראה לנתק מגע ולהסתתר במערות או באפיק הנחל. והקרב שכך לכמה שעות.‏[14]

במקביל לקרב הפעילו הערבים גיוס המוני בעשרות כפרים ערביים, "פזעה". מקורות ערבים העריכו שמספר הלוחמים הכפריים שהתאספו הגיע ל-2,000. הערבים העריכו שהמחלקה תנסה לסגת צפונה, ותפסו את חירבת סנסן‏[34] ואת גבעה 603.‏[35] הערבים לא הסתערו בשלב זה וייתכן שהל"ה לא ידעו שהם מוקפים. השיקול ההגיוני היה להסתתר במקום, ואולי אף להתפצל לכוחות קטנים יותר ובחסות הלילה לסגת לעמק האלה ולהרטוב, אך דני מס כנראה חש שמעשה כזה הוא בבחינת בגידה באנשי גוש עציון המשוועים לעזרה.‏[14]

בסביבות 14:30 החליט דני מס לעלות לגבעה 573, שכונתה על ידי הערבים ד'האר אל חאג'א (גב הגברת).‏[36] לא ברור המניע לכך. ייתכן שמפקדי המחלקה קיוו ששלוחת סנסן פנויה או שבקשו לשפר עמדות לקראת המשך מסעם לגוש בלילה דרך חורבת סנסן. כאשר החלו לעלות על הגבעה התגלו על ידי הערבים, וחלק מהלוחמים נורו בגבם בעת העלייה. כשהגיעו לראש הגבעה (שנקראה אחר כך "גבעת הקרב") הסתבר לל"ה כי הם מוקפים. הערבים החלו צולפים עליהם, בעיקר מגבעה 603 שחלשה על גבעת הקרב מצפון. גבעת הקרב הייתה חשופה והלוחמים הסתתרו מאחורי הסלעים, אך על פי המקומות בהן נמצאו הגופות מאוחר יותר (ראו להלן) נראה כי התארגנו להגנה היקפית. בנקודה אחת על הגבעה, בה היה מחסה טוב יותר, רוכזו כנראה הפצועים; הגופות שנמצאו באותה נקודה היו חבושות.‏[37] למרות מצבם הנחות הצליחו הלוחמים להדוף כמה הסתערויות על הגבעה, עד שנגמרה תחמושתם. ערביי האזור שהשתתפו בקרב העידו כי לקראת סוף הקרב, בסביבות 16:30, ניסו כמה מן הלוחמים לרדת לנחל עציונה, אך נהרגו. על פי העדויות, הלוחם האחרון נהרג בסביבות 17:00, כאשר השליך את הרימון האחרון שהיה ברשותו. לעדות הלוחמים הערבים, "מי שנגזר עליו למות - לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי חיל אלו".‏[14]

מציאת הגופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי גוש עציון ידעו על יציאת הל"ה בדרך אליהם, והמתינו להם, ואולם, עד שעות הבוקר של יום ששי, 16 בינואר, לא הגיעה המחלקה למשואות יצחק, היישוב המערבי ביותר בגוש. הל"ה לא נשאו עמם במכשיר קשר ולכן לא היה לאנשי ה"הגנה" בירושלים או למגיני גוש עציון מושג על המתרחש. עם זאת, היו ידיעות על התרחשות כלשהי באזור. בשעות אחר הצהריים שמעו אנשי משואות יצחק ועין צורים יריות מכיוון צוריף אך לא היו יכולים להבחין בהתרחשות ושיערו שהמדובר באימונים של הערבים. חוליות סיור יצאו לשטח, ובמהלך היום הופעלו גם מטוסים קלים ("פרימוסים") של שירות האוויר לסיור בשטח (אחד מהטייסים היה עזר ויצמן). הטייסים לא הבחינו במחלקת הל"ה אך הבחינו בריכוזי ערבים וכלי רכב במספר כפרים ערביים; כנראה שעברו מעל האזור בשעות שבהן הסתתרו אנשי המחלקה בנחל עציונה.‏[38][14] גם למחרת נעשו ניסיונות למצוא את הלוחמים, כולל סיורים אוויריים. נעשו ניסיונות למצוא את המחלקה גם מכיוון הר-טוב: כוח גדול של חי"ש ופלמ"ח יצא בבוקר 17 בינואר לחפש את הל"ה, לאורך מסלולם המשוער. ליד בית ג'מאל נתקל הכוח בערבים ובקרב שהתפתח נהרג אחד מאנשי החי"ש, משה לוי, ושניים נפצעו. מיד כשהגיעו הידיעות על גורל הל"ה נסוג הכוח להרטוב.‏[38]

בצהרי יום ששי, 16 בינואר, החלו להגיע גם לתחנת המשטרה בחברון ידיעות על "צרות" באזור צוריף. מפקד המשטרה, הימיש דוגן, יצא לאזור צוריף אך לא ראה דבר. בערב קיבל דוגן ידיעות מרופא שהביא לחברון פצועים ערבים רבים. דוגן פגש את הפצועים אך לא הצליח לקבל מהם מידע מלא. למחרת, שבת 17 בינואר, יצא דוגן בלווית קצין משטרה ערבי לשטח. בסיוע עדויות של תושבים מקומיים ובליווי כמה רועי צאן הגיע דוגן בצהריים לאתר הקרב ("גבעת הקרב") ושם מצא את גופות הלוחמים. ליד חלק מן הגופות מצא דוגן פיסות נייר ופתקים, כ-15 - 18 מהן. דוגן מסר את הפתקים מאוחר יותר לקצין הבריטי שהיה אחראי בירושלים לקשר עם הסוכנות היהודית, אך הפתקים נעלמו ולא התגלו עד היום. לא נודע מה נכתב עליהם. בשעות אחר הצהרים של יום השבת הועברה הידיעה על מציאת הגוויות למטה ההגנה בירושלים.

לעדותו של דוגן, הגופות היו מפוזרות לאורך כמה מאות מטרים, מהוואדי ועד לפסגת הגבעה. הוא החל לאסוף את הגופות ועסק בכך במשך כמה שעות, עד הערב. לעדותו, שכנע את הערבים שלא לפגוע בגופות ולהביאן למחרת לנקודה ממנה יוכלו לאסוף אותן במשאית. לדבריו, הגופות היו שלמות ולא פגועות. דוגן הפציר באנשי צוריף לשאת את הגוויות לכפר הסמוך, משם יוכל להובילן ברכב לירושלים. רק לאחר שהבהיר להם כי הגוויות שייכות לאלוהים ולאחר שהסכים לשלם להם 500 מיל לגוויה, הסכימו.‏[39]

למחרת, יום ראשון, 18 בינואר, חזר דוגן לאזור. בדרך שמע על התקפה של היהודים על הכפר צוריף. כשהגיע למקום גילה שהמדובר בשלושה חיילים בריטיים שעברו במקום בטעות, ונחשבו על ידי הערבים בטעות כיהודים. הערבים עמדו להוציאם להורג, ורק התערבותו של דוגן ברגע האחרון מנעה זאת. השמועה על ההתקפה כביכול עברה במהירות באזור, והערבים שאספו את הגוויות נמלאו זעם, השליכו את גופות לוחמי הל"ה לוואדי, התעללו והשחיתו אותן. דוגין סילק מהגבעה את הערבים ובעצמו, בסיוע חיילים בריטיים הביא את הגוויות אל הרכב הבריטי.

הפיקוד הבריטי הנחה את דוגן להביא את הגופות לירושלים, אך הוא סבר שנכון יותר יהיה להביאן לכפר עציון, וכך אכן נעשה. ביום ראשון בערב, יומיים וחצי לאחר הקרב, הביאו הבריטים את הגופות לכפר עציון. בלילה עסקו לוחמי הפלמ"ח והחי"ש בזיהוי חבריהם שנהרגו בקרב. למחרת הגיעו חלק מהורי הנופלים וקרוביהם, שהוסעו במשוריינים בריטים, לכפר עציון. עמם הגיעו גם אנשי חברא קדישא, ובראשם הרב אריה לוין. הם הכינו את הגופות לקבורה, וזו התבצעה בקבר אחים, בבית הקברות של כפר עציון. את הקבורה אבטח הצבא הבריטי, ומכיוון מערב, לכיוון צוריף, אבטחו מגיני הגוש, בנשק "לא ליגלי.‏[39][40]

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצפית מכביש 367 על "גבעת הקרב" נ.ג 573
שלט הסבר בתצפית גבעת הקרב של הל"ה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שיירת נבי דניאל

הלחימה בגוש עציון נמשכה. שיירת תגבור עמוסת אספקה הצליחה לפרוץ אל הגוש ב-21 בפברואר 1948 ("שיירת דבורה") ולחזור בשלום לירושלים. שיירה נוספת הצליחה להגיע אל הגוש ב-27 במרץ. בדרכה חזרה הותקפה בנבי דניאל, סמוך למחנה הפליטים דהיישה של היום (2015), וספגה אבידות רבות: 14 הרוגים ו-40 פצועים. השיירה חולצה רק למחרת, בחסות הבריטים.

בימים ג'-ד' באייר, 12 - 13 במאי 1948, ערב הכרזת העצמאות, נערכה התקפה גדולה על יישובי גוש עציון. כפר עציון נכבש בצהרי 13 במאי, ומגיניו נטבחו - 127 איש נורו לאחר כניעתם, ורק ארבעה הצליחו להימלט. לוחמי שלושת היישובים האחרים נלקחו לשבי הירדני, ממנו שבו לאחר תום המלחמה. למחרת, ה' באייר, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל.

הבאה לקבורה בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה חודשים לאחר סיום מלחמת העצמאות, בחשוון תש"י 1949, החל מבצע שיזם הרב הראשי בצה"ל, הרב שלמה גורן, לליקוט שרידי הנופלים בחזיתות השונות. הסתבר כי נותרו מאות גופות שלא נקברו, או שנקברו בקברי אחים, מעבר לגבול. לאחר מאמץ דיפלומטי מורכב החל הרב גורן בליקוט העצמות. מבצע זה נערך בנווה יעקב, בבית הערבה, בלטרון, בג'נין ובמקומות נוספים. במהלך המבצע אושרה למשלחת מצרית להיכנס לשטח ישראל ולהצביע על מקומות בהם נקברו חללי צה"ל במהלך הקרבות בכיס פלוג'ה ובסביבתו. בין שאר המקומות הגיע הרב גורן, עם נציגים מלוחמי הגוש, לגוש עציון. גופות נופלי גוש עציון ובהם לוחמי מחלקת הל"ה הובאו למנוחות בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.‏[41].

זיהוי הגופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמי מחלקת הל"ה מובאים לקבורה, ינואר 1948
חלקת הל"ה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל
אנדרטה לל"ה ליד קיבוץ נתיב הל"ה
שמות הנופלים באנדרטת הל"ה (2003)
הכיתוב באנדרטת הל"ה (2003)
שמות הל"ה‏[42]
סגן ישראל אלוני (מרזל), פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי
טוראי חיים אנגל, חי"ש, חטיבת עציוני, גדוד מכמש
טוראי בנימין (בני) בוגוסלבסקי , פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי
טוראי יהודה ביטנסקי (ביתן), פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי
טוראי עודד בן ימין, חי"ש, חטיבת עציוני, גדוד מוריה
טוראי בן ציון בן מאיר, פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי
טוראי יעקב בן עטר, חי"ש, חטיבת עציוני, גדוד מוריה
טוראי יוסף (הנס) ברוך, פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי
טוראי איתן גאון, פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי
טוראי סבו גולנד, פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי
טוראי יצחק גינזבורג, פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי
סגן יצחק הלוי, פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי
טוראי אליהו הרשקוביץ, פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי‏[43]
סגן יצחק זבולוני, פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי
סגן משנה דויד ט"ש (טור שלום), חי"ש, חטיבת עציוני, גדוד מכמש
רב"ט אלכסנדר יהודה כהן, פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי
טוראי יעקב כהן, פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי
טוראי יחיאל כלב, חי"ש, חטיבת עציוני, גדוד מכמש
טוראי יעקב כספי, חי"ש, חטיבת עציוני, גדוד מכמש
טוראי אלכסנדר אברהם לוסטיג, חי"ש, חטיבת עציוני, גדוד מוריה
טוראי יונה לוין, פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי
טוראי אליהו מזרחי, חי"ש, חטיבת עציוני, גדוד מוריה
טוראי אמנון (מישל) מיכאלי, חי"ש, חטיבת עציוני, גדוד מכמש
רב סרן דניאל (דני) מס, פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי
סגן שאול פנואלי, פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי
טוראי משה אביגדור פרלשטיין , חי"ש, חטיבת עציוני, גדוד מוריה
סגן בנימין פרסיץ, פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי
רב טוראי ברוך פת, חי"ש, חטיבת עציוני, גדוד מוריה
טוראי דוד צבארי, פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי
סגן דוד צוובנר (שאג), פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי
רב טוראי יעקב קוטיק, חי"ש, חטיבת עציוני, גדוד מכמש
רב טוראי יוסף קופלר, חי"ש, חטיבת עציוני, גדוד מכמש
טוראי טוביה קושניר, פלמ"ח, חטיבת הראל, הגדוד השישי
טוראי דניאל רייך, חי"ש, חטיבת עציוני, גדוד מכמש
טוראי יעקב שמואלי, חי"ש, חטיבת עציוני, גדוד מוריה

בעת הקבורה הזמנית בכפר עציון זוהו כל הגופות, אך לאחר נפילת הגוש אבדו פרטי הקבורה ולא היה ידוע מי קבור והיכן. בשל כך, כאשר הובאו הגופות לקבורה קבועה בהר הרצל נוצרה בעיה בזיהוים של שנים עשר מן הלוחמים. רבה של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק, הציע שהרב אריה לוין יערוך טקס קבלי הנקרא "גורל הגר"א". הורי לוחמי הל"ה והרב פרנק פנו לרב אריה לוין בבקשה שיקיים את הגורל, והוא הסכים. הטקס נערך על ידי הרב אריה לוין, ונכחו בו גם בנו הרב רפאל בנימין לוין, הרב אהרן יעקובוביץ, ראובן מס (אביו של דני מס) ויצחק פרסיץ, אביו של בנימין פרסיץ. הגורל נעשה בעזרת ספר תנ"ך עתיק שהודפס באמסטרדם בשנת 1700. על ידי פתיחה מיוחדת של הספר נרמזו זהותם של 12 הגופות. בכל פעם שפתחו את התנ"ך נרמז שם של חלל אחר. לדוגמה, כאשר נפתח התנ"ך בפסוק "הלא בן ימיני" (שמואל א', ט', כ"א) היה בכך רמז לעודד בן ימיני; כאשר נפתח הספר במילים "ולזבולון אמר" (דברים ל"ג, י"ח) היה בכך רמז ליצחק זבולוני. כך נקבעה זהות 12 הגופות הנותרות, וכאמור, כולן נקברו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.‏[44]

במלחמת ששת הימים, בשנת 1967, חזרה ישראל לשלוט גם בגוש עציון. כפר עציון הוקם מחדש, ולאחריו יישובים נוספים. בינואר 1970 נחנך כביש הל"ה, כביש 367, מעמק האלה אל גוש עציון, המקביל למסלול שאותו לא הצליחה להשלים מחלקת הל"ה.

כיום (2015) מתקיימות צעדות במסלול הליכתם של הל"ה. בצעדות משתתפים צעירים רבים, תלמידי מכינות קדם צבאיות, חיילי צה"ל וחניכי תנועות נוער. הפעילויות מאורגנות במסגרות שונות, בין השאר על ידי בית ספר שדה כפר עציון, מחלקת התיירות של המועצה האזורית גוש עציון, מחלקת של"ח באגף חינוך וחברה במשרד החינוך, האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון, תנועות הנוער השונות, ועד משפחות הל"ה, "חוות משואות" במשואות יצחק, קצין חינוך ראשי, נוער יהודי מחו"ל ועוד.

סביב הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתבה של ד"ר מרים דוקר, רופאת הר-טוב לבנה: שלומיק, מצב עצוב מאד; שלשום בערב באו 40 בחורים שמחים, עליזים, מלאים חיים וכוח. הלכו מפה ברגל לכפר עציון; והיום בבוקר באה קבוצה גדולה והלכה לחפש ואנחנו נשארנו מלאים פחד, שגם אלה לא יאבדו. אבל הם באו חזרה, אבל 1 נהרג, 3 פצועים נמצאים אצלי בקליניקה יחד עם רופא מנתח שבא איתם. ועם ד"ר זה אני שולחת מכתב אליך. אך כמה נהרגים; כמובן, זוהי מלחמה, זה בשביל מדינה יהודית, אבל קשה לי להתרגל עוד למחשבה שכל הבחורים שראיתי אותם – כולם, כולם הלכו.

המיתוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורה של מחלקת הל"ה הפך בתוך זמן קצר למיתוס, אולי הידוע ביותר והמשפיע ביותר במלחמת השחרור.‏[45] נפילת המחלקה כולה הייתה אסון כבד. במונחי 1948, מחלקה הייתה כח גדול, למעשה הכח המעשי הגדול ביותר שיכול היה לפעול בשטח. אובדנה של מחלקה שלמה היה מכה קשה ליישוב, כמעט לא נתפס.‏[46][47] מעבר לכך, הלוחמים שנפלו בקרב היו אנשים בעלי שאר רוח, בעלי כשרון מיוחד שעזבו הכל כדי להילחם למען עמם. כך למשל, טוביה קושניר היה ביולוג בראשית דרכו, ובו תלו גדולות ונצורות. דני מס, מפקד המחלקה, היה דמות מוכרת בפלמ"ח, שהפך לאגדה ולסמל עוד בחייו. נפילתו הקנתה נופך הירואי וסמלי לקרב. מרכיב חשוב נוסף בהיווצרות המיתוס היה בעובדה כי מחלקת הל"ה לא יצאה למבצע התקפי אלא כדי לסייע לאחיהם הנצורים. אנדה עמיר-פינקרפלד, שכתבה עליהם (ראו להלן), תיארה את משימתם:

הם לא ששו לקרב, כי לחיים ולשלום, ובשם החיים והשלום יצאו למערכה, להושיט עזרה לגוש יישובים נצור. הם הלכו להביא סמי רפואה ודם עירוי לפצועים, נשק ותחמושת למגינים...‏[48]

המסתורין שאפף את הקרב תרם גם הוא למיתוס. איש מאנשי המחלקה לא שרד כדי לספר על הקרב, ונסיבות הקרב לא נודעו. על פי השמועות גם מקום הקרב לא היה ברור (אם כי הפיקוד ידע את הפרטים בתוך כמה ימים לאחר הקרב, ראו להלן).‏[46][47] הקרב עצמו ודרך נפילתם של הל"ה הפכו למייצגים את ערכי הפלמ"ח והיישוב הנעלים ביותר: הלוחמים לא פגעו ברועה ערבי זקן שגילה אותם, ובכך שמרו על טוהר הנשק (ראו להלן), ולאחר שנתגלו לחמו כמעטים נגד רבים עד הסוף המר ולא נכנעו, כפי שאירע בקרבות מיתיים אחרים, במצדה ובמאורעות תל חי, בהם נלחמו לוחמים עבריים עד סופם המר. התנהגותם של הערבים בקרב הייתה מעין תמונת מראה להתנהגותם של הל"ה, ובכך הדגישה את גבורתם וערכיותם: בניגוד להתנהגותם של לוחמי המחלקה, שריחמו על הרועה הערבי, לא ריחמו הערבים על הל"ה והרגו אותם עד האחרון שבהם, ולאחר מכן גם התעללו בגופותיהם.
דגש חשוב בהבנת המיתוס הוא בכך שאין המדובר בניצחון, אלא בכישלון (שהביא לאחר מכן, גם אם לא באורח ישיר, לכישלון גדול יותר בנפילת גוש עציון). המיתוס נשען על הערכים שהובלטו בקרב, והדגיש את עליונותו המוסרית של הלוחם העברי מול אויביו.‏[45]

תהליך הפיכתם של הל"ה למיתוס לאומי החל ימים ספורים לאחר הקרב. ב-21 בינואר, חמישה ימים בלבד לאחר הקרב, אמר דוד בן-גוריון בנאום שנשא:

איני יודע בתולדות עמנו שיאי גבורה ותפארת נישאים מאלה שנתגלו בחייהם ובמותם של הבנים שנפלו... פרקי חייהם הקצרים והמפליאים בעבודה, בלימוד, במשחקים ובקרבות - כאילו נחצבו באגדת פלאים, בדמיון חוזים ומשוררים מני קדם. וקשה להאמין שכל אלה ילדי המציאות, חיה וקרובה וכשכאן על ידנו, בתוכנו, בימינו - חיו, השתובבו ופעלו הבנים והבנות היקרים שהכרנו אותם מראשית ילדותם ושהעפילו על מרום פסגת הגבורה של אדם עלי אדמות. מה קדושה האדמה שרגלי לוחמי ישראל אלה דרכו עליה!‏[49]


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הנה מוטלות גופותינו

גורם משמעותי מאד ביצירת המיתוס היה שירו של חיים גורי, "הנה מוטלות גופותינו". דני מס היה חברו של גורי בקורס מ"מים שעברו יחד בג'וערה, וכמה מן הנופלים שהיו חניכיו. גורי היה בחו"ל בזמן הקרב, בשליחות ה"הגנה". כאשר הגיעה אליו השמועה על הקרב כתב את השיר בתוך שעות אחדות.

השיר מוקדש "לדני ולחבריו"‏[50] ונאמר כולו כביכול מפיהם של אנשי הל"ה לאחר מותם, מוטיב ידוע בשירה האירופית אך כמעט ולא מוכר בשירה העברית.‏[46] גורי תיאר את הקרב באופן מדויק, למרות שלא ידע דבר על פרטיו:

Cquote2.svg

...לֹא בָּגַדְנוּ. רְאֵה, נִשְׁקנוּ צָמוּד וּמְרוּקָן כַּדּוּרִים, אַשְׁפָּתֵנוּ רֵיקָה.
הוּא זוֹכֵר מִלּוֹתֵינוּ עַד תּוׁם. עוֹד קָנָיו לוׂהֲטִים
וְדָּמֵנוּ מֻתָּז בַּשְבִילִים שַׁעַל - שַׁעַל.
עָשִֹינוּ כְּכֹל שֶׁנוּכַל, עַד נָפַל הָאַחֲרוֹן וְלֹא קָם...

Cquote3.svg

לגורי הייתה ברורה הנאמנות של לוחמי הל"ה לעקרונות הפלמ"ח, לנכונותם למסור את חייהם למען המולדת, וכך יכול היה לתאר בנאמנות את רגעיהם האחרונים, מבלי שידע עליהם דבר. הנופלים, כביכול, עדיין חיים, וממשיכים להשתייך למסדר הלוחמים גם אחרי נפילתם. הם נהרגו כקולקטיב, ומקומם חי ונושם בתוך הקולקטיב הכללי, ובכך הם מסייעים להגדיר את זהותם של החיים:

Cquote2.svg

עוֹד נשׁוּב, נִפָּגֵשׁ, נַחֲזֹר כִּפְרָחִים אֲדֻּמִים.
תַּכִּירוּנוּ מִיָּד, זוֹ "מַחְלֶקֶת הָהָר" הַאִלֶּמֶת... ‏[51]

Cquote3.svg

טוהר הנשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים שלאחר הקרב נפוץ הסיפור שלפיו פגשו הלוחמים בדרכם רועה ערבי זקן, והתלבטו אם להרוג אותו, כדי שלא יזעיק את הכפריים. לאחר שהחליטו לשחרר אותו, הרועה הזקן הודיע לאנשי הכפרים בסביבה על מעבר המחלקה בשטחם. לסיפור אין ביסוס עובדתי, אולם הוא היווה במשך שנים דוגמה למוסריות וטוהר הנשק של הלוחמים הישראלים.

הוויכוח על פרשת הל"ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השנים התפתח ויכוח סביב פרשת הל"ה. היסטוריונים העלו שאלות שונות: האם היה בכלל צורך בשליחת המחלקה; האם התוואי שנבחר היה נכון; ועוד.

  • האם היה צורך בשליחת מחלקת הל"ה? על פי אורי מילשטיין, מטרתה של המחלקה הייתה העברת חומרי רפואה, ובעיקר פלזמה, אל הגוש, כדי להציל את פצועי קרב ג' שבט. זו הייתה הקריאה הדחופה העיקרית שנשלחה על ידי מפקד הגוש, עוזי נרקיס. ואולם, כבר ביום שלמחרת הקרב פינו הבריטים את הפצועים לירושלים באמבולנסים, ולפיכך לא היה צורך ביציאת המחלקה.‏[52] ואולם, יוחנן בן-יעקב טוען כי על פי פקודת המבצע שניתנה לדני מס המטרה הייתה תגבור הגוש בלוחמים. לפיכך, היה צורך משמעותי בל"ה גם לאחר פינוי הפצועים לירושלים.‏[53]
  • האם המסלול שנבחר היה המסלול הנכון? אורי מילשטיין מביא טענות של כמה עדים, ובהם אריה טפר, שהיה ממפקדי הגוש (ומי שהוביל את התקפת הנגד שהכריעה את קרב ג' שבט), המותחים ביקורת חריפה על המסלול שבו צעדו הל"ה. הדעה המקובלת, על פיה הדרך מהר טוב לכפר עציון הייתה מוכרת לסיירי הפלמ"ח מניווטים קודמים אינה נכונה, וכי מסעות הפלמ"ח לא עברו בדרך זו ומכל מקום לא עברו דרומה מבית נטיף. לדברי המקורות אותם מביא מילשטיין, הציר שבו הלכו הל"ה היה הגרוע ביותר: הדרך לא הייתה מוכרת לסיירים, ועברה ליד בסיס אימונים (בצוריף) של האויב. היו צירים קצרים, נוחים ומוכרים יותר: מרמת רחל, ליד מנזר מר אליאס, ודרומה במקביל לכביש הראשי (כביש 60), עד "משק כהן" (מצפון לנווה דניאל); אורכה של דרך זו הוא 9 קילומטרים בלבד. אפשרות אחרת הייתה לצאת מקרית ענבים, דרך הרכס עליו נמצא היום קיבוץ צובה, נחל שורק, נחל קטלב, ואדי פוכין, ומשם עלייה אל משק כהן והגעה אל הגוש. יתרונה של דרך זו הוא בכך שאנשי המחלקה היו יכולים לצאת ישירות מהבסיס בקרית ענבים בלי לאבד זמן בנסיעה להרטוב, ובכך שאורכה 17 ק"מ. ניתן היה לעשות מסלול דומה גם מהרטוב.‏[54]
בן יעקב דוחה ביקורת זו. לטענתו, בחירת המסלול הייתה נכונה מבחינה טופוגרפית: המסלול המוצע על ידי מילשטיין מקרית ענבים הוא מסלול קשה להליכה, המחייב עלייה וירידה מרכסים בתוואי תלול מאד, ובהפרשי גובה של עשרות מטרים. דרך כזו מנוגדת להיגיון הטופוגרפי והייתה מעייפת מאד את הלוחמים. הדרך שנבחרה עברה בואדי זנוח (כיום, 2015, עובר בו כביש 3855), וכך מנעה התגלות על קו רקיע ואיפשרה הליכה נוחה ומהירה. העלייה לגוש עציון תוכננה דרך ואדי ג'דור, שגם הוא נוח להליכה יחסית.‏[55].
  • האם מסעם של הל"ה היה ניתן לביצוע? כאמור, אורכו של המסלול המתוכנן היה 26 קילומטרים. אנשי הפלמ"ח והחי"ש היו רגילים למסעות באורך כזה,‏[56] אך מילשטיין טוען חד משמעית שהל"ה לא היו יכולים לעמוד בכך באותו עיתוי, בשל עייפותם הרבה. להגדרתו, ניתן היה לחלק את אנשי המחלקה לשלוש קבוצות: אנשי החי"ש, שהיו רעננים יחסית; קבוצת "העייפים מאד" וקבוצת "המתמוטטים מעייפות". לדבריו, "כמה וכמה החלטות מוטעות היו בפרשת הל"ה, אך להחלטה לשלוח את למסע את האנשים המתמוטטים מעייפות אי-אפשר למצוא הצדקה כלשהי."[57] אנשי צבא וחוקרים אחרים דוחים את דבריו. מאיר פעיל טוען כי "הפלמ"ח עשה, אפילו בתש"ח, מסעות לילה בטווחים כאלה, ולא הייתה שום בעיה להגיע." עוזי נרקיס טוען כי עקרון הדבקות במטרה הוא זה שהנחה את אנשי הל"ה, ועקרון זה הוא שהיה מאפשר למחלקת הל"ה לעשות את המסע כולו.‏[58] גם בן יעקב סבור שהדבקות במשימה הייתה מאפשרת לל"ה להשלים את המסע. על פי עדויות שמביא בן יוחנן, דני מס היה מודע לאפשרות שיתגלו על ידי ערבים לקראת סוף המסלול, עם שחר, אך הניח שבשלב זה כבר יהיו קרובים לגוש עציון ויוכלו להגיע.‏[59]
  • האם הל"ה יצאו מאוחר מדי למשימתם? כמה וכמה מחוקרי פרשת הל"ה סבורים שיציאתם המאוחרת של הל"ה מהרטוב הייתה גורלית והיא זו שהביאה לאסון. העדות המרכזית בנושא היא זו של רפאל ארויה (או בן ארויה, או בן הרויא), מא"ז הרטוב. כאמור לעיל, הל"ה היו אמורים לצאת מהרטוב בשעה 19:00, ואולם התעכבו מאד ויצאו רק בשעה 23:00. אוריה הפציר בדני מס שלא לצאת, וביקש ממנו לדחות את היציאה ללילה הבא. הוא אף טען שבהיותו המפקד הצבאי במקום יש לו הסמכות לפקוד על דני מס לשנות את תכניתו. לדבריו, דני מס ענה שקיבל פקודה להגיע לגוש עציון באותו לילה, "ויהי מה".‏[60] מאיר פעיל סבור שזו הייתה הסיבה לכישלון הל"ה.‏[58] בן יעקב סבור, לעומת זאת, שהל"ה היו יכולים להגיע בשעה 6:00 או 7:00 בבוקר לגוש עציון, למרות האיחור, ולכל היותר לא היו מבצעים את הפעולה שהוטלה עליהם לאותו לילה, פיצוץ מעבירי מים על כביש חברון-ירושלים.‏[61]

עד היום יש ויכוח בין ההיסטוריונים הצבאיים על פרשת מחלקת הל"ה בעיקר בנקודות האלה:

  • האם בכלל היה צורך לשלוח יחידה כל כך גדולה עם ציוד רפואי לטפל בפצועי ה - 14 בינואר. הסתבר שהבריטים העבירו את הפצועים לירושלים כבר בבוקר ה-15 בינואר 1948. כבר אז הגיעו מפקדים בכירים בהגנה למסקנה כי לשלוח יחידה כל כך גדולה היה משגה. מוטב היה לשלוח יחידה קטנה של לוחמים מנוסים עם חמרי רפואה, שהיה להם סיכוי יותר טוב להגיע בלילה אחד בלי להתקל בערבים.
  • מבחינה של אורך מסלול והפרשי גובה - היו כבר יחידות בפלמ"ח שעשו מסעות לילה בטווחים כאלה אבל בזמן ארוך יותר מזה שניתן למחלקת הל"ה. האיחור ביציאת היחידה היה בעוכריה. לא היה לה סיכוי להגיע לגוש עציון לפני עלות השחר.
  • היו שמועות שהבריטים ידעו על יציאת היחידה והודיעו זאת לערבים. עד היום אין כל הוכחות על כך.

ההיסטוריון מאיר פעיל סובר כי "הל"ה הוא סיפור של כישלון שכמו במקרים רבים בהיסטוריה הצבאית, העם או הציבור שזה קורה לו, הופך אותו למיתוס, בכך שהוא מדגיש את הגבורה. כלומר, הגבורה מחפה על הכישלון. זו דרך נורמלית להתמודד נפשית עם אסון..."

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לל"ה ליד קיבוץ נתיב הל"ה (2003)

ספינת מעפילים שיצאה מאיטליה בסוף ינואר 1948 נקראה "הל"ה" או "ל"ה גיבורי גוש עציון".

מבצע דני לשחרור לוד ורמלה, נקרא על שם דני מס מפקד המחלקה.

על שם ל"ה הנופלים של מחלקת ההר נקרא הקיבוץ נתיב הל"ה. הקיבוץ הוקם בידי משוחררי פלמ"ח בשנת 1949, על אדמות הכפר הנטוש בית נטיף בעמק האלה (כביש 375), בסמוך למסלול האחרון שעשתה מחלקת ההר. בקיבוץ נמצאת אנדרטה לל"ה בתכנונו של האדריכל פינקרפלד, שנחנכה ב-1955.

ב-2003 הוקמה באותו מקום אנדרטה גדולה מעשה ידיו של הפסל יוסי בראל. ליד האנדרטה יש מתקן המספר את פרשת הל"ה בעברית ובאנגלית.

על כביש 367 בסמוך למחסום מג"ב נמצאת נקודת תצפית מול גבעת הקרב ובה לוח הסבר ועמדת מסבירן על הל"ה.

המשורר חיים גורי שהכיר אישית את דני מס, שמע על נפילת הל"ה בעת שהיה בשליחות בבודפשט במפעל "הבריחה" - העברת פליטי שואה יהודים לארץ ישראל. הוא ראה את הידיעה בשבועון טיים שבו הייתה גם תמונה של גופות הלוחמים המושחתות. בסערת רגשות הוא כתב באותו לילה את השיר "הנה מוטלות גופותינו"‏[62], שהפך לאחד משירי ההנצחה המוכרים בישראל, ומעלה על נס את התפיסה המקדשת את הקרבת החיים למען הכלל.

יורם טהרלב כתב את השיר "אגדת הל"ה" שהולחן על ידי יוסף הדר ובוצע במקור על ידי צמד העמרנים.

בסמוך ל-ה' בשבט מדי שנה (תאריך ליל הקרב ב- 1948) צועדים אלפי בני נוער מהרטוב לגבעת הקרב בעקבות מחלקת ההר. במהלך הצעדה חווים המשתתפים את סיפורם האישי של הלוחמים ולומדים את ערכי המסירות והנתינה של ימי הקמת המדינה .

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי רשימת הנופלים, ראו להלן.
  2. ^ יהושע פורת ויעקב שביט (עורכים): ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך תשיעי: המאנדאט והבית הלאומי (1917 - 1948), עמ' 85.
  3. ^ נתנאל לורך: קורות מלחמת העצמאות, מהדורת 1989, עמ' 94 - 95.
  4. ^ יהושע בן אריה (עורך):ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך עשירי: מלחמת העצמאות. עמ' 174 - 175.
  5. ^ תולדות מלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, מהדורת 1967, עמ' 65 - 67.
  6. ^ בן יעקב, עמ' 26.
  7. ^ על עמדת המשטרה מול היהודים ראו: משה ארנוולד ונרי אראליף בריטים שסייעו ליהודי ירושלים במלחמת העצמאות, בתוך: ניר מן (עורך): משטרת ארץ ישראל - עיונים בתולדות המשטרה בתקופת המנדט הבריטי, עלי זית וחרב, סוגיות בתולדות הביטחון של היישוב היהודי ומדינת ישראל, כרך י"ב, עמ' 191 - 196.
  8. ^ בן יעקב, עמ' 14 - 15.
  9. ^ בן יעקב, עמ' 34.
  10. ^ בן יעקב, עמ' 21 - 25.
  11. ^ בן יעקב, עמ' 30 - 31.
  12. ^ בן יעקב, עמ' 32 - 34.
  13. ^ בן יעקב, עמ' 37 - 46.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 קרב הל"ה באתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון.
  15. ^ מילשטיין, עמ' 9 - 10.
  16. ^ מילשטיין, עמ' 10 - 11; בן יעקב, עמ' 53.
  17. ^ בן יעקב, עמ' 56 - 58.
  18. ^ בן יעקב, עמ' 57 - 58.
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 לקראת היציאה השנייה באתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון.
  20. ^ מילשטיין, עמ' 15; בן יעקב, עמ' 55 - 56.
  21. ^ בן יעקב, עמ' 62 - 63; מילשטיין, עמ' 15.
  22. ^ היציאה הראשונה באתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון; מילשטיין, עמ' 15 - 17; בן יעקב, עמ' 64 - 65.
  23. ^ מילשטיין, עמ' 17.
  24. ^ בן יעקב, עמ' 67.
  25. ^ בן יעקב, עמ' 67, הערה 87.
  26. ^ 31°44′12.6″N 34°59′20.2″E / 31.736833°N 34.988944°E / 31.736833; 34.988944
  27. ^ על רפאל בן ארויה ראו כאן.
  28. ^ המסע ממנו לא שבו באתר ההנצחה והמורשת של כפר עציון.
  29. ^ בן יעקב, עמ' 78.
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 המחלקה מתגלה באתר ההנצחה והמורשת של כפר עציון.
  31. ^ מחלקת ההר (הל"ה) וטוהר הנשק בבלוג של גילי חסקין.
  32. ^ שמעון כהן, ‏פרשת הל"ה - "מיתוס הזקן הערבי אינו נכון", באתר ערוץ 7, 17.1.2010
  33. ^ 31°40′24.0″N 35°02′47.8″E / 31.673333°N 35.046611°E / 31.673333; 35.046611. על פי אתר עמוד ענן.
  34. ^ 31°41′45″N 35°04′04.2″E / 31.69583°N 35.067833°E / 31.69583; 35.067833
  35. ^ 31°40′53.7″N 35°03′26.3″E / 31.681583°N 35.057306°E / 31.681583; 35.057306
  36. ^ 31°40′49.6″N 35°03′22.6″E / 31.680444°N 35.056278°E / 31.680444; 35.056278
  37. ^ אנדה עמיר, עמ' ל"ט - מ'.
  38. ^ 38.0 38.1 אותות מבשרים סערה באתר עמותת בני גוש עציון.
  39. ^ 39.0 39.1 איסוף הגוויות באתר עמותת בני גוש עציון.
  40. ^ הבאתם לקבורה, באתר עמותת בני גוש עציון.
  41. ^ גבורי ישראל שנהרגו הובאו לקברות בהר הרצל, דבר, 18 בנובמבר 1949; א. תלמי, פרשת חיפוש הגופות, דבר, 18 בנובמבר 1949; ב-228 ארונות מובלים חללי ירושלים למנוחת נצחים בהר-הרצל, מעריב, 17 בנובמבר 1949; חודש ימים נמשך ליקוט עצמות הקדושים, מעריב, 17 בנובמבר 1949 המשך; "בזכותם אנו חיים בירושלים" (שיחה עם הרב הצבאי הראשי סגן-האלוף ש. גורונצ'יק), מעריב, 17 בנובמבר 1949; א. ירושלמי, מסע האבל של 228 ארונות, מעריב, 20 בנובמבר 1949
  42. ^ שמות הל"ה על פי יוחנן בן-יעקב, מחלקת ההר, עמ' 150. השיוך היחידתי על פי שורת הנופלים באתר הפלמ"ח, ואתר גדוד מוריה.
  43. ^ על פי שורת הנופלים באתר הפלמ"ח, שירת הרשקוביץ בחי"ש. על פי אתר גדוד מוריה, שירת הרשקוביץ בפלמ"ח, וכך גם באתר נזכור.
  44. ^ יצחק דיש, ליל הגורל הנורא, חרות, 21 במאי 1965‏; שמחה רז, "איש צדיק היה", עמ' 111 - 117; הגורל באתר עמותת בני גוש עציון;
  45. ^ 45.0 45.1 עוז אלמוג: הצבר - דיוקן. עמ' 207 - 208.
  46. ^ 46.0 46.1 46.2 אניטה שפיראקולה של "מחלקת ההר האילמת", באתר הארץ, 10.05.2011
  47. ^ 47.0 47.1 מתי מגד, יומו האחרון של דני, עמ' י"ח - י"ט.
  48. ^ אנדה עמיר-פינקרפלד: ל"ה אשר נפלו בהרי חברון בחושם לעזרת גוש עציון, עמ' 6.
  49. ^ מובא אצל עוז אלמוג, "הצבר - דיוקן", עמ' 207. התאריך אותו נוקב אלמוג, 2 בינואר, הוא בלתי אפשרי, מכיוון שהקרב התחולל רק ב16 בינואר. על פי אלמוג הדברים נאמרו בפקודת יום של הפלמ"ח. התאריך המוזכר כאן הוא על פי יוחנן בן יעקב, עמ' 114.
  50. ^ מילות השיר באתר שירשת.
  51. ^ מרדכי בר-און, אנשי העורף, אנשי החזית: דימויי העורף בקרב לוחמים בתש"ח, "ישראל" 4, 2003.
  52. ^ מילשטיין, עמ' 9 - 10. מובא גם אצל אנדה פינקרפלד, עמ' ד'.
  53. ^ בן יעקב, עמ' 54 - 55.
  54. ^ מילשטיין, עמ' 17 - 19.
  55. ^ בן יעקב, עמ' 68 - 69
  56. ^ בן יעקב, עמ' 70.
  57. ^ מילשטיין, עמ' 22.
  58. ^ 58.0 58.1 אנדה פינקרפלד, עמ' ה'.
  59. ^ בן יעקב, עמ' 70 - 71.
  60. ^ מילשטיין, עמ' 23; בן יעקב, עמ' 70.
  61. ^ בן יעקב, עמ' 71.
  62. ^ הנה מוטלות גופותינו, חיים גורי, באתר סנונית.