מטאו ריצ'י

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פורטרט של מטאו ריצ'י, צויר על ידי האח עמנואל פרירה (נולד כיו ון-חווי) ב-1610, שנת חייו האחרונה של ריצ'י

מַטֶאוֹ רִיצִ'יאיטלקית: Matteo Ricci, בסינית 利瑪竇 - בפין-יין: Lì mǎ dòu לי מא-דו; ‏ 6 באוקטובר 1552, מצ'רטה, מדינת האפיפיור11 במאי 1610 בייג'ינג סין)‏[1] היה מיסיונר ישועי ממוצא איטלקי.

ריצ'י נחשב כמי שהביא בתקופת שושלת מינג את הנצרות הקתולית המודרנית לסין, ארץ שהייתה עד לתקופתו סגורה בפני זרים, ובה חי ב-30 השנים האחרונות לחייו. הקהילייה הנוצרית שיסד הייתה הגדולה ביותר ששרדה את המהפכה התרבותית. במקביל לעבודתו כמיסיונר היה ריצ'י המתרגם הראשון של כתבי קונפוציוס ללטינית, הלינגווה פרנקה של המדע בתקופתו.

חייו עד המסע לסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריצ'י נולד כבן הבכור למשפחת אצולה בעיר מצ'רטה שבמחוז מארקה שבמרכז איטליה (אז חלק ממדינת האפיפיור). אביו, ג'ובאני בטיסטה ריצ'י, רוקח במקצועו, עסק בעיקר בפעילות ציבורית וכיהן זמן מה כמושל העיר. מטאו ריצ'י למד בבית הספר שהישועים פתחו במצ'רטה. בגיל 16 עבר ללמוד משפטים ברומא, אך נמשך לחיי הישועים וב-15 באוגוסט 1571, למרות התנגדותו הנמרצת של אביו, הצטרף כחבר למסדר.

מסדר הישועים, שקיבל את אישורו הרשמי של האפיפיור ב-1540 בבולה האפיפיורית "מסדר צבא הכנסייה", כבר היה מפורסם בשל הצלחותיו המיסיונריות, והצטיין הן במחקר מדעי והן במשלוח מיסיונרים למקומות רחוקים. ריצ'י החליט להצטיין בשני התחומים. תחילה, במקביל ללימודי הדת ב"קולגיום רומאנום" (כיום האוניברסיטה הגרגוריאנית), המוסד האקדמי הראשי של הישועים ברומא, למד ריצ'י מתמטיקה, קוסמולוגיה ואסטרונומיה בהשגחתו של המתמטיקאי הישועי הנודע כריסטופר קלאוויוס. ב-1577 ביקש ריצ'י להישלח למיסיון באסיה.

קתדרלת בוֹ‏ם זֶ‏'זוּ‏ז בגואה

במאי של אותה שנה הפליג ריצ'י לפורטוגל, ובזמן שהמתין לספינה למד זמן קצר באוניברסיטת קוימברה. ב-24 במרץ 1578 הפליג ריצ'י מליסבון יחד עם קבוצה של שנים עשר מיסיונרים שעשו דרכם להודו, בהם היו רודולפו אקוואוויווה (אחיינו של ראש מסדר הישועים לעתיד וכיום קדוש נוצרי) ומיקלה רוג'רי (Michele Ruggieri ‏ 1543-1607), שעתיד היה למלא את תפקיד החלוץ בהקמת המיסיון בסין. ריצ'י הגיע לגואה שבהודו, מרכז השלטון הפורטוגזי במזרח הרחוק, ב-13 בספטמבר של אותה שנה. בגואה המשיך ריצ'י את לימודי ההסמכה לכמורה. בשל בעיות בריאות נשלח ריצ'י לקוצ'ין שבדרום הודו ושם הוסמך ככומר ב-1580.

באפריל 1582, עם חזרתו לגואה, קיבל ריצ'י הוראות להפליג לסין. האב אלסנדרו ואליניאנו (Alessandro Valignano) שהיה החונך של ריצ'י בלימודיו ברומא, ושמאוגוסט 1573 היה אחראי על כל המיסיונים של הישועים במזרח הרחוק, זימן את ריצ'י ואת חברו לספסל הלימודים – מיקלה רוג'רי למקאו. ריצ'י הגיע למקאו ב-7 באוגוסט 1582.

ניסיונות הנצרות לחדור לסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

האב אלסנדרו ואליניאנו

מיסיונרים נוצרים הגיעו לסין כבר במאה ה-5 כשהנסטוריאנים, שכנסייתם נחשבה כנצרות, נדחקו למרכז אסיה ופעולת המיסיון שלהם הגיעה בסופו של דבר לבירת סין. המנזרים הראשונים נוסדו ב-635, אך בסוף שושלת טאנג (618-907) הורחקה הקהילה הנסטוריאנית מסין.

ניסיון נוסף לייבא את הנצרות לסין נעשה בימי הקיסר משושלת יואן, קובלאי חאן. האפיפיור, שקיבל באמצעות מרקו פולו בקשה מקובלאי חאן לשלוח 100 מלומדים נוצריים, שלח תחילה נזיר פרנציסקני ב-1294, וב-1342 נשלחו 32 מיסיונרים לסין, אלא שתוך פחות מ-25 שנה אסרה שושלת מינג, שירשה את שושלת יואן, על כניסת זרים לסין והנצרות נעלמה מסין בפעם השנייה.

הישועים ראו באוכלוסייה הענקית של סין כר נרחב להתנצרות, ועשו ניסיונות חוזרים ונשנים להיכנס למדינה. המיסיונר פרנסיסקו חאווייר היה הראשון שניסה לקבל אישור להיכנס לסין ובסופו של דבר מת ב-2 בדצמבר 1552 באי הסיני שאנגצ'ואן, 14 קילומטר מהחוף הדרומי של סין, בעודו ממתין לאישור המיוחל. הישועי מלכיור נונייז בארטו (Melchior Nuñez Barreto) היה הראשון שהורשה להיכנס לסין לתקופה קצרה (1555) ואחריו הורשו נזירים דומיניקנים, אוגוסטינים ופרנציסקנים לשהות בסין זמן קצר בטרם גורשו.

האב ואליניאנו, האחראי על כל המיסיונים של הישועים במזרח הרחוק, היה הראשון שהבין את סיבת הכישלונות הקודמים. הניסיונות הקודמים נעשו בצורה בלתי מתוכננת, כשהמיסיונרים, שלא הוכנו כראוי, ניסו לכפות מנהגים מערביים ואת השפה הלטינית בפולחן הדתי. ואליניאנו החליט שיש לבצע סינון קפדני של האנשים אותם ישלח לסין, ולהכין אותם היטב למשימה על ידי הכרות מעמיקה עם התרבות הסינית ולימוד השפה הסינית. כבסיס יציאה נבחרה מקאו, המושבה הפורטוגזית שהוקמה ב-1557 על חצי אי בחופה המזרחי של סין. מקאו הייתה מושבה משגשגת וסינים רבים חיפשו בה עבודה. הישועים הקימו מיסיון במקאו כבר ב-1571, אם כי עיקר פעילותו הייתה דווקא ביפן.

ראשית זימן ואליניאנו למקאו את האב רוג'רי, שהגיע לשם ביולי 1579. המשימה הראשונה שהוטלה על רוג'רי הייתה לימוד מנדרינית, ניב השפה הסינית שבו דברו הפקידים והמשכילים בכל רחבי האימפריה של סין. למרות שהתקדמותו בקליטת השפה הייתה איטית, היא הספיקה כדי ליצור תקשורת עם פקידי הממשל הסינים במהלך שני מסעות קצרים לסין (1581-1580), ולקבל מהם שיתוף פעולה בלתי צפוי. לאחר מאמצים אישר מושל המחוזות גואנגדונג וגואנגסי, גְווֹ יִינְגפּינְג, לרוג'רי להיכנס לסין עם האב ריצ'י ולהתגורר באופן קבוע בבית בסמוך למגורי המשנה למלך בג'אוצ'ינג, אז עיר הבירה האדמיניסטרטיבית של גואנגדונג. השניים הגיעו לג'אוצ'ינג דרך גואנגג'ואו, בירת גואנגדונג כיום, ב-10 בספטמבר 1583.

סין – השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'אוצ'ינג (1583–1589)[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוג'רי וריצ'י הגיעו לג'אוצ'ינג על פי הזמנת המושל המקומי, וָאנְג פָּאן, ששמע מרוג'רי בביקורו הקודם על כישוריו של ריצ'י כמתמטיקאי וככרטוגרף. השניים הגיעו כשהם מגולחים למשעי ומגולחי ראש ולבושים כנזירים בודהיסטים. בעזרת המושל הם רכשו חלקת קרקע שעליה נבנה בית קטן ובו קפלה. מלוחיות שנמצאו אחר כך במקום, ברור שהסינים חשבו את המיסיונרים לבודהיסטים, ורוג'רי וריצ'י רק חיזקו אשליה זו, שכן מטרתם הייתה להפיץ את הדוקטרינה הנוצרית בהיחבא. כשנשאלו על ידי סינים מה מטרת בואם לסין ענו שהם "אנשים דתיים שעזבו את ארצם במערב הרחוק לאחר ששמעו על הממשל הטוב הנודע של סין, מקום בו היו רוצים להישאר עד מותם, כשהם משרתים את האל, המושל בשמים".

מפת העולם של ריצ'י, הגרסה שצוירה בשנת 1600
העתק יפני משנת 1604 של מפת העולם משנת 1602. המפה הוכנה על ידי מטאו ריצ'י עבור קיסר סין ואן-לי. שמות אתרים באירופה, המזרח התיכון ואמריקה נכתבו בקאטאקאנה - אחת מארבע מערכות הכתיבה היפניות.

השניים היו צריכים להתגבר על האמונה המוצקה של הסינים בעליונותם התרבותית והמדעית על כל העמים הזרים שנחשבו על ידי הסינים כברבריים. הם עשו זאת באמצעות פניה לרגש הסקרנות של הסינים כשהם מראים למבקרים המלומדים בביתם חפצים שהביאו מאירופה. החפצים כללו שעונים בגדלים שונים, מכשירים מוזיקליים, מתמטיים ואסטרונומיים, מנסרות שהראו את צבעי הקשת, ציורי שמן, ספרים שהראו באמצעות שרטוטים עבודות ארכיטקטוניות מאירופה וציורים ומפות של ערי המערב. מבלי לומר זאת בצורה מפורשת הם הראו לסינים המשכילים כי אולי בכל זאת יש מה ללמוד מזרים אלו. השמועה על השניים התפשטה ורבים באו לבקרם ולהתעניין במקומות מהם באו ולשמוע על המלומדים בארצם.

אחד החפצים שמשך במיוחד את תשומת לבם של הסינים הייתה מפת העולם. לסינים הייתה כבר מפת עולם ששורטטה כפי שהסינים ראו את העולם, כך שסין תופסת את רוב המפה ושאר העולם "הברברי" תופס חלק מזערי. המלומדים הסיניים מחו בתחילה על החלק הקטן שהוקצה לסין במפת העולם, אבל לאחר שיחות עם ריצ'י בהן הסביר כיצד נבנתה וכיצד הקפידו הקרטוגרפים שבמערב לשרטט כל מדינה בגודלה היחסי ובמקומה המדויק, הודו חלקם שייתכן שמפת העולם שלו מדויקת יותר. אז נתבקש ריצ'י להכין את מפת העולם מחדש, כששמות המקומות ותיאורם בסינית. ריצ'י השלים את "המפה הגדולה של עשרת אלפים המדינות" ב-1584, ובה הקפיד לשרטט את מקומה המרכזי של סין. מושל ג'אוצ'ינג, שאהב את התוצאה הסופית, הדפיס אותה בכמה עותקים וחילק אותם כמתנה למכריו. ריצ'י שיכלל את המפה בהמשך דרכו בסין והוציא כמה מהדורות, כשהוא נעזר בגאוגרפים סיניים. יצירת המפה השתלבה עם מטרתו הנסתרת של ריצ'י - לשכנע את הסינים לשמוע על הדת הנוצרית. היה ברור לו, כי כל עוד הסינים מאמינים בעליונותם המדעית והתרבותית המוחלטת על פני שאר העולם, הם לא יהיו פתוחים לקבל מרות של דת שמקורה מחוץ לסין. החל מהרגע שסינים משכילים שבאו איתם במגע החלו להסכין לעובדה שיש לריצ'י ורוג'רי ידע חדש, החלו השניים לדבר גם על מנהגי הנצרות בארצות מוצאם כשהם משווים את התאולוגיה הנוצרית להגיון טבעי ולתורה של המלומדים הסינים הקדומים. השוואת האמונה באל עליון וחוקי המוסר הנוצריים למנהגים ולמסורות העתיקים של המקומיים, ולעתים השילוב ביניהם, הייתה שיטה שהישועים דגלו בה, והיא התבררה בסופו של דבר כדרך המוצלחת ביותר מבחינתם. אף שרוג'רי וריצ'י הסכימו ביניהם כי על מנת לשכנע את הסינים בצדקת הנצרות יש להראות כיצד האמונות הסיניות המסורתיות מתמזגות עם התאולוגיה הנוצרית, התפתחו ביניהם חילוקי דעות לגבי הדרך הנכונה. ריצ'י, שהעדיף את חברת המשכילים הסינים, דגל בשילוב עם הקונפוציאניזם, בעוד שרוג'רי, שהתערה בחברתם של פשוטי העם, דגל במסורות הנפוצות יותר של בודהיזם וטאואיזם.

ב-1584 השלים רוג'רי כתיבת קטכיזם (מדריך להלכות ולתפילות של הדת הנוצרית) בסינית, שאותו נהגו רוג'רי וריצ'י לחלק לידידיהם כמתנה. רוג'רי וריצ'י החליטו שהכינוי הנכון ביותר בסינית למושג האלהים בנצרות הוא "טְייֵנְג'וּ" (tianzhu - שליט השמים), לאחר ששמעו אחד מתלמידיהם מתייחס כך לציור של ישו. מטרתם הסופית הייתה להגיע אל קיסר סין. על פי הניסיון באירופה, הדרך המהירה ביותר לנצר אומה הייתה לשכנע את העומד בראשה להתנצר.

במקביל המשיכו השניים להעמיק את ידיעותיהם בסינית, בייחוד בלימוד הספרים הקלסיים. במסגרת לימודיו החל ריצ'י לתרגם ללטינית את "ארבעת הספרים" (四書 – שי שוּ) המשמשים כבסיס לקונפוציאניזם, התרגום הראשון של הקלסיקה הסינית לשפה אירופית. ריצ'י הוא שבחר לכנות את הפילוסוף הסיני קוֹנְג-פוּ דְזְה בשם הלטיני בו הוא מוכר כיום במערב - קונפוציוס. בנוסף פיתח ריצ'י את השיטה הראשונה לתעתיק סינית לאלפבית לטיני, שיטה בה נעשה שימוש במילונים והלקסיקונים הראשונים שהוכנו למיסיונרים שנשלחו לסין.

בנובמבר 1588 שלח ואליניאנו את רוג'רי בחזרה לרומא, במטרה לגייס את תמיכת האפיפיור במיסיונים של הישועים, והוא מת שם ב-1607 מבלי שהצליח להיפגש עם האפיפיור. במקומו של רוג'רי נשלח לג'אוצ'ינג אנטוניו דה אלמידה (Antonio de Almeida), שהיה עדיין מתלמד, ולכן נפל בחלקו של ריצ'י הכבוד והנטל של הקמת הכנסייה הקתולית בסין.

שאוגואן (1589–1595)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1589 הורה המושל החדש של המחוזות גואנגדונג וגואנגסי, לְיוֹ גִ'יוֶן (劉繼文 - Liu Jiwen), לריצ'י ולדה אלמידה לעזוב את ג'אוצ'ינג.‏[2] עם זאת הצליח ריצ'י לקבל מהמושל אישור להתיישב בעיר שאוגואן שבצפון גואנגדונג. הצמד עזב את ג'אוצי'נג ב-15 באוגוסט של אותה שנה, ולאחר שהות קצרה במנזר נָאנְחְווָה (南華寺) הבודהיסטי שבקרבת שאוגואן, הגיעו ב-26 באוגוסט לעיר. בשאוגואן רכש ריצ'י חלקת אדמה ובנה עליה בית וכנסייה קטנה. מחליפו של רוג'רי, דה אלמידה, לא החזיק מעמד, וב-17 באוקטובר 1591 מת ממלריה.

כמו בג'אוצ'ינג יצר ריצ'י קשרים עם הפקידים ועם המשכילים בעיר. אחד מהמלומדים, צ'וּ' ז'וּקְווֵי (瞿汝夔 - Qu Rukui. קיימת גם גרסה ששמו צ'וּ טָאיסוּ), ששמע שמועה כי הישועים עוסקים באלכימיה ביקש כמקובל בסין את הדרכתו של ריצ'י. צ'וּ', במקור ממשפחת אצילים מהעיר צ'אנגשו שבמחוז ג'יאנגסו, שבה פעלו בעבר מיסיונרים ישועיים, גילה שריצ'י אינו יודע אלכימיה, אבל שהוא יכול להרחיב את ידיעותיו של צ'וּ' במתמטיקה, באסטרונומיה, במדעים נוספים ובלימודי הנצרות. צ'ו הפך נוצרי מאמין והיה מליץ יושר על ריצ'י, על הישועים ועל המדע המערבי בין מכריו המלומדים. צ'ו היה כנראה האדם שייעץ לריצ'י לשנות את לבושו, משום שמעמדם של הנזירים הבודהיסטים, שריצ'י נהג להתלבש ולהסתפר כמותם, היה נחות בהשוואה לאליטה הקונפוציאנית המשכילה. ריצ'י ביקש וקיבל מהממונים עליו אישור ללבוש את בגדיהם של הליטראטי (literati - כינוי שטבע ריצ'י עבור מעמד הפקידים המשכילים), ולגדל את זקנו ושער ראשו בהתאם למנהג הסיני. כמו כן בחר ריצ'י את התואר שֶנְפוּ (神父 אב רוחני).

בשאוגואן השלים ריצ'י את התרגום ללטינית של "ארבעת הספרים" (四書 – שי שוּ) המשמשים כבסיס לקונפוציאניזם.‏[3]

סין – התבססות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאנצ'אנג (1595–1598)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שצבר ידע ומיומנות בשפה ובתרבות הסינית החליט ריצ'י לנסות להגיע צפונה, כשהמטרה הסופית היא להגיע אל קיסר סין בבייג'ינג, שכן כאמור ריצ'י האמין שהדרך הטובה ביותר לנצר את סין היא דרך העומד בראש הקיסרות.

ב-18 באפריל 1595 יצאו מטאו ריצ'י ופמלייתו לדרך צפונה. הם חצו את הרי מלינג (梅嶺) במעבר מיי (梅關) המפריד בין מחוז גואנגדונג למחוז ג'יאנגשי, שכרו ספינה בדאיו (大庾), והפליגו במורד הנהר גאן דרך הערים גאנג'ואו (贛州) וג'יאן (吉安) לנאנצ'אנג בירת ג'יאנגשי. מנאנצ'אנג המשיכו דרך אגם פויאנג לנהר היאנגצה ודרכו הגיעו ב-31 במאי 1595 לנאנג'ינג, בירת מחוז ג'יאנגסו ובירת סין בתחילת שלטון שושלת מינג. במסע זה מת בן לווייתו של ריצ'י, ז'ואו באראדס (João Barradas), בתאונת שיט.

לריצ'י לא היה אישור לשהות בנאנג'ינג, ולכן אחרי שבועיים בלבד נאלץ לחזור לנאנצ'אנג, על מנת לקבל אישור כזה. ריצ'י הגיע לנאנצ'אנג ב-28 ביוני 1595 והתגורר בעיר במשך שלוש השנים הבאות. הוא רכש בנאנצ'אנג ידידים רבי השפעה, החל במושל מחוז ג'אנגשי, לוּ וָאנְגאי, שסיפק לריצ'י את אישור הכניסה לנאנג'ינג, דרך הגאוגרף, גָ'אנְג חְווָאן, שסייע לריצ'י בעדכון מפת העולם שלו וכלה בשני נסיכים מבית המלוכה של שושלת מינג שהתגוררו בנאנצ'אנג. לאחד הנסיכים, ג'וּ דְווֹגְיֵה, הקדיש ריצ'י את המסה הראשונה שכתב בסינית, גְ'יָאויוּאוּ לוּן (交友論 – "מסה על הידידות"), כשהוא משתמש באמרות שמקורן בתרבות המערבית.

בזמן שהותו בנאנצ'אנג החליט ריצ'י לערוך מחדש את הקטכיזם (מדריך בהלכות ובתפילות של הדת הנוצרית) בסינית שאותו כתב במקור מיקלה רוג'רי. ההבנה העמוקה יותר שרכש ריצ'י בשפה, בתרבות ובמסורת הסינית חייבו עדכון של חיבור זה. גרסה זו, שהיא אחת מעבודותיו הידועות ביותר, נקראה "טְייֵנְג'ו שְׁהיִי" (天主實錄) – "המשמעות האמיתית של שליט השמים", כלומר המשמעות האמיתית של אלוהים.

הניסיון הראשון להגיע לבייג'ינג – 1598[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחצר קיסרות שושלת מינג

ב-1598 צצה ההזדמנות הראשונה לנסות להגיע לחצר קיסר סין ואן-לי. השר האחראי על הטקסים בנאנג'ינג, וָאנְג הונְגחְווֵי, רצה לנצל את הידע המוכח של ריצ'י באסטרונומיה ובמתמטיקה על מנת לשכנע את הקיסר לעדכן את לוח השנה הסיני. על פי לוח זה התנהלו הטקסים הדתיים, ונקבעו הימים המבורכים שבהם זכו פעולות שונות למזל. ואנג הציע ללוות את ריצ'י ואת האב הישועי האיטלקי שהיה איתו, לאזרו קאטנו (Lazzaro Cattaneo), לבייג'ינג. ריצ'י קיבל את ההצעה בשמחה, וארז למסע את המכשירים המדעיים והמוזיקליים שאסף, שכללו שעונים מורכבים, קלאוויקורד, מנסרות, פסלי מדונה וקרוסיפיקסים על מנת לתיתם כשי לקיסר.

בדיעבד התברר כי נבחר מועד גרוע לנסות להגיע אל הקיסר בבייג'ינג. בשנת 1598 התנהלו הקרבות האחרונים במלחמה בת שבע השנים בין סין וקוריאה מצד אחד ויפן תחת שלטונו של טויוטומי הידיושי מצד שני. מטרתו הסופית של שליט יפן, שכוחותיו פלשו לחצי האי הקוריאני לראשונה ב-1592, הייתה לכבוש את סין, אלא שהקוריאנים גילו התנגדות עיקשת למעבר צבאו דרך מדינתם, ובסיוע צבא סין אילצו בסופו של דבר את היפנים לסגת מקוריאה. בתקופה זו היו הסינים חשדנים לגבי מטרותיהם של זרים בארצם, ולכן הורשו ריצ'י ובני לווייתו הישועים רק לעתים רחוקות לצאת מספינתם בזמן שעגנה, וגם אז רק באפריון מכוסה על מנת להבטיח שלא יוכלו לאסוף מודיעין.

בנאנג'ינג קיבל המושל, גָ'או קֶאחְווָאי, את ריצ'י ובני לווייתו בסבר פנים יפות, ארח אותם ומימן את המשך מסעם, אם כי הזהיר אותם מהקשיים בהם יתקלו בבואם לבירה. הקבוצה הפליגה במעלה התעלה הגדולה של סין והגיעה ב-7 בספטמבר 1598 לטונְגג'וֹאוּ, הנמל של בייג'ינג שבקצה הצפוני של התעלה, ובאותו היום הגיעה לבייג'ינג. ריצ'י ניצל את המסע על מנת להשלים מידע גאוגרפי על סין. כך, למשל, גילה שבייג'ינג מצויה בקו הרוחב 40, דרומית הרבה יותר מחישובים של קרטוגרפים בני זמנו ששיערו כי היא מצויה בקו הרוחב 50.

בזמן ההמתנה לקבלת אישור למפגש עם הקיסר התאכסנה החבורה במעונו של וָאנְג הונְגחְווֵי בבייג'ינג. עקב המלחמה עם יפן לא הסכימו הסריסים, שהיו אחראיים על לוחות הזמנים של הקיסר, לאפשר להם מפגש אתו. ריצ'י המתין במשך חודשיים למפגש עם הקיסר. במהלך חודשי ההמתנה הכינו ריצ'י וקאטנו מילון סינית-לטינית ‏[4] (שאבד מאז). ריצ'י נתן את עיקר הקרדיט לעבודה על המילון לאב קטאנו שהיה מוזיקאי בהשכלתו, ולכן בעל אוזן רגישה לגוונים העדינים של ההגייה הסינית.

אחרי חודשיים החל הכסף לאזול, וריצ'י החליט לחזור דרומה.

נאנג'ינג (1599–1600)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חבורת הישועים הפליגה בספינה במורד התעלה הגדולה של סין והגיעה בדצמבר 1598 ללִינְצִ'ינְג שבשאנדונג. משום שנתיבי המים היו קפואים המשיכו ריצ'י ובני לווייתו את מסעם ביבשה, ובדרך עבר ריצ'י בסוג'ואו על מנת לבקר את ידידו ותלמידו, צ'וּ' ז'וּקְווֵי. ב-6 בפברואר 1599 הגיעה החבורה לנאנג'ינג, ועל פי הזמנתו של וָאנְג הונְגחְווֵי החליט ריצ'י להישאר בנאנג'ינג. התנאים לשהותו בעיר השתפרו מאד בשל מותו של הידיושי, שליט יפן, בסוף שנת 1598 ונסיגת הכוחות היפנים מקוריאה עקב כך. מסיבה זו יכול היה ריצ'י לרכוש בית בסמוך לארמון הקיסרי בנאנג'ינג.

ריצ'י שהה בנאנג'ינג שנתיים. בשנים אלו הוא התוודע והתחבר לפקידי הממשל כדוגמת מפקד העיר, שרים בממשלת העיר, ולחשובי המשכילים בעיר. בין האנשים שהכיר היה שׂוּ גוָאנְגְצִ'י (徐光啟 ‏ 1562-1633), שעבר בנאנג'ינג בדרכו לבחינות האזורית, והפך לתומך הגדול ביותר בריצ'י ועתיד להתכנות אחד מ"שלושת עמודי התווך של הכנסייה בסין". על פי יומניו, הוזמן ריצ'י למסיבות רבות ובהן הרשים בידיעותיו במתמטיקה ובאסטרונומיה והפגין את כושר הזיכרון המופלג שלו כשציטט בעל פה קטעים שלמים מהקלסיקה הסינית. תוך כדי דיונים עם המלומדים, שילב ריצ'י מושגים מתרבות המערב ומהנצרות. בשנים אלו המשיך בעבודתו בכרטוגרפיה, ובשנת 1600 הוא הוציא לאור מחדש את מפת העולם שהכין בג'אוצ'ינג, לאחר שערך בה תיקונים בהתאם לידע שצבר מאז.

סין – שנים אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסיון השני להגיע לבייג'ינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות חוג ידידיו המתרחב וקהיליית המתנצרים הגדלה, היה ברור לריצ'י שבלי תמיכת הקיסר שליחותו בסין לא תהיה בטוחה. ב-19 במאי 1600 הפליג ריצ'י בספינה במעלה התעלה הגדולה של סין, בלוויית המיסיונר הספרדי הישועי דייגו דה פנטוחה (Diego de Pantoja) ושני סינים מומרים. הוא הביא איתו את המתנות שהתכוון לתת לקיסר בניסיון הקודם להגיע לבייג'ינג. החבורה עצרה בעיר גִ'ינִינְג[5] על מנת לבקר את לִי גְ'ה (李贄), משכיל סיני שהתיידד עם ריצ'י בנאנג'ינג. לִי גְ'ה הפגיש בין ריצ'י ולְיוֹ דונְגשִׂינְג שהיה אחראי על משלוחי הדגנים (בעיקר אורז) באמצעות התעלה, והלה סייע לקבוצה בהמשך דרכה. החבורה הגיעה בלא תקלות עד לִינְצִ'ינְג שבשאנדונג וכאן נאסרו בפקודת הסריס מָה טָאנְג (馬堂) הממונה על גביית המס בלִינְצִ'ינְג ובטיינג'ין. מָה טָאנְג החרים את חפצי הערך שלהם, כולל המתנות שיועדו לקיסר, והורה לכלוא את ריצ'י ובני לווייתו בטיינג'ין. הקבוצה שהתה במעצר שישה חודשים, עד שהגיעה פקודה מחצר הקיסרות לשחרר את ריצ'י ואנשיו, ולשלוח אותם ואת המתנות שהביאו לבייג'ינג. כיוון שהתעלה הייתה כבר קפואה, הם הוסעו בדרך היבשה כאורחי הממשלה, והגיעו לבירה ב-24 בינואר 1601.

בייג'ינג (1601–1610)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר ואן-לי

שליט סין בשנה שהגיע ריצ'י לבייג'ינג היה הקיסר וָאן-לִי (萬曆 / 万历) ‏ (4 בספטמבר 156318 באוגוסט 1620). ואן-לי היה קיסר סין ה-13 במספר של שושלת מינג. הוא שלט בסין מה-19 ביולי 1572, כשהיה בן תשע בלבד (ולמעלה מעשר שנים לפני שריצ'י הגיע לסין) ועד ליום מותו. תקופת שלטונו בת 48 השנים הייתה הארוכה ביותר בתולדות שושלת מינג והתאפיינה בשקיעה מתמשכת של השושלת.

בתקופה שריצ'י הגיע לבייג'ינג חי ואן-לי בבידוד ונפגש רק עם נשותיו ועם קבוצה נבחרת של סריסים. לכן ריצ'י לא הצליח להיפגש עם הקיסר, אבל מתנותיו הועברו לקיסר והלה, שהיה שבע רצון מהן, הורה לשלוח אליו את תמונותיהם של המיסיונרים והנחה את הסריסים לשכן אותם בארמון שבעיר האסורה. הסיבה שניתנה לכך הייתה שהמלומדים בקבוצה של ריצ'י ידריכו את הסריסים כיצד לתחזק את השעונים ושאר המכשירים וללמדם לנגן בקלאוויקורד. הסריסים, שהיו בשליטתו של הסריס מָה טָאנְג, שאסר את ריצ'י בדרכו לבייג'ינג, דאגו למנוע מריצ'י להיפגש עם פקידי הממשל משום החשש שיתברר כי מָה טָאנְג ניסה להחרים את המתנות שהיו מיועדות לקיסר. למזלו של ריצ'י דרש צָאי שְׂייֵנְצֶ'ן (蔡獻臣), מנהל הלשכה במשרד הטקסים האחראית על קבלות הפנים, לקבל חסות על האורחים והם שוכנו בחדרים שיועדו לנציגים זרים.

בתחילה הוגבלה שהותם של ריצ'י ופנטוחה לחדרים שיועדו להם, אך בסיועו של צָאו יוּ'בּייֵן, פקיד ממשל האחראי על הסגל, הורשו השניים לעזוב את החדרים שהוקצו להם ולשכור בית בעיר. הקיסר אישר בדיעבד את הצעד ואף הורה להעניק להם מלגה חודשית.

ריצ'י התגורר בבייג'ינג עד סוף ימיו. הוא ניהל פעילות חברתית ענפה כפי שנהג בנאנג'ינג. בין מכריו היו המזכיר הגדול (תוארו בתקופת מינג של המקביל לראש הממשלה), שֶׁן יִיגְווָאן (肩吾 Shen Yiguan‏ 1615-1531), שר הטקסים, פֶנְג צִ'י (用韞 Feng Qi ‏ 1603-1559) ושר הסגל לִי דָאי (用韞 Li Dai‏ 1607-1531) איתם נהג לשוחח על מדע ודת.

הפעילות המיסיונרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1604 מונה ריצ'י לראשות המיסיון החדש של סין ולא היה כפוף לשלוחה במקאו. כיוון שהקפיד להשאיר נציגות של המיסיון במקומות בהם עבר, הרי שבעת הגעתו לבייג'ינג כבר היו מיסיונים בנאנג'ינג, בנאנצ'אנג ובסוג'ואו, וב-1608 נפתח מיסיון גם בשאנגחאי. בכל מיסיון היו שניים עד שלושה נוצרים סיניים ממקאו שהצטרפו למסדר הישועים. עד 1608 היה ברחבי סין כ-2,000 מומרים. ריצ'י עצמו פעל להמרת דת של משכילים באמצעות שיחות ישירות, ובאמצעות ספרו "טְייֵנְג'ו שְׁהיִי" (天主實錄) – "המשמעות האמיתית של שליט השמים", קטכיזם אותו כתב בנאנצ'אנג, אבל שיפר אותו על סמך ניסיונו. מעבר לפירוט עקרונות הדת הנוצרית השתדל ריצ'י להראות כיצד עקרונות אלו מקבלים חיזוק מספרי פילוסופיה סיניים עתיקים, ובמקביל תקף מנהגים כמו האמונה בגלגול נשמות כמקובל בבודהיזם. הספר הודפס מחדש 4 פעמים עד מותו של ריצ'י ושימש שנים רבות אחר כך ככלי יעיל בידי המיסיונרים שהגיעו לסין. הוא כתב מסות פולמוסיות אחדות כנגד הבודהיזם, שהידועה שבהן קרויה "בּייֵנְשׂוֵּ'ה יִידוּ" (Bianxue yidu). בין האנשים הבולטים שהצליח לנצר היו שׂוּ גוָאנְגְצִ'י (1604 תחת השם פאולוס), אותו הכיר עוד בנאנצ'ינג, שעתיד היה לכהן כמזכיר הגדול, ולִי גְ'אדְזָאו, שהתנצר ב-1610, אבל עוד לפני כן סייע לריצ'י בהדפסת מפת העולם שלו, בהכנת הקטכיזם, ובהכנת ספרו על הידידות.

פילוסופיה ומדע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטאו ריצ'י משמאל ושׂוּ גוָאנְגְצִ'י מימין, במהדורה הסינית של היסודות של אוקלידס (1607)

בהיותו בבייג'ינג פרסם ריצ'י כמה ספרי פילוסופיה ומדע בסינית. ב-1604 פרסם ריצ'י מסה קצרה בשם "25 מילים" (Ershiwu yan "אָרשְׁה-ווּ יֵן") שבו דן ב-25 פרקים קצרים בהשפלה של התאוות ובאצילות של המידות הנעלות. ב-1608 הוציא ריצ'י לאור את "עשרת הפרדוקסים" (Qiren shipian - צִ'יזֶ'ן שְׁה-פְּייֵן, ידוע גם כ"עשרה דיאלוגים של נון-קונפורמיסט"), אסופה של משפטים מעשיים, שימושיים לחיים מוסריים, שריצ'י חיזק באמצעות דוגמאות, השוואות וציטוטים מכתבי הקודש ומדברי תאולוגים נוצריים.

בעזרת שׂוּ גוָאנְגְצִ'י תרגם ריצ'י לסינית את ששת הפרקים הראשונים של ספרו של אוקלידס "יסודות" (התרגום יצא לאור ב-1607). המקור בו השתמש ריצ'י התבסס על התרגום שביצע כריסטופר קלאוויוס, המורה של ריצ'י למתמטיקה, מיוונית ללטינית. כמו כן תרגמו השניים ספרים נוספים על אסטרונומיה, טריגונומטריה, גאומטריה ואריתמטיקה. ריצ'י עסק גם בגאוגרפיה. הוא הכין עותק מיוחד של מפת העולם עבור הקיסר, והצליח לאמת שהארץ המסתורית "קאתי" שאליה הגיע הנוסע האיטלקי מרקו פולו ב-1271 במסעו ביבשה, היא אכן "סין" שאליה הגיעו ריצ'י וחבריו המיסיונרים מהים, כפי שחשדו רבים. ההשערה אומתה כאשר ישועי בשם דה גואש (De Goes) יצא מהודו ברגל ב-1602, ואף על פי שמת בדרך ב-1607, לפני שהגיע לבייג'ינג, הוא הצליח לשלוח מכתב שהגיע לריצ'י.

ריצ'י והקהילה היהודית בסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1605 רכשו הישועים מתחם חדרים בתוך שער שׂוֵ'אנְווּ (Xuanwu, אחד מתשעת השערים בחומת העיר הפנימית) ובנו בו כנסייה (הקיימת עד היום) הידועה כנאנטאנג (הכנסייה הדרומית). בתקופה זו פנה לריצ'י יהודי סיני בשם אַי טיאן (艾田). ריצ'י סיפר במכתב מה-26 ביולי 1605, כי האיש, שכדברי ריצ'י תווי פניו שונים לגמרי מפני סיני, פנה אליו משום שחשב כי אף הוא יהודי. אי טיאן, שהיה אז כבן 60, סיפר לריצ'י כי הוא בא מהעיר קאיפנג שבמחוז הנאן, שם יש קהילה יהודית פעילה. כי הוא, כמו שאר היהודים בקאיפנג, סוגד לאל אחד בלבד. הוא סיפר כי קשה לשמור על הדת היהודית בסין, שכן דיני הכשרות והטוהרה הקשו על היהודים להתמנות לפקידים. אי טיאן ידע לספר לריצ'י גם על קהילת הנסטוריאנים שחרבה. ריצ'י מעולם לא ביקר בקהילה בהנאן, אבל שלח מיסיונר זוטר לשם, שלוש שנים אחר כך, ב-1608, הראשון בשרשרת ביקורי מיסיונרים בקהילה במהלך השנים. למעשה, היה הרב הראשי בקהילה מוכן להעביר את תפקידו לריצ'י בתנאי שיפסיק לאכול בשר חזיר, אבל ריצ'י ויתר על המשרה.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצבה על קברו של מטאו ריצ'י בבייג'ינג

עומס העבודה שהוטל על ריצ'י הלך והתגבר, הוא היה אחראי לארבעת המיסיונים והקפיד לענות לכל מכתב מהכמרים שתחתיו, הוא טיפל בזהירות במתנצרים החדשים, שמספרם הלך וגדל, ודרש התייחסות לכל אחד והימנעות מפגיעה ברגשותיהם. בנוסף עסק בכתיבת הספרים בסינית, ברישום ההיסטוריה של המיסיון (חובה שהוטלה עליו על ידי ראש מסדר הישועים) ובהדרכות לאנשיו. במאי 1610 חלה, ולאחר ששכב על מיטת חוליו שמונה ימים, מת ב-11 במאי 1610. הוא היה בן 58 במותו.

פנטוחה פנה בבקשה לקיסר לקבלת מקום קבורה מחוץ לעיר, ולא רק שנענה בחיוב, אלא שהקיסר העניק מבנה גדול מחוץ לעיר שישמש למגורי המיסיונרים. מטאו ריצ'י נקבר בחלקה מחוץ לשער המערבי של בייג'ינג. המקום ידוע כיום כבית הקברות גָ'אלָאן (栅欄墓地 בפין-יין Zhàlán Mùdì), חלק מהקולג' האדמיניסטרטיבי של בייג'ינג, וקבורים בו מיסיונרים אירופאים נוספים.

חלקת הקבר של מטאו ריצ'י חוללה פעמיים. בפעם הראשונה ב-1900 בזמן מרד הבוקסרים, ששנאתם כוונה לא רק כנגד הזרים אלא גם כנגד קהילת הנוצרים הסיניים. בפעם השנייה חולל הקבר על ידי המשמרות האדומים בזמן מהפכת התרבות ב-1966, כחלק מהרעיון של מאו דזה דונג לנתק את הקשר לעבר (המשמרות האדומים חיללו גם את קברו של קונפוציוס בצ'ופו). מאז שופצה חלקת הקבר והיא פתוחה לקהל הרחב מ-1980.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו של ריצ'י הייתה בסין קהילה בת למעלה מ-2,000 נוצרים קתולים (לעומת כ-300 אלף ביפן, למשל), והיא הלכה וגדלה. בסוף תקופת שושלת מינג היו בסין כ-28,000 מתנצרים ‏[6], ונכון ל-2009 היא כוללת למעלה מ-13 מיליון מאמינים. ריצ'י השאיר רושם רב על הסינים ולאחר מותו הפך לפטרון של יצרני השעונים בסין. דרכו הבלתי שגרתית, לשלב בין קונפוציוניזם לבין נצרות, הוכחה כהצלחה חלקית, אך גם זכתה לבקורות ולזלזול - הן מצד אינטלקטואלים סינים שהתווכחו עם האיש המוזר מהמערב, והן מצד מיסיונרים נוצריים אחרים (בעיקר פרנציסקנים) שלא אהבו את השיטות הישועיות. גם מיסיונרים מודרניים מתנגדים להתקפות של ריצ'י על נאו קופוציוניזם ועל הבודהיזם.

עם זאת, במהלך כל המאה ה-17 ותחילת ה-18 התחולל ויכוח מר בין הישועים לבין המסדרים הנוצריים האחרים (בייחוד הדומיניקנים) שכונה המחלוקת על הטקסים הסיניים. הוויכוח נסב סביב הפילוסופיה אותה התווה במקור האב אלסנדרו ואליניאנו, לשילוב מסורות מקומיות (קונפוציאניזם, טאואיזם בסין, פולחן האבות ביפן, הברהמינים בהודו) בפולחן הנוצרי, כדרך המהירה ביותר לנצר תרבויות שלמות, פילוסופיה שמטאו ריצ'י יישם בהצלחה בסין. המסדרים הנוצרים האחרים טענו כי אלו סממנים של עבודת אלילים, וכי הם עומדים בסתירה מוחלטת לדת הקתולית הטהורה. הוויכוח הסתיים בניצחונם של הדומיניקנים כאשר ב-1715 הכריז האפיפיור קלמנס האחד עשר (כיהן 1721-1700), בבולה "אקס אילה דיא" (Ex Illa Die – "החל מיום זה") כי הוא אוסר על הערצת קונפוציוס כחלק מהפולחן הנוצרי בסין. תגובת קיסר סין, קָאנְגשִׂי, להכרזה, הייתה להורות על גירוש כל המיסיונרים מסין, והוכיחה את צדקת דרכו של ריצ'י. למרות זאת גם האפיפיור בנדיקטוס הארבעה עשר (כיהן 1758-1740), שב ואישר ב-1742 את ההכרזה של קלמנס האחד עשר. ב-1773 ביטל האפיפיור קלמנס הארבעה עשר את מסדר הישועים ובכך קיבע את ההחלטה למשך זמן רב. רק ב-1939 ביטל האפיפיור פיוס השנים עשר חלקית את ההחלטה המקורית של קלמנס האחד עשר, אם כי לא טיהר לגמרי את מעמדו של ריצ'י. דבר זה תוקן על ידי האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה באנציקליקה "Princeps Pastorum", שבה הציע כי ריצ'י יהווה "מודל למיסיונרים".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Vincent Cronin, The Wise Man from the West, New York, 1955
  • Louis Gallagher, China in the Sixteenth Century: The Journals of Matteo Ricci, 1583–1610, Random House, New York, 1953
  • R. Po-Chia Hsia, A Jesuit in the Forbidden City: Matteo Ricci, 1552-1610, Oxford University Press, 2010, ISBN 019959225X
  • Michela Fontana, Matteo Ricci: A Jesuit in the Ming Court, Rowman & Littlefield Publishers, Inc., 2011, ISBN 1442205865
  • Liam Matthew Brockey, Journey to the East: the Jesuit mission to China, 1579-1724, Harvard University Press, 2007, ISBN 0674024486

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כנהוג בוויקיפדיה, כל התאריכים לפני 1582 מוצגים לפי לוח היוליאני, כל התאריכים אחרי 1582 מוצגים לפי לוח הגרגוריאני.
  2. ^ יש כיום בג'אוצ'ינג לוח זיכרון המנציח את השהות בת שש השנים של ריצ'י במקום. בנוסף נפתח בבניין בעיר "מרכז הנצחה לריצ'י", אם כי הבניין עצמו אינו מהתקופה בה שהה ריצ'י במקום ונבנה כנראה בשנות ה-60 של המאה ה-19.
  3. ^ תרגום זה אבד, והתרגום הראשון שהגיע למערב היה דווקא של שותפו של ריצ'י, מיקלה רוג'רי.
  4. ^ (Vocabularium sinicum, odine alphabetico europaeorum more concinnatum et per accentus suos digestum)
  5. ^ כיום הנקודה הצפונית ביותר שניתן להגיע אליה בשיט בתעלה הגדולה של סין
  6. ^ האנציקלופדיה העברית כרך כה, עמ" 876