מטאל ג'אקט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מטאל ג'אקט
Fmj.jpg
שם במקור: Full Metal Jacket
בימוי: סטנלי קובריק
הפקה: סטנלי קובריק
תסריט: סטנלי קובריק
מייקל הר
גוסטב האספורד
עריכה: מרטין האנטר
שחקנים ראשיים: מת'יו מודין
אדם בולדווין
ר.לי ארמי
וינסנט ד'אונופריו
מוזיקה: ויויאן קובריק
צילום: דאגלס מילסם
הקרנת בכורה: 26 ביוני 1987
משך הקרנה: 116 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: 30,000,000‏$
הכנסות: 46,300,000‏$
דף הסרט ב-IMDb

מטאל ג'אקט (אנגלית: Full Metal Jacket) הוא סרט בבימויו ובהפקתו של סטנלי קובריק המבוסס על ספר מאת הסופר גוסטב האספורד הנקרא "The Short-Timers". כותרת הסרט באנגלית מתייחסת לסוג התחמושת, המקובלת במרבית צבאות העולם, בה השתמש חיל הרגלים במלחמה, לה קליע בעל מעטפת מתכת.

הסרט עוסק במלחמת וייטנאם מנקודת מבט של חיילי המארינס האמריקאים, מכונות מלחמה מאומנות היטב בסדרת אימונים קשוחה, הנועדה להפוך נער צעיר ללוחם אימתני שלא ניתן לעוצרו בשום צורה. ואמנם הסרט עוסק גם בתקופת האימונים בחלקו הראשון ורק אז קופץ קדימה בזמן אל תוך לב המלחמה, ומביא שם את סיפורה של מחלקה אחת. קובריק מציג כאן את וייטנאם כעולם אחר, לא קשור לכדור הארץ, עם חוקים משלו, את המלחמה כמלאה בסתירות, את תחושת חוסר האינדיבידואליות של החיילים, ואת היצרים האנושיים האפלים ביותר כמתפרצים מבלי שנבחר בכך. החלק העוסק בהכשרת הלוחמים השפיע על צבאות רבים בעולם והביא אף לשינויים בחוקי המותר והאסור של מפקדי ההכשרות - במארינס נאסר על המפקדים להתייחס למשפחתו של טירון או להכותו.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקו הראשון של הסרט, העוסק כאמור בהכשרת הטירונים, מעביר לצופה את האווירה הקשוחה והיחסים בין מפקד ההכשרה הארטמן לבין חייליו. את המפקד משחק מפקד מארינס אמיתי לשעבר, ר.לי ארמי, שבמקור היה אמור ללמד שחקן אחר איך להתנהג ובסופו של דבר, בעקבות התלהבותו של קובריק, שיחק את התפקיד בעצמו. לחלק מהטירונים קשה יותר ולחלק פחות, אך חייל אחד, לאונרד "גומר פייל" לורנס (וינסנט ד'אונופריו), מתקשה יותר מכולם. לאחר תקופה ארוכה של התעללויות משתפר פייל והופך לאחד המובילים במחלקה, אך במקביל משתגע לחלוטין ובלילה שלפני העזיבה יורה במפקדו ומתאבד.

חלקו השני של הסרט, הארוך מביניהם, מובא מנקודת מבטו של סמל, ג'יי.טי. "ג'וקר" דייוויס, אחד מחייליו לשעבר של הארטמן, אותו מגלם מת'יו מודין. ג'וקר, כתב בעיתון הצבאי, משכנע את מפקדיו לרדת לשטח עם חברו הצלם הצבאי ולהתלוות למחלקת מארינס, שם נמצא חבר נוסף מההכשרה, "קאובוי". הסרט עוקב אחר הרפתקאות המחלקה בשטח האויב, בעיקר בעיר הואה, חללים שסופגת המחלקה, ראיונות שנערכים עם הלוחמים בהם נחשפת השקפת עולמם, הזוועות, הדילמות, האלימות, ההומניות, האכזריות ושגרת החיים במלחמה. בסרט משתתף גם אדם בולדווין כמאגיסט המטורף של המחלקה.

ניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לסרטי מלחמה אחרים "פול מטאל ג'אקט" אינו מציג סיטואציות פוליטיות במובנן הרחב, הוא אינו מראה תהליכי קבלת החלטות בדרגים פוליטיים, אינו מראה פוליטיקאים. ההתייחסות היא לרוב בדרגים המבצעים בשדה הקרב שגורלם נחרץ על ידי שולחיהם בוושינגטון. בניגוד לסרטים קודמים שעסקו במלחמת וייטנאם, קיובריק בחר שלא לצלם את סצנות הקרב ביערות העבותים אלא בחר בצילומים בשטחים בנויים. קיובריק שאף ליצור תחושת ריאליזם נוקשה מתחילת הסרט.

דמות הפרוטגוניסט [עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך הסרט ג'וקר מתגלה כדמות הנושאת עליה את הקונפליקט שבמלחמה. מחד הוא חובש קסדה שעליה כתוב "נולד להרוג" ובאותה עת עונד סיכה עם סמל השלום. כאשר ג'וקר נשאל על ידי קצין בכיר מה פשר הדבר, הוא משיב כי זה מסמל את הדואליות בה בני האדם חיים. בחלקו השני של הסרט ג'וקר מתוודע לזוועות המלחמה ולוקח בה חלק בסצנת הקרב בעיר החריבה כאשר חבריו למחלקה נהרגים לנגד עיניו על ידי צלף אימתני המסתתר באחד הבניינים. כאשר ג'וקר נתקל בצלף המתגלה כנערה וייטנאמית ואחרי שהיא נורית ונפצעת קשה על ידי חברו, ג'וקר הוא זה שיורה בה למוות וגואל אותה מייסוריה. מצד אחד זהו גילוי לאכזריות שכן הוא יורה בה מטווח אפס מבלי להניד עפעף, אך מנגד מדובר באקט אנושי שכן היא גוססת ומתחננת שיהרגו אותה וג'וקר הוא זה שגואל אותה מייסוריה. ניתן לראות את הניגוד בדמותו של ג'וקר בשתי סצנות שונות בהן הוא זה שנותן את אקורד הסיום לאקט. בסצנת ההכאה הקבוצתית בו חבריו לפלוגה מכים את פייל, ג'וקר הוא זה שנותן את המכות הסופיות שמותירות את פייל בוכה ומתפתל מכאבים. בסצנה בה ג'וקר וחבריו מקיפים את הנערה הוייטנאמית הגוססת, הוא זה שיורה בה וגואל אותה מייסוריה. האודיסיאה של ג'וקר מתחילה בטירונות ומסתיימת לאחר הקרב בעיר החריבה. ג'וקר הוא אמנם הגיבור אך הוא אינו היחידי שעובר מסע. קיובריק יוצר את תחושת השינוי דרך הטרנספורמציה שהוא מעביר את הדמויות בסרטיו. בדומה לשינוי שעבר ג'ק ניקולסון בסרט "הניצוץ" (1980) כך גם ליאונרד הופך מבחור ביישן ל"פייל" החייל המושפל ולבסוף למטורף שרוצח את מפקדו ומתאבד. ההיטמעות בתוך קבוצה מסוימת, תוך איבוד אישיותו, הפכה אותו לכזה.

אמירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובריק משתמש במקרה זה במלחמת וייטנאם כדי לבחון את הקשר שבין אומנות לאלימות כתוצר של מכניזם של התרבות המודרנית. הוא אינו עוסק במישרין בסוגיות מוסריות או בהצדקה פוליטית של המלחמה.

האמירה בסרט זה היא פחות ברורה בעיני ונראה כי האויב בסרט זה היא המלחמה בכללה ככוח המניע להרג וככוח המוביל את השינוי בבני האדם. טוראי פייל, חדל להיות ליאונרד ונהיה מה שהרטמן הופך אותו להיות, קרי בהתחלה, טיפש שמן ומוגבל ובסוף מטורף שהורג את מפקדו ומתאבד. לאורך כל הסרט ג'וקר נתקל בחיילים שונים שאינם מזוהים בשמם אלא בכינויים שניתנו להם על סמך תכונותיהם השונות: ג'וקר עצמו, פייל, קאובוי, אייט-בול, סנו-בול, אנימל-מדר, טאצ'דאון.ניכר כי בחלקו הראשון של הסרט קיובריק מעמיד את פייל בתפקיד האויב. ראשית האויב של עצמו ובגין אישיותו ואופיו הוא נענש. שנית, האויב של מחלקתו שבגללו הם נענשים ומשיבים לו בענישה אכזרית. שלישית, פייל הוא אויבו של הרטמן שנלחם בו ומשפיל אותו לאורך כל חלקו הראשון של הסרט עד העימות הסופי בשירותים. מותו של "האויב" בסוף החלק הראשון מסמן את המעבר בסרט לחלק השני בוייטנאם.

בחלק זה קיומו של האויב ממשי וברור יותר משני הסרטים האחרים ויותר מהחלק הראשון. בסרט זה אנו עדים למלחמה פיזית מול לוחמים וייטנאמיים, הממלאים תפקיד חשוב ביצירת האימה בכלל ובמיוחד בסצנת הקרב בעיר בה צלף מסתורי מחסל חלק מחבריו של ג'וקר. ניכר כי ג'וקר מיטיב לזהות את אויביו גם אם הוא מתמהמה מלתקוף אותם. כאשר פייל נענש בלילה על ידי פלוגתו, ג'וקר מהסס תחילה מלהכות בו אך עושה זאת לבסוף. כאשר ג'וקר נתקל בצלפת הווייטנאמית, ראשית רובהו לא נדרך וכאשר היא נורית ושוכבת גוססת הוא מהסס אם לירות בה להורגה, אך עושה זאת לבסוף.נ יתן לראות כי בכל אחד מסרטיו של קיובריק האויבים והגיבורים שייכים לאותו הצד, לעתים המאבק הוא פנימי בין הגיבור או אחד מהדמויות ובין עצמו כדוגמת השאפתנות של מירו המעבירה אותו על דעתו כאשר הוא התובע להפציץ את חייליו שבשוחות ואף דן שלושה מהם למוות. גנרל ריפר המשתמש בסמכותו ושולח מפציצים גרעיניים לברית המועצות על סמך תחושה ואמונה פנימית. פייל היה חלק מאותה פלוגת הטירונים שזיהתה אותו כאויב. בכל אחד מהמקרים האויב מחסל את עצמו במו ידיו: מירו מוביל לפתיחת חקירה נגדו לאחר שנודע לברולר כי הוא הורה להפציץ את חייליו. ריפר מתאבד לאחר שחייליו נכנעים לכוחות האמריקניים שנכנסים לבסיס, קונג צולל למותו על גבי פצצת האטום שנוחתת בברית המועצות ומפעילה את נשק יום הדין. פייל מסיים את הטירונות ומוצב כלוחם אך אינו שורד את המעבר ומתאבד אחרי שהוא רוצח את מפקדו.

אם בסרט "תפוז מכני" קובריק עסק בשינוי של פושע אלים לאזרח שומר חוק, הרי שפה הוא עוסק שינוי של אזרחים צעירים ונורמלים אל עבר רוצחים קרים בשליחות הממשלה. מה שקובריק בעצם אומר פה זה שכל עוד זה תואם למטרות הממשלה - אין היא כפה מרצונות טהורים אל עבר חוקי מוסר נכונים. זה הכל פוליטיקה.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף למוזיקה המקורית שהולחנה עבור הסרט על ידי בתו של קובריק, ויויאן קובריק, הסרט מלווה במוזיקה משנות השישים ושנות השבעים. השיר המוכר ביותר המופיע בפס-קול הוא שירה של הזמרת ננסי סינטרה "These Boots Are Made For Walkin". בסיום הסרט, הצגת הקרדיטים מלווה בשירם של הרולינג סטונז "Paint it black", שעם הזמן הפך להיות מזוהה עם מלחמת וייטנאם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]