מטוס תקיפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
מטוס A-10 ת'נדרבולט ת'נדרבולט II יורה בתותח 30 מילימטר. ה-A-10 הוא מטוס התקיפה העיקרי של חיל האוויר האמריקאי.

מטוס תקיפה הוא סוג של מטוס קרב שתוכנן ומשרת בתפקיד הפצצה טקטית. בניגוד למטוסי קרב ומפציצים אסטרטגיים מגביהי טוס, מטוס תקיפה נחשף לאש מהקרקע בין אם זה נשק קל, ארטילריה או טילי כתף למיניהם, וכן צריכים לפגוע במדויק במטרות קטנות ומגובה נמוך. בשל כך מטוסי תקיפה מתוכננים להיות איטיים, יציבים, משוריינים ובעלי יכולת נשיאת חימוש טובה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס רפבליק P-47 ת'נדרבולט משגר רקטות.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעופה הצבאית החלה עם כדורים פורחים ומטוסים קלים שמטרתם הייתה תצפית וטיווח ארטילריה. במהרה החלו להשתמש במטוסים כארטילריה מוטסת כאשר הטייס היה זורק רימונים או פצצות על עמדות האויב. יעילות השיטה הייתה דלה בגלל גודל החימוש המוגבל וחוסר הדיוק שלה. בהמשך המלחמה השתפרה טכנולוגיית התעופה: יוצרו מנועים חזקים יותר, נוספו נושאי פצצות ייעודיים שנשאו פצצות מתחת לכנפיים במקום בידי הטייס, ומיגון מוגבר לצוות. כל אלו הוסיפו ליכולת של המפציץ להגיע קרוב למטרה ולהטיל את החימוש בצורה מדויקת יחסית. מטוס התקיפה הייעודי הראשון בשירות מבצעי היה היונקרס J-1 מתוצרת גרמניה, שהיה גם המטוס הראשון עם מבנה פלדה בייצור סדרתי.

בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייסים של חיל הנחתים האמריקאי פיתחו טקטיקות ותורות לחימה הקשורות בתקיפה קרקעית ותמיכה אווירית במהלך המלחמה ברפובליקות הבננות. אותם טייסים פיתחו גם את שיטת הפצצת הצלילה במהלך העימותים בהאיטי ובניקרגואה. בגרמניה הנאצית לקחו רעיון זה צעד אחד קדימה ויצרו את מטוס השטוקה, שהפך לעמוד התווך בטקטיקות הבליצקריג שפותחו במהלך מלחמת האזרחים הספרדית ולחלק מניצחונותיה המוקדמים.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה הותאמו מטוסי קרב, שלרוב יכלו לשאת חימוש מועט, לנשיאת חימוש ייעודי לתקיפות קרקעיות. עקב הגדלת עוצמת המנועים (יחסית לתחילת המלחמה כוח המנועים של מטוסים כגון הBf-109 הוכפל) אלה הפכו למטוסים הרב-משימתיים הראשונים.

גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין. במהלך הפלישה הוצגה לראשונה תורת הלחימה הגרמנית החדשה, שעקרונותיה היו התקדמות מהירה של כוחות קרקעיים (ובראשם הטנקים). משימתו העיקרית של חיל האוויר הגרמני (הלופטוואפה) הייתה לתמוך במאמץ הקרקעי על ידי הפצצה טקטית של כוחות האויב בחזית, ולכן רוב המשאבים התעשייתיים בתחום התעופה הוקצו לייצור מפציצים קלים ומטוסי קרב-הפצצה.

דרישות מיוחדות של הלופטוואפה הביאו ליצירת דגמים מיוחדים של השטוקה וה-Hs-129, שנשאו תותחים שיוצרו במיוחד לציד טנקים, ששריונם במהלך המלחמה הפך למסיבי יותר.

כאשר מטוס הקרב הסילוני המבצעי הראשון (Me-262) נכנס לשירות, התעקש אדולף היטלר שהוא יהפוך למטוס תקיפה נגד טנקים. למרות הסכמתם של הקצינים ושימושו של המטוס כמטוס תקיפה, ואף פיתוח גרסה עם תותח 50 מילימטר לציד טנקים, קציני הלופטוואפה הורו בחשאי על שימוש בו ליירוט מבנים של מפציצים.

בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרוץ המלחמה הפטריוטית הגדולה הרוסים לא היו מוכנים כלל למערכה, והסתמכו לשם הפצצה טקטית על מטוסים ישנים ואיטיים כגון פוליקרפוב Po-2 ו-I-153. בשל האבדות הגבוהות ייצורם של מטוסים ישנים אלו קיבל עדיפות גבוהה. בהמשך הלחימה יוצרו מטוסים כמו Il-2 ו-Pe-2 בכמויות גדולות אשר העלו את איכות וכמות התקיפות הקרקעיות נגד כוחות הקרקע הגרמניים (הוורמאכט).

חיל האוויר הבריטי נלחם בכוחות הגרמנים בזירת אפריקה בעיקר. כישלונם של הכוחות הגרמנים בהשגת עליונות אווירית פגע ביכולתם לנהל את המערכה על פי תורת הבליצקריג, וכוחותיהם תחת רומל הותקפו ללא הרף על ידי מטוסי תקיפה וקרב שונים (בהם בלט ההוקר טייפון). הבריטים השתמשו במטרות דמה כדי להטעות את המפציצים הגרמנים, ולגרום להם להתקיף אותן במקום את הכוחות עצמם.

במהלך הפלישה לנורמנדי מבנים של מפציצים כבדים התקיפו סוללות ארטילריה ואנטנות מכ"ם לאורך החוף. לאחר הפלישה מפציצים כבדים אלו התקיפו עמדות אויב והחליפו למעשה את המפציצים הקלים בתפקידי תקיפת הקרקע עד אשר נבנה שדה תעופה על אדמות צרפת שיכול לתת את המענה לכוחות הקרקעיים.

חיל האוויר האמריקאי הסתמך על מטוסי קרב שנשאו חימוש ופצצות כדי לתקוף כוחות קרקעיים, הבולט מביניהם הוא הרפבליק P-47 ת'נדרבולט, שהכוח והעמידות שלו התאימו לחיפוי אווירי צמוד. בזירת האוקיינוס השקט השתמש חיל הים האמריקאי במפציצי צלילה כגון ה-SBD כדי לפגוע בספינות ובמטרות קרקעיות כאחד. לאחר הופעתו של ה- F-4U קורסייר הוא הפך במהרה למטוס התקיפה העיקרי של הצי והנחתים.

במהלך שנת 1943 חילות האוויר ה-12 וה-15 של בעלות הברית יצאו במבצע חנק במטרה לפגוע באספקה לכוחות האויב בצפון איטליה ולשבור את הקיפאון בלחימה הקרקעית. המבצע קדם והשתלב לתוך מבצע דיאדם שהוביל לפריצת קווי ההגנה הגרמנים על ידי בעלות הברית. כהקדמה לשלב הקרקעי, הותקפו מן האוויר רכבות, גשרים ושיירות אספקה של כוחות האויב. מטרת המבצע המקורית, מניעת אספקה לכוחות האויב ופגיעה ביכולתם לנהל קרבות, לא הושגה, אך ההרס שהתקיפות הסבו לרכבות, גשרים ותשתיות אחרות מנעו מהכוחות את חופש הפעולה והתנועה שעליה הסתמכו בתורת הלחימה העיקרית שלהם. המבצע נחשב לדוגמה מובהקת לחשיבות האמנעה האווירית.[1]

מלחמת קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס B-26 לאחר הטלת פצצת נפלאם על כוחות צפון קוריאניים, בשנת 1951.

בתחילת מלחמת קוריאה, כאשר כוחות צפון קוריאניים כבשו את מרבית חצי האי, טייסות של חיל האוויר האמריקאי מנו מספר מצומצם של מטוסים שיכלו להמריא מיפן ולהתקיף ביבשת, בכללם ה-B-26 שנשא בנטל של תקיפות וחיפוי אווירי בנוסף על תפקידו כמפציץ אסטרטגי. טייסות של חיל האוויר החמישי נאלצו להסב טייסות יירוט שהטיסו את ה-F-80 ל-F-51 מוסטנג הוותיקים. לאחר זמן מה, גויסו יותר כוחות ומטוסים כגון P-82 של חיל האוויר, F4U וA-1 סקייריידר של הנחתים וחיל הים הצטרפו ללחימה והיוו את עיקר הכוח של מטוסי התקיפה. אף על פי שגויסו מטוסי סילון כגון F-80 ו-FH פנטום (שהיה מטוס הסילוני הראשון שפעל מנושאת מטוסים), אלה לקו בטווח וזמני טיסה קצרים במיוחד (כאשר ה-A-1 היה יכול לבצע גיחות של 10 שעות).

חיל האוויר החמישי, שתמך בצבא ארצות הברית, נדרש למלא עוד משימות ותפקידים שניתנו לו על ידי המטה הכללי של גנרל דגלאס מקארתור, היו צריכים לכסות במשימות סיוע אווירי שטח של 240 קילומטר לא היו זמינים בהתראה קצרה כמו טייסות המארינס שכוחותיהם הגנו על קילומטרים בודדים ולטייסותיהם לא היו עוד תפקידים חוץ מסיוע אווירי והיו זמינים באוויר בהתראה מידית.[2]

הכוחות הצפון קוריאניים השתמשו אף הם במטוסי תקיפה עם מנועי בוכנה כגון ה-La-5, הYak-9 והIl-10 ואף בפוליקרפוב PO-2 הוותיק. מטוסים אלו אילצו את כוחות האו"ם להקצות מטוסי בוכנה איטיים כגון ה-F-4U כדי ליירטם כיוון שמטוסי הסילון המהירים יותר לא יכלו לטוס במהירות איטית מספיק כדי ליירטם בצורה מיטבית.

מלחמת וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס A-1 מטיל פצצות על עמדות של כוחות הוייטקונג.

במלחמת וייטנאם רוב מטוסי הקרב שימשו גם כמטוסי תקיפה ושימשו גם להפצצות אסטרטגיות ולהפצצות טקטיות וחיפוי אווירי צמוד. מטוסים כגון ה-A-1 הוותיק, F-100 סופר-סייבר, F-105 ת'נדרצ'יף, F-4 פנטום ו-A-4 סקייהוק היוו את עמוד השדרה של מערך התקיפה של הכוחות המוצבים בוייטנאם.

מטוסי ה-A-1 המונעים במנוע בוכנה התאימו במיוחד למשימות חילוץ ועזרה וחילוץ טייסים, גם בשל המהירות הנמוכה שאפשרה לו לטוס ביחד עם מסוקי סער, השרידות הגבוהה והמיגון על הטייס, שאפשרו למטוס להמשיך לטוס עם נזק כבד. כאשר ה-A-1 יצא משירות הA-7 קורסייר 2 החליף אותו בתפקיד, למרות שהמטוס היה מהיר בהרבה מקודמו, הדיוק שלו אפשר לו להפציץ מטרות ביעף אחד ולחסוך זמן יקר.

מטוסי ה-F-105 היוו את עמוד התווך במערך מטוסי הקרב-תקיפה, מהירותו הגבוהה ויציבותו בגובה נמוך אפשרו לו לחדור ולהפציץ מטרות גם באזורים מוכי טילים, באמצעות דגם מיוחד של המטוס - דגם G (שכונה באנגלית: "Wild Weasel", המטוס החליף את הדגם המיוחד של ה-F-100 שהותאם לאותה מטרה ונשא באותו הכינוי), דגם שהותאם במיוחד כדי לזהות עמדות מכ"ם ונ"מ ולתקוף אותן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]