מטופל מזוהה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מטופל מזוההאנגלית: Identified patient או IP) הוא מושג מתחום הפסיכותרפיה המתאר אדם המזוהה עם הקושי הרגשי של משפחתו. האדם נבחר באופן בלתי מודע לתפקיד של נושא החולי המשפחתי, ובדרך זו הוא מייצג את הקונפליקט הפנימי במשפחה. הדבר מאפשר לעתים להסב את תשומת הלב המשפחתית אליו במקום אל הבעיה המשפחתית, ובכך מקל על הכחשתה.

תופעה זו קיימת גם בדינמיקה של קבוצות אחרות שאינן משפחות.

מקור המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המושג הוא ב"פרויקט בייטסון", פרויקט מחקרי בראשות גרגורי בייטסון משנות החמישים וראשית שנות השישים, אודות מערכות האיזון במשפחה (family homeostasis), שלטענתו מהוות דרך למציאת תבניות התנהגות לא מודעות ברובן. בייטסון טען כי כדי למצוא את האיזון במקרים בהם עולים רגשות קשים כלפי המשפחה, מפנים בני המשפחה את האשמה לעבר בן משפחה מסוים. אותו בן משפחה הופך להיות שעיר לעזאזל, הוא המטופל המזוהה.

וירג'יניה סטיר ראתה במטופל המזוהה דמות המגלמת באופן חיצוני את הבעיות הבין-אישיות והאישיות במערכת המשפחתית. גילום הבעיות במטופל המזוהה משמר את הסוד המשפחתי, אך יחד עם זאת, מאפשר גילוי של הסוד והתהליכים הפנימיים במשפחה. הטיפול בבעיה דורש טיפול משפחתי המשלב את כל בני המשפחה - הורים, ילדים ובמקרה הצורך בני משפחה נוספים, על מנת שבני המשפחה יסירו מהמטופל המזוהה את המשא שהוטל עליו.

המטופל המזוהה נקרא גם "נושא התסמין" (symptom-bearer), משום שהוא עלול לגלות תסמינים נפשיים או פיזיים, ולרוב הוא הראשון שהמשפחה מבקשת עזרה עבורו. חברי המשפחה לרוב מביעים דאגה לבן המשפחה שמראה את התסמינים, אך מביעים התנגדות לכל שינוי שמפר את האיזון שהמטופל המזוהה מאפשר.

יש הטוענים כי אם הטיפול המשפחתי מביא לשיפור במצבו של המטופל המזוהה, הדבר עשוי ליצור שינוי חיובי גם אצל בני המשפחה האחרים. אך שיפור רק במצבו של המטופל המזוהה לא פותר את הבעיה, אם לא נוצרה הכרה בקרב שאר בני המשפחה בכך שהקושי הוא במשפחה ולא ממוקד במטופל זה. אם לא נוצרה הכרה כזו במסגרת הטיפול, ולא נוצר שינוי בקרב כל בני המשפחה, עלולה הבעיה לעבור אל מטופל מזוהה אחר בתוך המשפחה, או שעלולה להיווצר בעיה אחרת אצל אותו מטופל מזוהה, וכך המצב לא נפתר.

הרעיון פותח על ידי רונלד לאינג ועמיתיו, שחקרו את הדינמיקה המשפחתית וטענו כי "האדם שנשלח לאבחון הוא חלק מרשת רחבה של דפוסי תקשורת בעייתיים". עוד הוסיפו כי "יש לראות את המטופל כסוג של שליח לעולם שמחוץ למשפחה, שמשימתו היא מציאת סיוע למשפחה כולה".

תפיסה דומה אפשר למצוא בהתייחסות אל עבריינות נוער, לפיה יש לתפוס את ההתנהגות העבריינית של הילד כקריאה לעזרה בשם הוריו. המטופל המזוהה הנושא מאפיינים של עבריינות מגלם את כאב האובדן של הסמכות החיובית במשפחה והכמיהה אל סמכות זו.

באופן דומה, יש גרעין של אלטרואיזם והקרבה עצמית בהתנהגות של השעיר לעזאזל. המטופל שנושא את החולי חש שבגילום השעיר לעזאזל הוא מונע לעתים תרחישים קשים יותר, כמו גירושים או פירוק התא המשפחתי.

השעיר לעזאזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיח הפסיכו-חברתי, מושג ה"שעיר לעזאזל" מבטא מקרה פרטי של המטופל המזוהה. מקור המושג הוא במצוות שילוח שעיר לעזאזל, מצווה שנהגו היהודים לקיים ביום הכיפורים בתקופת בית המקדש. במצווה זו, היו משלחים תיש למדבר, לאחר שהכהן הגדול היה מעביר אליו את חטאי הקהילה על מנת לכפר על חטאיה. באופן דומה, המשפחה מטילה אשם על אחד מחבריה ומאמינה כי טיפול בו יביא להקלה על מצוקותיה.

התופעה בטיפול קבוצתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעת המטופל המזוהה מתקיימת גם במסגרת של טיפול קבוצתי. ארווין יאלום טוען כי הקבוצה משליכה על אחד מחבריה את הכעס על המטפל, כמנגנון של התקה אל מול מטפל שאי אפשר למתוח עליו ביקורת גלויה. בנוסף, זו דרך לא מודעת של חברי הקבוצה להשליך צדדים דחויים של עצמם אל אחר, כדי למנוע את דחייתם מהקבוצה. הקבוצה מחזיקה בפנטזיה שאם אותו שעיר לעזאזל לא יהיה חלק מהקבוצה, בעיותיה ייפתרו. לטענתו של יאלום, לא סביר שהתופעה תתמיד בקבוצה ללא שיתוף פעולה של המטפל.‏[1]

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרה "דיבס, הילד המחפש את זהותו", מתארת וירג'יניה אקסליין ילד עם בעיות רגשיות שהופנה לטיפול במשחק. בשלב מתקדם של הטיפול, מתארת האם בשיחת טלפון את האחריות ההורית למצבו: "לחמנו בכל רמז כי האשמה הוא בנו. אשמה, תבוסה, תסכול, כישלון - אלה היו רגשותינו, ולא יכולנו לשאת אותם. האשמנו את דיבס, את דיבס הקטן והמסכן. תלינו בו את הקולר על כל מה שהשתבש בינינו, הכל היה באשמתי.‏[2]" ההורים בחרו לראות את ילדם כילד הסובל מפיגור שכלי, כדרך להתגבר על הקשיים הרגשיים והחברתיים שלהם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ארווין יאלום, טיפול קבוצתי תאוריה ומעשה, הוצאת מאגנס וכנרת זמורה-ביתן דביר, 2006. עמ' 320
  2. ^ וירג'יניה אקסליין, דיבס, הילד המחפש את זהותו, הוצאת ספריית הפועלים, 1968. עמ' 138.