מיגו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מיגוֹ היא טענה משפטית נפוצה בתלמוד, אשר תרגומה המילולי מארמית הוא "מתוך". כלל המיגו חל במקרה של אדם הטוען לזכותו, בלא להביא כל הוכחה לנכונות הטענה, אלא שהוא היה יכול לטעון, במידה שווה או פחותה של סיכון ולפחות באותה מידה של רווח, טענה אחרת טובה ממנה. בהתאם לכלל המיגו - עובדה זו כשלעצמה מעניקה תוקף לטענתו העכשווית, "מתוך" שהיה יכול לטעון טענה אחרת.

מהות משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שתי הגדרות משפטיות שונות לטענת ה'מיגו', האחת מכונה מה לי לשקר והאחרת כוח טענה.

  • הגדרת מה לי לשקר היא טענה תלמודית המשמשת בדיונים בין בעלי-דין, בבסיסה עומדת האקסיומה כי אדם לא ישתמש בטענה פחותת-ערך כאשר הוא יכול להשתמש בטענה חזקה יותר. משמעותה: אם אדם היה יכול לטעון טענה חזקה והיו מאמינים לו ואף על פי כן טען במקומה טענה חלשה יותר, יש להאמין לו בטענתו זו, גם אם אין ראיות מהותיות לנכונותה, שכן קיימת אומדנא וסברא שלו היה רוצה לשקר, הרי היה יכול לשקר בטענה טובה יותר, ומכיוון שלא עשה כך, נראה, כי הוא דובר אמת. לפי הגדרה זו מתפרשת טענת ה'מיגו' כך: מתוך שיכול היה האדם לטעון את הטענה החזקה ולא טען אותה, יש לקבל את הטענה שטען.
  • הגדרת כוח טענה היא טענה מסובכת ומאוחרת יותר (אם כי היא נתמכת בהוכחות שונות מהתלמוד) לפיה מדובר בסטאטוס המשפטי של טוען הטענה, לפי תפיסה זו טענת ה'מיגו' היא שהעובדה שבעל הדין יכול היה מבחינת מעמדו לטעון טענה חזקה מזו שטען בפועל, מהווה סיבה לכך שיש לו סטאטוס מספיק כדי לטעון את הטענה הנוכחית. וביישום על דוגמה נפוצה של תביעה כספית על בסיס שטר, ה'מיגו' יוגדר כדלהלן: העובדה שיכולתי לטעון ששטר החוב מזויף מהווה סיבה לכך שמעמדי כנתבע על ידי שטר מאפשר לי לטעון שהחוב כבר נפרע וחובת הראיה על כך שלא פרעתי מוטלת על התובע.

יש שמסבירים דין זה, בכך שמדובר בסוג של מוחזקות; כשם שמוחזקות ושליטה פיזית נחשבת למוחזקות ומגבירה את כוחו של הטוען עד שהמוציא מחברו הוא זה שצריך להביא ראיה, כך גם מי שמוחזק ושולט בחפץ בדין תורה, על ידי הטענות שבאפשרותו לטעון ולקבל את החפץ, גם הוא נחשב למוחזק במידת-מה, וכוחו תמיד עדיף בדין התורה‏[1].

לדין זה שלמיגו צריך להיות את כוח הטענה הקודמת, משמעויות הלכתיות רבות. יש המסבירים בזאת את שיטת רב יוסף במסכת בבא בתרא[2]. מדובר בגמרא על נידון בו היה בא לבית הדין ובידו שטר מזויף. כאשר טען הלווה כי השטר מזויף, גחן המלווה ולחש לרבה בר נחמני כי מדובר אכן בשטר מזויף, אך היה לו בעבר שטר נכון ואמיתי שנאבד, ולכן הוכרח לזייף את השטר. כאשר טען רבה כי יש לאיש "מיגו", שכן יכול היה לטעון "השטר לא מזויף", השיב לו רב יוסף כי אין כאן מיגו; שכן מיגו הוא רק כאשר טענתו הקודמת היא טענה המבוססת על דין אמיתי וכוח שיש לאדם בדין התורה, שעל ידו יש לו עליונות בדין תורה. לעומת זאת, במקרה זה כוחו וטענתו של האדם בדין התורה מבוסס על שטר שקרי ואחיזת עינים, ולמעשה אין לו טענה נוספת בו הוא יכול לנצח בדין התורה. רבי אלחנן וסרמן בספרו קובץ שיעורים[3] מסביר כי בזאת נחלקו רבה ורב יוסף, האם מיגו הוא נאמנות או כח הטענה.

מקרה נוסף בו מבוססת ההלכה על סברת "כח הטענה", היא המחלוקת האם מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. המדובר הוא בתקנת קיום שטרות האומרת כי על הלווה לקיים את השטר, ולפי שיטת רבי מאיר[4] התקנה היא שאם יטען הלווה כי השטר הוא מזויף, יאבד השטר את כוחו ולא יוכלו לגבות בו. רבי מאיר פוסק, כי במקרה שהלווה הודה כי השטר אינו מזויף, לא יכול הלווה לטעון שהשטר פרוע במיגו שהיה יכול לטעון שהשטר מזויף, שכן מיגו הוא רק כאשר יש לו נאמנות לטעון טענה מסוימת והוא זוכה בכוח הטענה, בניגוד לטענת "מזויף" שאינה כוח עצמאי של עצם הטענה אלא תקנת חכמים, ולא שייך לומר בה מיגו‏[5].

אחת מההוכחות של רבי אלחנן ווסרמן שדין מיגו שלפיו נאמן אדם שיכול היה לזכות בדין בטענה אחת - גם בטענה אחרת שמצד עצמה אין לו כח משפטי זה, הוא לאו דווקא מכוח ראיה כי אדם שיכול היה לטעון טענה אחרת ולא טען הוא אדם אמיתי, אלא מדובר בכוח משפטי הוא מההלכה טועניין ליורש, ולפיו כאשר תובע אדם מיתומים כספי פיקדון, טוענים עבורםשכבר פרע האבא את הפקדון, מכיוון שיכול היה האבא לטעון כך במיגו של טענת "נאנסו המעות" (נאבדו באונס גמור). כאשר מדובר ביתומים, לא קיימת ראיה בדין המיגו בכך שאינם טוענים את טענת ה"מזויף", שהרי אין הם יודעים על אותו שטר שלא נכתב על ידם - אם אכן מדובר בשטר אמיתי או לא, וקיים רק הכוח המשפטי שהיה קיים לאב, ולמרות זאת, על פי דין "טענינן ליורש" טוענים גם ליורש‏[6].

  • דעה שלישית המאחדת את שתי הדרכים הקודמות בביאורו של כלל המיגו היא דעתו של הרב חיים שמואלביץ, לפיה יש להבדיל לוגית בין הטענה עצמה לבין הסיבות לאמינותה. לביאור זה, הטענה היא הדבר אותו מצפה הטוען לקבל\להשיג באמצעות טענתו, בעוד שהפרטים המציאותיים אותם הוא טוען לאמינותו אינם הטענה עצמה אלא הסיבות לקבלתה או אי קבלתה. משכך, בהינתן מצב בו הטענה תתקבל מסיבה כלשהי, הרי שלטענה זו ישנו תוקף ואמינות גם אם נקט הנותן סיבה אחרת. כך למשל במקרה (ראה להלן) של "פרוע מיגו דמזויף" הרי הטענה עצמה אינה 'שטר פרוע' או 'שטר מזויף' אלא 'איני חייב', משכך, כיון שאם יטען החייב לפטור מסיבה של 'שטר מזויף', תתקבל טענתו גם במקרה של 'שטר פרוע'.‏[7]

דוגמאות למיגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אדם שמוצג מולו שטר חוב, ללא עדים על מהימנות השטר, נאמן לטעון שפרע את השטר ואיבד את אישור הפרעון, אף שלא מסתבר שאדם יאבד אישור כזה. זאת משום שיכול היה לטעון שהשטר מזויף והיינו מאמינים לו.
  • אשת איש המספרת שהתייחדה עם גבר מרצונה ובזמן שהתייחדו אנס אותה, נאמנת שיחסי האישות היו באונס, אף שהתייחדותה עמו מעוררת פקפוק, שהרי יכולה הייתה לטעון שגם ההתייחדות הייתה באונס, ואז לא הייתה סיבה שלא להאמין לה.

טענת מיגו אינה מועילה כאשר ניצבים מולה עדים, ולא רק עדים אלא אפילו "אנן סהדי" (אנו עדים) ז"א מצב שברור לנו שכך הוא. לדוגמה- אם פלוני השאיל לאלמוני את חמורו בתנאי שלא ילך בשביל מסוים כי יש שם מפריע, והוא בכל זאת הלך שם וטען שלא היה שם המפריע מיגו שהיה אומר שהלך בדרך טובה, כיוון שאנן סהדי שיש שם הוא אינו נאמן (עד שיביא ראיה). גם במקרים נוספים, למרות שהטענה הייתה אמורה להיחשב אמינה על ידי מיגו, היא לא מתקבלת. לדוגמה, מצב בו לא חל מיגו, הוא כאשר תובעים מאדם סכום כסף והוא מודה בחלק מהסכום הנתבע. במקרה זה על הנטען להישבע שאינו חייב את שאר הסכום. לכאורה, האדם יהיה נאמן כפי שהיה נאמן אם היה כופר בכל החוב. במקרה הזה מוסבר הדין על ידי רבה באמצעות חזקה - אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ומתכחש לכל חוב כלפיו. לכן במקרה של הודאה במקצת הנטען נתפס כמנסה להתחמק ממלוא החוב, אך לא להתכחש לעצם החוב, מתוך מחשבה להחזיר את שאר החוב כאשר יהיה לו את הכסף הנדרש, וכדי למנוע עמימות כזו מטילים עליו שבועה.

כמו כן, המיגו יועיל רק לסילוק תביעה. לא ניתן להשתמש בנאמנות המיגו על מנת להוציא ממון מהנתבע. בלשון הראשונים "מיגו להוציא לא אמרינן". (זה לפי דעה אחת בראשונים, אבל יש דעות הסוברות שאף אמרינן מיגו להוציא).

מיגו דאי בעי שתיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג חזק במיוחד של מיגו הוא "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" - או בשמו הנוסף "מיגו דאי בעי שתיק" (מתוך שאם רוצה שותק): מאמינים לטענה שטען אדם, משום-שיכול היה לשתוק.

דוגמה: אשה מספרת "אשת איש הייתי ונתגרשתי", אף שבדרך כלל אין אשה נשואה נאמנת לטעון "התגרשתי" ללא הוכחה, אולם אילו הייתה שותקת, לא היינו יודעים כלל כי הייתה נשואה, ורק דיבורה הוא ש"אסר" אותה, נאמנת גם בהמשך דבריה - נתגרשתי.

מחלוקת נרחבת של רבי מאיר וחכמים בנושא "הפה שאסר" היא האם שייך לומר את דין "הפה שאסר" במקרה שעל ידי טענת ה"אסר" נוצר ונולד כח של שטר, הנידון הוא בדיני קיום שטרות בו מקיים לווה את השטר ואומר שהוא נכון וממילא נוצר כח חדש של שטר, או שמא טענת ה"התיר" יכולה לגרע רק את טענת ה"אסר" ולא את הכח החדש שנוצר על ידו.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קיום שטרות

מיגו במקום עדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב חסדא היה מחשיב מאוד את דין המיגו והיה פוסק שגם יש עדים כנגד הטענה הנתמכת ב"מיגו", תנצח טענת המיגו. כך למשל, באו לפניו שני אנשים בדין תורה על הקרקע, כאשר עדים מעידים על אחד מהם שירושה היא לו מאבותיו, ועדים אחרים מעידים על השני שחזקת קרקעות עומדת לטובתו, שכן אכל בקרקע שלוש שנים. באופן כזה, אין משמעות לחזקת הקרקעות האומרת כי יש להניח מספק שהקרקע של המחזיק, שהרי עדים מעידים אחרת, אך טענת המיגו תכריע את דין התורה - לפי שיטת רב חסדא -, שהרי יכול היה לטעון המחזיק שקנה את הקרקע מהראשון שהעדים מעידים שהקרקע שלו וממילא לא תהיה סתירה בין העדים לחזקת הקרקעות האומרת שיש להניח שהקרקע שלו, ומכיוון שיש לו מיגו, העדיפות בדין התורה היא שלו וידו על העליונה. הראשונים מסבירים, כי על ידי המיגו בית הדין יחרוג מהמשמעות הסבירה של טענותיו, ויסביר שמה שטען השני שהקרקע הייתה תמיד שלו הכוונה היא שמוחזקת היא בידו ללא כל עוררין כאילו ירשה מאבותיו, למרות שקנאה מבעל הדין השני, ששלו הייתה. אביי ורבא חלוקים גם על פסק דין זה של רב חסדא‏[8], אך רבה סבור כמו רב חסדא‏[9].

הרחבת המונח מיגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מיגו (הלכה)

בנוסף, יש עוד דרכים רבות להשתמש במונח "מיגו", שאינם קשורות לדיני טענות כלל, ושייכותם היחידה היא שמם השווה. אחת מהם כאשר רוצים להגיד שמתוך שיש לאדם רשות לעשות משהו אחד - יש לו את הזכות לעשות משהו אחר. לדוגמה: "מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחברו", כלומר, מתוך שהוא זוכה (קונה) לעצמו, הוא זוכה גם לחברו. דוגמה: עני יכול ללקט פאה בשביל חברו, משום שהוא יכול לקנות אותה לעצמו (גיטין י"ב, א').

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חידושי רבי שמעון יהודה שקופ בבבא מציעא סימן ה'. רבי יעקב ישראל קנייבסקי בקהילות יעקב.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"ב, עמוד ב'
  3. ^ ח"ב.
  4. ^ בניגוד לשיטת החכמים, האומרת כי עוד לפני שטען הלווה מזויף, אין לשטר תוקף הלכתי, ראה בהרחבה שיטת התוספות בערך המורחב - קיום שטרות.
  5. ^ מתוך חידושי רבי שמעון יהודה שקופ במסכת כתובות דף י"ט ע"א.
  6. ^ קובץ שיעורים חלק ב' סימן ג' אות ד' - ה
  7. ^ שערי חיים, גיטין סימן ז
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"ג, עמוד ב'.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"א, עמוד א'.