מיג-19

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיג-19
Mig-19.jpg
מאפיינים כלליים
סוג מטוס קרב
קוד נאט"ו פרמר - Farmer
ארץ ייצור Flag of the Soviet Union.svg  ברית המועצות
יצרן מיג
טיסת בכורה 18 בספטמבר 1953
תקופת שירות החל משנת 1955
צוות טייס יחיד
מחיר
הנתונים של הדגם MiG-19S
ממדים
אורך 12.5 מטר
גובה 3.9 מטר
מוטת כנפיים 9.2 מטר
שטח כנפיים 25.0 מ"ר
משקל ריק 5,447 ק"ג
משקל טעון 7,560 ק"ג
ביצועים
מהירות מרבית 1,455 קמ"ש
קצב נסיקה 180 מטר/שנייה
טווח טיסה מרבי 685 ק"מ טווח קרבי, 2,220 ק"מ טווח תובלה
סייג רום 17,500 מטר
עומס כנף 302.4 ק"ג למ"ר
חימוש
תותחים שלושה תותחי NR-30 נודלמן-ריכטר 30 מ"מ (30 פגזים לתותח בכנפיים, 55 פגזים לתותח בחרטום המטוס)
פצצות עד 250 ק"ג פצצות או טילים בלתי-מונחים על 4 נקודות נשיאה מתחת לכנפיים
הנעה
שני מנועי סילון טומנסקי RD-9B עם מבערים אחוריים
תרשים
MiG-19 3-view drawing.png

מיקויאן מיג-19 (רוסית: МиГ-17; קוד דיווח נאט"ו: Farmer - פארמר (חקלאי)) הוא מטוס קרב סילוני סובייטי חד-מושבי של הדור השני. מיג-19 היה המטוס הסובייטי הראשון שעבר את מהירות הקול בטיסה אופקית. הוא נחשב כמקבילם של F-100 סופר סייבר האמריקאי וסופר מיסטר B2 הצרפתי.

היסטוריית פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 באפריל 1951, הונחה 155-OKB לשדרג את המיג-17 למטוס קרב חדיש בציון I-340, שיונע על ידי שני מנועי סילון מיקולין AM-5 ללא מבער אחורי. ה-I-340 היה אמור להגיע ל-1,160 קמ"ש בגובה 2,000 מטר (0.97 מאך), מאך 1 ב-33,000 מטר ולטפס לגובה של 10,000 מטר בתוך 2.9 דקות.

אב הטיפוס נבנה בציון SM-1 על בסיס שלדת מיג-17 שהורכבו בה שני מנועים זה לצד זה. בניית המטוס הושלמה במרץ 1952, תוך מאבק בתקלות טכניות של דיחוס תא הטייס ורעידות קשות במנועי הסילון, שהביאו להחלפתם במנועי AM-5A חזקים וחסכוניים יותר. ה-SM-1 היה על-קולי בקושי, והגיע למהירות 1,193 קמ"ש (1.03 מאך) בגובה 5,000 מטר. ביצועים אלו נחשבו כבלתי-מספקים, ולכן תוכננה גרסה חדשה עם מנועים AM-5F בעלי מבער אחורי. מנועים אלו לא הותקנו לבסוף שכן הסתיים באותה עת פיתוח מנוע הטומנסקי RD-9 העדיף.

ב-15 באוגוסט 1953 קיבל צוות הפיתוח של מיקויאן-גורביץ' הוראה לפתח מטוס קרב חדיש בשני דגמים: גרסה בעלת מנוע יחיד קלימוב VK-7 וגרסה בעלת שני מנועי מיקולין AM-9F. הגרסה הדו-מנועית כונתה מיג-19, והתבססה על אב הטיפוס SM-1 ופיתוחיו. המטוס טס לראשונה ב-5 בינואר 1954. המבער האחורי לא פעל בטיסה הראשונה, אך בשנייה הגיע המטוס למהירות 1.25 מאך בגובה 8,050 מטר. שיפורים שונים הביאו את המטוס למהירות מרבית של 1.44 מאך, אך ההתלהבות הראשונית מהמטוס החדיש דעכה בשל מספר בעיות. החמורה מביניהן הייתה סכנת התפוצצות המטוס בטיסה בשל התחממות יתר של מכלי הדלק הנמצאים בין המנועים. הפעלת בלמי האוויר במהירויות גבוהות גרמה לכוחות ג'י חזקים. גם מהירות הנחיתה הגבוהה (230 קמ"ש) והיעדר מטוס אימון דו-מושבי האטה את הסתגלות הטייסים לדגם זה. בעיות אלו נפתרו חלקית על ידי הוספת מעצור אוויר על הגחון ומשטחי זנב שנועדו למנוע את סבסוב המטוס במהירויות תת-קוליות.

המיג-19 הוזמן לייצור ב-17 בפברואר 1954. המטוס הראשון יצא מפס הייצור במרץ 1955.

כ-8,500 מטוסי מיג-19 יוצרו, בעיקר בברית המועצות אך גם ברפובליקה העממית של סין (תחת השם שן-יאנג J-6) ובמזרח אירופה. מטוס הקרב נרכש לשירות במספר חילות אוויר כקובה, צפון וייטנאם, מצרים, פקיסטן, צפון קוריאה ועוד. המטוס פעל בקרבות אוויר במהלך מלחמת וייטנאם, מלחמת ששת הימים בשנת 1967 ומלחמת בנגלדש בשנת 1971.

בברית המועצות היווה המטוס תחליף למיג-17. הדגם הסיני שן-יאנג J-6 נותר חלק עיקרי מחיל האוויר הסיני, ובנוסף פותח לדגם בשם נאנצ'אנג Q-5 (כינוי נאט"ו: Fantan) שהוא מטוס הפצצה. על אף גילו, המיג-19 ופיתוחיו הם בעלי יכולת תמרון טובה בגובה נמוך, קצב נסיקה מהיר למדי, וחימוש התותחים הכבדים שלהם הופכים אותם למתחרים מטילי אימה בקרב אוויר צמוד.

יירוטים במיג-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שירות המטוס בחיל האוויר הסובייטי ובגרמניה המזרחית, היה המיג-19 מעורב במספר הפלות של מטוסי סיור וריגול מערביים.

המפגש המתועד הראשון עם לוקהיד U-2 אירע בסתיו 1957. טייס המיג-19 דיווח שראה את המטוס אך לא הצליח לצמצם את הפרש הגובה של 7,000 רגל ביניהם. כשמטוס ה-U-2 של פרנסיס גארי פאוורס הופל ב-1 במאי 1960, מיג-19 שרדף אחריו נפגע מהטילים של מערכת הנ"מ S-75 דווינה (כינוי נאט"ו: SA-2) והטייס סרגיי סאפרונוב נהרג.

תקרית שנויה במחלוקת אירעה ב-1 ביולי 1960, אז יירט מיג-19 גרסת סיור של מפציץ B-47 במרחב האווירי הבינלאומי שנמצא מעל לחוג הארקטי, 4 אנשים מצוות המטוס נהרגו ו-2 נתפשו על ידי הסובייטים ושוחררו בשנת 1961.

בתקרית אחרת, שהתרחשה ב-28 בינואר 1964, מיג-19 יירט מטוס T-39 "סייברליינר" שחדר בשוגג במהלך טיסת אימון למרחב האווירי של גרמניה המזרחית וכל צוותו נהרג.

מיג-19 בקרבות מול חיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדגמים השונים של המטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיג-19 מצויד במכלי דלק נתיקים
  • MiG-19 (פארמר-A) – גרסת הייצור הראשונה, בעלת שלושה תותחי 23 מ"מ NR-23.
  • MiG-19P (פארמר-B) – דגם בעל מכ"ם "איזומרוד" RP-1 בחרטום המטוס, שני תותחי 23 מ"מ נודלמן-ריכטר NR-23 (ויותר מאוחר שני תותחי 30 מ"מ NR-30) המותקנים על הכנפיים, התקן מתחת לכנפיים לנשיאת טילים, היכולת לשאת טילי AA-2 נוספה מאוחר יותר. לדגם אותם שיפורים אירודינמיים כמו בדגם MiG-19S; הדגם יוצר החל משנת 1955.
  • MiG-19PG – דגם המטוס MiG-19P בעל מכשיר "גוריזונט-1" לתקשורת עם כוחות קרקע.
  • MiG-19S (פארמר-C) – דגם בעל זנב מוארך נע, בלם אוויר שלישי שהוסף לסנפיר הגחון, מקלט ניווט לטווח ארוך מסוג "סבוד", שלושה תותחי 30 מ"מ מסוג NR-30, יכולת לשאת רקטות או פצצות FAB-250 מתחת לכל כנף; נכנס לשירות בשנת 1956.
  • MiG-19SF – ייצור מאוחר של הדגם MiG-19S עם אותם מנועים משופרים מסוג RD-9BF-1 כבדגם MiG-19R.
  • MiG-19SV – דגם המסוגל לטוס לגובה רב כדי ליירט בלוני ריגול, הגיע לגובה של 20,740 מטר ב-6 בדצמבר שנת 1956; נכנס לשירות בשנת 1956
  • MiG-19SVK – דגם המטוס MiG-19SV בעל כנף חדשה, הגידול הקטן ברום הטיסה לא הצדיק את הייצור.
  • (MiG-19SU(SM-50 – דגם המסוגל לטוס בגובה רב שנועד ליירט את המטוס לוקהיד U-2, בעל תאים פנימיים של דלק נוזלי לצורך הגברת דחף המטוס, נראה שהדגם נזנח בשל חוסר היכולת לשלוט במטוס בגובה רב ונטיית המטוס להיכנס לסחרורים על-קוליים.
  • MiG-19R – גרסת מטוס הסיור של הדגם MiG-19S בעל מצלמות המחליפות את התותח בחרטום המטוס, ומנועים משופרים מסוג RD-9BF-1.
  • MiG-19PM (פארמר-E), דגם חסר תותחים, בעל ארבעה טילי K-5M‏ (AA-1 "אלקלי") המתבייתים ברכיבה על קרן ראדאר מהמטוס, נכנס לייצור בשנת 1957.
  • MiG-19PML – דגם המטוס MiG-19PM בעל מכשיר "לזור" לתקשורת קרקע.
  • MiG-19PU – דגם המסוגל לשאת טילים הדומה לדגם MiG-19SU.
  • MiG-19PT – הדגם היחיד של המטוס MiG-19P המסוגל לשאת טילי AA-2.
  • MiG-19M – מטוס מטרה.
  • SM-6 – שני מטוסי MiG-19P שהוסבו כדי לשאת מעבדות לבדיקת טילי K-6 והמכ"ם אלמאז-3.
  • SM-12 – אב טיפוס חדש של מטוס הקרב, 4 מטוסים יוצרו; הדגם התפתח למטוס מיג-21.
  • SM-20 – דגם שנועד להוות מטרת אימון לבדיקת טילי השיוט Kh-20 "קנגורו" (AS-3).
  • SM-30 – דגם המשוגר מהקרקע על טיל שילוח PRD-22.
  • SM-K – דגם שנועד להוות מטרת אימון לבדיקת טילי השיוט K-10 "קיפר" (AS-2).
  • Avia S-105 – דגם שיוצר חלקית בצ'כוסלובקיה.
  • J-6 - גרסה סינית של המטוס מיג-19.

למרות שישנם מטוסי אימון סיניים מהדגם שן-יאנג J-6, הסובייטים האמינו שהטסת מטוסי המיג-19 הייתה קלה דיה ואין צורך בגרסת אימון דו-מושבית.

אזורי פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזורי הפעילות של המטוס מיג-19

אפגניסטן, אלבניה, אנגולה, בנגלדש, בולגריה, קמבודיה, סין, קובה, צ'כוסלובקיה, גרמניה המזרחית, מצרים, הונגריה, אינדונזיה, עיראק, קוריאה הצפונית, פקיסטן, פולין, רומניה, ברית המועצות, סודאן, סוריה, טנזניה, וייטנאם, זמביה.

הקודם:
מיג-17
מיג-19 הבא:
מיג-21