מידות שהתורה נדרשת בהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מידות שהתורה נדרשת בהן הן קבוצת כלים לוגיים (לוגיקה תלמודית) שהוזכרו על ידי חז"ל, אשר נועדו לפירוש התנ"ך באמצעות מדרש לשם הסקת דברים שלא נאמרו בו במפורש או כאשר מתגלות סתירות. על סמך כללים אלו הסיקו חכמים דינים שאינם נובעים לוגית מתוך הכתוב, או דרשו דרשות המיועדות לבסס פירושים המקובלים מסיני‏[1]. כך פותחו הן ההלכה והן האגדה.

במחקר התלמוד מקובל לתאר תהליך היסטורי שעל פיו התפתחו המידות. תחילה ניסח הלל הזקן שבע מידות, ולאחר מכן הרחיבן רבי ישמעאל לשלוש עשרה. רשימה של ל"ב מידות בהן האגדה נדרשת מיוחסת לרבי אליעזר, בנו של רבי יוסי הגלילי‏‏‏[2], אולם משה צוקר הראה כי ברייתא זו לא נכתבה לפני שלהי המאה ה-10, ושהיא כנראה עיבוד של מ"ט מידות שכתב ר' שמואל בן חפני בפירושו לתורה‏[3].

כיום לא מקובל להשתמש ברוב מידות אלו על מנת ליצור הלכות חדשות, אלא רק לשם לימוד עיוני.

תוכן עניינים

שבע המידות של הלל הזקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלל הזקן ניסח 7 מידות שהתורה נדרשת בהן, לפני זקני בני בתירה. המידות מופיעות בתוספתא סנהדרין‏[4] המידות קדמו לו, והוא השתמש בהן להוכיח שקרבן פסח קרב גם בשבת.

  1. קל וחומר
  2. גזרה שווה
  3. בניין אב מכתוב אחד
  4. בניין אב משני כתובים
  5. כלל ופרט
  6. כיוצא בו במקום אחר
  7. דבר הלמד מענינו

שלוש עשרה המידות של רבי ישמעאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי ישמעאל ניסח רשימה של י"ג מידות. רשימה זו נמצאת בפתיחה של הספרא[5], והיא מכונה "ברייתא דרבי ישמעאל".

קל וחומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קל וחומר

העברת דין ממקרה קל למקרה חמור. כאשר יש שני עניינים, שאחד מהם חמור מחברו, הרי דבר שחייבים לעשותו (או נאסר לעשותו) בקל מבין השניים, מובן מאליו שחייבים לעשותו (או אסור לעשותו) גם בחמור שבהם. באופן דומה, בנויה גם ההקבלה ההפוכה: דבר שהותר לעשותו בחמור מבין השניים, מובן מאליו שמותר לעשותו גם בקל שבהם. בלשון חז"ל מכונה מידה זו גם "דין", וכאשר דבר מסוים עשוי להלמד גם בקל וחומר, הם אומרים "והלא דין הוא" ‏‏‏[6].

על מידה זו חל גם כלל הבא להגביל את העברת הדין. הכלל קובע שהדין הנלמד אינו יכול להיות חמור יותר מן הדין במקור שממנו הוא נלמד. בלשון התלמוד "דיו לַבָּא מן הדין להיות כנדון" ‏‏‏[7].

בנוסף, הקל וחומר נחשב כתקף רק אם ה"חמור" באמת חמור מהקל בכל האספקטים הרלוונטיים. אם יש אספקט רלוונטי שבו ה"קל" חמור מה"חמור", הקל וחומר אינו תקף. במקרה זה אנו אומרים שישנה 'פירכה' לקל וחומר. נוסף על-כך, בפרק השמיני במסכת סנהדרין, מתוארים דיונים בהם נלמדות מקל וחומר (המכונה, כאמור-דין) הלכות של אנשים ש"מצילין אותן בנפשן". כערעור על הקל-וחומר הנילמד, שואלים: "וכי עונשין מן הדין?!" כלומר- אסור להוציא אדם להורג בגלל לימוד של קל וחומר (לפחות בחלק מהמקרים).

בדרך כלל נחשבת מידה זו למידה הגיונית. משום כך, לכאורה, רשאי כל אחד להשתמש בה. עם זאת, כיוון שכאמור לעיל, הקל וחומר נחשב כתקף רק אם ה"חמור" באמת חמור מהקל בכל האספקטים הרלוונטיים. יש מקום לדון מהו אספקט רלוונטי, ומהו אספקט שאינו רלוונטי. כיוון שכך, ישנם ראשונים הסוברים שגם מידה זו, אינה יכולה להתבסס על הגיון של כל אדם; והם סוברים שישנה מסורת (או כללים העוברים במסורת) המלמדת מתי ניתן להשתמש במידה זו.

גזרה שווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גזרה שווה

לימוד הלכה בעניין אחד מעניין אחר על יסוד מלים שוות או מלים דומות המצויות בתורה בשני העניינים. בשונה מהמידות האחרות אין התבססות רק על הסברה וההגיון, אלא גם על דמיון מילולי. דוגמה: "מגזרה שוה כיצד? נאמר בשומר שכר - "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" ונאמר בשומר חנם "אם לא שלח ידו וגו'" מה בשומר שכר שנאמר בו, אם לא שלח ידו, פטר את היורשין, אף בשומר חנם שנאמר בו אם לא שלח ידו, יפטור את היורשין". רבי עקיבא לומד באמצעות מידה זו כי המקושש היה צלפחד. בפרשת המקושש כתוב: "וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר" ואצל בנות צלופחד כתוב: "אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר" ‏‏‏[8].

על מידה זו נאמר: "דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו" ורש"י מפרש שאין לומד מעצמו "אלא אם כן למדה (את ההלכה) מרבו" ‏‏‏[9].

לדעת רבי ישמעאל, אין לומדים בעזרת מידה זו, אם היא איננה "מופנה", כלומר לפחות אחת המילים המושוות אינה יתירה.

ברמה הבסיסית מידה זו היא לימוד טכני מהשוואת מלים. על כך גם מעידה דרך הלימוד - רק על פי מה שקיבל מרבותיו (לא ברור אם הכוונה מרבותיו כלומר מדור שהיה בעל היכולת והסמכות ללמוד ממידה זו, או מימי משה - אך ברור שמדובר ביותר מהשוואה בין שורשים).

יש הסוברים כי יש גם הגיון פנימי בגזירה שווה והוא ששימוש באותם מילים מעיד על כוונה משותפת.

בניין אב מכתוב אחד ובניין אב משני כתובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בניין אב מכתוב אחד, בניין אב משני כתובים

בבניין אב מנסים להגיע להכללה הלכתית - כלומר להסק אינדוקטיבי של דין כללי - מתוך הדין של מקרה בודד או של כמה מקרים בודדים שונים בעלי דמיון משותף; למרות שהמקרים שונים זה מזה, מכל מקום - על סמך הדמיון ביניהם - גוזרים מהם את הדין הכללי, שיוכל אז לחול על כל מקרה אחר בעל התכונה המשותפת למקרים הידועים כבר. כשגזירת הכלל נעשית מתוך כמה מקרים (ולא מתוך מקרה בודד) - דרך הגזירה מכונה גם: "הצד השוה", ואז נאמר שהכלל נגזר בְ"מַה מצינו". נוסח גזירה שמקובל בתלמוד ללימוד כזה - יהיה למשל: "לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, אך מה מצינו - שהצד השווה שבהם הוא כך וכך...".

דוגמה: התלמוד מאתר שלוש מצוות שונות (ברית מילה, תלמוד תורה, פדיון הבן) אשר: את כל אחת מהן מחויב האב לעשות לבנו, ואשר: את כל אחת מהן מחויב הבן לעשות לעצמו כשיתבגר - אם האב לא עשאה לבן. בשלב הבא, התלמוד גוזר את הדין הכללי מתוך שלוש מצוות אלו - בבניין אב, לפי נוסח ההסק הבא: "אדוּן בניין אב מבין שלשתם: לא הרי מילה כהרי תלמוד תורה, ולא הרי תורה כהרי מילה, ולא זה וזה כהרי פדיה, ולא הרי פדיה כהרי זה וזה. הצד השוה שבהן שהוא מצות האב על הבן - אם לא עשה לו אביו יעשה הוא לעצמו. אף כל מה שהוא מצות האב על הבן - אם לא עשה לו אביו הוא יעשה לעצמו." ‏‏‏[10].

כלל ופרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין בכלל אלא מה שבפרט. כלומר, במקרה שיש כלל ולאחריו פירוט רשימה של ערכים, רשימת הפרטים באה לצמצם את הכלל, למה שמופיע בה ולא יותר. לדוגמה, לגבי סוג הקורבן שמותר להקריב מהבהמה נכתב: "מכלל ופרט כיצד? "מן הבהמה" - כלל, "מן הבקר ומן הצאן" - פרט, אין בכלל אלא מה שבפרט". ולכן הקרבת קורבנות מן הבהמה חייבת להיות מוגבלת לבקר וצאן בלבד ‏‏‏[11].

כלל שאינו מלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבא ורבינא נחלקו‏[12] אודות כלל המוזכר לפני הפרט, אבל הכלל אינו שלם ואינו מובן כשלעצמו עד אחר הזכרת הפרט, למשל בפסוק "ואת האיל יעשה זבח שלמים לה'"[13] במקרה כזה, שלאחר הכלל "יעשה" כתוב "זבח שלמים", כך שהמלה "יעשה" אין לה משמעות כשלעצמה בלי המלה "שלמים", ואין הפרט בא לאחר הכלל אלא בצמוד לו.

פרט וכלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעשה כלל מוסיף על הפרט. כלומר, אם יש רשימה של פרטים ולאחריהן כלל, מובן שהפרטים הראשונים אינם כוללים הכול והם רק דוגמאות בלבד, ויש להוסיף עליהם את כל מה שנכלל בכלל.

כדוגמה יש להביא את ההלכה שנפסקה לגבי שומר שלא חייב במיתת הבהמה או פציעתה "מפרט וכלל כיצד? "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה" - פרט "וכל בהמה לשמור" - כלל. פרט וכלל, נעשה כלל מוסיף על הפרט." ולכן במקרה כזה הדין של הדין של השמירה יחול על כל סוג של בהמה ‏‏‏[14].

כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלל זה אומר שבמקרה של רשימת פרטים שנתחמים מלפניהם ואחריהם בכללים, יש למצוא תכונה משותפת שקיימת בכל הפרטים ולהכיל אותו על הכלל, באופן שהרשימה מצמצמת את הכלל, אבל מורה על פרטים נוספים, שהם מדוגמת הפרטים שקיימים ברשימה.

דוגמה בדין מעשר שני שצריך להאכל בירושלים. במקרה שהמקום רחוק ישנה אפשרות להמיר את היבול בכסף ואחר כך לקנות בכסף בירושלים דברי מאכל שונים והפסוק בא לצמצם את דברי המאכל שמותר לקנות: "מכלל ופרט וכלל כיצד? ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך - כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר - פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך - חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. לומר לך מה הפרט מפורש, דבר שהוא ולד ולדות הארץ וגדולי קרקע, אף אין לי אלא ולד ולדות הארץ וגדולי קרקע, יצאו כמהין ופטריות". ולכן הכלל הוא מאכלים "בכל אשר תאוה נפשך", והפרטים הם: "בקר, צאן, יין ושכר" ומהם למדים כל דבר שהוא כדוגמתם ולא מאכלים כדוגמת כמהין ופטריות.

כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרה שהכלל נותר פתוח וברור שהוא נזקק לצמצום או במקרה שבו הפרט זקוק להכללה נוספת, מכיוון שברור שאיננו יכול לעמוד לבדו, יש לצמצם את הכלל לפי דוגמה פרטית שתבוא בהמשך. דוגמה: כלל שהוא צריך לפרט, קדש לי כל בכור - כלל זכרים ונקבות. יכול כל שנולד ראשון, בין זכר בין נקבה יהיה בכור? תלמוד לומר כל הבכור...הזכר תקדיש - זכר ולא נקבה. יכול יוצא דופן (=ניתוח קיסרי) יהא בכור? תלמוד לומר: כל פטר רחם - עד שיהא זכר פותח רחם באדם ‏‏‏[15].

כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלל זה מתבסס על כך שהחוק המקראי משתמש בדוגמאות לציין דין ולא בלשון תאורטית מופשטת יבשה. ולכן במקרה שמובא מקרה פרטי ולא כללי, למדים שהמקרה הפרטי מובא רק כדוגמה לכל המקרים הפרטיים האחרים הדומים לו, ולכן הדין שמובא לגביו, יחול בכל מקרה מאותו הסוג.

כך למשל הפסוק הבא קובע כי עובד עבודת אלילים דינו הרג בסקילה: "איש איש מבית ישראל אשר יתן מזרעו למולך, מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן" על פי כלל זה למדים שלא רק עבודה זרה של המולך, היא בסקילה אלא כל סוג של עבודה זרה דינה בסקילה.

דוגמה: "כיצד? "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לד' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא" והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו? דכתיב, "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" וכשיצאו מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמן יצאו, אלא ללמד על הכלל כולו יצאו. לומר לך: מה שלמים מיוחדים, קדשים שקדושתן קדושת מזבח, אף אין לי אלא כל דבר שקדושתו קדושת מזבח, יצאו קדשי בדק הבית". כלומר הדין של קורבן השלמים שמובא כאן לא בא ללמד רק על עצמו אלא על כל קורבן אחר שדומה לו.

כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחד שהוא כעניינו, יצא להקל ולא להחמיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר ישנו דין מסוים כללי, וקיים דין נוסף לגבי מקרה פרטי באותו עניין שדן בו הדין אך הוא אחר, נאמר שבמקרה זה הדין הוא להקל ולא להשאירו כשאר המקרים האחרים בכלל. דוגמה מהלכות נגעים: כיצד "ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא" וכתיב "או בשר כי יהיה בעורו מכות אש" והלא השחין והמכווה בכלל כל הנגעים היו, וכשיצאו מן הכלל לטעון טוען אחר שהוא כענינו יצאו להקל ולא להחמיר, להקל עליו שלא ידונו במחיה ושלא ידונו אלא בשבוע אחד"מקרה נוסף הוא מהלכות רוצח: ההסבר הוא כך: בפסוק אחד כתוב כי "מכה איש ומת, מות יומת" ומכאן למדים שכל הורג דינו מוות. אך בפסוק אחר כתוב "וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי, אשר יכה את רעהו בבלי דעת" ואם כן הרוצח בבלי דעת שהיה בכלל "מכה איש ומת" שהמקרא טוען טיעון אחר - שדינו להמלט לעיר מקלט ולחיות שם, ולא להענש בבית דין במיתה, יש להקל בדינו לעומת כלל הרוצחים שדינם מוות.

כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו, יצא להקל ולהחמיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר ישנו דין מסוים כללי, ויש דין נוסף לגבי מקרה פרטי שלא באותו עניין, נאמר שבמקרה זה הדין הוא להקל בעניין אחד ולהחמיר בעניין אחר גם יחד. דוגמה מהלכות נגעים: כיצד "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן" והלא הראש והזקן בכלל עור ובשר היו וכשיצאו מן הכלל לטעון טוען אחר שלא כענינו יצאו להקל ולהחמיר להקל עליהם שלא ידונו בשער לבן ולהחמיר עליהם שידונו בשער צהוב:

כל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר מובא דין של מקרה כללי ומוצא ממנו מקרה פרטי שדן בעניין חדש אתה צריך שהמקרא יורה באופן מיוחד שהדין שלו חוזר לדין הכללי, שאילולי כן תאמר שהדין החדש ביטל את הדין הכללי. דוגמה: כיצד "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקודש" שאין תלמוד לומר כי כחטאת האשם הוא לכהן, אלא לפי שיצא לידון בדבר חדש בבוהן יד ובבוהן רגל ובאוזן ימנית. יכול לא יהא טעון מתן דמים למזבח? ת"ל "כי כחטאת האשם הוא לכהן" הרי החזירו הכתוב לכללו בפירוש לומר לך: מה חטאת טעון מתן מזבח - אף אשם טעון מתן מזבח:

דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלל זה אומר שכאשר ניתן לפרש פסוק אחד בכמה דרכים, כדאי ללמוד מעניינו של הקטע והקשרו.

לדוגמה: חז"ל התלבטו האם לא תגנוב שבעשרת הדיברות מתייחס לחטיפה (גונב נפשות) או גניבה רגילה, והם הגיעו למסקנה על סמך ניתוח הקטע שמדובר בחטיפה. "תנו רבנן, לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר. אתה אומר בגונב נפשות או אינו אלא בגונב ממון אמרת? צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן: דבר הלמד מעניינו, במה הכתוב מדבר? בנפשות. אף כאן בנפשות"‏‏‏[16]. "דבר הלמד מסופו כיצד? ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם משמע בית שיש בו אבנים ועצים ועפר מטמא. יכול אף בית שאין בו אבנים ועפר ועצים ת"ל ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית. דבר הלמד מסופו שאין הבית מטמא אלא אם כן יש בו אבנים ועצים ועפר".מידה זו היא הבסיס לפרשנויות על פי שיטת סמיכות הפרשיות

שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרה שיש סתירה בין שני כתובים במקרא, כתוב שלישי פוסק כיצד יש לפרש את העניין.

דוגמה ראשונה בעניין של מהיכן דיבר אלוהים במעמד הר סיני?: כיצד? כתוב אחד אומר "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר" וכתוב אחד אומר "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך" הכריע השלישי "כי מן השמים דברתי עמכם" - מלמד שהרכין הקב"ה שמי השמים העליונים על הר סיני ודבר עמהם. וכן דוד הוא אומר "ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו".

דוגמה שנייה בעניין של משה באוהל מועד, האם יכל להיכנס או לא?: כתוב אחד אומר: "ובבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו" וכתוב אחד אומר: "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד" הכריע "כי שכן עליו הענן". אמור מעתה כל זמן שהיה הענן שם, לא היה משה שם, נסתלק הענן, היה נכנס ומדבר עמו.

שיטת רבי עקיבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת שיטת רבי ישמעאל המשתמשת במידות הכלל והפרט, עומדת שיטת רבי עקיבא שהשתמש במידות של ריבוי ומיעוט. המידות של כלל ופרט מתמקדות ביחסי הכללים והפרטים המפורשים בכתוב, ועל פיהם נרמז מה שלא נכתב. לעומת זאת מידות ה"ריבוי ומיעוט", מתייחסות אל הפרטים כעצמאיים, ולא מחשיבות אותם כפירושו של הכלל. ההבדל בין שתי השיטות מתבטא בהיקף הדברים אותם לומדים מן הכתוב.‏[17] לדוגמה: במקום לדרוש "כלל ופרט- אין בכלל אלא מה שבפרט", בבית מדרשו של רבי עקיבא דרשו "ריבוי ומיעוט" כך: הריבוי הראשון מרבה הכל והמיעוט שלאחריו ממעט רק דברים השונים מהפרט המוזכר בכתוב, (למעשה, ריבוי ומיעוט לפי ר' עקיבא דומה לכלל ופרט וכלל לפי ר' ישמעאל). אם בא ריבוי נוסף לאחר המיעוט, דורשים אותו כמרבה הכל, מלבד דבר אחד השונה מאוד מהפרט הממעט.‏[18]

ל"ב המידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ברייתא דל"ב מידות

פירוש על הברייתא דל"ב מדות נדפס בסוף מס' ברכות.

  1. בריבוי
  2. במיעוט
  3. בריבוי אחר רבוי
  4. במיעוט אחר מיעוט
  5. בקל וחומר מפורש
  6. בקל וחומר סתום
  7. בגזרה שווה
  8. בבניין אב
  9. בדרך קצרה
  10. בדבר שהוא שנוי
  11. מחבור שנחלק
  12. מדבר שבא ללמד ונמצא למד
  13. מדבר שאחריו מעשה והוא פרטו של ראשון
  14. מדבר גדול שנתלה בקטן הימנו להשמיע האזן בדרך שהיא שומעת
  15. משני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם
  16. מדבר שהוא מיוחד במקומו
  17. מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר
  18. מדבר שנאמר במקצת והוא נוהג בכל
  19. מדבר שנאמר בזה והוא הדין בחברו
  20. מדבר שנאמר בזה ואינו עניין לו אבל הוא עניין לחברו
  21. מדבר שהוקש לשתי מידות ואתה נותן לו כוח היפה שבינותיהם
  22. מדבר שחברו מוכיח עליו
  23. מדבר שהוא מוכיח על חברו
  24. מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו
  25. מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על חברו
  26. ממשל
  27. מלשון נופל על לשון
  28. מנגד
  29. מלשון גימטריה
  30. מלשון נוטריקון
  31. מוקדם שהוא מאוחר בעניין
  32. מוקדם שהוא מאוחר בפרשיות

לימוד המידות שהתורה נדרשת בהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לימוד וחקר של המידות שהתורה נדרשת בהן, קיבל דחיפה עם התרחבות העיסוק האקדמי בתלמוד.

  • שאול ליברמן עסק בהשוואות בין המידות ביהדות ובין צורות לימוד יווניות בספרו 'יוונית ויוונות בארץ ישראל'.
  • בשנת תשס"ה, ייסד הרב מיכאל אברהם יחד עם ד"ר גבריאל חזות עמותה בשם מידה טובה המנסה לעורר עניין צבורי ועיסוק נרחב בנושא המידות שהתורה נדרשת בהן. העמותה מוציאה לאור עלוני פרשת שבוע ואף הוציאה לאור 4 ספרים בהם קובצי מאמרים על הנושא.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אבירם רביצקי, לוגיקה אריסטוטלית ומתודולוגיה תלמודית - יישומה של הלוגיקה האריסטוטלית בפירושים למידות שהתורה נדרשת בהן, הוצאת מאגנס, 2009
  • עדין שטיינזלץ, מדריך לתלמוד, בית הוצאה כתר, 2002, הפרק "המידות שהתורה נדרשת בהן", עמ' 134-127.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרמב"ם, ספר המצוות, השורש השני
  2. ^ ‏(ילקוט שמעוני, תורה כ; תורה צב; תורה תתקמב).‏
  3. ^ מ' צוקר, "לפתרון בעיית ל"ב מדות ו'משנת ר' אליעזר'", PAAJR 23 (1954), עמ' א-לט
  4. ^ תוספתא סנהדרין ‏פרק ז סוף הלכה ה.‏
  5. ^ ‏(פרשת ויקרא - יג מדות פרק א).‏
  6. ^ ‏(משנה פסחים ו, ב ורבים נוספים)‏.
  7. ^ ‏(משנה, מסכת בבא קמא, פרק ב', משנה ה', ומקורות רבים נוספים).‏
  8. ^ ‏(מסכת שבת, דף צ"ו, עמוד ב').‏
  9. ^ ‏(מסכת פסחים, דף ס"ו, עמוד א', ועוד מקורות).‏
  10. ^ ‏(ילקוט שמעוני שמות - פרק יג - רמז רכה).‏
  11. ^ ‏ויקרא פרק א' פסוק ב'.‏
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ד', עמוד ב'.
  13. ^ ספר במדבר, פרק ז', פסוק י"ז
  14. ^ ‏שמות פרק כ"ב פסוק ט'.‏
  15. ^ ‏(מדרש תנחומא פרשת בא פרק י"א).‏
  16. ^ ‏(תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף פ"ו עמוד א'.‏
  17. ^ מידות הדרש: רבי עקיבא ורבי ישמעאל, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת".
  18. ^ רש"י מסכת סנהדרין דף מ"ו עמוד א'