מחנה (אסלאם)

מִחְנָה (בערבית: محنة, פירוש:מבחן, עינוי, רדיפה) בהיסטוריה של האסלאם הם אירועי רדיפה שנמשכו כ-15 שנים (בין השנים 833–848).

לאחר שהח'ליף העבאסי אל-מאמון אימץ את התאולוגיה המעתזילית, באמצע המאה ה-9, הוא רדף את כל מי שדחה את תפיסותיה (בתחומי יצירת הקוראן, האנשת האל, גזירה קדומה ועוד). רדיפה זו, בסגנון האינקוויזיציה, נקראה מחנה.

אנשים שזומנו לבתי הדין, נאלצו להסביר את אמונתם הדתית, ובייחוד מהי דעתם אודות הקוראן (אם הוא דבר האל שנוצר או שלא נוצר). אנשים שלא ענו בצורה "נכונה" פוטרו מתפקידים ציבוריים, נכלאו ולעיתים נענשו בהצלפות.

בין הנרדפים המפורסמים: אחמד אבן חנבל, מייסד האסכולה החנבלית במשפט אסלאמי.

ב-848, כשהח'ליף אל-מתוכל הפסיק את הרדיפה, דימויים של הח'ליפים כמנהיגים דתיים הגיע לשפל. במקומם, התחזק מעמדם של העולמא (חכמי הדת המוסלמיים) כצמרת שלטונית דתית, שהתנגדו למחנה, יחד עם מרבית הציבור.

מבחינה דתית, הפשרה בין אהל אל חדית' למועתזילה הגיעה כמאה שנים מאוחר יותר. האיש שמייחסים לו את נוסחת הפשרה הוא אל-אשערי (מת ב-936), שהיה מועתזלי לחלוטין במקורו, אך בשלב מסוים בחייו החלו להתעורר בו ספקות עד שערק למחנה החנבלי. בסופו של דבר נוסחה רשימת עקרונות שתקפה עד היום. מדובר בניסוח של אהל אל חדית' עם תיקונים קלים בכיוון המועתזילה. למשל, במחלוקת בנוגע למופשטות אללה, תלמידיו של אל-אשערי עמדו בדיעה כי לאללה יש איברים, כי ככה כתוב בקוראן, אך מצד שני לא ניתן לקחת את תיאורי הקוראן אלא כסמלים. הפשרה היא למעשה קבלת הטקסט כפי שהוא, אך מבלי לדון במשמעות של כל איבר שמיוחס לאללה, למשל (בניגוד למועתזילה שכן שואלת).