מייקל מקדונל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

מייקל פרנסיס ג'וזף מקדונלאנגלית: Michael Francis Joseph McDonnell;‏ 15 בינואר 1882 - 12 באפריל 1956), שופט בריטי שעמד בראש בית המשפט העליון בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי בתואר "Chief Justice" (התואר המקביל בעברית של אותה תקופה - "זקן השופטים"). מבקריו מקרב היישוב העברי ראו בו אנטישמי ועוין ליישוב היהודי.

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייקל פרנסיס ג'וזף מקדונל, אירי במוצאו, קתולי בדתו, נולד בשנת 1882. בנעוריו למד בבית הספר "סט. פול" בלונדון (St. Paul's School), בית ספר פרטי לנערים שנוסד בשנת 1509. בשנת 1909 כתב מקדונל ספר אודות בית ספר זה. בראשית המאה העשרים מילא תפקידים שיפוטיים בשירות הקולוניאלי הבריטי בחוף הזהב (כיום גאנה), בגמביה ובסיירה לאון.

"זקן השופטים" בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקדונל הגיע לארץ ישראל בשנת 1927. בהגיעו לארץ התמנה לעמוד בראש בית המשפט העליון המנדטורי, במקומו של זקן השופטים הראשון סר תומאס הייקראפט, שכיהן בתפקיד זה בין השנים 1922 - 1927 והיה ידוע ביושרו ובהגינתו ואף עמד בראש ועדת הייקראפט שהוקמה ביוזמת הבריטים בעקבות מאורעות תרפ"א, במטרה לחקור את הסיבות שהובילו למאורעות.

מקדונל כיהן בבית המשפט המנדטורי כ"זקן השופטים" בין השנים 1927 - 1936. בתפקידו נתגלה האיש כארכי-שמרן פרו ערבי ואנטישמי. הוא תואר כמי ש"תיעב יהודים והיה סנוב", וכמי ש"שילב באישיותו תחושת תיעוב חזקה כלפי היהודים עם סנוביזם מעמדי אנגלי". מערכת המשפט בארץ ישראל בתקופת המנדט הייתה, בהתאם לנהוג בבריטניה, נבדלת מן השלטון הכללי ובלתי תלויה בו. בתחושת אי תלות זו ראה עצמו מקדונל חופשי שלא להסתיר את שנאתו ליהודים. דוגמה לכך היא פסק דינו במשפט "היועץ המשפטי נגד רובשוב". זלמן רובשוב (לימים זלמן שזר הנשיא השלישי של מדינת ישראל) הואשם בבזיון בית המשפט עקב מאמרי ביקורת על הטיה של בית המשפט שפורסמו בעיתון דבר. השופט מקדונל סירב להחיל לגביו פסיקה אנגלית שקבעה כי הליכי ביזיון בית המשפט צריכים להיות נדירים. מקדונל פסק כי הליכים אלו אכן נדירים באנגליה, שם קיימת מסורת בת מאות שנים של כיבוד בית המשפט, אולם הם "חיוניים במושבות קטנות המורכבות בעיקר מאוכלוסייה צבעונית".‏[1]

מאבקו נגד נורמן בנטויץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית ימי המנדט הבריטי מילא את תפקיד היועץ המשפטי לממשלת המנדט הבריטי נורמן בנטוויץ', יהודי יליד אנגליה וציוני.

ככזה עמד בנטוויץ' בפני הדילמה הנובעת מכך שהיה עליו להפגין נייטרליות בסכסוך היהודי-ערבי. התוצאה הייתה כי הערבים ראו בו כמתנגד לתנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, ואילו היהודים ראו בו את ההיפך מכך, כמתנגד למטרות הציונות.

באהדתו לציונות מצא עצמו בנטוויץ' עומד לצדו של אוהד נוסף של הציונות בצמרת ממשלת המנדט, והוא וינדהאם דידס, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, השני בהיררכיה לאחר הנציב העליון. הצמד דידס ובנטוויץ', באהדתו לציונות וליישוב, שימש משקל נגד לצמד רונלד סטורס מושל ירושלים וארנסט ריצ'מונד היועץ המדיני לממשלת המנדט, שגילו עוינות ליישוב ולציונות. בתוך המערכת המשפטית נמצא לבנטוויץ' מתנגד חריף והוא "זקן השופטים" מייקל מקדונל.

התנגשות רבתי בין מקדונל לבנטוויץ' אירעה ב"פרשת קרקעות זיתא", הקשורה לרכישת אדמות ערבים בארץ ישראל על ידי היהודים. יהודיה - אמריקאית, שירשה הון רב, החליטה להקדיש את הונה לרכישת קרקעות עבור יהודים בארץ ישראל. בתווכו של אלכסנדר אהרנסון אחיו של אהרון אהרונסון ממחתרת ניל"י, נמצאו 5,000 דונם מקרקעות הכפר הערבי זיתא ליד טול כרם, שהיו בבעלות משותפת של כלל תושבי הכפר, אלא שלצורך רכישתם היה צורך להכריז עליהן כרכושה של אחת ממשפחות הכפר שנאותה לחתום על מסמכי המכירה. הדבר הושג באמצעות הליכים משפטיים לא כשרים. השופט היהודי יוסף סטרומזה היה מעורב בהליכים אלו וככל הנראה פעל שלא בתום לב אלא ממניעים ציוניים. לאחר שהקרקע נרשמה בלשכת רישום המקרקעין על שם רושמיה היהודים התעוררו כמה מבני הכפר זיתא וביקשו לבטל את הרישום שהושג לדבריהם באמצעי מרמה. היועץ המשפטי לממשלה נורמן בנטוויץ' הורה, בדצמבר 1927, להעביר את העניין למזכיר הראשי של ממשלת המנדט, השני בהיררכיה לאחר הנציב העליון. הוקמה ועדה בראשות שופט שקבע במרץ 1928 כי סטרומזה "נהג ברשלנות רבה". זקן השופטים מקדונל דחה בזעם את המסקנות הרפות של הוועדה ודרש למצות את הדין נגד סטרומזה. בסופו של דבר הייתה ידו של מקדונל על העליונה, ובנטוויץ' נאלץ להקים ועדה נוספת בראשותו והחלו להתגלגל הליכים שבסופם הכריז שר המושבות הבריטי, סידני וב הלורד פאספילד, ב-10 בספטמבר 1930 לנציב העליון לפטר את השופט סטרומזה.

הנציב העליון ג'ון צ'נסלור שהתמנה לתפקידו בשנת 1928, לאחר 17 שנות שירות במושבות בריטיות שונות. כתוצר השירות הקולוניאלי התייחס צ'נסלור ליהודים כנחותים הצריכים לציית לבריטים והיה עוין ליישוב. לא ברצון רב הורה צ'נסלור להעמיד לדין ערבים שרצחו ערבים ואף כמה יהודים שפגעו בערבים, כדי לשמור למראית עין על איזון בין יהודים לערבים, אך תוך שמירה על שיקולים פוליטיים. מקדונל שיתף פעולה אך דרש בתמורה לסלק מתפקידו את היועץ המשפטי נורמן בנטוויץ', ששימש למעשה גם כתובע ראשי. גם הערבים דרשו לסלק את בנטוויץ' הציוני. צ'נסלור הציע לבנטוויץ' לסדר לו את נשיאות בית המשפט העליון בקפריסין או מאוריציוס, אך בנטוויץ' רצה להישאר בירושלים. הבעיה מצאה את פתרונה בשנת 1931, כאשר יום אחד, בעת שהיה בדרכו להפסקת הצהריים, ירה בבנטוויץ' אחד העובדים הערביים של בית המשפט באקדח, בניסיון להתנקש בחייו. בנטוויץ' נפצע בירֵכו אולם חייו ניצלו, הוא נסע לאנגליה לצורכי ריפוי ולא שב עוד לתפקידו. למעשה סולק ממנו. מקדונל התבטא כי הוא חש כתוצאה מכך ב"הקלה רבה".

בתקופת הנציב ווקופ[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הגיעו לארץ בשנת 1931 של הנציב העליון ארתור ווקופ, מי שחיים ויצמן תיאר אותו "הטוב שבנציבי ארץ ישראל", החלה תקופה חדשה, חיובית יותר, ביחסה של ממשלת המנדט ליישוב. ווקופ היה מקובל על הנהגת היישוב, שעמה קשר קשרים. חלק מאנשי הפקידות הנמוכה ביצע בשטח מדיניות חיובית זאת, אך אחדים מעמודי התווך של המדיניות האנטי-ציונית נשארו בתפקידיהם, כשהם מהווים משקל נגד למדיניות התמיכה ביישוב היהודי של הנציב העליון. בהם היו אדוארד קית-רוץ', הארי לוק וזקן השופטים מייקל מקדונל.

השופט מקדונל ייזכר בתולדות היישוב כמי שמילא תפקיד מכריע בפרשת רצח חיים ארלוזורוב, פרשה שהמשיכה להסעיר את היישוב והמדינה והדיה טרם נמוגו. ד"ר חיים ארלוזורוב, יושב ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, (משרד החוץ של המדינה שבדרך) נרצח בחוף תל אביב בלילה שבין 16 ו-17 ביוני 1933. בעקבות חקירת משטרת המנדט הוגש בשנת 1934 כתב אישום לבית המשפט לפשעים חמורים בירושלים נגד אנשי התנועה הרוויזיוניסטית אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט באשמת רצח ארלוזורוב. בפסק-הדין שניתן ביום 8 ביוני 1934 הורשע סטבסקי בעבירת רצח, והוטל עליו עונש מוות.

סטבסקי הגיש ערעור על פסק-הדין לבית המשפט העליון המנדטורי. בדין ישבו השופטים פרנסיס בייקר וג'וליאן דה-פרייטס ואב בית הדין היה זקן השופטים מייקל מקדונל. ביום 20 ביולי 1934 פסק בית המשפט העליון כי הוא מקבל את הערעור ומזכה את סטבסקי. בפסק-הדין פירט השופט מקדונל את הטענות שהועלו נגד ההסתמכות על עדותה של גב' סימה ארלוזורוב, שזיהתה את סטבסקי כאחד משני המשתתפים ברצח, ודחה טענות אלה, ומסקנתו הייתה שאין יסוד להתערב בהכרעתו של בית המשפט בערכאה הראשונה שסמך על עדות גב' ארלוזורוב. יחד עם זאת, עוד אמר זקן השופטים בפסק-דינו, שלו המשפט היה מתנהל באנגליה או במרבית השטחים שבשלטון הבריטי מן הראוי היה לדחות את הערעור ולאשר את הרשעתו של סטבסקי ברצח ארלוזורוב, אולם מכיוון שהמחוקק בארץ ישראל קבע בסעיף 5 של פקודת הראיות שאין לתת פסק-דין במשפט פלילי על פי עדות עד אחד, אלא אם לעדות זו יש סיוע שלדעת בית המשפט מספיק לאישור אמיתות העדות היחידה, הרי, לדברי מקדונל, יש לבחון אם סיוע כזה הובא באותו מקרה. אחרי ניתוח הראיות הנוספות הגיע מקדונל למסקנה, שלא נמצא סיוע ממשי לעדות היחידה של סימה ארלוזורוב, ולפיכך החליט לבטל את ההרשעה ולשחרר את סטבסקי. למסקנה זו הצטרפו שני השופטים האחרים. לדבריהם הם לא מצאו דופי בעדותה של סימה ארלוזורוב, ולו היה נוהג בארץ ישראל החוק האנגלי, היו דוחים את הערעור. פסיקה זו של השופטים הייתה על פי הקודקס הפלילי העות'מאני שנהג אז בארץ ישראל. בשנת 1936 ביטלו הבריטים את הקודקס הפלילי העות'מאני, והכניסו לתוקף את פקודת החוק הפלילי-1936, שהייתה מבוססת על המשפט הפלילי האנגלי. הסופר שבתי טבת בספרו "רצח ארלוזורוב" העלה את ההיפותזה כי "לו היה המשפט נערך באנגליה, או החל מינואר 1937 בארץ ישראל - או במדינת ישראל היה סטבסקי נשאר בהרשעתו וחייב בתליה".‏[2]

בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ המאורעות בשנת 1936, החלה ממשלת המנדט לעצור את מנהיגי המהומות, אך מאידך לא העזה לפגוע בחברי הוועד הערבי העליון. בעמדת פשרה זו תמכו מפקד משטרת המנדט רוי ספייסר ולואיס אנדרוס, שנחשבו מידידי היישוב. לעומתם ניצבה חבורה שנייה של פקידי ממשל פרו-ערביים ובראשם קית-רוץ' ומקדונל, שסברו כי הפתרון למהומות הוא הפסקת העלייה היהודית לארץ ישראל, והתנגדו לדרכו של הנציב העליון. מקדונל גילה בפסיקותיו יחס בקורתי כלפי הפעולות שנקטה ממשלת המנדט נגד המרד ומתח ביקורת על הממשלה המדכאת לדבריו את השאיפות הלאומיות של הערבים ועמד בגלוי ובאופן עקבי לימין הערבים בפעולותיהם נגד היהודים.

בהיותו ראש המערכת השיפוטית, גרמו עמדותיו לכך שהמערכת הפחיתה באופן ניכר את כמות ההרשעות בעבירות שבוצעו במהלך המאורעות. בשנת 1936 נרשמו בארץ ישראל 260 מקרי רצח, 67 מאלו שנאשמו בהם הורשעו, אך אף גזר דין מוות לא הוצא אל הפועל. ברשומות הצבא הבריטי נרשם כי אף אחד מאנשי עז א-דין אל-קסאם שנתפסו עוד בסוף שנת 1935 לא הועמד לדין והורשע אלא בסוף שנת 1936 בגבור המאורעות.

כחלק מפעולות דיכוי המרד הרסו הבריטים בקיץ 1936 מספר מאות של בתים בעיר העתיקה של יפו, שהיוו סבך של סמטאות צרות וצפופות, שימשו עמדות לירי וידוי אבנים והקשו על תנועת כוחות הצבא, במבצע שכונה מבצע עוגן. אלפים מתושבי הבתים שנהרסו פונו מהם. העניין הגיע לדיון בבית המשפט העליון המנדטורי בעתירה שהגיש ערבי תושב יפו שביתו נהרס. השופט מקדונל בפסק דינו מתח בקורת חריפה על ממשלת המנדט שלדבריו שיקרה למפונים ונימקה את ההריסה בטענה כי זהו פרויקט שיקום, בעוד שהייתה זו פעולה ביטחונית.

כתב השופט מקדונל בפסק דינו:

" The petitioner... has done a public service in exposing what I am bound to call the singulary disingenuos lack of moral courage displayed by the Administration in the whole matter... It would have been more creditable if the Govrnment, instead of endeavoring to throw dust in people`s eyes by professing to be inspired by aesthetic or other quasi-philantropic motives, such as those concerned with town planing or public health... has said frankly and truthfully that it was primarily for defence ourposes "

("העותר...עשה שרות לציבור בחושפו את מה שאני נאלץ לכנות חוסר אומץ לב מוסרי וחוסר כנות שהופגנו על ידי הממשל בכל הפרשה. ...היה זה אמין יותר מצד הממשלה, במקום להתאמץ ולזרות חול בעיני הבריות, בהצהירה כי המניעים שלה היו אסתטיים וכאילו פילנטרופיים, כמו תכנון ערים ובריאות הציבור... הייתה אומרת בגלוי ובכנות כי היו אלה בעיקר מטרות ביטחון").

הערבים ששמחו על דברים אלו,שלדעתם חשפו את פרצופה האמיתי של ממשלת המנדט, מהרו להדפיס את הפיסקה האמורה מתוך פסק הדין בכרוז בשפה האנגלית היה מיועד לחלוקה לחיילים ולשוטרים הבריטים ונשא את הכותרת:

A SAMPLE
OF THE METHODS ADOPTED BY THE
GOVERNMENT OF PALESTINE
IN THE
ADMINISTRATION OF THE COUNTRY

(דוגמה
לשיטות שאומצו על ידי
ממשלת פלשתינה
בהנהלת הארץ)

סילוקו מארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסק הדין עורר את חמתו של ווקופ. לדבריו תקע מקדונל סכין בגבה של הממשלה. אחרי פסק דין כזה והרושם שעשה על הערבים - אמר הנציב העליון - לבאי כוח המוסדות הלאומיים של היישוב - אין הוא יכול לדעת כמה זמן יעבור עד שאפשר יהיה להשקיט את המהומות.

הוחלט לסלק את מקדונל מארץ ישראל. הוצעה לו הבחירה בין משרה שיפוטית נמוכה באחת ממושבות אנגליה או פרישה לגמלאות והוא בחר לצאת לגמלאות. כיוון שהיה רק בן 54 הוצאה פקודת חוק מיוחדת עבורו (Sir Michael McDonnell Pension Ordinance, 1936) שהקנתה לו זכויות פנסיה מלאות. עוד לפני תום שנת 1936 חזר מקדונל לבריטניה. הארי הרברט טראסטד החליף אותו בתפקיד זקן השופטים. שלטונות המנדט דאגו לכך שעם פרישתו יצהיר מקדונל כי פרש מרצונו החופשי. כאשר ב-18 בנובמבר 1936 הציג אחד מחברי הפרלמנט הבריטי שאילתה לסגן שר המושבות ויליאם אורמסבי-גור, מה היו נסיבות פרישתו של מקדונל מתפקיד זקן השופטים בפלשתינה, השיב השר כי ב-21 באוקטובר מסר מקדונל הצהרה בבית המשפט שבה נכתב:

" His Majesty has been pleased to approve of my retirement on pension with effect from the expiration of my forthcoming leave. The Secretary of State has consented to meet my convenience by allowing me, pending my departure from Palestine, to be relieved from the performance of my official duties "

("הוד מלכותו הואיל לאשר את פרישתי לגמלאות החל מתום חופשתי הקרובה. מזכיר המדינה נתן הסכמתו למשאלתי בהתירו לי, בכפוף לעזיבתי את ארץ ישראל, להיות משוחרר מביצוע כל תפקידי הרשמיים").

באנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1939, שלוש שנים לאחר שובו לאנגליה, כשהיה חופשי ממגבלות תפקידו הקודם, ויכול היה להביע בגלוי את דעתו, התראיין מקדונל לעיתון האנטישמי הבריטי "The Patriot" ואמר כי שלוש מאות אלף יהודי אנגליה, מתוך אוכלוסייה של ארבעים מיליון, הם הגורם למחאה בבית הנבחרים נגד הספר הלבן. הוא הזהיר את מה שכינה "המולדת" (Mother country) מפני השפעתם רוחשת הרע (sinister) של הפליטים היהודים שהגיעו לאנגליה מגרמניה.‏[3]

בוועידת סנט ג'יימס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 7 בפברואר ל-17 במרץ 1939 נערכה בלונדון ועידה שהייתה ניסיון הגישור האחרון של ממשלת בריטניה לבעיית הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל. הוועידה נקראה ועידת סנט ג'יימס על שם הארמון שבו נערכה.

הוועידה נערכה בחסות בריטית והשתתפו בה נציגות יהודית ונציגות ערבית. בראש המשלחת היהודית עמד הד"ר חיים ויצמן ולצדו דוד בן-גוריון, משה שרתוק (לימים שרת), יצחק בן צבי ורבים נוספים לרבות נציגי אגודת ישראל והיישוב הישן.

בראש המשלחת הערבית עמד המופתי חאג' אמין אל חוסייני, וכן נציגי חמש מדינות ערב העצמאיות והעצמאיות-למחצה. למרבה הפלא הופיע לצד המשלחת הערבית יועץ מיוחד למשלחת זו והוא מייקל מקדונל. הופעתו של מי שהיה זקן השופטים בארץ ישראל, שלכאורה היה בעל עמדה אובייקטיבית בסכסוך הערבי-יהודי, הייתה בשלב זה של חייו, בהיותו בגמלאות, חופשית מהצורך להפגין נייטרליות, והייתה בה הזדהות גלויה עם הצד הערבי.

הוועדה לעניין מכתבי מקמהון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת המחלוקות החשובות שהתעוררו בוועידה היותה המחלוקת אודות הסתירה שבין הצהרת בלפור, שבה הובטח על ידי בריטניה כי בתום מלחמת העולם הראשונה יוקם בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, לבין מכתבי מקמהון שבהם, לפי דעת הערבים, הובטח על ידי נציג רשמי של בריטניה כי בתום המלחמה תוקם מדינה ערבית גדולה שתכלול בקרבה גם את ארץ ישראל.

מכתבי מקמהון היא חליפת חמישה עשר מכתבים בין הנרי מקמהון המושל הבריטי של מצרים לבין השריף חוסיין בן עלי, שליט מחוז חיג'אז בחצי האי ערב. האגרות הוחלפו במהלך מלחמת העולם הראשונה, בין השנים 1915-1916 והיו בגדר משא ומתן רשמי-למחצה על התנאים שבהם יתמוך השריף חוסיין בבריטניה בעת מלחמת העולם הראשונה במלחמתה באימפריה העות'מאנית.

במכתבים התווה השריף חוסיין את גבולותיה של ממלכה ערבית גדולה אחת הכוללת את חצי האי ערב, עיראק, סוריה לבנון וארץ ישראל. חליפת המכתבים לא הגיעה לכלל הסכם רשמי.

במהלך הוועידה הוקמה ועדה בריטית-ערבית כדי להחליט על תקפותן של ההבטחות שהובטחו לערבים במכתבי מקמהון. בוועדה השתתפו 5 נציגים מן הצד הבריטי ו-5 נציגים מן הצד הערבי, ארבעה מהם נציגי מדינות ערב והפלסטינים וחמישי שאינו ערבי היה מייקל מקדונל.

הנציגים הבריטים העלו את טיעוניהם ולפיהם מכתבי מקמהון לא היו בגדר הבטחה מפורשת מצד בריטניה. נציגי הערבים העלו את טיעוניהם העובדתיים במזכר בכתב, ואילו את הטיעונים המשפטיים מסר מייקל מקדונל בהרצאה בעל פה, בנתכו בהרחבה את תוכן המכתבים ודגשת הנקודות בהם התומכות בגרסה הערבית.

בסופו של דבר לא הגיעו נציגי שני הצדדים לידי הסכמה בדבר הפרשנות שיש ליחס למכתבים. גם ועידת סנט ג'יימס עצמה, שבמסגרתה הוקמה הוועדה, הסתיימה ללא תוצאות.

לאחר שנת 1939 לא מילא יותר מקדונל כל תפקיד ציבורי או מדיני. הוא מת בשנת 1954.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • A history of St. Paul's School, Chapman and Hall, 1909
  • The Arab case: The McMahon correspondence, s.n, 1939

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספר תולדות ההגנה כרך ב'. הוצאת מערכות, 1977.
  • תום שגב, ימי הכלניות. הוצאת כתר, 1999.
  • אסף לחובסקי, "תדמיות קולוניאליות ומשפט אנגלי בבית המשפט העליון של ארץ ישראל המנדטורית" זמנים 56, 93-86, 1996.
  • Assaf Likhovski, Law and Identity in Mandate Palestine, UNC Press, 2006
  • נתן ברון, שופטים ומשפטנים בארץ ישראל : בין קושטא לירושלים '1930-1900 , הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס - האוניברסיטה העברית, 2008.
  • נתן ברון, "הטוב בנציבים" מול "שונא היהודים" - הסכסוך הגדול בין הנציב העליון ווקופ וזקן השופטים מקדונל על רקע "הריסות יפו", 1936", מחקרי משפט אונ' בר-אילן, כרך כ"ה (1), 2009, עמ' 285.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תום שגב, ימי הכלניות.
  2. ^ שבתי טבת, רצח ארלוזורוב. הוצאת שוקן 1982 עמ' 262.
  3. ^ זקן השופטים לשעבר - מסית אנטישמי בגלוי, דבר, 11 ביוני 1939
זקני השופטים בתקופת המנדט הבריטי

תומאס הייקראפטמייקל מקדונלהארי הרברט טראסטדפרדריק גורדון-סמיתויליאם ג'יימס פיצג'ראלד