מיכאל ברקאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיכאל ברקאי
Yomibarkai.JPG
נולד 26 בינואר 1935
מקום לידה Flag of Romania.svg בוקרשט, רומניה
עלה לישראל 1948
נפטר 28 במאי 1999 (בגיל 64)
כינוי יומי
השתייכות IDF new.png צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 1955 - 1979
דרגה אלוף (ים) אלוף
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות

מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים

עיטורים

עיטור המופת  עיטור המופת

תפקידים אזרחיים

רב חובל בצי הסוחר, מפעיל ספינות תיור

מיכאל (יומי) ברקאי (26 בינואר 1935 - 28 במאי 1999) היה מפקד חיל הים הישראלי בין השנים 1976 - 1978. זכה בעיטור המופת על תפקידו כמפקד שייטת ספינות הטילים במלחמת יום הכיפורים.

ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאל ברקאי (בורסוק) נולד בבוקרשט, בירת רומניה, כבן בכור למשה ורחל בורסוק. שנות ילדותו הראשונות עברו עליו ברומניה הפשיסטית. בחודש דצמבר 1947, כשהיה בן 12, ניסו הוריו לעלות לארץ ישראל באונייה "פאן קרשנט", אך האונייה נתפסה בלב ים על ידי הבריטים ומשפחת בורסוק, ההורים ושני בניהם, מיכאל (יומי) הבכור ואברהם (בומי) הצעיר, נשלחו למחנה מעצר בקפריסין, שם חגג מיכאל בר מצווה. מאוחר יותר עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בבת ים. הוריו התפרנסו בדוחק וברקאי עזר לפרנסת הבית בעבודה כדייג, טיפול בסירות מפרש וכשליח על אופניים.

בבת ים גילה ברקאי את חיבתו לים ולשיט מפרשיות בימיה של "הפועל" בת ים. רבים מחבריו השייטים מאותה תקופה היו לימים לקצינים בצי הסוחר ולמפעילי ספינות הדיג. בעת ילדותו בבת ים הכיר ברקאי את האמן יגאל תומרקין והחברות ביניהם נמשכה עד יומו האחרון של ברקאי. ברקאי למד שנתיים בבית הספר היסודי תחכמוני, ואת תעודת הבגרות השלים בלימודי ערב. בכוחות עצמו למד מתמטיקה, אנגלית וגם נגינה בגיטרה וברידג'.

שירותו בחיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברקאי התגייס לחיל הים בשנת 1955, ושנתיים מאוחר יותר סיים את מחזור ה' של קורס חובלים. לאחר הקורס שירת בבסיס חיל הים באילת. בשנת 1958 נישא לרחל ולזוג נולדו שני ילדים.

שייטת הצוללות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1959 התנדב ברקאי לשייטת הצוללות וקיבל את אות הצוללן מס' 60. הוא הוצב לשרת בצוללת אח"י רהב בתפקיד קצין טורפדו, בפיקודו של רס"ן הדר קמחי. בשנת 1963 מונה ברקאי לסגנו של יעקב רענן, מפקד הצוללת "רהב" ולימים מפקד אח"י דקר. ברקאי שימש בתפקיד סגן המפקד עד סיום שירותה הפעיל של הצוללת.

בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים הוחזר ברקאי מקורס פיקוד ומטה, והוצב כמפקדה של הצוללת "רהב", אף שלא הייתה כשירה לצלילה. כוונת מפקדת חיל הים הייתה להניע את הצוללת, כדי להציג למודיעין האויב צוללת פעילה לכאורה. ברקאי יזם והפעיל את הצוללת ככלי נגד צוללות ולמטרה זו הופעל סונר הצוללת והותקנה בה מערכת להטלת פצצות עומק.

בשנת 1967 נשלח ברקאי לקורס מפקדי צוללות בצי הבריטי. עם שובו לישראל יזם, בתיאום עם רס"ן גדעון רז, שהיה בפורטסמות' בתפקיד סגן מפקד הצוללת אח"י לווייתן, את כתיבת נוהלי התקיפה של הצוללות מסדרת T. בדצמבר 1967 החליף ברקאי את רס"ן זאב אלמוג ומונה למפקד אח"י "לוויתן". ברקאי פיקד על "לוויתן" עד אוגוסט 1968. בעת פיקודו על הצוללת יישם בה שיטות לחימה חדשות, תוך שיתוף פעולה עם לוחמי שייטת 13.

ברקאי קיבל את ההודעה על אובדן הקשר עם אח"י דקר בעת ש"לוויתן" בפיקודו הייתה באימונים בים. הוא הבין את משמעות אובדן הקשר והעריך מיד שקרה אסון וש"דקר" אבדה. הצוללת "לוויתן" הייתה מאותה סדרת ייצור של "דקר", והועברה דרישה להפסיק את האימונים ולהחזירה לבדיקות. ברקאי הודיע ש"לוויתן" צוללת בטוחה ושיש להמשיך בצלילות כדי לא לאבד את ביטחון הצוות בצוללת. כיוון שאחיו הצעיר, אברהם (בומי) ברקאי, שירת כסגן מפקד אח"י דקר ונמנה עם צוותה בעת היעלמה, היה לעמדתו של ברקאי גם תוקף מוסרי.

מפקד חיל הים שלמה אראל עמד בפני החלטה קשה. היו אלה ימים קשים לחיל הים בכלל ולמפקדו בפרט. אראל סמך על מקצועיותו של ברקאי, והחליט לאשר את המשך הפעלת הצוללת. להחלטה זו הייתה חשיבות מכרעת בהמשך קיום האופציה התת-מימית לביטחון ישראל.

בסיס אשדוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מלחמת ששת הימים גדלו משימות בסיס אשדוד וכללו את חופי סיני, רצועת עזה ואת גזרת ים המלח. מפקד חיל הים אברהם בוצר העריך שברקאי יהיה האיש הנכון לקבל את המשימות החדשות.

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – קרב לטקיה, קרב דמייט והזירה הימית במלחמת יום הכיפורים
מפקד חיל הים אלוף בנימין תלם ומפקד שייטת ספינות הטילים אל"ם מיכאל ברקאי בנמל חיפה בבוקר שלאחר קרב לטקיה, 7 באוקטובר 1973.

בשנת 1971 עבר ברקאי לשייטת ספינות הטילים, ושירת בה כמפקד ספינת טילים אח"י מזנק וכמפקד פלגה. בחודש יולי שנת 1973 קיבל את הפיקוד על השייטת כולה. חודשיים מאוחר יותר פיקד עליה במלחמת יום הכיפורים.

מצבת השייטת כללה תחילה שתי ספינות תותחים מדגם סער 1, ארבע ספינות מדגם סער 2 ושש ספינות סער 3 שאורגנו בשלוש פלגות והוצבו בבסיס חיל הים בחיפה. פלגת הספינות מדגם סער 4, שכללה שתי ספינות והייתה בהתארגנות במספנות ישראל להפלגה לים סוף, הצטרפה בתחילת המלחמה לשייטת ספינות הטילים תחת פיקודו של ברקאי.

ההתמודדות העיקרית שניצבה בפני ברקאי וספינותיו היו ספינות הטילים אוסה וקומאר שבידי הצי המצרי והסורי, שהיו מצוידות בטילי סטיקס שטווח פעולתם עלה בהרבה על טווח טילי גבריאל שבידי ישראל. תורת הלחימה של ספינות הסער, שפותחה על ידי מפקדי השייטת הדר קמחי ושבתאי לוי, כללה הפעלת כוח הספינות בתקיפה מתואמת של כל ספינות השייטת. בתקופה הקצרה שפיקד על השייטת לפני המלחמה, יזם ברקאי חידושים כמו חפ"ק מפקד השייטת ותרגולת הטעיה בשלב ההסתערות.

מפקדי הפלגות והספינות הפנימו את תורת הקרב בתרגולות רבות. ניתן היה להרכיב כוחות משימתיים, כשמפקדי פלגות מפליגים גם בספינות אחרות מאלו שהיו תחת פיקודם דרך קבע. התחקיר החושפני שהונהג בשייטת הגביר את אמונו של מפקד החיל, אלוף בנימין תלם, ביכולת ספינות הטילים בכלל ובתפקודו של ברקאי בפרט.

במלחמה כוללת הועיד המטה הכללי לחיל הים תפקיד של הגנת חופי ישראל וההיערכות המקובלת הייתה בקרבת החוף הישראלי. התוכניות ההתקפיות של ספינות הסער, אף שהיו מתורגלות, לא אושרו לביצוע.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים במפתיע, וצה"ל היה במגננה בזירות היבשה, שררה במטכ"ל אווירה קשה. תלם החליט לנקוט ביוזמה התקפית שאותה תרגלו ספינות הטילים. על מנת למנוע מחיל הים המצרי ומהצי הסורי את היוזמה לתקיפה בחופי ישראל, שלח תלם את ברקאי עם חמש ספינות טילים לתקוף את הצי הסורי.

בכך העמיד את הרמטכ"ל דוד אלעזר בפני עובדה שההגנה בזירה הימית מתחילה בקרבת נמלי האויב. לאחר הצלחת הקרב הראשון - קרב לטקיה - תמך הרמטכ"ל בגישת היוזמה ההתקפית, ואף דרש לרתק את הסורים להגנת אזור החוף הסורי. מפקדת חיל הים הפעילה את ספינות הטילים כך שבכל הקרבות הימיים עם סוריה ועם מצרים הייתה לישראל עדיפות מקומית, ובכולם הושג ניצחון. כתוצאה מכך, הסתגרו עד סוף המלחמה כלי השיט של מצרים ושל סוריה בנמליהם, והסתפקו בירי מתותחי החוף.

ברקאי על סיפון אח"י קשת מקבל סירת משמר של מלטה

על תפקודו וביצועיו במלחמת יום הכיפורים כמפקד שייטת ספינות הטילים, קיבל ברקאי את עיטור המופת. בעת קבלת האות אמר שהוא "מקבל העיטור כנציג כל לוחמי שייטת ספינות הטילים."[1]

לאחר המלחמה המשיך ברקאי לשפר את המקצועיות ואת כושר הלחימה של השייטת. הדרך העיקרית הייתה באמצעות התחקיר שהנהיג, שבו נכחו כל קציני השייטת ובו הוצגו ונדונו האירועים והופקו הלקחים. נכונותו של ברקאי לספוג ביקורת ולהודות בטעויות בעצמו העלתה את איכות התחקיר החושפני.

מטה חיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1974 הוצב ברקאי במטה חיל הים בתפקיד עוזר ראש מספן הים, תפקיד שנוסד באותה עת ונקרא כיום "רמ"ח אמל"ח". בהמשך מונה לתפקיד ראש מספן הים, ובמסגרתו יזם וביצע שינויים ארגוניים ניכרים במבנה מטה חיל הים, עם דגש על נוהלי עבודת המטה למבצעים ועל פיתוח ושילוב של מערכות אמצעי לחימה. בשנים אלו גבר האיום של חדירת חוליות ארגוני הטרור מן הים. בתקופת שירותו של ברקאי במטה חיל הים הוקם מערך ביטחון שוטף, הוגברו סיורי הספינות, והורחבה פריסת מערכות המכ"ם. ברקאי עסק רבות בהקמת גף סיורי ים בחיל האוויר, שכלל מטוסי סיור ימי נושאי מכ"ם לגילוי וזיהוי מחבלים במרחק רב מן החוף, כשהם מופעלים באחריות חיל הים.

מפקד חיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברקאי מונה למפקד חיל הים בחודש ספטמבר 1976. כמפקד החיל פעל ברקאי נמרצות לגיבוש תורת הלחימה החילית ולגיבוש התוכניות המבצעיות של החיל ושל המערך הטכנו-לוגיסטי. כמו כן אופיינה תקופת הפיקוד של ברקאי בלחימה מתמשכת בארגוני הטרור הפלסטיני.

בתקופת פיקודו על החיל הוכחה יעילותו של מערך הגילוי להגנת החוף. בין אוניות המחבלים שנתפסו וטובעו באותה תקופה היו "אגיוס דמטריוס" במפרץ אילת, ו"גינאן" ו"סטפני" בים התיכון. אולם לצד ההצלחות, הצליחו מחבלים לחדור ב-11 במרץ 1978 לחוף מעגן מיכאל, ומשם המשיכו וביצעו את פיגוע כביש החוף. לאחר פיגוע זה יצא צה"ל למבצע ליטני לחיסול קני מחבלים בדרום לבנון. בלחימה זו השתתפו כל ספינות הטילים וספינות הדבור של חיל הים.

בתקופתו של ברקאי כמפקד חיל הים, נקלטו צוללות "גל" בחיל. לצורך הפיקוד על צוללות חדשות אלה החליט ברקאי לערוך קורס פיקודי מיוחד בחיל הים, זאת בניגוד למקובל עד אותה עת, שקצינים נשלחו להכשרה זו בחילות ים זרים. הוא הטיל את הכנת הקורס על אל"ם גדעון רז, ואף התפנה מכל עיסוקיו למשך שבוע כדי להפליג בצוללת ולהתרשם ממבחני ההסמכה.

כדי להבין טוב יותר את אופי הפעילות של יחידות הלוחמה הזעירה, עבר ברקאי קורס צלילה שבו למד את סוגי הכלים ואמצעי הלחימה שהופעלו בהן. הוא חיפש אישית פתרון לנושא מסוק ללא טייס, שיוכל לשמש לזיהוי ולהכוונה של ספינות הסער בשעת תקיפה.

תקופת הפיקוד של ברקאי נחלקה לשני שלבים. תחת פיקוד הרמטכ"ל מרדכי גור הייתה הערכה הדדית רבה בין השניים. דעותיו של ברקאי נשמעו בתחומים שונים וצורכי חיל הים כפי שהציג אותם ברקאי נענו ברצון על ידי גור.

עם מינויו של רפאל איתן לרמטכ"ל השתנה המצב, ונראה היה שהשניים, הדומים מאוד באופיים, נמצאים בעימות מתמיד. איתן תמך בחיל הים ואימץ את האמרה של האדמירל אלפרד תייר מהן "מעולם לא נוצח עם ששלט בים" שאף הפכה לסיסמה בחיל הים, אך התערב לברקאי בנושאים מבצעיים ומקצועיים.

פרויקט זיוונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברקאי כמפקד חיל הים המשיך בבניית הכוח הימי. יחד עם קודמו בנימין תלם קודמה תפישה הגורסת שסדר כוחות ספינות השטח יחולק לספינות תקיפה ולספינות פיקוד. מניסיונו ראה בספינות מדגם "סער 4" ספינת פיקוד גדולה דיה, ולספינות תקיפה בחר בספינות קטנות מדגם הידרופויל. התמיכה שקיבל אצל הרמטכ"ל מרדכי גור הביאה לבניית שתי ספינות מדגם "זיוונית".

תהליך החשיבה היה ממודר ורק מעט מאנשי חיל הים היו שותפים לו. האפיון של הספינות האלה לא התאים לעקרונות ספינות הסער והן היו קטנות מדי. ברקאי לא חזה את מחירן הגבוה שלא איפשר לרכוש מהן כמות נדרשת. בחירת הדגם נעשתה כאשר מידע שהיה בידי הצי האמריקני ומשמר החופים האמריקאי הוסתר מישראל. הוזמנו שתי ספינות, הראשונה בארצות הברית והשנייה במספנות ישראל, והושקע כסף רב בהתארגנות. קליטתן של הספינות, שהתבצעה לאחר שברקאי סיים את כהונתו, לא הייתה בעדיפות המתחייבת לפרויקט כה מורכב, והן הושבתו לאחר זמן קצר.

משפט ומעמד ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1978 הואשם האלוף ברקאי בניסיון אונס חיילת שהייתה תחת פיקודו. הוא הועמד למשפט צבאי בפני הרכב שכלל את האלוף חיים הרצוג, ואת השופטים שלמה לוין ויעקב קדמי שקבלו דרגות ייצוג של אלוף לצורך המשפט. את התביעה ייצגו התובעים הצבאיים הראשיים, שבתי לוי ואמנון סטרשנוב. בנובמבר 1978, הושעה מתפקידו כמפקד חיל הים עד קיום משפטו‏[2]. המשפט התנהל בדלתיים סגורות תוך שימוש בסעיף הגנה על ביטחון המדינה‏[3], והעיתונות דיווחה מדי יום על העדים שהגיעו להעיד במשפט‏[4]. בפסק הדין, שניתן בינואר 1979, קבעו השופטים כי הם מאמינים לגרסתה הבסיסית של החיילת שברקאי עשה את המעשים המיוחסים לו, הגם שקבעו שלא יכלו לסמוך על כל דבריה בגלל נטייתה להגזמה ולהפרזה, ובשל נטייתה לערבב דמיון ומציאות. אולם ברקאי זוכה מחמת הספק בהיעדר ראיה מסייעת לכך שברקאי הוא שתקף את החיילת, שנדרשה אז על פי החוק לצורך הרשעה‏[5].

מיד לאחר המשפט, הודח ברקאי על ידי שר הביטחון עזר ויצמן מהפיקוד על חיל הים‏[6], ופרש מצה"ל בשנת 1979. בעקבות הדחתו לא קיבל שר הביטחון את המלצותיו של ברקאי באשר למועמד הראוי להחליפו. הרמטכ"ל רפאל איתן העדיף לתפקיד מפקד החיל את זאב אלמוג אותו הכיר מתקופת מלחמת ההתשה.

למרות המשפט וההדחה, נותר איתן מעמדו כמפקד מוערך בקרב אנשי חיל הים. הערכה זו מתבטאת בסיפורים על התנהגותו כמפקד בקרבות, ניתוח השיקולים כפי שהציג אותם, ציטוטים מדבריו, הערכות מה היה עושה אילו עמד במצבי החלטה שונים, ובעיקר שאיפה לקיים תחקיר חושפני ברמה גבוהה כפי שקוים בפניו.

לאחר שירותו הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יומי מפעיל ספינת תיירים באי סן מארטן, 1992.

עם שחרורו התפנה ברקאי לתחביבו העיקרי, שיט בספינות מפרש, ויחד עם אשתו רחל נסעו ליוון, שם בנו את היאכטה "לוויתן". בשנת 1981 החל ברקאי לעבוד בצי הסוחר, ועל אף ניסיונו הרב בכלי שיט, החל את שירותו בצי בתפקיד נמוך כקצין משמרת והתקדם בהדרגה עד שהוסמך כרב-חובל. הוא שימש כרב-חובל האונייה "דלית" ואחר כך באונייה "מקלף". בחורף הפליג במסגרת עבודתו בצי הסוחר ובקיץ הפליג עם אשתו על היאכטה שבנה.

בשנת 1990 חצו בני הזוג ברקאי את האוקיינוס האטלנטי עם ה"לוויתן" והגיעו לדרום הים הקריבי ולוונצואלה. בדרכם לארצות הברית עצרו באי סן מרטן שבאנטילים ההולנדים, ונשארו בו 4 שנים, בין היתר עסקו בהפעלת ספינות תיור וארגנו סיורים מודרכים לתיירים.

בשנת 1995 שב ברקאי עם אשתו לישראל. בתחילת שנת 1999 חלה ברקאי בסרטן והחל בטיפולים כימותרפיים. באותה תקופה הוזמן על ידי מפקד שייטת ספינות הטילים, חזי משיטה, להיות חלק מצוות שהוקם לצורך עדכון תורת הקרב המשולבת של חיל הים. למרות מצבו הבריאותי שהלך והידרדר שמח ברקאי להזדמנות לחידוש העיסוק בתורת הקרב ונרתם למשימה.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 במאי 1999, בישר מפקד חיל הים, האלוף אלכס טל, לברקאי על כך שצוות החיפושים האמריקני גילה את שרידי אח"י דקר - שבה מצא אחיו בומי את מותו 31 שנה קודם לכן - על קרקעית הים בעומק 3 ק"מ, בנתיב שיוטה לישראל. ברקאי מעולם לא שעה לשמועות השונות והיה בטוח שהצוללת נמצאת על נתיבה. הוא גם היה מציאותי וידע שסיכויי מציאתה קלושים. באותו יום התאבד מיכאל ברקאי ביריית אקדח.

חברו יגאל תומרקין הספיד את ברקאי במילים: "אי אפשר היה לשנוא את ברקאי וקשה שבעתיים היה לאהוב אותו."

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאוחר יותר הוסיף גם לזכותם של מפקדי השייטת הקודמים הדר קמחי ושבתאי לוי שהביאו את השייטת לרמת הביצוע שהפגינה במלחמה.
  2. ^ אמיר אורןמפקד חיל הים הועבר מתפקידו, דבר, 20 בנובמבר 1978
  3. ^ דן ארקין, ראש אכ"א החליט: משפטו של האלוף ברקאי - בדלתיים סגורות, מעריב, 22 בדצמבר 1978
  4. ^ ראו למשל: מרדכי ארקן, אשת האלוף ברקאי העידה מטעם ההגנה, מעריב, 28 בדצמבר 1978
  5. ^ אלוף מיכאל ברקאי זוכה בהיעדר עדות מסייעת, דבר, 9 בינואר 1979; המשך
  6. ^ יעקב ארז, אלוף ברקאי: הציעו שאתפטר אבל אני מעדיף שידיחוני, מעריב, 10 בינואר 1979
מפקדי שייטת ספינות הטילים 800px-Missile Boat insignia.png

בנימין תלם · הדר קמחי · שבתאי לוי · מיכאל ברקאי · אלי רהב · מיכאל לצרוס · חיים שקד · זאב יחזקאלי · אברהם בן-שושן · אריה רונה · שמעון מאיר · שאול חורב · יוסי לוי · רוני איכר · דוד בן בעש"ט · יעקב גואז · אלי מרום · חזי משיטה · נועם פייג · רן בן יהודה · אבי ארזוני · דני מעוז · אילן שריקי · אלי שרביט · דוד סלמה · אייל הראל

מפקדי חיל הים הישראלי
גרשון זק/פול שולמן · שמעון פרס/מוניה מרדור · שלמה שמיר · מרדכי לימון · שמואל טנקוס · יוחאי בן-נון · שלמה אראל · אברהם בוצר · בנימין תלם · מיכאל ברקאי · זאב אלמוג · אברהם בן-שושן · מיכה רם · עמי אילון · אלכס טל · ידידיה יערי · דוד בן בעש"ט · אלי מרום · רם רוטברג INCOpen.jpg