מיכאל ברקוביץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ד"ר מיכאל ברקוביץ

ד"ר מיכאל ברקוביץ (לעתים מיכל; בכתיב יידי: בערקאָוויטש; בכתיב לועזי: Michael Berkowitz; ז' בשבט תרכ"ה, 3 בפברואר 1865, בוריסלב / דרוהוביץ'י"ח באייר תרצ"ה, 18 במאי 1935, בילסקו, פולין) היה מחנך, עיתונאי, וסופר, מראשוני התנועה הציונית ומתרגמו העברי הראשון של הרצל.

תולדות חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאל ברקוביץ נולד בשנת 1865 למשפחה אורתודוקסית בגליציה המזרחית (אז באימפריה האוסטרו-הונגרית), בעיר בוריסלב (Borysław) או בדרוהוביץ'. התחנך בתלמוד תורה בלבוב. עקב מצבהּ הכלכלי של משפחתו נאלץ להפסיק את לימודיו ולעבוד כפנקסן באחת החנויות בעיר, ובמקביל למד לבחינות הבגרות. כעבור זמן-מה שב לבית הספר – הפעם לגימנסיה בברודי, וקיבל תעודת בגרות.

מיכאל ברקוביץ חבר לרב והסופר יהושע טהון, לימים מנהיג ציוני גליציה ושלזיה וחבר הסיים ברפובליקה הפולנית השנייה 1919–1936), וכן למרקוס אהרנפרייז (לימים רב העיר סטוקהולם), ופרסם בשיתוף עמו את 'הספרייה העממית היהודית'.

בשנת 1886, עוד בהיותו סטודנט, שימש כתב-קורספונדנט של העיתון 'העברי', וכתב בנושאי דת, פוליטיקה, חברה, ספרות ומדע. כן כתב בשבועון העברי 'הזמן', שערך הסופר העברי והיידי ראובן אשר ברודס בקרקוב, פיליטונים, שעליהם חתם בשם "סטודנט מלבוב". בנוסף, תרגם ברקוביץ מסיפוריהם של ברודס ושל דוד פרישמן לגרמנית.

בשנת 1893, בגיל 28, עבר ברקוביץ לווינה, שם למד מדעי היהדות בבית המדרש לרבנים ובלשנות שמית במכללה הכללית.‏[1] בווינה פגש ברעיון הציוני, הצטרף לאגודת הסטודנטים הציונית "קדימה", וארגן במסגרתהּ שיעורי עברית.

בתקופה זו נתוודע לתאודור הרצל, והיה לתומך מושבע שלו. ברקוביץ, ששימש מזכירו העברי של הרצל ויד ימינו, נטל חלק בהכנות לקונגרס הציוני הראשון שנערך בבזל ב-1897, והשתתף בו כציר מווינה. בנוסף, כתב לשבועון הציוני 'די ולט'. תרגם לעברית מכתביו של הרצל, ובהם בין היתר ספרו 'מדינת היהודים' (1896).

באותהּ שנה עבר לקרקוב, והחל לעבוד כספרן. משנת 1898 עבד בהוצאת הספרים 'אחיאסף' בעיר, וניהל את עבודת העריכה והאדמיניסטרציה בעיתון היידי 'דער איד'. כן כתב בכתב העת הניו יורקי 'צוקונפֿט'.

ב-1903 שב ברקוביץ לווינה ללמוד באוניברסיטה. בהנחייתו של פרופ' דוד צבי מילר התמחה בחקר הריתמוס והמבנה הספרותי המקראי, והחיל את המבנים שמצא מילר במקומות נוספים בתנ"ך.‏[2] סיים את לימודי הדוקטור ב-1906. ברקוביץ זכה לשבחים ממילר הן בספרו 'הנביאים וצורות הנבואה הפיוטית' והן בישיבת האקדמיה הקיסרית למדעים בווינה. בהמלצתו של מילר, פרסמה בשנת 1910 האקדמיה הקיסרית ברשימותיה את ספרו המבוסס על הדיסרטציה שלו, על אודות 'מבני סטרופה בספר תהילים'‏[3]גרמנית: Der Strophenbau in den Psalmen).

הואיל ועבודתו המדעית לא סיפקה פרנסתו די צרכו, החליט ברקוביץ לשלוח ידו בחינוך. בין השנים 19091911 עבד כמורה בבתי ספר בברנו ובייהלבה (כיום בצ'כיה), ולמן שנת 1911 שימש מורה ליהדות, לתולדות ישראל ולעברית בעיר ביליץ (בילסקו, ביילסקו-ביאלה אז בשלזיה האוסטרית, כיום בפולין). על הוראתו מעיר דוד ישעיהו זילברבוש כי "הוא עושה מעשהו אמונה ללון וללון בעומקה של כל הלכה והלכה בהלכות העומדות ברומו של עולם היהדות, כדי לדון עליהן בכובד ראש ולשמור על נקיונן וטהרתן".‏[1] בין תלמידיו היה גם מיכאל וינר (לימים אבינרי, אביו של פרופ' שלמה אבינרי) שהחל לפעול באגודה הציונית "השחר" בביילסקו בהשפעתו ועלה אחר כך ארצה.

במקביל נטל חלק בחיבור המהדורה הרביעית של 'הלקסיקון היהודי' (בגרמנית: Jüdisches Lexikon) שיצא לאור בברלין.

בתקופה שבין מלחמות העולם התפרסמה פעילותו כמורה ומחנך בבילסקו. נוסף על פעילותו החינוכית, היה חבר במועצה הדתית היהודית בעיר, שבהּ נחשב לסמכות עליונה, פעל במסגרת רשת 'תרבות' וכתב בשבועון היידי 'פֿאָלקסבלאַט'.

ביום הולדתו ה-70 ייסדה מועצת הקהילה היהודית בבילסקו את 'קרן מיכאל ברקוביץ', קרן מלגות לסטודנטים צעירים.

קברו של ברקוביץ בבית הקברות היהודי בביילסקו-ביאלה: "פ.נ. פרופ. ד"ר מיכאל ברקוביץ ז"ל, מעוזרי הרצל הראשונים, איש הרוח, סופר, מחנך דגול וחלוץ התנועה העברית בקהילתנו"

כעבור זמן קצר, כשלושה שבועות לאחר יום הולדתו, בעת חגיגות ל"ג בעומר, נפטר מיכאל ברקוביץ, ונקבר בשדירת גדולי האומה בבית הקברות היהודי בביילסקו-ביאלה. כתב עליו זילברבוש:‏[1]

מיכל ברקוביץ', לן מעודו בעומקה של תורת שפתנו והוא הדייקן שבדייקנים על טהרתה ונקיונה. גם סגנונו בתרגומיו, כן מגרמנית לעברית כן מעברית לגרמנית, היה קב ונקי, עוד בטרם נשנית אצלנו המשנה של "הכל מתרגמים ותרגומם כשר".

אף מאמריו, כן המדעיים וכן הדנים בשאלות העומדות על הפרק, שפרסם עד היום בשלש הלשונות, עברית, גרמנית ופולנית, ושהוא לן בעומקן ושולט בהן שליטה תמימה, חדורים הגיון חד וחלק.

אולם החבה היתרה וההוקרה היתרה הנודעת למיכל ברקוביץ', מאז הפגשי עמו ועד היום הזה, ממני, אינן באות מפעולותיו הספרותיות בלבד. אבל באופיו יש קו יחיד ומיוחד העושה אותו לחטיבה מיוחדת. והוא הוא המושך אליו כל הלבבות: מיכל ברקוביץ' הוא צנוע שבצנועים מבלי אשר בקש הוא בעצמו חשבונות רבים לצניעותו.

הוא גם בלכתו בגדולות לא רמו מימיו עיניו. והוא כל מה שטרח ושהוא טורח עד היום הזה לא טרח ואיננו טורח אלא בשביל אחרים, מבלי הדעת אפילו להחזיק טובה לעצמו, כמו כל העולם כולו לא נברא לשמשו, אלא הוא נברא לשמש את כל העולם כולו.

בשנת 1938 יצאה לאור בבילסקו אסופת מאמרים פרי עטו של ברקוביץ, בשפות עברית, פולנית וגרמנית, בשם 'Vätererbe und Zukunftshoffen' (גרמנית: "מורשת אבות ותקוות לעתיד").

מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Michael Berkowicz, Vätererbe und Zukunftshoffen, Bielsko: Stanislawow: Drukarnin "Grafika", 1938.

ממאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 'ספרי הנביאים בצורתם הראשונה', הצפירה, 1896, גל' 70, 71, 75, 88, 100 – על ספרו של מורו פרופ' דוד צבי מילר בשם זה ('די פראָפֿעטען אין איהרער אורשפרינגליכען פֿאָרם', וינה: 1895), על החוקים שבבניין פסוקי הנבואה, שתרם גם הוא לחיבורו

מתרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 דוד ישעיהו זילברבוש, ד"ר מיכל ברקוביץ (הערכה לאישיותו), 1935, בפרויקט בן יהודה.
  2. ^ וראו עוד: ג. קרסל, פרופסור דוד צבי (היינריך) מילר, באתר הזיכרון לקהילת בוצ'אץ'.
  3. ^ זילברבוש מתרגם כ"בנין הבתים בפסוקים שבמזמורי תהלים".