מיכאל סטרוגוב
 | |
| עטיפת הנוסח עברי של עֲדינָה בָּסוֹן | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ז'ול ורן |
| איורים |
ג'ול פרט  |
| שפת המקור | צרפתית |
| סוגה | מותחן ריגול |
| הוצאה | |
| הוצאה |
פייר-ז'ול הצל |
| מקום הוצאה |
צרפת |
| תאריך הוצאה | 1876 |
| מספר עמודים | 237 (מהדורה עברית מ־1981) |
| הוצאה בעברית | |
| תרגום | עדינה בסון |
| סדרה | |
| ספר קודם |
השנסלור |
| הספר הבא |
Off on a Comet |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 001877762, 001020437, 001312561, 001312560, 001312562, 002160569, 001077837 |
  | |
מיכאל סְטְרוֹגוֹב (תורגם לעברית גם כמיכאיל סטרוגוב, בצרפתית: Michel Strogoff) הוא רומן משנת 1876 מאת ז'ול ורן, אחד הספרים המצליחים ביותר שלו. לעומת רוב ספריו של ורן, הספר אינו כולל תיאורי טכנולוגיה מתקדמת האופייניים לסוגת המדע הבדיוני, אלא הוא מותחן ריגול על רקע פוליטי דמיוני של האימפריה הרוסית.
הרומן מתאר את מסעו של מיכאל סטרוגוב בשליחות הצאר אלכסנדר השני לאחיו, הדוכס הגדול, הנמצא בעיר אִירקוּטְסְק, 5,500 ק"מ מהבירה מוסקבה. סטרוגוב נשלח על רקע מזימה של החאן פֵאוֹפָּר (Feofar) מלך הטטרים לנתק את הקשר בין רוסיה האירופאית לבין סיביר. מטרת השליחות היא להזהיר את אחיו של הצאר מפני בוגד בשם אִיבָן אוֹגַרְיֶב. אוגרייב, קולונל לשעבר בצבא הרוסי, עומד להגיע לאירקוטסק, לכאורה כדי לסייע לדוכס הגדול אך מטרתו האמיתית היא להסגירו לידי המורדים הטטרים. בדרך הוא פוגש את נַדְיָה פדור, נערה מליטא הנוסעת אל אביה אשר נמצא בגלות באירקוטסק, ובשני עיתונאים, כתבי שטח, שבאו לסקר את האירועים ברוסיה עבור ציבור הקוראים שלהם בצרפת ובאנגליה.
במהלך המסע לסיביר עוברים סטרוגוב ונדיה הרפתקאות ומאבקים באיתני הטבע ובנבלים ובראשם איבן אוגרייב. הם נלקחים בשבי על ידי הטטרים, מצליחים לברוח מהשבי ומגיעים אחרי תלאות רבות לאירקוטסק, חסרי כל, ולאחר שאוגרייב כבר הגיע לעיר, מתחזה לסטרוגוב ומתכנן את הסגרת העיר לטטרים. בשיא העלילה מופיעה הפתעה דרמטית המאפשרת לגיבורים, ברגע האחרון, לגבור על הנבל ולהציל את העיר. הספר מסתיים ב"סוף טוב" - נישואיהם של סטרוגוב ונדיה.
האירועים הפוליטיים המתוארים בספר הם דמיוניים. האימפריה של רוסיה ידעה תככים ומרידות רבות, אך הטטרים לא היו איום משמעותי על שלטון הצארים ולא התקוממו נגדם במשך מאות שנים לפני כתיבת הספר וגם לאחריו. תיאורם כלוחמים אכזריים ופראיים מבוסס על תדמיתם באירופה הנוצרית, מהיותם זרים ומוסלמים. הצאר אלכסנדר השני, שאכן שלט ברוסיה בזמן פרסום הספר, ומתואר כדמות חזקה ואצילית, נרצח חמש שנים לאחר מכן בסנקט פטרבורג על ידי מהפכנים סוציאליסטיים מתנועת נרודניה ווליה.
לעומת זאת, תיאורי הגאוגרפיה של רוסיה ואמצעי התחבורה בה נחשבים לאמינים, על אף שוורן לא ביקר ברוסיה מעולם.
מסלול השליחות של סטרוגוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרפתקאותיו של סטרוגוב ברוסיה מתחלקות לשלושה קטעים עיקריים:
- ברוסיה האירופאית: ממוסקבה לניז'ני נובגורוד ברכבת, משם בספינת הקיטור "קווקז" לקזן ומשם לפרם - כ־1,400 ק"מ.
- חציית הרי אורל עם מרכבת ה"טַרַנְטָס" עד יקטרינבורג במורדות המזרחיים של ההרים. משם לנוֹבוֹ־זֶמְסְק המשך בערבות סיביר לעיירה אִישִים, מעבר הנהר אירטיש והגעה לעיר הולדתו אומסק בה סטרוגוב פוגש את אמו - כ־1,300 ק"מ.
- יציאה מאומסק, שבי בידי הטטרים בקוליבן, הגעה לעיר טומסק, משפטו של מיכאל, בריחה, והמשך בקִיבִּיטְקָה (עגלה) אל העיר קרסנוירסק, מעבר הנהר יניסיי והגעה לעיר ניז'ני אודינסק. שבי שני בידי הטטרים, בריחה ומסע רגלי עד למעבר בנהר האנגרה, המלא בקרחונים ובלהקות זאבים רעבים, מסיים את המסע במרחק 2,500 ק"מ מאומסק, ובסך הכול כ־5,200 ק"מ. המסע כולו אורך 79 יום.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת העלילה בנשף בארמון הצאר. במהלך הנשף מקבל הצאר הודעה כי המורדים הטטרים הרסו את עמודי הטלגרף וניתקו את הקשר עם אחיו, הדוכס הגדול, באירקוטסק. לצאר נמסר גם כי סרן לשעבר בצבא הרוסי, איבן אוגרייב, מתכנן לבגוד באחיו ולהסגירו לידי הטטרים. בהיעדר טלגרף, הצאר מחליט למנות שליח שיודיע לאחיו על הסכנה הצפויה לו. השליח הנבחר, מיכאל סטרוגוב, הוא יליד סיביר, נמנה עם יחידה מובחרת של שליחי הצאר, מכיר היטב את הדרך - אמו עדין גרה בסיביר - ויודע את שפות העמים השוכנים בדרך ואת מנהגיהם. עליו יהיה לעבור את המרחק של 5,500 ק"מ ממוסקבה לאירקוטסק במהירות האפשרית, כדי שיקדים את בואו של הבוגד, ומבלי שתחשף זהותו.
סטרוגוב מצויד בתעודת מסע רגילה, על שמו של סוחר באירקוטסק. התעודה מקנה לו רשות לקחת סוסי דואר ובשעת הצורך גם לצרף בני לוויה. התעודה היא ייחודית: תוקפה לא יפוג גם אם יוטלו הגבלות על נסיעת נתינים רוסיים.
חלק ראשון: ברוסיה האירופית[עריכת קוד מקור | עריכה]
סטרוגוב יוצא ברכבת ממוסקבה. באחת התחנות עולה לרכבת נערה יפה בת שש־עשרה, היא נדיה, גיבורת הספר. סטרוגוב יושב מולה בקרון הרכבת ומיד נחלץ להגן עליה מפני נוסע טרדן. מסתבר כי גם היא נוסעת לאירקוטסק, לבקר את אביה הרופא שהוגלה לעיר זו. כמו כן נמצאים על הרכבת הכתבים אלסיד ז'וליבה והארי בלאונט.
כשהרכבת מגיעה ליעדה, העיר ניז'ני נובגורוד, הם נתקלים בגזירה חדשה של מושל העיר: נתינים רוסים הנמצאים בעיר לא רשאים לצאת אותה אם דרכם הוא לסיביר. אך לסטרוגוב רישיון מיוחד לנסיעה בכל מקרה ועם בני לוויה. הוא מחליט להציג את נדיה בתור אחותו וכך היא מצליחה להמשיך את דרכה לאביה. החשד ששליחותו של סטרוגוב תיחשף פוחת, שכן עתה הם מציגים עצמם כאח ואחות שנוסעים אל אביהם.
ביריד בעיר פוגש סטרוגוב בצועני, שהוא למעשה הנבל בעלילה, אוגרייב, אך עדיין לא מזוהה בשמו. המסע ממשיך על אוניית קיטור בה מזהה סטרוגוב את קולם של הצועני ואשתו האומרים זה לזה: "השליח יצא ממוסקבה לאירקוטסק", ומבין שדבר שליחותו נודע ועליו להיות זהיר יותר. כאשר הוא יורד הוא מבחין כי בני הזוג נמנים עם להקת צוענים, אשר לה קל לנוע בדרך ולשמש מרגלים לאויבי הצאר.
חלק שני: חציית הרי אורל[עריכת קוד מקור | עריכה]
יומיים אחרי צאתו ממוסקבה, מתחיל החלק הקשה במסעו - חציית הרי אורל. עמו "אחותו" נדיה וצמודים אליו כתבי השטח ז'וליבה ובלאונט, אשר לכאורה הסכימו על שיתוף פעולה. באותו מסלול נוסעים גם ה"צועני" אוגרייב וזוגתו היפה סֵנְגָר, כבת שלושים, יחד עם להקת צוענים. מהעיר פרם ממשיכים סטרוגוב ונדיה במרכבה, והכתבים יוצאים במרכבה אחרת, אולם זו מתפרקת בדרך, והם מחולצים בידי סטרוגוב. ארבעת הנוסעים ממשיכים בדרכם, נוסעים יומם ולילה ללא הפסקה ומגיעים לעיר יקטרינבורג, מהעבר השני של הרי אורל, מרחק של 350 ק"מ בהרים תחת מטר שלג וסופה חזקה. שרותי הדואר והמברקה עדיין עובדים. הם מצליחים להחליף סוסים ורכב בכל תחנה.
אחרי העיירה נוֹבוֹ זֶמְסְק (Novo-Zaimskoë) מתחילה הערבה הסיבירית - מדבר רחב ידיים מכוסה עשב. באִישִים (Ichim) הם מגיעים לתחנת דואר שבה יש רק שלושה סוסים. בין סטרוגוב ונוסע אחר שהגיע לתחנה מתפתח ריב על הזכות להחליף את הסוסים. הנוסע השני, "זקן לחיים אדמוני", המחזיק בידו שוט ומשפיל את סטרוגוב, אך זה מעדיף לסגת מאשר לשלוף את התעודה שברשותו ולגלות את זהותו.
סטרוגוב ונדיה ממתינים ליום המחרת ומקבלים סוסים רעננים. הם עוברים את נהר האירטיש במעבורת ונתקלים לראשונה בטטרים, המטביעים את המעבורת בנהר. נדיה נשבית בידי הטטרים, סטרוגוב נפצע אך מתאושש וממשיך לבדו לאומסק הכבושה בידי הטטרים. בעיר נמצאת אמו של סטרוגוב, מרתה, ובאופן בלתי מתוכנן היא פוגשת בו ומזהה אותו במקום פומבי. כדי למנוע את חשיפתו, הוא מתחזה לזר וטוען כי הוא אינה בנה. אך המידע על הפגישה מגיע לאוגרייב, אשר מחליט לנצל את ההזדמנות לזהות את השליח. מרתה נאסרת כדי לאלצה למסור פרטים על בנה.
סטרוגוב מצליח לעזוב את אומסק, לאחר שעשה מחצית הדרך ממוסקבה עד לאירקוטסק ונותרו לו עוד עשרה ימים להגיע ליעדו. הוא אינו יודע כי אמו שבויה בידי אוגרייב. הוא ממשיך את דרכו רכוב על סוס ומתמודד עם פגעי הטבע, ביצות ויתושים. בדרכו הוא נוכח בפגיעת הטטרים באוכלוסייה המקומית. תימרות עשן עולות מכל כפר וגופות של בני אדם פזורות לאורך כל הדרך. הוא מבחין בנכונות האימרה "במקום שעובר טטרי לא צומח העשב מחדש".
לפי פקודת אוגרייב, פלוגת טטרים מאומסק עוקבת אחריו. בחניית הלילה הוא מאזין לשיחתם ושומע לראשונה כי אמו נפלה בשבי ותפקידם לתפוס אותו בטרם יגיע לאירקוטסק. הוא גם שומע את פרטי תוכנית הלחימה של הטטרים. סטרוגוב מחליט להחיש את צעדיו. הוא עובר את נהר האוב ובסופו של דבר מגיע לתחנת טלגרף בקוֹלִיבָּן שעדיין פועלת. שם הוא נופל בשבי הטטרים יחד עם שני העיתונאים הנמצאים במהלך משלוח מברקים למערכות שלהם.
חלק שלישי: בשבי הטטרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סטרוגוב, אמו ונדיה שבויים במחנה הטטרים. נדיה תומכת באישה הזקנה ומסייעת לה. הם לא יודעים כי סטרוגוב נמצא אף הוא במחנה. הוא עדיין לא נחשף ונותר שבוי אלמוני. אוגרייב והחאן פיאופר מתכננים להמשיך בדרכם ולכבוש את אירקוטסק, המבודדת מכל קשר עם אירופה.
השבויים יחד עם הצבא מובלים לעיר טומסק ובדרך הם חונים ליד הנהר. סטרוגוב, אמו ונדיה נפגשים במקרה. סנגר הצועניה מבחינה במפגש אבל אינה מצליחה לזהות את סטרוגוב. היא מוסרת על כך לאוגרייב, היודע כי בידי סטרוגוב איגרת חשובה לדוכס הגדול. אוגרייב מחליט לענות את מרתה עד שהיא תגלה מי מבין השבויים הוא בנה. סטרוגוב מזנק כדי להגן עליה ובכך גוזר את גורלו. אוגרייב מוציא ממנו את האיגרת מהצאר. סטרוגוב עומד למשפט האמיר הבוכרי באשמת בגידה. הוא נשפט לפי פסוק מפסוקי הקוראן שנבחר במקרה: "ועיניו לא תוספנה לראות את הדברים שעל פני האדמה". התליין מוציא חרב מלובנת מהאש, והלהב הלוהטת והאדומה מועברת לפני עיניו של סטרוגוב ומעוורת אותו. נדיה מחליטה כי מעתה היא תהיה "כלבו הנאמן של העיוור" ומבטיחה לו כי לא תעזוב אותו לעולם. הם נמלטים ממחנה הטטרים ויוצאים בדרכם ליעדם המקורי, אירקוטסק, במטרה להגיע אל הדוכס הגדול לפני אוגרייב ולמסור לו את המידע החשוב גם ללא האיגרת.
אוגרייב מתעכב ימים אחדים בגלל לחימה עם כוחות חדשים שהגיעו מרוסיה. רק לאחר שגבר עליהם הוא ממשיך לאירקוטסק. כאן מתחיל מרוץ בין סטרוגוב לאוגרייב, אך אוגרייב, המחזיק בכיסו את האיגרת של הצאר, אינו חושש מסטרוגוב העיוור. סטרוגוב ונדיה צועדים תחילה רגלית. אך נאספים בידי עגלה - קִיבִּיטְקָה - ואיש צעיר נוהג בה.
הם מגיעים לעיר קְרַסְנוֹיַרְסְק הנטושה לחלוטין מתושביה. זו הייתה פקודתו של הצאר במטרה להשאיר "אדמה חרוכה" למורדים הטטרים שיגיעו לעיר. המכשול הבא שעומד בפניהם הוא נהר היֶנִיסֵיי. הרוסים במנוסתם לקחו עימם את הסירות המשמשות למעבר בנהר. סטרוגוב בתושייתו בונה רפסודה מנאדות חלב שמצא. הנאדות משמשים כמצופים והם עוברים את הנהר יחד עם הקיביטקה.
בדרך חוצה את דרכם ארנב, ונהג הקיביטקה חושש מהאמונה הטפלה הגורסת כי ארנב החוצה את הדרך הוא סימן רע. ואכן הם רואים מרחוק עשן עולה מכל יישוב ומתברר כי הטטרים כבר לפניהם. בנִיזְ'נִי אוּדִינְסְק הם נופלים בשבי חיל חלוץ טטרי. סטרוגוב מגלה שחיל החלוץ הוא אחד משלושה כוחות טטריים הנעים בדרך לאירקוטסק. במהלך הדרך סטרוגוב ונדיה מצליחים להימלט מהשבי וממשיכים בדרכם. בדרך הם מוצאים את נהג הקיביטקה קבור באדמה עד צווארו, עונש על שהרג אחד מהטטרים. סטרוגוב מנסה לחלץ אותו, אך מאוחר מדי - הנהג מת לפני שהחילוץ הושלם. הם מגיעים לימת באיקל, עולים על רפסודה בה פליטים רוסים וגם שני העיתונאים. בלילה הם שטים בנהר האנגרה המלא בקרחונים ביניהם הם רואים דמויות שחורות מתקרבות. מתברר כי להקות זאבים המחפשות טרף אורבות להם בין הקרחונים. סטרוגוב מצליח עם סכינו למנוע מהם מלהתקרב. הם מתקרבים לעיר אירקוטסק, עולים על קרחון צף ונכנסים לעיירה.
חלק רביעי: הניצחון[עריכת קוד מקור | עריכה]
יותר מחודשיים וחצי עברו מאז שמיכאל סטרוגוב יצא ממוסקבה עד ששליח הצאר התייצב בפני הדוכס הגדול בארמונו באירקוטסק. המשימה הושלמה, אך למעשה השליח שהופיע בארמון היה איבן אוגרייב, המתחזה לסטרוגוב. איש בעיר אינו מכיר את אוגרייב או את סטרוגוב. המתחזה מציג לדוכס את המגילה המזהה אותו כמיכאל סטרוגוב, מהרצים המיוחדים של הצאר, ואומר לדוכס כי עומד להגיע לארמון מתחזה לסטרוגוב ששמו האמיתי הוא איבן אוגרייב. אוגרייב המתחזה מוסר לדוכס דיווח מלא על מהלך השיחה עם הצאר, מתאר לפניו את שדות הקרב שעבר בדרך, מגזים בכוחם של הטטרים בטענה שהם מונים 400,000 חיילים וממעט בכוחה של התגבורת הרוסית שבדרך שמונה לדבריו 50,000 חיילים בלבד. כצפוי, הוא מציע לדוכס את שירותיו, אך למעשה מתכנן את ההשתלטות על העיר. אוגרייב מחליט כי השער המרכזי ייפתח בפני הטטרים ושולח פתק לסנגר ובו המועד בו יוכלו לחדור לעיר ולכובשה: הלילה שבין ה־5 וה־6 באוקטובר בשעה 2:00 לפנות בוקר.
אוגרייב פוגש את וסילי פידור, אביה של נדיה השואל בשלום בתו שאמורה הייתה לעבור את אותה הדרך, אך אוגרייב אינו מכיר אותה. פידור ו־500 הגולים לסיביר שעימו משכנעים את הדוכס בנאמנותם. הוא מעניק להם חנינה והם מקימים כוח מיוחד בהנהגתו שיהיה ראשון בהגנת העיר. בינתיים גם מגיעה לאירקוטסק בשורה טובה: הצבא הרוסי מתקרב. הנהר החוצץ בין העיר לבין הצבא הטטרי עדיין מלא בקרחונים ומונע את צליחת הטטרים. חלק מהנהר מוצף בנפט ואוגרייב מתכנן להציתו ולגרום לשריפת העיר ובכך לסייע לכניסת המורדים.
השעה 2:00 בלילה מגיעה. אוגרייב משליך מחלון חדרו בארמון הדוכס מטלית בוערת אל הנהר והוא עולה בלהבות. זהו האות לטטרים להתחיל בהתקפה. לחדרו בארמון נכנסת במרוצה אישה פרועת שער. אוגרייב קורא לה בשם סנגר אך היא משיבה לו שהיא נדיה. הוא עומד להרגה בהבינו כי היא יודעת את זהותו האמיתית. אז מופיע סטרוגוב, נאבק עם אוגרייב המופתע לגלות כי אינו עיוור, ומציל את נדיה. סטרוגוב מכריע את אוגרייב והדוכס שנכנס לחדר מוצא את המתחזה מת. סטרוגוב ונדיה מספרים לו על ההתחזות ועל המזימה. מתברר כי כאשר הנהר עלה באש סטרוגוב ונדיה היו כבר בשערי העיר. הם מיהרו לבית הדוכס וחשפו את אוגרייב. הגילוי הדרמטי כי סטרוגוב לא התעוור מוסבר בכך שכאשר ראה את אמו עלו דמעות בעיניו, ואלה מנעו את הנזק, אך הוא שמר זאת בסוד.
הדוכס מפגיש את נדיה עם אביה, וסילי פידור, מפקד כוחות הגולים שנשאר להגן על שער העיר ובכך לא איפשר לאויב להיכנס. התגבורת הרוסית מגיעה לאירקוטסק. סטרוגוב מבקש מפידור את ידה של נדיה וטקס הנישואין מתקיים בכנסיית העיר. בחתונה נוכחים העיתונאיים המדווחים על האירוע ועל הנס הרפואי: ברזל מלובן לא הרס את רשתית העין. הזוג הנשוי חוזר לאומסק, לפגישה עם אמו של סטרוגוב, ומשם ממשיך לרוסיה האירופית. וסילי פידור משתקע בסנקט פטרבורג ומיכאל סטרוגוב עולה למישרה בכירה בקיסרות הרוסית.
מלאכת כתב השטח[עריכת קוד מקור | עריכה]
ז'ול ורן מקדיש בספר תשומת לב רבה לתיאור מלאכתו של כתב שטח (Correspondent) בעיתון. הכתבים המלווים את סטרוגוב במהלך מסעו הם גיבורי משנה משמעותיים. ורן הציג אותם כבר בתחילת הספר, בנשף בארמון הצאר: הראשון, אַלְסִיד ז'וֹלִיבֶה הצרפתי, נוהג לספר לסובביו כי הוא מתכתב עם "דודניתו מדְלֶן", כדי להסתיר את שמות העיתונים אותם הוא משרת. השני, הַרִי בְּלַאוּנְט האנגלי, כותב עבור הדיילי טלגרף. שניהם בעלי "חוש ריח מיוחד לגילוי החדשות הסודיות ביותר" ומדווחים בקדחתנות לעיתוניהם על האירועים.
הסופר מסביר את כישוריהם המיוחדים: הצרפתי הוא בעל מנגנון ראייה משוכלל מאוד עם רשתית רגישה, ואילו האנגלי ערוך להקשיב ולשמוע. "כאשר פגעו צלילי קולו של אדם מסוים במנגון השמיעה שלו שוב לא שכח את הקול".
ורן מנצל את דמויות העיתונאים, אופיים השונה והתחרות ביניהם ליצירת אתנחתאות קומיות. הם נוסעים ברכבת ולמעשה אין הם נתקלים באירוע חדש, אבל בכל זאת עליהם לספק מידע לקוראים והם כותבים בפנקסיהם:
ז'וליבה הצרפתי כותב: "הנוסעים זהירים ושומרים על שתיקה. בעניין מדיניות קשה לדובבם" (למעשה, הסיבה להתנהגות הנוסעים הייתה שהוא פנה אליהם בשאלות רבות. הם שתקו כי סברו שהוא מרגל).
בלאונט הבריטי ממעיט לדבר ומרבה להקשיב, ובנוכחותו הנוסעים דווקא מרבים לדבר והוא כותב: "הנוסעים מודאגים מאוד, מדברים אך ורק על המלחמה. והם מדברים בחופשיות - תופעה מדהימה בין הוולגה והויסלה".
הבריטי שראה רק את החלק השמאלי של מסלול הנסיעה מסכם בהחלטיות: "ארץ הררית בין מוסקבה לוולדימיר". ז'ול ורן מביא לתשומת לב הקורא כי העיתונאי לא הבחין כי: "צד הימין של המסילה הוא כולו מישורים ארוכים", כפי שדיווח הצרפתי.
השפעה ספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר זכה להצלחה מסחרית רבה, והוא אחד הידועים בספריו של ורן (הצליח יותר מכל ספריו המאוחרים יותר). הוא תורגם לשפות רבות ועובד לבמה, לקולנוע ולטלוויזיה ואף לסדרה מונפשת.
יש הרואים בו חלוץ של סוגת מותחן הריגול המשלב הגנה על המולדת, מאבק בנבלים ובאתגרי כוחות הטבע, ורומנטיקה, תוך מסע במקומות מרוחקים – מודל שעל פיו נבנו גיבורים אחרים כגון ג'יימס בונד.
הספר מוזכר בספרו של עמוס עוז "מיכאל שלי".
תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיכאל סטרוגוב, יצחק ליב ברוך, אמנות, תל אביב, 1930.
- מיכאל סטרוגוב, רפאל אלגד, יהושע צ'צ'יק, תל אביב, 1957.
- מיכאל סטרוגוב, עדינה בסון, כתר, ירושלים, 1981 (מהדורה מחודשת - 2012).
- מיכאיל סטרוגוב, אביטל ענבר, מועדון קוראי מעריב, תל אביב, 1987. התרגום הוקדש לזכרו של נחמן אוריאלי.[1]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מידע על מיכאל סטרוגוב מתוך האתר אוסף ז'ול ורן של צבי הראל (אורכב 15.04.2005 בארכיון Wayback Machine):
- בצרפתית(הקישור אינו פעיל)
- באנגלית(הקישור אינו פעיל)
- תמונות שחור־לבן (אורכב 21.05.2018 בארכיון Wayback Machine)
- מחזה בחמש מערכות ושש עשרה תמונות(הקישור אינו פעיל)
- אריאנה מלמד, "מיכאל סטרוגוב": נוסטלגיה לוחמנית, באתר ynet, 24 ביוני 2012
- אלי אשד, מיכאל סטרוגוב שלי: בעקבות שליח הצאר, 2 ביוני 2012
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דבורה גילולה, ספרי ילדים, מעריב, 13 במרץ 1987