מיכאל סרווטוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיכאל סרווטוס

מִיכָאֵל סֶרְוֶוטוּסספרדית מִיגֶל סֶרְוֶוט (Miguel Servet), או סֶרוֶוטוֹ (Serveto) כפי שהיה במקור; 29 בספטמבר 151127 באוקטובר 1553) היה תאולוג, רופא והומניסט ספרדי שחי ופעל בצרפת. סרווטוס התעניין בחקר של מגוון מדעים נרחב, אסטרונומיה ומטאורולוגיה, גאוגרפיה, תורת המשפט, חקר התנ"ך, מתמטיקה, אנטומיה ורפואה. לסרווטוס היו תרומות חשובות בהיסטוריה של כמה מתחומים אלו, בייחוד ברפואה ובתאולוגיה.

נעורים והשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל הידוע נולד מיכאל סרווטוס בשנת 1511 (ככל הנראה ב-29 בספטמבר, שהוא יום הקדוש הפטרון שלו) בכפר "וילאנוּאֶבה דה סיחנה", בפרובינציה אואסקה שבספרד, אם כי לא נותרו רישומים המעידים על כך. כמה מקורות מציינים תאריך מוקדם יותר, בהתבסס על טענה מקרית שהושמעה על ידי סרווטוס עצמו כי נולד ב-1509. משפחת אביו הייתה במקור מהכפר הקטן "סרווטו" בחלק האראגונזי של הרי הפירנאים. שם הכפר הוא גם מקור שם המשפחה של סרווטוס. משפחת אמו הייתה מצאצאי משפחת ספורטה‏[1] האנוסים מאזור מונסון (Monzón). אביו, אנטוניו סרווט, היה נוטריון במנזר המלכותי של סיחנה הסמוכה. לסרווטוס היו שני אחים, האחד היה נוטריון כמו אביו של מיכאל, והשני הוסמך ככומר קתולי.

לוח הוקרה למיכאל סרווטוס, צ'מפל, שווייצריה
פסל לזכרו של מיכאל סרווטוס, צרפת

ב-1524 שלח האב את מיכאל הצעיר לקולג', כנראה באוניברסיטה של סרגוסה או לרידה. בקולג' התגלה כי סרווטוס ניחן בכישרון ללמוד שפות זרות. הוא למד לטינית, יוונית ועברית וקרא את התנ"ך והברית החדשה בשלמותם בשפתם המקורית מתוך כתבי יד שהיו זמינים בעת ההיא. בגיל חמש עשרה החל מיכאל לעבוד בשירותו של נזיר פרנציסקני בשם חואן דה קינטאנה, שהיה מחסידי ארסמוס. ב-1526 החל סרווטוס ללמוד משפטים באוניברסיטת טולוז. בטולוז נחשד כי השתתף בפגישות ובפעילויות חשאיות שארגנו סטודנטים פרוטסטנטים.

בשנת 1529 נלווה סרווטוס לקינטאנה, שהיה אז הכומר המוודה של קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, וחלק מהפמליה הקיסרית, בסיוריו ברחבי גרמניה ואיטליה. ב-1530 נכח סרווטוס בעת הכתרת הקיסר בבולוניה. הפאר המוגזם שראה בחצר האפיפיור וההכנעה שהפגין הקיסר כלפי האפיפיור דחו אותו והוא החליט לעזוב את קינטאנה.

באוקטובר 1530 ביקר סרווטוס את יוהנס אקולמפדיוס (Johannes Oecolampadius, גרמני שהיה מהוגי הרפורמציה הפרוטסטנטית) בבזל, התגורר בעיר כעשרה חודשים, ולמחייתו התפרנס ככל הנראה כמגיה אצל מוציא לאור מקומי. בתקופה זו התעצבה הגותו התאולוגית ובמקביל לכתיבת ספרו הראשון הוא החל להפיץ את דעותיו. במאי 1531 הוא פגש במרטין בוצר (Martin Bucer) ובפבריציוס קפיטו (Fabricius Capito), הוגי דעות גרמנים מחלוצי הרפורמציה הפרוטסטנטית, בשטרסבורג. חודשיים אחר כך, ביולי 1531, הוא הוציא לאור את הספר "De Trinitatis erroribus libri VII" (שבעה ספרים על הטעויות של השילוש הקדוש). שנה אחר כך, ב-1532, הוא פרסם את "Dialogorum de Trinitate libri ii" (שני ספרי דיאלוגים על השילוש הקדוש) ואת "De Iustitia Regni Christi" (על הצדק של שלטון ישו).

בספרים אלו טען סרווטוס כי האמונה בשילוש הקדוש אינה מבוססת על הכתוב בברית החדשה, כי אם על מה שהצטייר בעיניו כהגות כוזבת של הפילוסופים היוונים. סרווטוס ראה בעיני רוחו את תפקידו כמוביל לשיבה לפשטות ולאותנטיות של הבשורות ושל אבות הנצרות הראשונים. קיימת סברה שסרווטוס קיווה כי הוויתור על הדוגמה של השילוש הקדוש יקל על הניסיון לקרב יהודים ומוסלמים מאמינים ששמרו בקפידה על האמונה באל אחד, לנצרות.

אליבא דסרווטוס, ה"לוגוס" ("דבר האלוהים", מונח נוצרי שמקורו בפילוסופיה היוונית) הקדוש, שהיה ביטוי של האל ולא ישות קדושה נפרדת, הוא שהתחבר לבן אדם, ישו, כאשר רוח האלוהים הפרתה את רחמה של מרים, אם ישו. רק מרגע ההפריה נוצר למעשה הבן. לפיכך הבן אינו נצחי, אלא רק הלוגוס שממנו נוצר. מסיבה זו דחה סרווטוס תמיד את הרעיון שישו הוא "הבן הנצחי של אלוהים", וטען כי היה "בנו של האלוהים הנצחי" בלבד. היו שהשוו תאולוגיה זו, על אף שהייתה מקורית לחלוטין, לאדופטיוניזם ולמודאליזם, שהיו סוגי מינות נוצרית קדומים. בהשפעת לחץ כבד שהפעילו עליו הן קתולים והן פרוטסטנטים, תיקן סרווטוס הסבר זה במידת מה בספרו השני "דיאלוגים", ועל פיו הלוגוס גובל בישו. דעה זו הייתה זהה כמעט לחלוטין לדעה שהייתה מקובלת לפני ועידת ניקיאה. בכל זאת הואשם סרווטוס במינות בשל התעקשותו על שלילת הדוגמה של השילוש והייחודיות של כל אחת משלוש הישויות האלוהיות המצויות באל אחד.

הוא נטל לעצמו את הכינוי "מישל דה וילנב" (Michel de Villeneuve – תרגום לצרפתית של מיגל מווילאנואבה), במטרה להתחמק ממשפט הכנסייה בשל ספרי התאולוגיה שפרסם. הוא למד בקולז' קאלווי בפריז ב-1533. לאחר הפוגה חזר לפריז על מנת ללמוד רפואה ב-1536. בין מוריו היו סילביוס, ז'אן פרנל, וגנטה (Guinter), ששיבח אותו ואת וסאליוס כעוזרים המוכשרים ביותר שהיו לו בביצוע ניתוחים במעבדה. במקביל ללימודי הרפואה פרסם סרווטוס ב-1537 את הספר Syruporum universa ratio ("מידת המרקחת"), העוסק ברפואה, באנטומיה ובבוטניקה, וב-1538 פרסם ספר על אסטרולוגיה, ובו טען כי הכוכבים משפיעים על בריאות האדם.

העיסוק ברפואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שסיים את לימודי הרפואה ב-1538 החל סרווטוס לעבוד כרופא. הוא התמנה לרופאו האישי של הארכיבישוף פאלמייה (Palmier) מוויין (Vienne), וכן כרופאו של גי דה מוז'ירון (Guy de Maugiron), המושל הכללי של דופינה (Dauphiné). כלפי חוץ נשאר סרווטוס קתולי אדוק בעודו ממשיך את מחקריו בתאולוגיה. בעודו עוסק ברפואה באזורים שבסמוך לליון במשך כחמש עשרה שנים, הוציא סרווטוס לאור שני ספרים. האחד עוסק בגאוגרפיה של תלמי, והשני היה עריכה מחדש של תרגום המקרא של פאנייני (Biblia sacra ex Santis Pagnini tra[ns]latione). סרווטוס הקדיש את המהדורה הראשונה של הספר על תלמי והמהדורה של תרגום המקרא שערך לפטרונו איג דה לה פורט (Hugues de la Porte), ואת המהדורה השנייה של הספר על הגאוגרפיה של תלמי הקדיש לפטרונו האחר, הארכיבישוף פאלמייה. כאשר שהה בליון כתב סרווטוס חוברות על נושא הפרמקולוגיה (תורת התרופות) ובו הגן על רעיונותיו של סימפוריאן שאמפייה (Symphorien Champier), שהיה פטרונו, כנגד לאונרד פוקס (Leonard Fuchs).

סרווטוס עבד גם כמגיה והוציא לאור ספרים נוספים שכתב שעסקו ברפואה ובפרמקולוגיה. ב-1553 הוציא סרווטוס לאור ספר תאולוגי נוסף שכותרתו "Christianismi Restitutio" ("שיקום הנצרות"), שבו שלל שוב את השילוש הקדוש. שנים קודם לפרסום הספר שלח סרווטוס עותק לז'אן קלווין, והחל בכך תכתובת ארוכת שנים בין השניים. בתחילה כתב סרווטוס לקלווין תחת הכינוי "מישל דה וילנב". קלווין, שדחה בזעם את השקפותיו כנגד השילוש הקדוש, האשימו בהסתייעות יתרה בפרשנים יהודים או בפרשנים נוצרים שנסמכו על מקורת יהודיים כדוגמת ניקולואוס דה לירה ובכוונה "ליהד" (judaizare). כך כתב קלווין לסרווטוס: "איני שונא אותך או בז לך ואיני רוצה לגרום למאסרך; אך אהיה קשה כברזל כשאראך עולב בחוצפה כה גדולה בדוקטרינה איתנה." במשך הזמן הפכה התכתובת ביניהם לנזעמת יותר ויותר עד שקלווין החליט להפסיק אותה‏[2]. קלווין פיתח שנאה עזה לסרווטוס לא רק בשל דעותיו הבלתי אורתודוקסיות אלא גם בשל נימת רגש העליונות המהולה בפגיעה אישית בקלווין שהייתה שזורה במכתביו. ב-13 בפברואר 1546 כתב קלווין לידידו גיום פארל (Guillaume Farel) על סרווטוס בזו הלשון: "si venerit, modo valeat mea autoritas, vivum exire nunquam patiar" ("אם הוא יבוא לכאן, אם סמכותי שווה משהו, לא ארשה לו לעזוב כשהוא חי.")

מאסר והוצאה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 בפברואר 1553 בעודו בוויין, הוכרז סרווטוס ככופר על ידי גיום טרי (Guillaume Trie), סוחר עשיר שמצא מקלט בז'נבה והיה ידיד קרוב של קלווין‏[3] במכתב ששלח לאחיינו , אנטואן ארנה (Antoine Arneys) שחי בליון. על פי דרישתו של האינקוויזיטור הצרפתי מתיה אורי (Matthieu Ory) נחקרו סרווטוס וארנולה (Arnollet), המוציא לאור של "Christianismi Restitutio", אך הם הכחישו את כל ההאשמות שהועלו נגדם ושוחררו מחוסר ראיות. אנטואן ארנה נתבקש על ידי אורי לכתוב בחזרה לגיום טרי ולדרוש הוכחות.

ב-26 במרץ 1553 שלח גיום טרי לליון את הספר ואת מכתביו של סרווטוס לקלווין.

ב-4 באפריל אסרו נציגי השלטון הקתולי את סרווטוס וכלאו אותו בוויין. הוא ברח מהכלא ב-7 באפריל 1553. ב-17 ביוני 1553 הרשיעה האינקוויזיציה הצרפתית את סרווטוס בכפירה "הודות ל-17 מכתבים שנשלחו על ידי ז'אן קלווין, מטיף בז'נבה", וגזרה את דינו לעלות על המוקד יחד עם ספריו. בהיעדרו נשרפו בובה בדמותו וספריו.

סרווטוס התכוון להימלט לאיטליה ובדרך עצר בז'נבה, מקום בו קלווין והרפורמטורים שתמכו בו הוקיעו את סרווטוס. ב-13 באוגוסט 1553 נכח סרווטוס בדרשה שנשא קלווין בז'נבה. הוא זוהה מיד ונאסר לאחר התפילה‏[4]. סרווטוס נכלא שוב וכל רכושו הוחרם.

לרוע מזלו של סרווטוס, נאבק אז קלווין להחזיק בכוחו הנחלש בז'נבה. בריאותו הרופפת וחשיבותו למדינה מנעו ממנו להעיד בעצמו נגד סרווטוס‏[5]. כמו כן השתמשו יריביו של קלווין בסרווטוס כתואנה לתקוף את הממשל התאוקרטי של הרפורמטור בז'נבה. הצורך של קלווין לזרז את הרשעתו של סרווטוס הפך לעניין של יוקרה. "הוא נאלץ לקדם את הוקעתו של סרווטוס בכל האמצעים שעמדו לרשותו" (מתוך הספר "הכופרים"). עם זאת ניקולה דה לה פונטן (Nicholas de la Fontaine) מילא תפקיד פעיל יותר בהרשעתו של סרווטוס ובהצגת הסיבות שהרשיעו אותו.

במשפטו הורשע מיכאל סרווטוס בשני אישומים, הפצה והטפה כנגד השילוש הקדוש וכנגד טבילה של תינוקות (פדובפטיזם). על טבילה של תינוקות אמר מיכאל סרווטוס "זוהי המצאה של השטן, כזב שטני שנועד להחריב את הנצרות"‏[6]. אין זה משנה מה הייתה סיבת הצהרות אלו, רוגז או יחס שאינו הולם, טענתו כי מסורות נוצריות מקובלות היו "מן השטן" פגעה באופן רציני באפשרות לרכוש בעלי ברית. עם זאת, סבסטיאן קסטליו (Sebastian Castellio, תאולוג צרפתי) גינה את הוצאתו להורג של סרווטוס והפך למבקר חריף של קלווין בשל הפרשה. פרשה זו אף השפיעה על לליו סוציני, מייסד הפלג האוניטרי בנצרות.

התובע הכללי במשפט, שלא היה ניקולה, הוסיף לכתב האישום כמה האשמות מוזרות במהלך החקירה הפומבית. המוזרה שביניהן הייתה: "האם הוא נשוי, ואם הוא יענה שאינו נשוי הוא יישאל מדוע, בהתחשב בגילו, הוא נמנע במשך זמן כה ארוך מלהתחתן". להאשמה בחוסר צניעות שהשתמעה בעקיפין משאלה זו ענה סרווטוס כי בקע מונע ממנו זה זמן רב להיות מסוגל לחטוא בחטא מסוים זה. שאלה אחרת הנשמעת דוחה לאוזניים מודרניות הייתה: "האם הוא לא ידע כי הדוקטרינה שלו ממאירה, בהתחשב בכך שהוא תומך ביהודים ובטורקים בכך שהוא מספק להם תירוצים, והאם הוא לא למד את הקוראן במטרה להפריך את הדוקטרינה והדת שהן ביסוד הכנסיות הנוצריות ולחלוק עליהן, יחד עם ספרים טמאים אחרים, שמהם אנשים צריכים להימנע בענייני הדת, בהתאם לדוקטרינה של פאולוס הקדוש".

על אף שקלווין האמין כי לסרווטוס מגיע עונש מוות בשל "חילולי קודש נתעבים", הוא קיווה עם זאת כי גזר הדין לא יהיה העלאה על המוקד והוא נטה לחנינה.‏[7] קלווין הביע רגשות אלו במכתב לפארל שנכתב שבוע לאחר שסרווטוס נאסר, ובו הוא מזכיר את חילופי הדברים בינו לבין סרווטוס.

מכיוון שסרווטוס לא היה אזרח ז'נבה, ועל פי החוק מותר היה לגרשו בלבד, נועצו השלטונות עם הקנטונים האחרים של שווייץ (ציריך, ברן, בזל ושאפהאוזן), וכולם הסכימו באופן גורף להרשעתו ולהוצאתו להורג. בבזל אסרו על מכירת ספריו, ומרטין לותר גינה את כתביו תוך שימוש בביטויים חריפים. לסרווטוס ולפיליפ מלנכתון (Philip Melanchthon, רפורמטור גרמני) היו דעות עוינות זה על זה. רוב הרפורמטורים הפרוטסטנטים ראו בסרווטוס קיצוני מסוכן, ורעיון חופש הדת לא היה קיים בתקופה זו. העולם הקתולי כלא אותו גם כן וגזר עליו מוות, עובדה שלכאורה דרבנה את קלווין להשתוות אליהם בדבקות בדת. היחידים שהתנגדו בפומבי להוצאתו להורג היו אנשים המכונים "ליברטינים" שהיו שנואים בכל העולם הנוצרי. ב-24 באוקטובר נידון סרווטוס להעלאה על המוקד בשל התכחשותו לשילוש הקדוש ולטבילת התינוקות. כאשר ביקש קלווין כי סרווטוס יוצא להורג בעריפת ראש ולא על ידי שרפה, נזף בו גיום פארל במכתב מ-8 בספטמבר 1553 כי הוא מגלה מידת רחמים כלפי מי שאינו ראוי לכך.

ב-27 באוקטובר 1553 נשרף סרווטוס על המוקד בשמפל (Champel) שבקרבת ז'נבה. האגדה מספרת כי אמר למעניו: "אני אישרף, אבל זהו מאורע פעוט. אנחנו נמשיך את הדיון בינינו בעולם האמת." על פי ההיסטוריונים, מילותיו האחרונות היו: "ישו, בן האלוהים הנצחי, רחם עלי".

קלווין מעולם לא הביע חרטה על חלקו במותו של סרווטוס. לקראת סוף חייו כתב במכתב למרקיז דה פואה (de Poët): "כבוד, תהילה ועושר יהיו התמורה למכאוביך, אך מעל לכול אל נא תיכשל בלפטור את הארץ מעונשם של בני הבליעל, המסיתים את העם להתמרד כנגדנו. מפלצות אלה יש להשמיד, כפי שהשמדתי את מיכאל סרווטוס, הספרדי"‏[8].

רלוונטיות לימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרווטוס נחשב לעתים קרובות כמרטיר האוניטרי הראשון בשל דחייתו את השילוש הקדוש והוצאתו להורג בשרפה באשמת כפירה. מאז שהאוניטרים והאוניברסליסטים התאחדו ועקב כך שינו מיקוד, דעותיו אינן רלוונטיות לאוניטריזם-אוניברסליזם. כמה מלומדים טוענים כי לדעותיו היה מן המשותף עם הסאבליאניזם או האריאניזם או שהתאולוגיה שלו היא ייחודית לו. עם זאת, קיימות בארצות הברית קהילות וכנסיות אוניטריות-אוניברסליסטיות הקרויות על שמו.

סרווטוס היה האירופאי הראשון שתיאר את מחזור הדם הקטן (או גם מחזור דם ריאתי), ובכך תרם לגילוי מחזור הדם. על אף שתגלית זו לא זכתה לפרסום מכמה סיבות. האחת שהתיאור הופיע במסה תאולוגית "Christianismi Restitutio" ולא בספר על רפואה. יתר על כן, רוב העותקים של הספר נשרפו בפומבי לאחר הדפסתם ב-1553. נותרו שלושה עותקים, אך הם נותרו חבויים במשך עשרות שנים. רק לאחר ניתוחי המעבדה שערך ויליאם הארווי ב-1616 הפך תפקיד מחזור הדם הקטן להיות מקובל על כל הרופאים.

ב-1984 שינה בית חולים ציבורי בסרגוסה את שמו מחוסה אנטוניו ל"מיגל סרווט". כיום זהו בית חולים אוניברסיטאי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ González Echeverría “ Michael Servetus belonged to the famous converted Jewish family The Zaporta”, Pliegos de Bibliofilia, nº 7, Madrid pp. 33-42. 1999
  2. ^ דואנטון: "מחקר על טבע הסמכות", פרק 3 [1]
  3. ^ באינטון, כופר תחת מצוד, עמ' 103
  4. ^ "הכופרים", עמ' 326
  5. ^ Complaint Against Servetus
  6. ^ יונג ראיבורן, ז'אן קלווין: חייו, מכתביו ועבודתו, 1914, עמ' 175
  7. ^ רוברט דייל אוון,"הארץ הנתונה לוויכוח שבין העולם הזה לבא", 1872, עמ' 69 בהערות
  8. ^ קלווין למרקיז דה פואה, ראש לשכתו של מלך נווארה ומושל העיר מונטלימאר (Montélimar) ב-France Crest‏, 30 בספטמבר 1561