חוק מימון מפלגות
חוק מימון מפלגות הוא החוק המסדיר את פעילותן הכלכלית של המפלגות בישראל. החוק, שחוקק בשנת 1973, מעניק למפלגות מימון שוטף ומימון מיוחד לקראת בחירות וקובע מגבלות על קבלת תרומות על ידי המפלגות. מימון המפלגות נקבע לפי מספר חברי הכנסת שיש לה.
תוכן עניינים |
[עריכה] לשון החוק
חוק מימון מפלגות נוגע לנושאים הבאים:
- מימון שוטף לסיעות הכנסת הניתן מאוצר המדינה
- מימון מיוחד להוצאות הבחירות לרשימות המתמודדות בבחירות לכנסת מאוצר המדינה
- הגבלה על ההוצאות הכוללות של סיעות
- איסור על קבלת הלוואות שלא מבנק על ידי המפלגות
- קביעת מגבלות על קבלת תרומות בידי מפלגות
[עריכה] מימון
סכום המימון לכל מפלגה תלוי במספר חברי הכנסת שיש לה בכנסת היוצאת ובכנסת החדשה. סכום זה גבוה יותר מהמימון הציבורי שניתן למפלגה, שכן המפלגה גם רשאית להשתמש בדמי חבר ששילמו חברי המפלגה ובכספי תרומות. כספי המימון ישולמו מאוצר המדינה באמצעות יושב ראש הכנסת, לחשבון בנקאי של כל סיעה.
למימון מספר שימושים:
- הוצאות - הוצאות של סיעה לארגון פעולותיה, לתעמולה ולהסברה ולקיום הקשר הארגוני והרעיוני עם הציבור.
- הוצאות בחירות - ההוצאות המיוחדות של סיעה או של רשימת מועמדים, שהוצאו בתקופת הבחירות או למען הבחירות במערכת הבחירות לכנסת.
- הוצאות שוטפות- כל ההוצאות, שאינן לצורך הבחירות, בתקופת הבחירות ובזמני שיגרה.
בנוסף למימון הקבוע ולמימון הבחירות החוק קובע תשלומים למפלגות לכיסוי הוצאות מימון הלוואות. משנת 2004 החוק קובע מימון של 6 מליון שקלים עבור מימון צוותים פרלמנטריים בכנסת לכל הסיעות, באופן המוריד את עלות הצוותים מעל כתפי המפגות [1].
[עריכה] מגבלות על תרומות
כל אדם בעל זכות בחירה לכנסת רשאי לתרום כספים למפלגות. הסכום שמותר היה לתרום בשנת 2005 היה עד 900 ש"ח, ובשנת 2006 בה התקיימו בחירות - 1,900 ש"ח.
מפלגה אינה רשאית לקבל תרומות ממי שאינו בעל זכות בחירה או מתאגיד, למעט אגודות חקלאיות כמו קיבוצים מהם מותר לקבל תרומה. כמו כן, אסור לה לקבל תרומות בעילום שם. כדי להגביר את השקיפות ביחס לתרומות, קבע מבקר המדינה כי בשנה שבה מתקיימות בחירות על כל מפלגה לפרסם באופן שוטף באתר האינטרנט שלה, כל תרומה ששוויה 1,000 ש"ח ויותר.
[עריכה] מגבלות על הוצאות
סכום ההוצאות המרבי לכל מפלגה נקבע על-פי נוסחה הקבועה בחוק, והוא תלוי במספר חברי הכנסת של הסיעה לגבי הוצאות שוטפות ובמספר חברי הכנסת שיש למפלגה בכנסת היוצאת לגבי הוצאות על הבחירות.
בחוק המקורי, נקבעה תקרה שאסרה על מפלגה להוציא לצורך הבחירות יותר משליש מעל המימון המגיע לה על פי מספר חברי הכנסת שלה בכנסת היוצאת, כאשר למפלגות קטנות ניתן להוציא עד שליש יותר מהמימון הניתן לשלושה חברי כנסת [2]. בתיקון בשנת 1980 הועלתה התקרה מתוספת שליש לתוספת מחצית [3]. בהמשך תוקן החוק כך שרשימות ללא חברי כנסת וסיעות קטנות של עד 5 חברי כנסת בכנסת היוצאת הורשו להוציא עד למימון המגיע לעשרה חברי כנסת, ולסיעות גדולות יותר הותר להוציא עד פי סניים מהמימון הניתן עבור 10 חברי הכנסת הראשונים ועד פי 1.5 עבור שאר חברי הכנסת.
לצורך הוצאות שוטפות נקבע בתחילה תקרה של לא יותר מ-50% מעל המימון המגיע, כאשר לסיעות קטנות הותר להוציא עד 50% מעל המימון המגיע לשלושה חברי כנסת. בתיקון של 1980 הועלתה התקרה ל-80% מעל המימון המגיע [3]. בחוק הנוכחי עומדת התקרה על 60% מעל המימון המגיע, כאשר סיעות קטנות רשאיות להוציא הוצאות כאילו היו להן 5 חברי כנסת.
[עריכה] פיקוח על החוק
לצורך פיקוח על חוק זה, קיימת ועדה ציבורית של שלושה, ובראשה שנשיא בית המשפט העליון מינה. את חבריה האחרים ממנה יושב ראש הכנסת. אחד מחברי הוועדה יהיה בעת מינויו חבר בסגל האקדמי של מוסד להשכלה גבוהה. תקופת כהונתה של הוועדה הציבורית היא ארבע שנים. הוועדה הציבורית קובעת את שיעור יחידת המימון.
גם על מבקר המדינה לבדוק את חשבונותיהן של המפלגות המתמודדות בבחירות לכנסת. מבקר המדינה בודק אם הוצאות המפלגות היו בגבולות הסכום המרבי שנקבע בחוק. אם הכנסותיהן היו במסגרת ההגבלות הקבועות בחוק בעניין קבלת תרומות, ואם ניהלו את חשבונותיהן על פי הנחיות מבקר המדינה. כאשר דוח מבקר המדינה אינו חיובי ומצביע על חריגות - מוטלות על המפלגות, על-פי החוק, סנקציות כספיות.[4]
[עריכה] ההיסטוריה של החוק
במהלך שנות ה-60 התרבה בציבור הביקורת על דרכי גיוס הכסף של המפלגות. עלתה ביקורת על כך שהמפלגות תלויות בתרומות מחוץ לארץ[5] על תרומות המוצאות באמצעי לחץ, על בזבוז במהלך מערכת הבחירות ועל הסודיות האופפת את ענייני הכספים של המפלגות. בעקבות זאת החלו לעלות רעיונות לחקיקה שתתערב בענייני מימון המפלגות. בשנת 1966 הועלה הרעיון להנהיג מימון של המפלגות על ידי המדינה, כנהוג בשבדיה, גרמניה המערבית וארגנטינה. יצחק ארצי מהליברלים עצמאיים הציע, לעומת זאת, ניכוי ממס על תרומות למפלגות[6]. בתחילת 1968 הועלו שתי הצעות למימון המפלגות. הצעה ראשונה נגעה למפלגות החברות בהסתדרות ועל פיה ההסתדרות תגבה ביחד עם המס האחיד מס למפלגות אותה תחלק בין המפלגות החברות בהסתדרות. ההצעה השנייה היתה למימון מפלגות על ידי המדינה[7]. ההצעות זכו להתנגדות מצד גורמים שונים[8] אך באוגוסט 1968 אושר תיקון לחוק הגנת השכר שהסדיר את גביית המס על ידי ההסתדרות, אך התיר למעוניינים בכך לבקש פטור מהתשלום. בעיתונות פקפקו ביכולת של העובדים לבקש פטור מהתשלום מבלי שיבולע להם[9][10].
בנובמבר 1968 העלה ישראל קרגמן את החלק השני של ההצעה, מימון מערכת הבחירות לכנסת על ידי המדינה. על פי ההצעה תוגבל ההוצאה על מערכת הבחירות של כל ההמפלגות ל-18 מליון לירות, 75% מההוצאות ימומנו על ידי המדינה ותקציבי המפלגות יועמדו לביקורת מבקר המדינה[11]. בדצמבר 1968 הונחה הצעת החוק על שולחן הכנסת בהסכמת רוב סיעות הבית. על החוק היו חתומים, בנוסף לקרגמן, יוחנן בדר מגח"ל, מיכאל חזני מהמפד"ל, ויקטור שם טוב ממפ"ם ויצחק גולן מהליברלים העצמאיים[12]. כתגובת נגד לחוק הציע חבר הכנסת שלמה כהן-צידון הצעת חוק שתאסור מימון מפלגות מתקציב המדינה[13]. החוק אושר בקריאה ראשונה ב-29 בינואר 1969[14] והתקבל כחוק ב-19 בפברואר 1969. היחידים שהתנגו לחוק היו סיעות המרכז החופשי, העולם הזה - כוח חדש ומק"י[15]. בדברי ההסבר לחוק נאמר: "המפלגות הן חלק אינטגרלי של החברה בזמננו, בלעדיהן אין אפשרות לקיים דמוקרטיה. המפלגות הפוליטיות נאבקות להשפעתן בחברה ומשקיעות מאמצים אינטלקטואליים וארגוניים לרכישת תומכים לאידאות ולמצעים שלהן ולהגשמתם על-ידי שלטון במדינה". על הזריזות שבה חברי הכנסת דאגו לחקיקת החוק נמתחה ביקורת [16]. ב-3 ביולי 1969 ביטל בג"ץ את החוק לאחר שנקבע שהוא פוגע בעיקרון השוויון בכך שהוא מפלה לרעה רשימות חדשות אשר אינן זכאיות על פי החוק למימון, והוא לא התקבל ברוב המיוחס הנדרש על ידי חוק יסוד: הכנסת לשינויים כאלו [17][18].
חוק מימון הבחירות הנוכחי, כקודמו, חוקק בהליך מהיר. הוא הוגש ב-20 בדצמבר 1972 והיה לחוק ב-24 בינואר 1973, עם מועד תחולה החל ב-1 בינואר 1973 [19]. החוק תוקן פעמים רבות ונוספו לו הוראות שעה מעת לעת בהתאם לנסיבות. למשל, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, אשר הוקדמו, חוקקה הוראת שעה שהעניקה למפלגות מיקדמה על חשבון מימון המפלגות עוד לפני הגשת הרשימות המתמודדות [20].
במרס 1998 כתב היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, חוות דעת בעניינו של רה"מ דאז, בנימין נתניהו, שקיבל תרומות מהמיליונר יוסף גוטניק מחב"ד, לפיה המצב החוקי הנוכחי מעורר "קושי פרשני" והציע לתקן את החוק בנושא. רובינשטיין החליט שלא להעמיד לדין את נתניהו, בין היתר משום שלא היו ראיות מספיקות ובהתחשב בנסיבות העובדתיות והמשפטיות.
באפריל 2001 נחקר באזהרה רה"מ לשעבר, אהוד ברק, בחשד להפרת חוק מימון בחירות (פרשת העמותות) כמו גם ח"כ יצחק הרצוג, והיועץ הפוליטי טל זילברשטיין. בשנת 2003 החליט היועץ המשפטי, אליקים רובינשטיין, לסגור את התיק עקב מחסור בראיות.
בשנת 2005 הוגש כנגד עומרי שרון כתב אישום בגין הפרת חוק מימון מפלגות ורישום כוזב במסמכי תאגיד. האשמות אלו מתייחסות לתקופה שבה כיהן כמנהל מסע הבחירות של אביו בליכוד. ב-15 בנובמבר 2005 הודה והורשע במסגרת עסקת טיעון .ב-14 בפברואר 2006 נגזרו עליו תשעה חודשי מאסר בפועל, תשעה חודשי מאסר על תנאי, וקנס בסך של 300 אלף ש"ח. שרון ערער על גזר הדין בטענה כי החמירו במקרה שלו מעבר לסביר. ביוני 2007 החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב להפחית את העונש לשבעה חודשי מאסר בפועל. שרון ערער לבית המשפט העליון, אך זה דחה את ערעורו.
בשנת 2008 נפתחה חקירה נגד רה"מ, אהוד אולמרט, לפי פרטי החקירה קיבל אולמרט במשך שנים כספים שלא כדין ממשה טלנסקי, דרך ידידו עורך הדין אורי מסר. כפי הנראה תתמקד החקירה בסעיף של חוק מימון מפלגות, אם כי לא הוצאה מכלל האפשרות האשמתו בגין נטילת שוחד.
[עריכה] ביקורת על החוק
בשנים האחרונות נמתחה ביקורת על חוק מימון מפלגות בטענה שהוא מספק סכומים מצומצמים מדי, ומביא לכך שמפלגות שאכן מקפידות על ההגבלות שהוא מציב לגיוס כספים נקלעות לחובות קשים. במצב זה עולה חשש שהוא מחזק מפלגות ופוליטיקאים לא ישרים, מפני שלרשות הפוליטיקאים והתנועות הישרות לא עומדים משאבים מספיקים.
בשנת 2006 הציע ח"כ רן כהן (מר"צ), כי מי שתרם למעלה ממליון ש”ח בשנה לפעולות פילנתרופיות כאלו או אחרות, והתמודד לכנסת תוך ארבע שנים מאותה תרומה, תחשב התרומה כאילו הכסף נתרם לקמפיין הבחירות, על כל המגבלות החלות על תרומות שכאלו והוצאת כספים במסגרת קמפיין בחירות, על מנת שפעילות פילנתרופית לא תוכל לשמש לצורכי תעמולת בחירות.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- חוק מימון מפלגות, התשל"ג - 1973, אתר מבקר המדינה
[עריכה] הערות שוליים
- ^ חוק מימון מפלגות, סעיף 3א'
- ^ החוק המקורי, אתר נבו
- ^ 3.0 3.1 תיקון 1980
- ^ ראו אתר מבקר המדינה
- ^ מימון הבחירות, מעריב, 16 בספטמבר 1965
- ^ מ. מייזלס, הצעה מהפכנית: עזרה ממשלתית למימון פעולות של המפלגות, מעריב, 26 ביוני 1966
- ^ דן מירקין, המדינה וההסתדרות יממנו מפלגות?, מעריב, 3 במרץ 1968
- ^ לשכת התיאום הורתה לחבריה לא לשתף פעולה בגביית המס הפוליטי, מעריב, 12 במאי 1968
- ^ יהושע א. גלבוע, מס כדת ואין אונס, מעריב, 23 באוגוסט 1968
- ^ שלום רוזנפלד, מס עובד..., מעריב, 8 בנובמבר 1968
- ^ יהושע ביצור, העבודה מציעה:הגבלת ההוצאות של מערכת הבחירות ל-18 מליון ל"י, מעריב, 10 בנובמבר 1968
- ^ יהושע ביצור, החישוב הכספי לפי 122 ח"כים, מעריב, 13 בדצמבר 1968
- ^ יהושע ביצור, 12 ל"י מכיסו של כל אזרח - למימון הוצאות מערכת הבחירות של המפלגות, מעריב, 19 בדצמבר 1968
- ^ יהושע ביצור, אושר חוק מימון הבחירות מאוצר המדינה, מעריב, 30 בינואר 1969
- ^ יהושע ביצור, אושר חוק מימון הבחירות, מעריב, 20 בפברואר 1969
- ^ ראו י' זמיר, "החוק למימון המפלגות" משפטים א' (תשכ"ט) 418, 449, כמובא על ידי אליקים רובינשטיין בבג"ץ 10451/08
- ^ בג"ץ 98/69, 3 ביולי 1969
- ^ ה. יוסטוס, במערכות המימון, מעריב, 11 ביולי 1969
- ^ בג"ץ 10451/08, סעיפים י'-י"א לחוות הדעת של השופט אליקים רובינשטיין, 23 בפברואר 2011
- ^ חוק מימון מפלגות (הוראות שעה) תשל"ז - 1977, רשומות, ספר החוקים, 17 בפברואר 1977, אתר נבו
