מימונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המִימוּנָהערבית: ميمونة‎) הוא חג עממי של יהודים יוצאי צפון-מערב אפריקה, ובעיקר יהדות מרוקו, הנהוג במוצאי שביעי של פסח, באסרו חגישראל בכ"ב בניסן ובחוץ לארץ בכ"ג בניסן). מקור המנהג הוא במסורת יהדות מרוקו, ולפי השערת החוקרים, החל במאה ה-18. מסורת החג חודשה בארץ ב-1966, ובהדרגה הפך החג מחג של עדה אחת לחג לאומי.

חג המימונה הוא חג של אביב, תקופת מעבר מחורף לקיץ התחדשות הטבע וגם החיים המסחריים. רבים מיהודי צפון אפריקה התייחסו אליו כתחילת של שנה חדשה. הוא נחשב כסימן למזל טוב ולרווח כלכלי. הוא היה קשור לפריון חקלאי, להתחלת הקציר של יבולי התבואה.

לצד היבטים חילוניים של החג הזה, הייתה לו גם משמעות דתית חשובה בגולה. הוא נקשר לאמונה בגאולה העתידית של עם ישראל מן הגלות והחזרה לארץ ישראל. משמעות זאת נקשרת לקישור התלמודי בין גאולת עם ישראל מידי המצרים על ידי ה' בפסח, בחודש ניסן, לבין הגאולה העתידית מן הגלות והשיבה לארץ. המקור ההלכתי ליום זה נובע מהגדר ההלכתי של אסרו חג, שמשמעותו עשיית שמחה בסעודת צאת החג..

 חג המימונה הוא חג של מעבר מן הפסח ומגבלות דיני החמץ לחיי השיגרה. במרוקו הוא שימש לחידוש יחסי האינטראקציה עם הסביבה היהודית והמוסלמית שנותקו זמנית בשל ההקפדה הרבה על הלכות הפסח. במימונה הייתה חשיבות רבה לאירוח ולהתארחות אחד אצל השני, על מנת לברך ולהתברך. הכנסת האורחים הייתה שיוויונית. כל אחד, יהודי או מוסלמי, יכלו להתארח, ללא הזמנה. המכרים המוסלמים היו מביאים למכריהם היהודים במתנה מצרכים שונים ביניהם חמץ והקמח לאפיית הלחם הראשון אחרי הפסח ומוצרי חלב, והיהודים מצדם כיבדו אותם במגשים עמוסים בכל טוב. המוסלמים שהגיעו לבתי מכריהם כדי להביא את המצרכים נשארו לעתים לחגוג איתם את המימונה.

אחד ההסברים לקיומו של חג נוסף זה היא הזהירות היתרה שהייתה מקובלת במהלך ימות הפסח. גם בין היהודים לבין עצמם, היו נזהרים במהלך החג שלא לאכול איש אצל רעהו, בשל שוני במנהגים הקשורים להימנעות מחמץ וכיוצא בו. לכן, מיד לאחר פסח היו מארחים איש את רעהו, כדי להראות שמה שלא אכל אצלו בפסח לא היה בגלל איבה אלא בגלל חומרה, והנה עתה הם אוכלים איש ממאכלי רעהו.

לאחר ליל המימונה, עיקרו של החג, רבים מיהודי צפון אפריקה נהגו לשבות ממלאכתם ולצאת יחדיו אל הטבע – אל הגנים, הפרדסים, חורשות, פארקים, מקורות מים. שם היו מבלים את היום, לוקחים איתם אוכל צידה לדרך ועורכים פיקניק במקום, וטבילה במקורות המים. המוסלמים הרשו ליהודים לבלות בגניהם ובכרמיהם, והאמינו כי ליהודים סגולות ברכה ושיזכו בשל כך לשנה גשומה. 

במרחב הפרטי המשיכו יהודי מרוקו לקיים את חגיגות המימונה ולבקר איש את שכנו במדינת ישראל. אך ב-1966 חידשו את מסורת חגיגות המימונה בצורת חגיגות המוניות במרחב הציבורי והעניקו להם אופי ותפקיד חדש. את חידוש המסורת הזה יזם שאול בן שמחון, איש הוועדה המרכזית של ההסתדרות בשיתוף של פעילי "אגודת יוצאי פאז בישראל". כבר מהתחילה ביקשו המארגנים להפוך את המימונה לחג של כלל ישראל, חג של אחווה ורעות ומיזוג גלויות. הם הקפידו להזמין ולארח את יוצאי כל הגלויות ונציגי ציבור שונים.

בשנים האחרונות נושאות חגיגות המימונה בישראל גם אופי פוליטי, כשנשיאים, ראשי ממשלות, שרים ופוליטיקאים משתתפים באירועים הנחגגים ברחבי הארץ.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סברה אחת היא שמקור השם נובע מהמילה הערבית "מָיְמוּן" שפירושה מזל והצלחה, והחוגגים מאמינים כי יום זה הוא יום סגולה לפרנסה ולזיווג. פרופסור אהרן ממן סבור כי חכמי המגרב ראו שבמשך חודשיים לא נערכו חתונות: מפורים ועד חג הפסח מחשש שיישאר חמץ עד חג הפסח, ומפסח ועד ל"ג בעומר משום מנהגי האבילות בימי ספירת העומר. משום כך התירו החכמים לערוך חתונות באסרו חג של פסח. לחגיגה זו קראו "לָלַה מימונה", שפירושה "הגבירה בת המזל", כינוי לכלה המיועדת. את הברכה המסורתית "תרבחו ותסעדו" הוא מסביר כברכה לזוג הצעיר: "תרוויחו ותהיו מאושרים".

יש הסבורים כי השם "מימונה" נובע משמו של אבי הרמב"ם, הרב מיימון הדיין, שיום המימונה חל ביום פטירתו.

מדרש השם העממי הנפוץ של מימונה גוזר אותה מן המילה העברית "אמונה". החג נקרא כך משום שעל פי המסורת הסיכוי לגאולה בחודש ניסן רב יותר, על פי מאמר התלמוד "בניסן נגאלו ישראל ובניסן עתידים להיגאל" (תלמוד בבלי, ראש השנה י' ע"ב), ובחג זה הציבור מביע את אמונתו בגאולה העתידית.

מנהגי החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליל המימונה מתאפיין בהשארת דלת הבית פתוחה (כל עוד בני הבית נמצאים וערים) כדי להזמין את כל מי שרוצה להיכנס, ולאו דווקא בני משפחה, מכרים או מוזמנים מראש. ביישובים בישראל שבהם היה ריכוז גבוה של יהודי מרוקו, התאפיין ליל המימונה במשך שנים רבות גם במעין "סיור כתובות" (או "טיול מימונה") שבו כמעט כל משפחה הייתה מבקרת אצל כל המשפחות האחרות – מה שהגדיל את תחושת החגיגיות, כיוון שלילה כזה היה לרוב מסתיים בסגירת דלתות הבתים לפנות בוקר.

הכיבוד שמונח על השולחנות הוא ברובו המכריע מתוק, כנראה כדי להדגיש את התקווה למתיקות בשאר תחומי החיים. מוגשים ממתקים וריבות מסוגים שונים, שהוכנו כולם על ידי בעלת הבית במהלך הפסח. משום כך, כל המעדנים המתוקים הללו חייבים להכיל רק מרכיבים כשרים לפסח, דהיינו: תמרים, בוטנים, שקדים, אגוזים, סוכר וכו' – אך ללא קמח או מרכיבי חמץ אחרים. את המופלטות, מאכלים העשויים קמח וממאפייני המימונה, מכינים דקות ספורות בלבד לפני ההגשה.

נהוג לברך את האורחים בברכת "תרבחו ותסעדו", ומקובל לפרשו כ"תרוויחו ותצליחו", אך פירוש זה מוטעה. הטעות צמחה בקרב מרוקאים שנולדו בארץ, אשר מפרשים את הברכה כהזמנה לאורחים ליהנות משפע המזון. הברכה הנכונה היא "תרווחו ותסעדו" ומשמעותה שקודם יהיה לכם רווח (רווחה) ואחר כך תוכלו גם לתת סעד (עזרה לזולת). הברכה המקורית לא מתייחסת לאוכל אלא לרעיון חברתי, למרות שמבטאים אותו בצורת ארוחה חגיגית. יש הזורים מעט קמח על האורחים בהכנסם להתארח.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ‫ יגאל בן-נון‬,‫ "על מקורותיה הראשונים של המימונה", פעמים 117 (סתיו תשס"ט), 141–166‬.
  • רחל שרעבי, חג המימונה: מהפריפריה אל המרכז, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד יצחק בן צבי, 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מימונה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]