מין ואופי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Derecho.svg
בוויקיפדיה אנו מקפידים על כתיבה אנציקלופדית ונייטרלית בערכים. מאחר שהעריכה שביצעת אינה תואמת את הקווים המנחים שלנו בסוגיה זו, היא בוטלה. לנוחותך קישור למדיניות ויקיפדיה בנושא זה. כמו כן, קיים מדריך לכתיבה נייטרלית. אם לדעתך העריכה שביצעת הייתה נאותה, ניתן לנמק את העריכה בדף השיחה של הערך.

בברכה,

מין ואופיגרמנית: Geschlecht und Charakter) הוא ספר שנכתב על ידי הפילוסוף היהודי-אוסטרי אוטו ויינינגר ויצא לאור בשנת 1902. הספר דן בשאלת המינים ובמעמד האשה, אך גולש לאוטואנטישמיות[1].

לטענת ויינינגר, לאישה אין 'אני', אישיות או זהות. אין לה אופי ואף לא רצון. בגבר, לעומת זאת, קיים ניצוץ אלוהי והוא הנפש, אך באישה ניצוץ זה חסר. לפי ויינינגר, בכל אדם קיימים בו זמנית אחוזי מיניות גבריים ונשיים, אך בכל אדם האחוז משתנה.

לאחר דיון בנושא המיניות מקדיש ויינינגר פרק ליהדות אותה הוא משווה עם נשיות. מכוון שתפיסת העולם של האישה שווה לזו של היהדות, מובן לדעתו שיש לעמוד גם על הזהות היהודית במחקר העוסק במין ואופי. בפרק על היהדות ויינינגר מקשר בין האישה ליהדות בנקודות דמיון. יהודים הם סרסורים מטבעם מאותן סיבות שהנשים עסוקות בשקרים ובסרסור: הצורך להתמזג, להיטמע. ליהודי בדומה לאישה אין "אני" או ערך עצמי: היהודי להוט אחר תארים, אינו מכבד את עצמו או את אבותיו. אין לו זיקה אמיתית לעברו: "העבר של היהודי הוא למעשה רק העתיד שלו". ויינינגר טוען כי הנחיתות החברתית ההיסטורית, היא לא רק עניין חברתי–היסטורי אלא היהודים, כמו הנשים, רצו בזאת.

הסופר והספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויינינגר עצמו היה יהודי במקור, אך התנצר מספר חודשים לפני צאת ספרו לאור. הוא רחש שנאה לעקרון היהודי המקונן בתוכו (עליו כתב בספרו) ויש לשער שהספר והתנצרותו היו סוג של נסיון ל"גאולה" מצידו.

הספר התקבל באדישות עם צאתו וזכה לביקורת צוננת. ויינינגר נותר בווינה ללא חברים וללא חברה נשית (ממנה הדיר את רגליו בתקופה זו). "גאולתו" המדומה כשלה בידיו, וברשומותיו האחרונות כתב כי, "איש הגון, כאשר הוא חש בקלקלתו הגמורה, הריהו הולך מרצון לקראת המוות".

ואכן בלילה שבין ה-3 ל-4 באוקטובר 1903 שכר חדר (בבית שבו נפטר לודוויג ואן בטהובן). באותו ערב שלח מכתב אל אביו להודיע כי הוא מתאבד וכך בחדר בו שכב – ירה בעצמו.

לאחר מות הסופר, זכה הספר לפרסום רב. הוא יצא לאור בעשרות מהדורות (20 בגרמנית) ותורגם לשפות רבות (לעברית על ידי צבי רודי).

השפעת היצירה על העולם האנטישמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפשר לחלק לשתי דרכים את השימוש בדעותיו של אוטו ויינינגר מצד האנטישמים. האחת - ניצול משנתו להגדרה מדעית של האופי השלילי היהודי. הדרך השנייה היא שימוש בהתאבדותו של אוטו ויינינגר כדוגמה לשנאה יהודית עצמית ולפיכך כדוגמה לאי אפשרות הקיום המשותף בין היהודים לחברה.

הפילוסוף היהודי תיאודור לסינג, אשר נרצח על ידי הנאצים בשנת 1933, ניסה להסביר בספרו "השנאה היהודית העצמית" את יחסו של אוטו ויינינגר כלפי היהדות. לפי לסינג, אוטו ויינינגר הפך לקורבן של הרעיון, שהנפש קובעת את אופי האדם. זאת אומרת כמו בספרו של אוטו ויינינגר אשר "אישה" מקבילה "ליהודי", בשניהם במעמקי אופיים הטבעי טמון פחד והימנעות. לפי כך תכונות שליליות אפשר למצוא לא רק בפרט, אלא גם בקבוצה ממוצא משותף או כמו שכותב ליסנג: "אף בן אדם מעולם לא שיחרר עצמו מכפייה של דמו"‏[2].

ספרו של ויינינגר היה מאוד פופולרי בתחילת המאה ה-20. הפופולריות הזאת תרמה רבות לפיתוח לרעיונות אנטישמיים בשליש הראשון של המאה. אחת מהדוגמאות הבולטות לכך היא תיאודור פריץ, כתב ומייסד הוצאה לאור אנטישמית "HAMMER", אשר חי בעיר לייפציג. פריץ השתמש רבות בקטעים "ממין ואופי" ב-"Jüdische Selbstbekenntnisse" ("חשיפה עצמית יהודית", 1929). שתי מהדורות של ספרו כללו 14 ציטוטים זהים מויינינגר. לפעמים פריץ משנה את ההקשר של הציטוטים לפי הצורך. לדוגמה, ב-1943 פריץ מנסה להשמיץ היבט השלילי של ויינינגר על האישה בהקשר ל "האישה הארית", מה שהתאים מאוד לאידאולוגיה הנאצית. הם תקפו את הרעיונות האנטי-פמיניסטיים שלו בטענה, שהרעיונות הללו חוצצים בין הגבר והאישה האריים.

אף על פי כן הנאצים ביקרו את הגישה השוביניסטית של ויינינגר, דבר זה לא הפריע להם להשתמש בביטויים אנטי יהודים גזענים כמו:

  • קשר אנתרופולוגי בין תכונות פיזיולוגיות של היהודים לאותם תכונות אצל הגזע הכושי (NEGROID) ומונגולית‏[3];
  • ערך החיים היהודי חסר רגש ונפש, לעומת הארים‏[4];
  • ההיבט היחיד אשר היהודי מוצא ברפואה הוא ההיבט הכימי ולא בטיפול בבני אדם‏[5];
  • היהודי אינו מאמין בדבר ואינו לוקח דבר ברצינות‏[6];
  • ליהודים אין הבנה ברעיון המדינה והאזרחות‏[7];
  • הטענה שהטבע היהודי נובע מנסיבות היסטוריות טרגיות היא לא נכונה‏[8].

בספרו ויינינגר דן על "ייחודיות של יהודיות" כמצב שכלי. האידאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג ניצל את הבלבול והחוסר אכפתיות של ויינינגר כלפי זהותו היהודית כדוגמה המאפיינת את האופי היהודי. בספרו Dietrich Eckart : Ein Vermächtnis רוזנברג טען שבויינינגר היהדות היא "התלכדות בלתי נראית של זבל פטרייתי ... שהתקיימה מזמן קדום והתפשטה לכל רחבי העולם ... והיא המרכיב העיקרי של הרעיון, של טבע היהדות". בעיני רוזנברג, (ופה הוא מקביל לוינינגר) יהודי לא מסוגל לעלות למרומי הנפש של עצמו, מנגד אנשים שמוכנים להקריב עצמם למען גאולת הנפש (=הארים). הרעיון הזה רוזנברג מבטא במוסגים פסאודו-מטאפיזיים סמויים, אותו רעיון היטלר מבטא בפומבי.

הנס ינק פון פראיינוולד (Hans Jonak von Freyenwald) בספרו "וידוי היהודי בכל הזמנים והארצות", הולך בעקבות פריץ ומשתמש בציטוטים והיבטים של ויינינגר‏[9]. אחד מהרמזים, שמעביר פראיינוולד הוא ש"יהודים טשטשו גבולות וסוגים בין בני האדם ולכן הם נולדים כקומוניסטים"‏[10]. זאת אומרת עם הופעת היהודים הקו המפריד בין "טוב" ל "רע" נעשה לא ברור, הוא גם משווה בין יהודים וקומוניסטים שניהם הורסים את המוסר. היטלר עשה מהיבט זה אלמנט מרכזי בבניית אידאולוגיה נציונאל–סוציאליסטית בספרו "מיין קאמפף"( "Mein Kampf") .

השימוש בויינינגר אצל הכותבים האנטישמיים היה רחב ביותר מפני שזה היה נוח. אם היהודי המשכיל, שנחשב אף לגאון בדורו, מתבטא בצורה ביזיונית, משפילה, גועלית, מחרידה, מזעזעת ובשנאה רבה כלפי המקור שבזהותו - מה מונע מאותם הכותבים להתבטא בצורה דומה? ביסוס רעיונותיו של ויינינגר בצורה מדעית הקל עליהם. לכן היה קל להעביר את המסר האנטישמי לאוכלוסייה בדרכי תעמולה וגם דרך השכלה. כאשר הנאצים השתמשו בדוגמתו של ויינינגר כדוגמה מובחרת, האידאולוגיה הנאצית הבליטה את האי יכולת של יהודי להתגבר על "דמו" בדרך של המרת דתו לנצרות. לפי העיקרון, שטמון בתורתו של ויינינגר, יהודי הממיר דתו לא מסוגל להיגאל מכוון שאין לו נפש - אין לו אופי-הוא לא יכול להשתנות. מצד אחד וינינגר המיר דתו והפך להיות פרוטסטנטי, מצד שני הוא התאבד ובכך הראה שביהודי טמון אי יכולת לשנות אופי פנימי, לכן התאבדותו היא הוכחה חד משמעית לתורתו. אי הצלחתו להשתלב, בעיני הנאצים, לא השאירה שום פתרון ליהודים להתחבר לסביבה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Otto Weininger, Geschlecht und Charakter. ISBN 3882213124
  2. ^ Theodor Lessing, Jüdischer Selbsthaß. 1930. pp. 91.
  3. ^ Weininger 1903,405
  4. ^ Weininger 1903 ,421
  5. ^ Weininger 1903,422
  6. ^ Weininger 1903 ,431
  7. ^ Weininger 1903 , 410-411
  8. ^ Weininger 1903,413
  9. ^ Hans Jonak Freyenwald, Jüdische Bekenntnisse aus allen Zeiten und Ländern, 1941.
  10. ^ Freyenwald,1941,417