מינוס (מיתולוגיה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מִינוֹסיוונית: Μίνως) היה מלך כרתים על פי המיתולוגיה היוונית. התרבות המינואית, שהתקיימה בין המאות ה-30 ל-11 לפנה"ס, נקראה על ידי ארכאולוגים על שמו. מינוס היה נשוי לפסיפאה. אל למחצה, בנם של זאוס ואירופה ואביהם של אריאדנה, אנדרוגאוס, דיאוקליון, פדרה, גלאוקוס, קטראוס ורבים אחרים.

מינוס, יחד עם אחיו, רדמנתיס וסרפדון, גודל על ידי המלך אסטריון מכרתים. עם מותו של אסטריון כס המלוכה עבר למינוס שגירש את אחיו סרפדון (לפי חלק מהגרסאות גירש גם את רדמנתיס).

מינוס בהיסטוריה ולפי החוקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמון בקנוסוס

מינוס שלט על כרתים ועל האיים האגאיים שלושה דורות קודם למלחמת טרויה. הוא חי בעיר קנוסוס למשך תקופות של תשע שנים, כאשר בסוף כל תקופה כזו הוא פרש למערה קדושה, שם קיבל מזאוס הוראות ביחס לחוקים שחוקק באי. זה כלל את ייסוד יחסי מין בין גברים כדרך לשלוט בגידול האוכלוסייה באי: [הם] "הפרידו את הנשים ויסדו יחסי מין בין גברים כך שנשים לא תוכלנה ללדת."‏[1]. בנוסף, הוא היה מחבר חוקתה של כרתים והמייסד של צי הספינות‏[2].

בתרבות האתונאית, מוצג מינוס כרודן אכזר, התובע ברשעות מס בדמות צעירי אתונה שישמשו כמאכל למינוטאור. נראה שילדים אכן הוקרבו כחלק ממופעי הזוועות שנערכו בזירות השוורים המינואיות.

על מנת ליישב את המחלוקת בין שני הצדדים השונים של הדמות, וגם על מנת להסביר איך ייתכן שמלך על פני מספר רב כל כך של דורות, נטען שהיו בעצם שני מלכים בשם מינוס ולא אחד. לפי טענה זו המלך מינוס הראשון היה בנם של זאוס ואירופה ואחיהם של רדמנתיס וסרפדון. זה היה מינוס 'הטוב', והוא נתפס ככזה גם על ידי האלים האולימפיים שלאחר מותו מינו אותו כשופט המתים בשאול, יחד עם אחיו רדמנתיס ואחיו החורג איאקוס. אשתו של מינוס הראשון הייתה איתון (בתו של ליקטיוס) או כרית (נימפה, או לחלופין בתו של אביו החורג אסטריון), היה לו בן אחד בשם ליקסטוס, שהיה יורשו כמלך כרתים. לליקסטוס היה בן שנקרא גם הוא מינוס, על שם סבו, הוא נולד לליקסטוס ולאשתו אידה, בתו של קוריבס. מינוס השני - מינוס 'הרע', הוא בנו של ליקסטוס, והיה הרבה יותר ססגוני מאביו ומסבו. זהו אותו המינוס שמיוחסות לו המיתולוגיות של תזאוס, פסיפאה, המינוטאור, דיידלוס, גלאוקוס וניסוס. שלא כמו מינוס הראשון, למינוס השני היו מספר ילדים, ביניהם אנדרוגאוס, קטראוס, דיאוקליון, אריאדנה, פדרה וגלאוקוס, כולם נולדו לו ולאשתו פסיפאה. הוא היה גם סבו של אידומנאוס, שהוביל את אנשי כרתים למלחמת טרויה.

עקב ההשפעה הפיניקית שסייעה להתפתחות של כרתים, מינוס מתואר לעתים כפיניקי. אין ספק שישנם אלמנטים היסטוריים באגדות, שרומזות שלא רק אתונה אלא גם מקנה בעצמה היו תחת שלטון המלכים של קנוסוס, שמביניהם מינוס היה הגדול מכולם.

ככל הנראה מותו של מינוס התרחש בקמיקוס שבסיציליה, לשם הגיע במרדפו אחר דיידלוס, שנתן לאריאדנה את הרמז שעזר לתזאוס לעבור את המבוך. הוא נהרג בידי בתו של קוקאלוס, מלך אגריגנטום, ששפכה עליו מים רותחים בזמן שהתרחץ. שרידיו של מינוס נשלחו בחזרה לכרתים, שם הם הוטמנו בסרקופג, עליו נכתב: "קברו של מינוס, בנו של זאוס".

במיתולוגיה הקדומה יותר מינוס מתואר כמושל הגומל חסדים, מחוקק ומדכא גניבות ומעשי שוד. החוקה שלו הייתה ככל הנראה הבסיס לליקורגוס. לפי סברה זו הוא נעשה לאחר מותו לשופט את המתים בשאול. בגרסאות מאוחרות יותר איאקוס ורדמנתיס מונו לשופטים לצידו של מינוס.

מינוס באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינוס מופיע על מטבעות מכרתים כמזוקן, לבוש בעטרה, בעל שיער מקורזל, גאה ומרשים, כמו בדיוקנאות של אביו המפורסם זאוס. על ואזות וסרקופגים נמצאו תבליטים של מינוס אשר מופיע בדרך כלל עם אחיו איאקוס ורדמנתיס כשופטי העולם התחתון ובהקשר למינוטאור ותזאוס.

מינוס המיתולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסטריון, מלך כרתים, אימץ את שלושת הבנים של זאוס ואירופה, מינוס, סרפדון ורדמנתיס. בבגרותם, נער יפה תואר בשם מילטוס, ששלושתם התאהבו בו, גרם להם לריב זה עם זה. מילטוס היה בנם של אפולו ואתנה. העלם הצעיר העדיף את סרפדון מבין השלושה, וכתגובה על כך מינוס יצא למסע נקמה וכבש את האי כולו. סרפדון ובן זוגו ברחו לליציאה (שנמצאת באנטליה שבטורקיה), שם מילטוס הקים עיר על שמו. ישנם חוקרי מיתולוגיה הטוענים שהנער היה אטימניוס, בנם של זאוס וקסיופיאה‏[3].

גלאוקוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום אחד, בזמן ששיחק גלאוקוס הצעיר עם כדור (או עכבר) נעלם לפתע. הוריו הלכו לנביא בעיר דלפי שאמר להם "יצור נפלא נולד ביניכם: מי שימצא את היצור ימצא גם את הילד".

הם קישרו את דברי הנביא לעגל שנולד לפני זמן לא רב בעדרו של מינוס. שלוש פעמים ביום העגל שינה את צבעו מלבן לאדום ולשחור. פולידוס הבחין בדמיון להבשלת תותי העץ (או אוכמניות) ומינוס שלח אותו למצוא את גלאוקוס.

בחיפושיו אחרי הילד, ראה פולידוס ינשוף מבריח דבורים ממרתף יינות בארמונו של מינוס. בתוך מרתף היינות הייתה חבית של דבש, ובתוכה שכב מת גלאוקוס. מינוס דרש שגלאוקוס יוחזר לחיים, למרות התנגדותו של פולידוס. התעקשותו של מינוס הייתה מוצדקת, שכן הנביא הדלפי אמר שהנער יוחזר לחיים. מינוס כלא את פולידוס במרתף היינות עם חרב. כשהופיע לפתע נחש בקרבת מקום, פולידוס הרג אותו בעזרת החרב. נחש נוסף בא בעקבות הראשון, ואחרי שראה שחברו מת, ברח הנחש השני וחזר עם צמח מרפא שהחזיר לחיים את הנחש המת. כשראה זאת פולידוס, השתמש גם הוא בצמח על מנת להחיות את גלאוקוס.

מינוס סירב לתת לפולידוס לעזוב את כרתים עד שילמד את גלאוקוס את אמנות גילוי העתיד. פולידוס לימד אותו, אבל אז, רגע לפני שעזב, ביקש מגלאוקוס לירוק לתוך פיו. גלאוקוס עשה כן ושכח את כל מה שלימד אותו.

פוסידון, דדאלוס ופסיפאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר מינוס נקרא תיגר בתור מלך הוא התפלל לפוסידון לעזרה. פוסידון שלח פר לבן ענק שיצא מתוך הים. בתחילה תכנן מינוס להקריב את הפר לפוסידון, אבל אז התחרט והקריב פר אחר במקומו. פוסידון בכעסו קילל את פסיפאה, אשתו של מינוס, בזואופיליה (משיכה מינית לבעלי חיים). דדאלוס (הנקרא גם דיידלוס), שהיה רב-אמן, לבקשתה, בנה לה פרה מעץ, ופסיפאה התחבאה בתוכה. כאשר הפר הלבן הזדווג עם הפרה העשויה עץ, נכנסה פסיפאה להיריון ממנו והולידה מפלצת נוראית, המינוטאור (חצי אדם וחצי פר). מינוס סירב להכיר במינוטאור כבנו, ולכן ביקש מדדאלוס לבנות לו מבוך מסובך הנקרא לבירינת, ולתוכו הכניס מינוס את המינוטאור.

תזאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן מה לאחר מכן אנדרוגאוס, בנו של מינוס, נהרג באתונה בזמן שהשתתף בקרב מול שור אימתני. מינוס ברוב זעמו כבש את אתונה, שכן היה זה מלך אתונה איגיאוס ששלח את אנדרוגאוס לקרב. מינוס התכוון למחות את אתונה מעל פני האדמה אלא אם כן ישלחו שבעה בחורים צעירים ושבע עלמות בתולות להאכיל את המינוטאור אחת לתשע שנים. מנהג אכזרי זה נמשך עד שתזאוס הרג את המינוטאור בעזרתה של אריאדנה, בתו של מינוס. מינוס הבין שתזאוס הצליח לצאת מהמבוך הודות לעזרתו של דדאלוס ולכן כלא אותו ואת בנו איקארוס בתוך המבוך. דדאלוס ואיקארוס עפו אל מחוץ למבוך בעזרת כנפיים שבנה עבורם דדאלוס, אך כנפיו של איקארוס נמסו מפני שהתקרב יותר מידי לשמש ואיקארוס נפל לים וטבע.

ניסוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינוס מוזכר גם בסיפורו של המלך ניסוס מלך מיגארה. לניסוס היה בין שערותיו הלבנות תלתל אחד בצבע ארגמן, וכל עוד היה התלתל לראשו ניסוס היה בלתי מנוצח. מינוס תקף את מיגארה אבל ניסוס ידע שלא יוכל להיות מובס, מפני שהתלתל האדום נמצא עדיין בין שערותיו. סקילה, בתו של ניסוס, התאהבה במינוס ועל מנת להוכיח את אהבתה אליו גזרה את התלתל האדום של אביה והביאה אותו כמתנה למינוס. מינוס נזדעזע לשמע הסיפור וגירש את סקילה מעל פניו. כאשר נכבשה העיר וסופחה לכרתים, והלוחמים עמדו לשוב לכרתים, רצה אל החוף סקילה אל אהובה ועלתה על ספינתו. לפתע הגיח נשר גדול מהשמיים ועט לעברה, היה זה ניסוס אביה שהאלים הפכוהו לנשר. סקילה עמדה ליפול לתוך המים, אלא שאז ריחם עליה אחד האלים והפך אותה גם לעוף. אותו האל ריחם עליה למרות בגידתה, משום שהסיבה לחטאה הייתה האהבה.

מות מינוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינוס חיפש אחר דיידלוס. לאחר שלא מצאו, פרסם חידה (כיצד ניתן להשחיל חוט דרך קונכייה בצורת ספירלה?), ביודעו כי ישנו רק אדם אחד המסוגל לפתור אותה - דיידלוס. דיידלוס שהתחבא בסיציליה אכן פתר את החידה: הוא ניקב את הקונכייה במרכזה. לאחר מכן לקח נמלה וקשר אליה חוט, הנמלה הלכה דרך הקונכייה עד שיצאה. כאשר שמע מינוס שמישהו פתר את החידה ידע מיד שהיה זה דיידלוס ודרש מהמלך קוקאלוס שימסור אותו לידיו. קוקאלוס הצליח לשכנע את מינוס ללכת להתרחץ קודם. בזמן שהיה באמבטיה בנותיו של קוקאלוס, שאהבו מאוד את דיידלוס, הכניסו שלוש פניני זהב לאמבט שלו ומהפנינים יצאו חוטי זהב אשר קשרו את מינוס והוא הפך למומית ארד כך מינוס מצא את מותו. לאחר מותו, מינוס הפך להיות שופט המתים בגיהנום יחד עם איאקוס ורדמנתיס. לאחר מותו הפך "מלך הרפאים" [דרושה הבהרה].

בשירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיניאדה של ורגיליוס מינוס הוא זה השופט את אלו שנידונו בטעות לעונש מוות - מינוס יושב במרומים ומחליט האם הנשמה תלך לגן העדן (שדום האיליסיום) או לגיהנום (שדות הייסורים או אף טרטרוס), בעזרתם של חבר מושבעים שקט. רדמנתיס אחיו הוא השופט בגיהנום המחליט על העונש הראוי לכל אחד מהחוטאים‏[4].

בקומדיה האלוהית של דנטה מינוס יושב בכניסה למעגל השני בגיהנום (Inferno), שנמצא בתחילתו של הגיהנום. שם הוא שופט את החוטאים של כל נשמה ושולח אותה אל המעגל שבו העונש המתאים. הוא עושה זאת על ידי סיבוב הזנב שלו מסביב לגופו מספר פעמים כמספר המעגל. לעתים הוא אף מדבר, כדי להבהיר לנשמה המסוימת לאיזה מעגל התכוון כשסובב את זנבו ‏‏[5].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Aristotle, Politics; II.10
  2. ^ Herodotus 3.122; Thucydides 1.4
  3. ^ Apollodorus III.1.2
  4. ^ Aeneid VI, 568–572
  5. ^ Inferno V, 4–24; XXVII, 124–127