מיסה בסי מינור

המיסה בסי מינור, מיצירותיו הגדולות של יוהאן סבסטיאן באך (Mass in B minor^[1]) (מס' 232 ברשימת יצירות באך), הולחנה לטקסט הלטיני של המיסה. חלקים מן המיסה נכתבו כבר בשנת 1724, אך היצירה הושלמה וחוברה לצורתה הנוכחית בשנת 1749, זמן קצר לפני מות המלחין בשנת 1750. על אף שלא הולחנה כמקשה אחת, היא נחשבת לאחת מיצירות המופת הגדולות של באך, ונחשבת על ידי רבים ליצירה הגדולה ביותר בתולדות המוזיקה הקלאסית^[2].

כתב היד של היצירה שמור בספריית המדינה בברלין.

רקע והקשר למיסה בסי מינור[עריכת קוד מקור | עריכה]

באך לא נתן כותרת ליצירה זו. תחת זאת, ניתן לכל אחד מארבעת חלקי המיסה הלטינית דף כותרת משלו:

מיסה - שכוללת בתוכה את הקיריה והגלוריה;
סימבולום ניקנום - הקרדו;
סנקטוס;
אוסאנה - שכוללת בתוכה את האוסאנה, הבנדיקטוס והאגנוס דאי.

אלה אוחדו ליצירה אחת. למעשה, החלקים השונים דורשים מספרים שונים וסידורי מבצעים שונים, ומכאן עולה ההנחה שבאך לא ציפה שהיצירה תבוצע בשלמותה. מאידך, החלקים בכתב היד ממוספרים מ-1 עד 4, וחתימת הסיום הרגילה של באך על כתבי היד שלו (S.D.G. – Soli Deo Gloria – לאל בלבד התהילה) נמצאת רק בסוף ה"דונה נוביס פאצם". המיסה מציגה חוויה מוזיקלית שלמה ומאוחדת. מפאת אורכה - קרוב לשעתיים - לא בוצעה מעולם כחלק מן הליטורגיה הכנסייתית. הביצוע הראשון התקיים ככל הנראה לאחר מות באך, כשבנו, קרל פיליפ עמנואל באך ביצע את הפרק "גלוריה" (אך לא את כל המיסה) בברלין. ביצועים של המיסה בסי מינור בשלמותה לא עלו על הבימה עד המאה ה-19, והראשון בהם היה בשנת 1859.

יש המקשים מדוע באך, הלותרני, ראה לנכון להשקיע מאמץ כה גדול ביצירת מיסה לטינית בסדר גודל כזה. אחרי הכול, המיסה הלטינית היא חלק מן הליטורגיה המסורתית של הכנסייה הקתולית הרומית, והרשומות ההיסטוריות אינן מראות כל רמז למישהו שהזמין את היצירה, כך שלא נותר אלא להניח שבאך חיבר את המיסה הזו מסיבות אישיות - מעשה יוצא דופן מבחינתו, בהתחשב במנהגו לחבר יצירות דתיות רק למטרת ביצוע מוגדר. ואולם, הלותרנים של המאה ה-18 הרבו להשתמש במיסה הלטינית כחלק מן הליטורגיה שלהם, בייחוד בפרקי ה"קיריה" וה"גלוריה", בהם כל העדה שרה, והמיסה הלטינית הייתה כמעט אוניברסלית כצורה של מוזיקה כנסייתית.

באך חיבר את מה שעתיד להיות המשך ל"גלוריה" של המיסה בסי מינור ליום חג המולד 1724, והוסיף ב-1731 פרק "קיריה", כדי שיוכל להציג מיסה מקוצרת (קיריה וגלוריה, מס' 232a ברשימת יצירות באך) לנסיך הבוחר של סקסוניה ומלך פולין, אוגוסטוס השלישי, כחלק מבקשה להוסיף את התואר "מלחין חצר של הנסיך הבוחר מסקסוניה" לשמו. צעד פוליטי זה היה אמור לחזק, כך קיווה, את מעמדו בלייפציג, שם ניהל מאבקים פוליטיים עם מועצת העיר. הפרטיטורה נשארה מונחת על המדף אצל באך ואצל הנסיך הבוחר בלא שתבוצע עד 1737, אז החל באך להכניס שינויים קלים בפרקי "קיריה" וב"גלוריה" והוסיף את פרקי ה"קרדו" ואת ה"סנקטוס" במהלך השנתיים הבאות.

בשנות ה-30 של המאה ה-18, אז אולי החל להשתעשע ברעיון הרחבת מיסת הקיריה-גלוריה הראשונית, עיין באך ב"מיסה סינה נומינה" של ג'ובאני פלסטרינה, שאותה העתיק אחר כך בשינויים ותיקונים, וב"מיסה סאפיינטייה" של אנטוניו לוטי. יצירות אחרות להן הייתה השפעה ישירה על המיסה בסי מינור הן ה"מיסה ללא שם" בפה מז'ור מאת ג'ובאני באטיסטה באסאני, שלה הוסיף באך מוזיקה ל"קרדו אין אונום דאום" (1081 ברשימת יצירות באך) ומגניפיקט של אנטוניו קלדרה, שהקטע "סוסקפיט איזראל" מתוכו מהווה בסיס לאטיוד הקונטרפונקטי, 1082 ברשימת יצירות באך.

אף כי רק מעטים מן הקטעים ביצירה ניתנים לזיהוי מובהק כממוחזרים ממוזיקה קודמת, חוקרים אחדים, כמו ג'ושוע ריפקין, סבורים שרובה ממוחזר (בעיקר לאור ראיות בכתב היד ומודלים של קומפוזיציה). החריגים היחידים מכלל זה הם ארבע התיבות הראשונות של ה"קיריה" הראשון וקטע ה"קונפיטיאור" של ה"קרדו", המכילים שניהם מחיקות ותיקונים על כתב היד. פרטים על פרקי החיקוי ומקורותיהם מפורטים ברשימת הפרקים.

ב-2006 סיים ריפקין 25 שנות עבודה על שחזור המיסה כפי שבאך כתבה במקור, לפני התיקונים והשינויים שהכניס בה קרל פיליפ עמנואל לקראת ביצועה הפומבי הראשון. בשנת 1956, 100 שנים לאחר הוצאת המהדורה הראשונה של המיסה, יצאה מהדורה חדשה, בעריכת המוזיקולוג פרידריך סמנר, אך גם בה היו ליקויים רבים שהצריכו טיפול מדעי מיומן. נעשה מאמץ מיוחד להשלים את העבודה במלאת 150 שנה להוצאת המהדורה הראשונה, ובדצמבר 2006 יצאה המהדורה הנוכחית בדפוס. זו הפעם הראשונה בה מוזיקולוג זכה לבצע את התיקונים והשחזור על פי כתב היד המקורי של באך, שם מצא את התיקונים, המחיקות ואפילו קרצופי הסכין שערך קרל פיליפ עמנואל בכתב היד של אביו, שמנעו כמובן אפשרות שחזור. היו גם מקרים שמן הנמנע היה להבחין בין כתב היד של באך האב לזה של בנו, אך בסך הכל, המהדורה החדשה היא הקרובה ביותר עד כה ליצירה המקורית, כפי שיוהאן סבסטיאן באך רצה שתישמע. לדברי ריפקין, רבים מהתיקונים אינם נשמעים, כי הם חבויים בקולות הפנימיים, אך הרושם הכללי בקרב מנצחים ונגנים יביא לתחושה של רוח חדשה וישפר, כך הוא מקווה, את ההבנה למוזיקה של המיסה בסי מינור^[3].

מבנה היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. Kyrie
- Kyrie eleison (ראשון) – מקהלה בת 5 קולות (סופרן 1 ו-2, אלט, טנור, בס) בסי מינור, Adagio—Largo ed un poco piano ב-4/4.
- Christe eleison – דואט (סופרן 1 ו-2) ברה מז'ור בליווי כינורות, ב-4/4.
- Kyrie eleison (שני) – מקהלה בת 4 קולות (סופרן, אלט, טנור, בס) בפה דיאז מינור, בציון Alla breve ב-4/2.
2. Gloria
- Gloria in excelsis Deo – מקהלה בת 5 קולות (סופרן 1 ו-2, אלט, טנור, באס) ברה מז'ור, Vivace ב-3/8. המוזיקה שימשה כמקהלת הפתיחה בקנטטה 191 ברשימת יצירות באך.
- Et in terra pax – מקהלה בת 5 קולות (סופרן 1 ו-2, אלט, טנור, בס) ברה מז'ור, ב-4/4. גם במקרה זה נעשה שימוש במוזיקה כמקהלת הפתיחה של מס' 191 ברשימת יצירות באך.
- Laudamus te – אריה (סופרן 2) בלה מז'ור בליווי כינור אובליגטו, ב-4/4.
- Gratias agimus tibi – מקהלה בת 4 קולות (סופרן, אלט, טנור, בס) ברה מז'ור ב-4/2 (alla breve). המוזיקה היא עיבוד מחדש של הפרק השני של קנטטה 29 ברשימת יצירות באך.
- Domine Deus – דואט (סופרן 1, טנור) בסול מז'ור, ב-4/4. המוזיקה מופיעה בדואט מתוך קנטטה 191.
- Qui tollis peccata mundi – מקהלה בת 4 קולות (סופרן 2, אלט, טנור, בס) בסי מינור, Lento ב-3/4. המקהלה היא עיבוד מחדש של המחצית הראשונה של קנטטה 46 ברשימת יצירות באך.
- Qui sedes ad dexteram Patris – אריה (אלט) בסי מינור בליווי אבוב ד'אמורה אובליגטו, ב-6/8.
- Quoniam tu solus sanctus – אריה (בס) ברה מז'ור בליווי קרן יער אובליגטו, ב-3/4.
- Cum sancto Spiritu – מקהלה בת 5 קולות (סופרן 1 ו-2, אלט, טנור, בס) ברה מז'ור, Vivace ב-3/4. המוזיקה מופיעה במקהלת הסיום של 191 ברשימת יצירות באך.
3. Symbolum Nicenum או Credo
- Credo in unum Deum – מקהלה בת 5 קולות (סופרן 1 ו-2, אלט, טנור, בס) בלה מיקסולידי, 4/2 (alla breve).
- Patrem omnipotentem – מקהלה בת 4 קולות (סופרן, אלט, טנור, בס) ברה מז'ור, ב-2/2 (alla breve). המוזיקה היא עיבוד מחדש של מקהלת הפתיחה של קנטטה 171 ברשימת יצירות באך.
- Et in unum Dominum – דואט (סופרן, אלט) בסול מז'ור, Andante ב-4/4.
- Et incarnatus est – מקהלה בת 5 קולות (סופרן 1 ו-2, אלט, טנור, בס) בסי מינור, ב-3/4.
- Crucifixus – מקהלה בת 4 קולות (סופרן 2, אלט, טנור, בס) במי מינור, ב-3/2. המוזיקה עובדה מחדש ממקהלת הפתיחה של קנטטה 12 ברשימת יצירות באך.
- Et resurrexit – מקהלה בת 5 קולות (סופרן 1 ו-2, אלט, טנור, בס) ברה מז'ור, ב-3/4.
- Et in Spiritum Sanctum – אריה (בס) בלה מז'ור בליווי שני אבובי ד'אמורה אובליגטו, ב-6/8.
- Confiteor – מקהלה בת 5 קולות (סופרן 1 ו-2, אלט, טנור, בס) בפה דיאז מינור ב-2/2 (הפרק מתחיל ללא ציון טמפו, ובטקסט Et expecto עובר ל-Adagio).
- Et expecto – מקהלה בת 5 קולות (סופרן 1 ו-2, אלט, טנור, בס) ברה מז'ור, Vivace e Allegro. המוזיקה היא עיבוד מחדש של הפרק השני (מקהלה) מתוך קנטטה 120 ברשימת יצירות באך.
4,5 Sanctus ו-Benedictus
- Sanctus – מקהלה בת 6 קולות (סופרן 1 ו-2, אלט 1 ו-2, טנור, בס) ברה מז'ור, ב-4/4, בטקסט Pleni sunt coeli הפרק עובר ל-3/8. לקוח מיצירה מוקדמת שאבדה, ל-3 סופרנים ואלט משנת 1724.
- Osanna – מקהלה כפולה בת 8 קולות (סופרן, אלט, טנור, בס/סופרן, אלט, טנור, בס) ברה מז'ור, ב-3/8. עיבוד מחדש של מקהלת הפתיחה של מס' 215 ברשימת יצירות באך - אם כי ייתכן, ששתי היצירות מסתמכות בעצמן על מודל משותף אבוד.
- Benedictus – אריה לטנור בסי מינור בליווי חליל או כינור אובליגטו, ב-3/4.
- Osanna (דה קאפו)
6. Agnus Dei
- Agnus Dei – אריה לאלט בסול מינור בליווי כינור אובליגטו, ב-4/4. לקוחה מאריה של קנטטת חתונה אבודה (1725), שבאך השתמש בה שוב גם באריה לאלט של אורטוריית העלייה השמיימה (מס' 11 ברשימת יצירות באך), אבל הואיל ושתי הגרסאות ששרדו שונות במידה ניכרת זו מזו, סבורים שהן חולקות מודל משותף.
- Dona nobis pacem – מקהלה בת 4 קולות ברה מז'ור. המוזיקה זהה לזו של גראטיאס אגימוס טיבי מתוך הגלוריה.