מיסה פארודית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מיסה פארודיתאנגלית: parody mass) היא יצירה מוזיקלית הכתובה לטקסט של מיסה, על פי רוב מן המאה ה-16, העושה שימוש בריבוי קולות מיצירה מוזיקלית אחרת, קודמת, כגון קטע של מוטט או שאנסון חילוני, כחלק מן החומר המלודי שלה. היא נבדלת משני הסוגים האחרים, הבולטים ביותר, של המיסה כיצירה מוזיקלית בתקופת הרנסאנס, קנטוס פירמוס ומיסת פארפרזה. למושג "פארודיה", במובן זה, אין על פי רוב שום קשר להומור, בניגוד למובן המודרני של המילה; אם במקרים מסוימים נעשה באמת שימוש בשירי זימה חילוניים בחיבורי מיסות, הרי במקרים אחרים, תדירים בה במידה, הייתה זו מוזיקת קודש שאינה ליטורגית, כגון מוטטים, שהיוותה את הבסיס למיסות פארודיות. המונח "מיסת אימיטאציה" הוצע כתחליף ל"מיסה פארודית", כמדויק יותר וקרוב יותר לשימוש המקורי, הואיל והמונח "פארודי" מבוסס על קריאה שגויה של טקסט משלהי המאה ה-16.‏[1]

המיסה הפארודית הייתה פופולרית מאוד כמודל למיסות במהלך הרנסאנס: פלסטרינה לבדו כתב כ-50 יצירות מסוג זה, ובתום המחצית הראשונה של המאה ה-16 התקבל סגנון זה כצורה השלטת. ועידת טרנטו, במסמך מתאריך 10 בספטמבר 1562, אסרה על השימוש בחומר חילוני, "...אל יתמזג דבר נאצה... נרחיק מן המועצה כל מוזיקה המכילה, אם בשירה ואם בנגינת עוגב, כל מה שהינו תאוותני או טמא."‏[2] עם זאת, הרפורמות קוימו בקפדנות אך ורק באיטליה; בצרפת כבר הביא שינוי בטעם לקיום רבות ממשאלות לבם של חברי המועצה, ובגרמניה התעלמו מהן, במידה רבה.

בהגדרתו הרגילה, המונח "מיסה פארודית" מתייחס אך ורק למיסות שבהן נעשה שימוש בקטע פוליפוני. מיסות המשלבות רק קול אחד מן המקור הפוליפוני, שאיננו מטופל כקנטוס פירמוס, אלא עובר תוך עיבוד ושכלול בין קולות שונים, ידועות בשם "מיסות פארפרזה".

טכניקות פארודיות כוללות הוספה או גריעה של קולות מן היצירה המקורית, הוספת קטעים של חומר חדש, או הגבלת השימוש בקטע כזה רק לראשיתו של כל פרק של המיסה. בעבודתו הקולוסאלית, בת 22 הכרכים, "El melopeo y maestro" משנת 1613, הציג תאורטיקאי המוזיקה האיטלקי פייטרו צ'רונה כמה קווים מנחים כלליים לכתיבת מיסה פארודית: כל אחד מפרקיה העיקריים של המיסה צריך להתחיל בקטע הפותח את המקור; הפרק הפנימי של הקיריה צריך לעשות שימוש במוטיב משני; וכמה חלקים, למשל ה"אגנוס דאי" השני והשלישי, צריכים להשתחרר מן המודל ולהיכתב באופן חופשי. הוא המליץ גם על ניצול מספר רב ככל האפשר של רעיונות מן המודל.‏[3]

דוגמאות למיסות פארודיות מוקדמות הן Missa Malheur me bat, Missa Mater Patris, Missa Fortuna desperata מאת ז'וסקן דה פרה, וה-Missa de Dringhs מאת אנטואן ברימל. החל באמצע המאה ה-16 שימשה טכניקת הפארודיה בחלק ניכר מן המיסות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gustave Reese, Music in the Renaissance. New York, W.W. Norton & Co., 1954. ISBN 0-393-09530-4
  • Harold Gleason and Warren Becker, Music in the Middle Ages and Renaissance (Music Literature Outlines Series I). Bloomington, Indiana. Frangipani Press, 1986. ISBN 0-89917-034-X
  • Lewis Lockwood, "Mass." The New Grove Dictionary of Music and Musicians, ed. Stanley Sadie. 20 vol. London, Macmillan Publishers Ltd., 1980. ISBN 1-56159-174-2
  • The New Harvard Dictionary of Music, ed. Don Randel. Cambridge, Massachusetts, Harvard University Press, 1986. ISBN 0-674-61525-5
  • גוסטב ריז, "מוזיקה ברנסאנס", ניו יורק, נורטון ושות', 1964
  • הרולד גליסון ווארן בקר, "מוזיקה בימי הביניים וברנסאנס" (סדרת קווים מנחים בספרות המוזיקה I), בלומינגטון, אינדיאנה, הוצאת פרנג'יפאני, 1986.
  • לואיס לוקווד, "מיסה", מילון גרוב החדש למוזיקה ומוזיקאים", עורך סטנלי סיידי, כרך 20, לונדון, מקמילן, 1980
  • "מילון הרווארד החדש למוזיקה" בעריכת דון רנדל. קיימברידג', מסצ'וסטס, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1986.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lockwood, Grove, 1980
  2. ^ Reese, p. 449.
  3. ^ Harvard Dictionary of Music, p. 609.