מיסוי בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מיסוי בישראל חל על יחידים ועל חברות, על פי חוק יסוד: משק המדינה.

המיסים העיקריים בישראל הם מס הכנסה, מס רווח הון, מס ערך מוסף, דמי ביטוח בריאות ומס שבח מקרקעין.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשיו של המיסוי בישראל הם בשלטון העות'מאני ובשלטון הבריטי, שקדמו להקמת המדינה.

מכס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכס, כמס המוטל על סחורה המועברת ממדינה אחת לשנייה, הופיע לראשונה במאות ה-18 וה-19. עד אז הוטל המס על העברת סחורות בדרך של תשלום עבור השימוש בדרכים, מעבר בגשר שעל פני נהר, שימוש בנמל וכן עבור הגנה בהעברת אנשים או סחורות ממקום למקום. מדיניות המכס בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית נקבעה בהתאם לעקרונות השיטה הטורקית בעניין ועד שנת 1838 חל איסור על סחר חוץ. בשנת 1838, שנת הרפורמות הגדולות בטורקיה, בוטל האיסור על יבוא ויצוא סחורות בחוזים מסחריים ונקבע מכס על יבוא בשיעור של 5% מערך הסחורה ומכס על יצוא בשיעור של 2.12%.

הבסיס החוקי לגביית המכס בתקופת המנדט הונח בפקודת המכס (1929), פקודת גבול המכס (1924), פקודת תעריף המכס והפטורים (1937) ושורה ארוכה של פקודות, תקנות וצווים. עם התבססותו של השלטון המנדטורי בארץ, עלתה חשיבותו של המכס ובמרוצת הזמן, היווה המכס את המקור העיקרי להכנסותיה של הממשלה המנדטורית בכלל וממסים בפרט. עם הנהגתו של מס הכנסה בארץ, החל לרדת חלקו של המכס בכלל הכנסותיה של הממשלה המנדטורית ממסים. מרביתם של שיעורי המכס בתקופת המנדט היו שיעורים קצובים.

הקמת מדינת ישראל הביאה לשינוי במדיניות הכלכלית של הממשל בארץ ובכלל זה גם שינוי במדיניות המכס. העקרונות הבסיסיים עליהם הושתתה מדיניות המכס היו: הגדלת הכנסות, עידוד התעשייה המקומית על ידי הטלת מכס על מוצרי יבוא מוגמרים (שהיו פטורים עד אז) והרחבת מסגרת הפטור לגבי חומרי גלם וציוד לתעשייה, סיוע בשיפור מאזן התשלומים על ידי ייקורם של מוצרי היבוא בעזרת המכס המוטל עליהם ועידוד היצוא על ידי החזרת המכס לגבי חומרי גלם שהשתמשו בהם ליצור מוצרים לייצוא.

מס הכנסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מס הכנסה הוטל בארץ ישראל, לראשונה, בתקופת המנדט הבריטי, בשנת 1941 כאשר היו בארץ כמיליון וחצי תושבים. כניסתו שינתה את פני מערכת המיסים בתקופת המנדט. הבסיס עליו הוטל המס היה "יכולת התשלום", שנקבעה על יסוד ההכנסה השנתית הכוללת תוך מתן ניכויים שונים. על ההכנסה השנתית החייבת במס הוטל מס בשיעורים העולים עם ההכנסה (שיעור המס השולי נע בין 5%-30%). עם כינונה של המדינה קיבלה הממשלה בירושה מממשלת המנדט, מחלקת מס הכנסה מצומצמת למדי. מספרם של הנישומים שהיו ידועים למחלקה זו ב-15 במאי 1948 היה 88,560. ב-21 במאי 1948 התפרסמה ההסמכה הכללית להעברת סמכויות מממשלת המנדט לממשלה הזמנית, ומכוחה סמכויות הגבייה של מושלי המחוזות לפי, בין השאר, פקודת המיסים (גבייה) ופקודת מס הכנסה, הועברו לשר האוצר.

מס ערך מוסף (מע"מ)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 ביולי 1976 פורסם חוק מס ערך מוסף והותקנו התקנות להפעלתו, שש שנים לאחר ששר האוצר פנחס ספיר מינה ועדה ציבורית בראשות השופט שלמה אשר, לבחינת ההיערכות להטלת המס מבלי לגרום לעיוותים כלכליים וחברתיים.

חוקי המיסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק יסוד: משק המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה נקבע: "מיסים, מילוות חובה ותשלומי חובה אחרים לא יוטלו, ושיעוריהם לא ישונו, אלא בחוק או על פיו". בישראל מוטל מגוון רחב של מיסים, על פי חוקים מתאימים, כגון: מס הכנסה על פי פקודת מס הכנסה, מס ערך מוסף על פי חוק מס ערך מוסף, מס שכר ומס שכר ורווח על פי חוק מס ערך מוסף.

גביית המיסים בישראל מוטלת על משרד האוצר, והוא מבצע זאת באמצעות רשות המסים בישראל, שהוקמה בשנת 2004 על מנת לאחד את כל גופי גביית המיסים בישראל תחת קורת גג אחת.

שיטת המס[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמוך להכרזת המדינה נחקקה פקודת סדרי השלטון והמשפט, שקבעה כי במדינת ישראל ימשיך להתקיים עיקר גופם של החוקים והתקנות הבריטיים שנחקקו בשנות המנדט הבריטי, ובכללם חוקי המיסים, כגון פקודת מס הכנסה. במהלך השנים בוצעו תיקונים רבים בחוקי המיסים, אך שיטת המיסוי נותרה במהותה השיטה הטריטוריאלית.

תהליך הגלובליזציה ותכנוני מס אגרסיביים בשנות ה-90 (מהמפורסמים שבהם היה מכירת כרומטיס תמורת 5 מיליארד דולר בשנת 2000, מהם המדינה לא ראתה שקל אחד בגלל ההתאגדות והרישום בדלאוור ארצות הברית[דרוש מקור]) אילצו את מקבלי ההחלטות לבצע מהפך בתפיסת מס ההכנסה בישראל. מאחר שגם לשיטה הטריטוריאלית וגם לשיטה הפרסונלית יש חסרונות רבים, הוחלט לאמץ שיטה משולבת, המגדילה את רשת המס ומקטינה את היכולת להתחמק מתשלום מס. משנת 2003 נהוגה בישראל "השיטה המשולבת": כל הכנסה שהופקה או נצמחה בישראל חייבת במס הכנסה בישראל, וכל הכנסה שהופקה על ידי תושב ישראל, גם אם הופקה בחו"ל, חייבת במס בישראל. השיטה המשולבת מאפשר למדינה למסות כל מי שהפיק את הכנסה בישראל, גם אם מדובר בתושב חו"ל, ובמקביל למסות תושבי ישראל שהפיקו את הכנסתם מחוץ לישראל. אמנות למניעת כפל מס באו להבטיח שאדם לא יחויב במס כפול (במדינת התושבות ובמדינה שבה הופקה ההכנסה) על הכנסתו בחו"ל.

מיסים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מס הכנסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מס הכנסה

מס הכנסה בישראל מעוגן בפקודת מס הכנסה. המס מחושב על ההכנסה השנתית, ושנת המס מתחילה ב-1 בינואר ומסתיימת ב-31 בדצמבר.

כל תושבי ישראל משלמים מס הכנסה על ההכנסות שלהם בישראל ומחוצה לה. תושבי חוץ חייבים במס רק על ההכנסות שלהם בישראל. החוק מגדיר תושב בישראל אם "מרכז החיים" שלו הוא בישראל, כלומר - אם אדם שהה 183 ימים או יותר בישראל בשנת המס הנוכחית, או אם אדם שהה לפחות 30 ימים בישראל בשנת המס הנוכחית וכמו כן שהה בישראל 425 ימים או יותר בשנתיים הקודמות.

מקורות ההכנסה החייבים במס מפורטים בעיקר בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה. מקורות אלה כוללים הכנסה מעבודה ומעסק, הכנסה פסיבית מפיקדונות בבנקים ותוכניות חיסכון, הן בישראל והן בחו"ל, קצבה, דיבידנד, שכר דירה ועוד.

רווחי הון הנובעים ממכירת נכסים חייבים במס של 25%.

אף שחישוב המס הוא שנתי, גבייתו נעשית באופן שוטף: משכיר מנוכה המס בעת תשלום המשכורת, עצמאי חייב בתשלום מקדמות מדי חודש, וכדומה. לחישוב מדויק של המס יש להגיש דוח שנתי לפקיד השומה, אך מרבית השכירים פטורים מחובה זו.

מס חברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מס חברות

חברות ישראליות משלמות מס על רווחיהן בישראל וברחבי העולם. חברה נחשבת לחברה ישראלית אם פעילותה מנוהלת ונשלטת בתחומי מדינת ישראל, או שהוקמה לפי חוקיה.

כאשר חברה כזו שילמה מס חברות בחו"ל, הסכום ששולם בחו"ל ינוכה מתשלומי המס בישראל, לשם מניעת כפל מס. חברות לא-ישראליות חייבות במס רק על הכנסות שמקורן בישראל.

שיעור מס חברות כיום הוא 23%.

מס ערך מוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – מס ערך מוסף, חוק מס ערך מוסף

מס ערך מוסף (מע"מ) חל על מרבית המוצרים ושירותים, לרבות מוצרים ושירותים מיובאים, נכון לשנת 2020, עומד שיעור המע"מ בישראל על 17%.

פריטים מסוימים פטורים ממע"מ, כגון פירות וירקות לא מעובדים, סחורות ליצוא ומתן שירותים לתושבים זרים. לצורכי חישוב מע"מ על סחורות מיובאות מוסיפים לערך הסחורה גם את עלות המכס, מס הקנייה והיטלים אחרים.

ביטוח לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – המוסד לביטוח לאומי

דמי ביטוח לאומי הם תשלום חובה שאינו מס, משום שניתנת בגינם תמורה ישירה למשלם: ביטוח המבטיח, בקרות האירוע המתאים, גמלאות מחליפות שכר (תגמולי מילואים, דמי לידה, דמי פגיעה בעבודה, דמי אבטלה ועוד). בנוסף מזכים דמי הביטוח בקצבאות שאינן תלויות בגובה דמי הביטוח, ובהן קצבת אזרח ותיק וקצבת שאירים. אופי זה של דמי הביטוח טומן בהם מס סמוי, משום שלמעשה בעלי ההכנסות הגבוהות מסבסדים את בעלי ההכנסות הנמוכות.

דמי ביטוח בריאות שאותם גובה המוסד לביטוח לאומי ומעביר לקופות החולים הם מס ייעודי.

מס בולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מס בולים

מס בולים, על מסמכים שנחתמו, בוטל בשנת 2006.

מס ריבוי דירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מס ריבוי דירות

מס ריבוי דירות הוטל מתחילת 2017 על מי שבבעלותו שלוש דירות מגורים ומעלה (ליתר דיוק: כאשר סך חלקי הבעלות בהן יחד הוא 249% ומעלה). בנוסף לתרומתו להכנסות המדינה נועד המס להניע את בעלי הדירות למכור דירות אלה, ובכך לתרום להורדת מחירי הדיור, שהאמירו מאוד מתחילת המאה ה-21 ועד למועד הטלת המס. מס זה בוטל בבג"ץ מס ריבוי דירות, בנימוק שבהליך החקיקה נפל פגם יסודי.[1]

הטבות מס לעולים חדשים ותושבים חוזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עולים חדשים ותושבים חוזרים זכאים להטבות שונות על פי חוקי המיסים. מטרת ההטבות היא לספק תמריצים ליהודים לעלות לישראל. תושב חוזר הוא מי שהתגורר בחו"ל במשך 10 שנים או יותר, או מי ששהה בחו"ל במשך 5 שנים וחזר לישראל בשנים 2007-2009. כמו כן הוגדרו הטבות נוספות להחזרת מדענים ויזמים לישראל.

עיקר ההטבות הן:

  • פטור 10 שנה מדיווח על רווחים שמקורם בחו"ל
  • פטור ממסים למשך 10 שנים על הכנסות שמקורן מחוץ לישראל. פטור זה כולל את כל ההכנסות, אקטיביות או פסיביות, כגון ריבית, דיבידנד, קצבה, תמלוגים ודמי שכירות על נכסים.
  • פטור ממסים על פנסיה
  • הטבות במס הכנסה לעולים חדשים: במהלך 18 החודשים הראשונים בישראל יקבל העולה 3 נקודות זיכוי במס הכנסה, במהלך השנה שלאחר מכן - 2 נקודות, ובשנה השלישית נקודה אחת.

התפלגות תקבולי מס[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתונים לשנת 2019:[2]

סוג מס סכום (במיליארד ש"ח) אחוז
מס ערך מוסף 100.8 32.5%
מס הכנסה - ניכוי במקור 102.4 33.4%
מס הכנסה - עצמאים וחברות 54.7 17.7%
מס קנייה 18.6 6%
בלו דלק 18.9 6.1%
מיסוי מקרקעין 11.4 3.7%
מכס 3 1%

סך הכול גבייה בשנת 2019: 310.5 מיליארד ש"ח.

בשנת 2021 הגבייה עלתה ל384 מיליארד ש"ח.[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]