מיעוטים בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

במדינת ישראל חיים, לצד הרוב היהודי, תושבים (בחלקם אזרחים) המשתייכים לקבוצות אתניות שונות, ואשר נהנים משוויון זכויות ומחירויות. על פי רוב, אין מונים עולים ובני משפחותיהם אשר אינם רשומים במשרד הפנים כיהודים במניין המיעוטים האתניים במדינה.

סוגי המיעוטים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגוון קבוצות המיעוט בישראל הוא רחב, לחלקם פרמטרים רבים של קבוצת מיעוט ולחלקם מאפיין מיעוט יחיד. לדוגמה, קבוצת המיעוט הגדולה בישראל - האוכלוסייה הערבית נבדלת בפנים הלאומיים, אתניים, תרבותיים, דתיים, ולשוניים, ולעומתה המיעוט השני בגודלו - האוכלוסייה החרדית נבדלת בעיקר בפן הדתי והתרבותי.

המיעוט הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ערביי ישראל

המיעוט הערבי הוא המיעוט הגדול בישראל ומהווה כ-20 אחוזים מהאוכלוסייה‏[1]. רובם המכריע של ערביי ישראל הם מוסלמים סונים ומיעוטם נוצרים. רוב בני המיעוט הערבי חיים בערים ובכפרים נפרדים והשאר חיים בסביבות מעורבות כמו חיפה, עכו וירושלים.

ערבים מוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדה תת-עדה מיקום בישראל גודל אוכלוסייה חובת שירות בכוחות הביטחון שונות
ערבים מוסלמים סונים עירוניים בערים המעורבות ירושלים, חיפה, עכו, רמלה ולוד, ובמשולש לא חלה עליהם חובת שירות בצה"ל, אך יש מהם מעטים שמתנדבים לשרת
ערבים מוסלמים סונים כפריים בכפרים בגליל, במזרח מישור החוף ובוואדי ערה לא משרתים בצה"ל, אך יש מהם שמשרתים במשטרה
בדואים (סונים) תושבי הנגב 150,000‏[2] לא חלה עליהם חובת שירות בצה"ל, אך יש מהם שמתנדבים לשרת
בדואים (סונים) תושבי הגליל 60,000‏[2] לא חלה עליהם חובת שירות בצה"ל, אך יש מהם שמתנדבים לשרת
ערבים מוסלמים שיעים-מתואלים בצפון מערב הגליל רוב המתואלים ברחו מישראל במלחמת העצמאות
ערבים מוסלמים אחמדים בשכונת כבביר שעל הכרמל, בתחומי חיפה 1,000~ אף־על־פי שאינם משרתים בצבא בשל אמונתם, האחמדים נאמנים לשלטון במדינה שבהּ הם חיים

ערבים נוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הנוצרים בישראל
תת-עדה מיקום בישראל גודל אוכלוסייה חובת שירות בכוחות הביטחון שונות
יוונים אורתודוקסים ברובם בערים בצפון הארץ, וכן ביישובים כפריים 36,000‏[2] לא
יוונים קתוליים במעיליא שבגליל המערבי, בכפר כנא שבגליל התחתון ובעכו 44,500‏[2] לא
לטינים? 27,500‏[2] לא
פרוטסטנטים בירושלים לא
מארונים בעיקר בגוש חלב שבמרום הגליל 6,000 לא משרתים בצה"ל, אך יש מהם שמשרתים במשטרה חיילי צד"ל שברחו מלבנון ומתגוררים בישראל גם הם מארונים
קופטים בעיקר בירושלים, מעט בנצרת ומעט ביפו 2,000~ לא במקור ממצרים, ונמצאים בארץ ישראל עוד בטרם קום המדינה

המיעוט החרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות חרדית#דמוגרפיה

המיעוט השני בגודלו - האוכלוסייה החרדית, מהווה כ-8 אחוזים מהאוכלוסייה‏[3]. רוב החרדים גרים ביישובים ובשכונות נפרדים ומקפידים על ניתוק תרבותי מהחברה החילונית. הריכוזים הגדולים של האוכלוסייה החרדית הם בירושלים, בני ברק, מודיעין עילית, בית שמש וביתר עילית.

דרוזים וצ'רקסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרוזים מהווים את המיעוט האתני השני בגודלו בישראל עם כ-1.7% מהאוכלוסייה. מרכזי היישובים הדרוזים בישראל, נמצאים בכרמל, בגליל וברמת הגולן.

עדה תת-עדה מיקום בישראל גודל אוכלוסייה חובת שירות בכוחות הביטחון שונות
דרוזים בכרמל, בגליל וברמת הגולן 122,000‏[4] הגברים משרתים בצה"ל ובכוחות הביטחון לדרוזים מערכת חינוך נפרדת
צ'רקסים בכפר כמא בגליל התחתון ובריחניה בגליל העליון 4,000~ הגברים משרתים בצה"ל ובכוחות הביטחון קשורים למערך החינוך הדרוזי בישראל

מיעוטים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדה תת-עדה מיקום בישראל גודל אוכלוסייה חובת שירות בכוחות הביטחון שונות
ארמנים ברובע הארמני בירושלים (1,350~), ביפו (400~) ובחיפה (400~) 2,150~ לא
נוצרים חבשים בעיר העתיקה בירושלים, וברחוב החבשים בעיר החדשה לא נשלחו על ידי קיסרי אתיופיה לירושלים ובנו את הכנסייה המקומית (לפי המסורת שלהם, הם מצאצאי מלכת שבא )
בהאיים בחיפה, בעכו ובנהריה 700~ הבודדים שהם אזרחי ישראל משרתים בצה"ל רובם מתנדבים הבאים מחו"ל; הבודדים שהם אזרחי ישראל בעלי זכות לכנסת
שומרונים בשכונת נווה פנחס שבחולון ובהר גריזים 750~ הגברים השומרונים החיים בחולון משרתים בצה"ל השומרונים החיים ברשות הפלסטינית נמנעים מלתמוך בגלוי באחד מן הצדדים בסכסוך הישראלי-ערבי

תושבים שאינם אזרחי המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל מספר קבוצות אוכלוסייה שאינן יהודים ואין להם אזרחות ישראלית.

תושבים חסרי אזרחות ישראלית משתייכים למספר מעמדות שונים:

  • תושב קבע – אדם שלו הזכות להתגורר דרך קבע בישראל, והוא מממש זכות זו. תושב קבע עלול לאבד את מעמדו אם הוא מעתיק את מקום מגוריו אל מחוץ לישראל (בגבולות "הקו הירוק"), בניגוד לאזרח שיכול לחזור ולשבת בגבולות המדינה בכל עת.
  • תושב ארעי – מי שמתגורר בישראל, אך לא הפך לתושב ישראל.
  • מהגר עבודה – מי שקיבל אשרת עבודה ממשרד הפנים.
  • פליטי מלחמה – אנשים שברחו מאזורי מלחמה, ביקשו מקלט במדינת ישראל וקיבלו מעמד של פליט.
  • שוהה בלתי חוקי (שב"ח) – מי שנמצא בתחומי ישראל בלא שיש בידיו היתר לכך.

לתושבי קבע ולתושבים ארעיים יש זכויות סוציאליות, הכוללות קצבת ילדים, מענק לידה, קצבת נכות (במידת הצורך), דמי אבטלה (למי שהפסיק לעבוד), קצבת הבטחת הכנסה (למי שאינו עובד מעל לחצי שנה), השלמת הכנסה (למי שמשתכר מתחת לשכר מסוים), ביטוח בריאות ממלכתי וחברות בקופת חולים.

תושב קבע חייב בשירות צבאי מלא כאזרח ישראלי, ובעל זכות להצביע בבחירות לכנסת.

תושב ארעי אינו חייב בשירות בצה"ל, אך הוא רשאי להתנדב.

בעלי מעמד פליט זכאים לקבל מהמדינה הגנה ומקלט.

לבעלי המעמד הבלתי חוקי (שב"חים) אין כל זכויות, והם צפויים לגירוש. בשל היעדר מעמדם החוקי, הם סובלים לעתים מניצול על ידי מעסיקיהם.

בני זוג של יהודים ישראליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות גל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים מחד גיסא, והגעת מאות אלפי מהגרי עבודה לישראל מאידך גיסא, החמיר משרד הפנים את מדיניות ההתאזרחות. נכון לנתוני משרד הפנים לשנת 2002, מצויים בישראל קרוב ל-5,000 בני זוג לא יהודים של ישראלים אשר אינם זכאים לאזרחות מכוח חוק השבות[5]. בשלב זה יכול לקבל בן הזוג מעמד של תושב ארעי בלבד, ואינו זכאי לזכויות עולה.

על פי נתוני משרד הפנים, יש כיום בישראל כמה מאות בני זוג של יהודים שקיבלו מעמד תושב קבע, וכמה אלפי בני זוג של יהודים שקיבלו מעמד תושב ארעי.

העבריים מדימונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבריים מדימונה היא קבוצה דתית קטנה שחבריה מאמינים שהם צאצאי אחד מעשרת השבטים האבודים. מרביתם חיים בדימונה, וישנן קהילות של העבריים מדימונה גם בערד, בטבריה ובמצפה רמון.

חברי הקבוצה קיבלו רק מעמד של תושבי קבע, ולא אזרחות, מאחר שרצו להישאר אזרחי ארצות הברית.

בתחילת 2004 נתן משרד הפנים לחברי הקבוצה מעמד של תושב קבע, עם פטור משירות בצה"ל. עם זאת, רבים מבני העדה משרתים כיום במגוון תפקידים בצבא, לרבות בתפקידים קרביים.

מהגרי עבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עובדים זרים בישראל

מדינת ישראל מעניקה אשרות שהייה לעובדים מחו"ל, על מנת שישמשו כוח עבודה החסר בישראל, בעיקר בתחומי החקלאות, הבניין, המסעדנות, משק הבית והסיעוד.

בהתאם לחוק האזרחות, עובדים אלה אינם נחשבים אזרחי המדינה.

עובדים זרים אשר אשרת השהייה שהעניק להם משרד הפנים הסתיימה ואשר אינם חוזרים לארצות מוצאם, הופכים באופן אוטומטי לשוהים בלתי חוקיים, על כל המשתמע מכך. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אחוז השוהים הבלתי חוקיים מבין העובדים הזרים עומד על כ-45%.

שוהים בלתי חוקיים מהרשות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שוהה בלתי חוקי

חדירת פלסטינים מהרשות הפלסטינית לשטח מדינת ישראל באופן בלתי חוקי, במקומות עבירים יחסית או דרך פרצות בגדר ההפרדה, נעשית בעיקר לשם מציאת עבודה (ולעתים לשם ביצוע פיגועי טרור).

על פי הערכות גורמים שונים במערכת הביטחון, נכון לשנת 2009, מספר השוהים הבלתי חוקיים מהרשות הפלסטינית בלא היתר בישראל נע בין 20,000 ל-50,000‏[6].

מדינת ישראל מעוניינת למנוע חדירת שב"חים לשטחי המדינה, בכל מחיר, ועל כן הוחלט להחמיר גם עם מסיעי ומליני שב"חים ישראליים. לטענת משטרת ישראל העברת שב"חים לישראל נעשית על ידי ארגוני פשיעה[7].

מסתננים מאפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסתננות מאפריקה לישראל

בעשור הראשון של שנות האלפיים החלה הסתננות של תושבי אפריקה לישראל דרך גבול ישראל-מצרים שאינו מגודר. רוב המסתננים שוהים בישראל במעמד של מבקשי מקלט שאינם בני-הרחקה, כיוון שהמדינות מהן באו (כמו מצרים) אינן מוכנות להתחייב שלא ישיבו אותם לארץ מוצאם. עיקר המסתננים בא מאריתריאה (54 אחוז מכלל המסתננים ולמעלה מ-80 אחוז מהמסתננים בשנת 2010) מסודאן (23 אחוז), וכן, בשיעור הולך ויורד, מאתיופיה, מחוף השנהב, מניגריה וממדינות נוספות‏[8].‏ 85% מן המסתננים היו גברים[9].

הטיפול הממשלתי במסתננים השתנה עם הזמן. כ-1,500 מהם כלואים מתקנים שונים, שהגדול בהם הוא בית סוהר סהרונים. השאר משוחררים. רבים מהם מתגוררים באילת, בערד ובדרום תל אביב. באפריל 2008 נעשה נסיון למנוע מהמסתננים לגור בתל אביב או באילת (דרומה לגדרה או צפונה לחדרה), אולם נסיון זה כשל.

שוויון זכויות, אפליה והעדפה מתקנת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמד המיעוטים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקימי מדינת ישראל התחייבו לשוויון זכויות לכל אזרחיה ודבר זה בא לידי ביטוי במגילת העצמאות בה נכתב

"מדינת ישראל תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות"..."אנו קוראים לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים"

.

עם קום המדינה הוגדר על ידי בית המשפט העליון כי קיום שוויון זכויות חברתי גמור לכל אזרחי המדינה הוא עקרון יסוד חברתי. מגילת העצמאות פונה אל תושבי מדינת ישראל הערבים בבקשה לשמירה על השלום וללקיחת חלק בבניין המדינה, על בסיס אזרחות מלאה ושווה, כלומר: שוויון זכויות מלא בפני החוק, שוויון פוליטי (הזכות לבחור ולהיבחר) וכן שוויון חברתי בפני המוסדות הציבוריים והאזרחיים, לרבות שוויון הזדמנויות.

כמו כן, הצהירו מנסחי המגילה כי מדינת ישראל תעניק חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין. ואכן, מדינת ישראל מכירה בחירותם של מיעוטים לשמר את תרבותם הנפרדת, לרבות, חלקית, בדרך של חינוך נפרד.

חוקים שונים מסדירים את שוויון הזכויות של המיעוטים ובמקרים רבים אין מדינת ישראל מסתפקת במתן חירות בלבד.

  • חוק חינוך ממלכתי[10] קובע שאחת ממטרות החינוך הממלכתי היא "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל", בנוסף נקבע ש"במוסדות-חינוך לא-יהודיים תותאם תוכנית הלימודים לתנאיהם המיוחדים". בפועל, המדינה מאפשרת לבני המיעוטים לקיים מערכות חינוך נפרדות, הממומנות בחלקן על ידי המדינה.
  • המדיניות הלשונית של מדינה מכירה במעמד המיוחד של השפה הערבית. בפועל נעשה שימוש נרחב בערבית בשלטי הכוונה, אך השימוש בה בדיוני הכנסת ובהודעות רשמיות של המדינה מועט.
  • בדומה למספר מדינות במזרח התיכון, הנישואים בישראל מבוססים על "בתי דין של קהילות דתיות מוכרות" - שריד משפטי מתקופת האימפריה העותמאנית לפיו המונופול על הנישואים מסור לידי המנהיגים הדתיים של הקהילה.
  • חוק שעות עבודה ומנוחה[11] מאפשר למי שאינו יהודי לבחור בין יום השבת, ראשון או שישי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו.
  • חוק שירות התעסוקה[12] קובע שאסור למעסיק לסרב לקבל דורש עבודה מטעמי הפליה בין השאר על רקע לאומי, גזעי או דתי.

אפליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצהרות וההכרזות של מנהיגי המדינה – החל במגילת העצמאות וכלה במערכות הבחירות השונות במהלך חייה של מדינת ישראל – הועמדו במבחן לאורך שנות קיומה של המדינה נוכח טענותיהם של קבוצות המיעוט כנגד אפליה. יש הטוענים כי האזרחים בני המיעוטים בישראל הן אוכלוסייה חלשות, הזוכות ליחס פחוּת מזה שזוכים לו קבוצות אחרות.

אפליה בשוק העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מן הטענות על קיפוח נסב סביב סיכויי עבודה ושכר. טענות אלה נשמעות אף על ידי בני המיעוטים המשרתים בצה"ל, תוך שהם מתלוננים על כך שהם מספיק טובים כדי להילחם, אך לא להתקבל לעבודה בחלק מהמקומות.

האיסור על אפליה בהעסקה חל על תנאי העבודה, הקידום, הפיטורים, פיצויי הפיטורים ותנאי הפרישה, אולם מיון הנגזר מאופיים וממהותם של התפקיד או המשרה אינו בגדר אפליה. חריג זה מאפשר לעתים למעסיקים להפלות אזרחים מקבוצות מיעוט בקבלה לעבודה, בין היתר בטענה כי קיימת בעיה ביטחונית בהעסקת ערבים במקום. טענה נוספת של מעסיקים עוסקת במיקום המגורים של המיעוטים. בכפרים רבים של מיעוטים הניידות בתחבורה ציבורית מהכפר מוגבלת, דבר שעלול לפגוע באפשרות של המיעוטים להגיע בזמן למקום העבודה.

כלים נוספים שעלולים לגרום לאפליית מיעוטים במקומות העבודה, הן דרישות כגון שירות צבאי, או עברית כשפת אם.

ייצוג חסר בתפקידים בכירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני המיעוטים בישראל אינם זוכים לייצוג הולם בתפקידים בכירים במגזר הציבורי[13]. מספר הדירקטורים במגזר הערבי הדרוזי והצ'רקסי, נמוך ממספרם היחסי באוכלוסייה‏[14].

אפליה בהקצאת משאבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים רבות קיימת בישראל אפליה כלפי ערבים בהקצאת משאבי המדינה.

בשנים 1980-2003 ירדה הצפיפות בכיתות, אך עדיין במגזר הערבי גדולה הצפיפות ב11% בהשוואה לצפיפות בכיתות במגזר היהודי‏[15].

לטענת הערבים, המדינה מקצה יותר קרקעות למגזר היהודי מאשר למגזר הערבי ומפלה אותו במדיניות התכנון.

אף על פי שהחוק בנושא הקמת תאגידי מים וביוב נחקק לפני כחמש שנים[דרושה הבהרה], ומאז הוקמו כבר עשרה תאגידי מים וביוב במגזר היהודי, עד שנת 2008 לא הוקם אף תאגיד במגזרים הלא-יהודיים. בשנת 2008 הוקמו שני תאגידי ביוב למגזר הערבי, האחד לאזור נצרת והשני לכפרי הגליל התחתון. התאגידים הוקמו בעקבות החלטת ממשלה מיוחדת מפברואר 2007, שקבעה מענקים נדיבים לרשויות במגזר הלא יהודי אשר יקימו תאגיד מים וביוב עד חודש ינואר 2008. בגין המהלך יקבלו הרשויות סכום של 76 מיליון ש"ח, הן כמענקים והן כהחזר מילוות עבר שנטלו בגין משקי המים והביוב. בנוסף, צפוי תאגיד הרי נצרת, לקבל סכום של כ-13 מיליון ש"ח כמענק לטובת פיתוח תשתיות מים וביוב חדשות. התאגידים יתנהלו כחברות עסקיות לכל דבר, ויתקיימו מגביית מסים אשר יעברו ישירות לקופתם.

העדפה מתקנת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 ביוני 1993 הוחלט בוועדת השרים לענייני תיאום ומנהל להוסיף במשרדי הממשלה 120 משרות לעובדים מן המגזר הערבי והדרוזי. התוכנית בוצעה בשלושה שלבים עד שנת 1997, ובשלב זה לא נקבע המשך למבצע.

בשנת 2000 תיקנה הכנסת את חוק החברות הממשלתיות, והוסיפה דרישה להבטחת ייצוג הולם לבני המיעוטים.

בית המשפט העליון הוציא מספר פסקי דין התומכים עקרונית בהעדפה מתקנת כלפי ערביי ישראל.

בשנת 2006 התקבלה החלטת ממשלה לסבסד הוצאות פיתוח תשתיות לבנייה חדשה לחיילים משוחררים במגזר הבדואי בצפון ובמגזרים הדרוזי והצ'רקסי ברמה זהה לזו שניתנת לחיילים משוחררים יהודים.

בשנת 2007 הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא קליטת עובדים ערבים בשירות הציבורי.

עמדות פוליטיות והיחס למדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.</ref>
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 עוז אלמוג, שרון הורנשטיין, ‏התפלגות המגזר הערבי לפי זיקה דתית, באתר "אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית"
  3. ^ סקר חברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנערך ב2009.‏
  4. ^ נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המגזר הלא יהודי, "אתר כאן נעים" אפריל 2009
  5. ^ יולי חרומצ'נקו, אזרחים של אף אחד, "אתר הארץ" מרץ 2002
  6. ^ דני רובינשטיין, הכלכלה הפלסטינית: שובם של הפועלים לישראל, "כלכליסט", 9 בפברואר 2009
  7. ^ הודעה לעיתונות מטעם ועדת הפנים והגנת הסביבה: שוהים בלתי חוקיים: 3,630 תיקי חקירה נגד מסיעי שב"חים נפתחו בשנת 2007; המשטרה: ארגוני פשיעה עוסקים בהסעות מאורגנות של שב"חים, באתר הכנסת, 11 במרץ 2008
  8. ^ גלעד נתן, ‏הטיפול במסתננים מגבול מצרים, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, מאי 2010
  9. ^ ארנון סופר, עפרה קלינגר, משה טרדמן וחיים קורן, פליטים או מהגרי עבודה ממדינות אפריקה, עמ' 32, מרכז המחקר המכללה לביטחון לאומי וקתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, דצמבר 2009, באתר אוניברסיטת חיפה
  10. ^ חוק חינוך ממלכתי, באתר של משרד החינוך
  11. ^ חוק שעות עבודה ומנוחה באתר משרד התמ"ת
  12. ^ חוק שירות התעסוקה, סעיף 42 באתר משרד הכלכלה
  13. ^ רועי נחמיאס, ייצוג הולם לערבים? החלטות יש, ביצוע - לא, ynet,‏ 27 באפריל 2006
  14. ^ נוה יוסף, בניגוד להבטחות: הממשלה לא מינתה 105 דירקטורים ערבים, News1,‏ 5 באוגוסט 2005
  15. ^ מיכל טביביאן מזרחי ואלון רובינשטיין, ‏מצב הילדים הערבים בישראל: חינוך רווחה ובריאות, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 11 בפברואר 2004. וראו גם: גוני ריבלין-צור ועימאד זועבי, מצב החינוך בגיל הרך במגזר הערבי בישראל – אפיונים, נתונים ומסקנות: השוואה בין המגזר הערבי והיהודי, מרץ 2005