מיראז' 3

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Dassault Mirage III
RAAF Mirage III 1.JPEG

מיראז' III של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי
מאפיינים כלליים
סוג מטוס יירוט/ תקיפה לעליונות אווירית
ארץ ייצור Flag of France.svg  צרפת
יצרן דאסו תעופה
טיסת בכורה 17 בנובמבר 1956
תקופת שירות 1961
צוות 1 בדגמים C, E, O, R, S ו-2 בדגמים B ,D
יחידות שיוצרו 1,422
ממדים
אורך 14.8 מ'
גובה 4.25 מ'
מוטת כנפיים 8.22 מ'
שטח כנפיים 34.8 מ"ר
משקל ריק 5,915 ק"ג
משקל המראה מרבי 11,800 ק"ג
ביצועים
מהירות מרבית 1,203 קשר (2.1 מאך) ב-40,000 רגל
קצב נסיקה 30,000 רגל/דקה
טווח טיסה מרבי 1,350 ק"מ
סייג רום 59,000 רגל
עומס כנף 387 ק"ג למטר רבוע
דחף 4280 ק"ג יבש, 6400 ק"ג עם מבער אחורי
חימוש
תותחים 2 תותחים 30 מ"מ דפה עם 125 פגזים כ"א
טילים שני טילי אוויר-אוויר "שפריר" 1/2 או טילי "סיידווינדר", טיל מונחה מכ"ם מאטרה R530 אחד או טיל IR מאטרה R511 אחד ו/או 2 פצצות 400 או 500 ק"ג.
הנעה
מנוע סנקמה אטאר 9B או 9C עם מבער אחורי
תרשים
Mirage III-5 Risszeichnung.png
מיראז' 3CZ של חיל האוויר של דרום אפריקה
תא טייס של סימולטור של המיראז' 3 בשירות חיל האוויר השווייצרי

דאסו מיראז' 3צרפתית: Dassault Mirage III, מצרפתית: Mirage - "חזיון תעתועים") מתוצרת חברת "דאסו תעופה" הצרפתית הוא מטוס קרב על-קולי מהדור השני של מטוסי הקרב ויוצר בצרפת ובמדינות נוספות במגוון דגמים ופיתוחים. מטוס זה היה מטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר הישראלי בשנות ה-60 של המאה ה-20, והוא כונה בשם "שחק".

המיראז' 3 הוא אחד ממטוסי הקרב המוצלחים והנפוצים ביותר בעולם. הוא נמכר לחילות אוויר רבים ויוצר במשך למעלה מעשור. גם כיום ישנם חילות אוויר המשתמשים בדגמי מיראז' כמטוסי קו ראשון, בהם חילות האוויר של ארגנטינה, צ'ילה, קונגו, מצרים, גבון, לוב, פקיסטן ופרו[דרוש מקור].

תחילת הפיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלקח מביצועי המיג-15 בקוריאה, פרסם משרד ההגנה הצרפתי בשנת 1953, מכרז לפיתוח מטוס קרב קל לפעולה בכל מזג אוויר, שיוכל לטפס לגובה של 18,000 מטר (54,000 רגל) בשש דקות ולהגיע למהירות 1.3 מאך בטיסה אופקית.

בתשובה לכך פיתחה חברת "דאסו" את ה"מיסטר-דלתא 550", שהונע בצמד מנועי "ארמסטונג סידלי MD30R וויפר" עם מבער אחורי ובתוספת רקטת דלק נוזלי מסוג "SEPR" להאצה מהירה. אב טיפוס זה, שהיה בעל כנף דלתא משוכה ב-60 מעלות, טס לראשונה ב-25 ביוני 1955. לאחר שינויים מסוימים התגלגל המטוס למיראז' 1, שהגיע למהירות הנדרשת של 1.3 מאך ואף ל-1.6 מאך בסיוע הרקטה בסוף 1955.

ממדיו הקטנים של המיראז' הראשון הגבילו את חימושו לטילי אוויר-אוויר בלבד, ולכן הוא לא היה ישים לצרכים מבצעיים. דאסו הגה גרסה גדולה יותר שנקראה מיראז' 2, עם צמד מנועי טורבומקה גביזו, אך זו מעולם לא נבנתה ונזנחה לטובת גרסה שאפתנית הרבה יותר. גרסה זו שהתאפיינה במשקל גבוה ב-30% מהמיראז' 1 ובמנוע החדש של סנקמה - "אטאר 9" (שפותח מהמנוע הגרמני BMW003 ממלחמת העולם השנייה) - נקראה מיראז' 3. המיראז' 3 החדש יישם בתכנונו את "חוק השטחים" שהתגלה באותה עת, ולכן היו לו "מותניים צרים" כמו למטוסים על-קוליים אחרים מאותה תקופה, וגם הוא נעזר ברקטת SEPR.

אב הטיפוס של המיראז' 3 המריא לראשונה ב-17 בנובמבר 1956, והגיע למהירות של 1.52 מאך בטיסתו השביעית. הצלחתו הביאה להזמנת 10 מטוסי טרום ייצור שסומנו מיראז' 3A. אלו היו ארוכים בכמעט 2 מטרים מאב הטיפוס ושטח הכנפיים שלהם הוגדל ב-17.3 אחוזים. המנוע שופר במקצת ובחרטום המטוס הותקן מכ"ם תומפסון סיראנו איביס, וכן מצנח עצירה. מיראז' 3A הראשון הוטס ב-1958 והגיע למהירות של 2.2 מאך, ובכך היה למטוס האירופי הראשון ששבר את מחסום 2 המאך בטיסה אופקית. נבדקה גם גרסה עם מנוע רולס רויס אבון לבקשת חיל האוויר האוסטרלי (בציון מיראז' 3O), אך זו לא יוצרה לבסוף.

דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיראז' 3C ו-3B[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם הייצור העיקרי של המיראז', ה-3C, הוטס לראשונה באוקטובר 1960. לעומת ה-3A הוא היה ארוך בכחצי מטר ומצויד במנוע אטאר 9B. המיראז 3C חומש על פי דרישת חיל האוויר הישראלי בצמד תותחי דפה בקוטר 30 מ"מ, שמוקמו בגחון המטוס, מתחת לכונסי האוויר במקום מכל הדלק של רקטת האצה. בדגמים המוקדמים היו שלוש נקודות תלייה חיצוניות לחימוש (אחת מתחת לגוף המטוס ואחת מתחת לכל כנף) אך עד מהרה נוספו עוד שתי נקודות, אחת מתחת לכל כנף. בנקודות החיצוניות נישאו בדרך כלל טילי אוויר-אוויר מתוצרת אמריקאית מדגם סיידווינדר או מאטרה מג'יק מאוחר יותר.

אף על פי שהייתה אפשרות להתקין רקטת האצה, מעולם לא נעשה בה שימוש בפועל שכן ימי המפציצים מגביהי הטוס חלפו מן העולם[דרוש מקור]. התקנת רקטה זו דרשה הסרה של התותחים מן המטוס והיה לה מוניטין גרוע של גרימת התלקחות במטוס[דרוש מקור]. המקום שבו הותקנה הרקטה שימש בחלקו כמכל דלק נוסף, ובמקום נחיר הפליטה שלה הותקן סנפיר ייצוב או וו עצירה.

95 מטוסי מיראז' 3C הוזמנו על ידי חיל האוויר הצרפתי. המטוסים הראשונים סופקו ביולי 1961 ונשארו בשירות עד 1988[דרוש מקור]. חיל האוויר הצרפתי הזמין גם מטוסי מיראז' 3B דו-מושביים לאימון מבצעי, הראשון בהם טס את טיסת הבכורה באוקטובר 1959. גוף המטוס הוארך בכמטר, והתותחים הוסרו כדי לאפשר הוספת מושב נוסף. ה-3B לא היה מצויד במכ"ם והתקנים לרקטת האצה, אך היה מסוגל לשאת חימוש חיצוני. סך הכול הזמין חיל האוויר הצרפתי שישים ושלושה מטוסי מיראז' 3B דו-מושביים. חלקם הוסבו לאחר מכן למטוסי אימון לתדלוק אווירי (עבור טייסי המפציצים מדגם מיראז' 4), למטוסי ניסוי למערכות מיראז' 3E ולמערכת "טוס על חוט" של המיראז' 2000.

מיראז' 3E ו-3R[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאסו פיתחה גם דגם רב-משימתי של המיראז' שנקרא "3E"; דגם זה היה בעל חרטום מוארך ב-30 ס"מ להתקנת אוויוניקה ואחסנת דלק נוסף. קשה להבחין בהבדל חיצוני בין הדגמים אך חופתו של ה-3E מסתיימת בקו אחד עם שפת כונס האוויר, בעוד חופת ה-3C מסתיימת מאחורי שפת הכונס.

דגם 3E צויד גם במערכת מכ"ם דופלר לניווט בתחתית גוף המטוס, מתחת לתא הטייס, במכ"ם סיראנו 2 אוויר/קרקע מתוצרת CSF, במערכת אזהרה ממכ"ם אויב ובמנוע אטאר 9C משופר. 192 מטוסים מדגם זה שירתו בחיל האוויר הצרפתי, החל מינואר 1964, ו-523 מטוסים יוצאו למדינות אחרות[דרוש מקור]. מספר מטוסי צילום נבנו וסומנו כמיראז' 3R. למטוסים אלו היה המבנה של מיראז' 3E, מערכות האוויוניקה של 3C ועד חמש מצלמות אומרה בחרטום שממנו הוסר המכ"ם.

גרסאות יצוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסת המיראז' 3C יוצאה לישראל תחת הסימול מיראז' 3CJ וכונתה בחיבה Mirage III Cat, לדרום אפריקה בסימול 3CZ, ולשווייץ, אשר רכשה גם את זכויות הייצור. לאחר הצלחות חיל האוויר הישראלי עם המיראז' 3CJ במלחמת ששת הימים בקרבות עם מטוסי המיג 17 והמיג 21 של חילות האוויר של מדינות ערב, שופר מאוד המוניטין של המטוס כ"מוכח בקרב". תדמית זו בשילוב מחירו הנמוך יחסית הביאו להצלחה גדולה בייצואו.

מספר לא מבוטל של דגמי 3E יוצאו גם הם ונרכשו על ידי ארגנטינה, ברזיל, לבנון, פקיסטן, דרום אפריקה, ספרד וונצואלה. מפעלי דאסו התאימו לכל לקוח תת-גרסה משלו, לפי דרישותיו, וכך למשל הדגם לחיל האוויר הפקיסטני צויד במכ"ם תומפסון-CSF "אגאב" בעל יכולת הנחיית טילי אוויר-ים אקסוסט. לקוחות אחדים רכשו דגמים דו-מושביים שצויינו בדרך כלל כמיראז' 3, אלו נמכרו למדינות רבות, ואף הורכבו במפעלים מקומיים באוסטרליה ובבלגיה.

מטוסי צילום מדגם R נבנו עבור דרום אפריקה ושווייץ (שרכשה מטוס אחד ובנתה 17 נוספים). גם אבו דאבי, בלגיה, קולומביה, מצרים, לוב ופקיסטן רכשו דגם זה, וחלקם צוידו במצלמות בריטיות במקום ה"אומרה" הצרפתיות.

בשווייץ נבנה דגם משופר שנקרא 3S. בוצעו בו שינויים בכנפיים, בגוף ובכן הנסע. גם האוויוניקה שופרה והותקן בו מכ"ם אמריקאי יוז TARAN-18 המסוגל להנחות טילי אוויר-אוויר יוז AIM-4 "פלקון".

המיראז' בחיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1959, לאחר מסכת ניסויים מקיפה, החליט חיל האוויר הישראלי לרכוש את מטוס המיראז' כמטוס יירוט ותקיפה. חיל האוויר ביקש לרכוש 100 מטוסים במחיר של כ-200 מיליון דולר, אך סכום גבוה זה עורר התנגדות רבה במטכ"ל ונרכשו רק 24 מטוסים. לאחר מינויו של צבי צור לרמטכ"ל בינואר 1961 שונתה ההחלטה ונרכשו 72 מטוסים חד-מושביים וארבעה דו-מושביים. ב-7 באפריל 1962 הגיעו ארצה ראשוני המטוסים ובאותה השנה הוקמו שתי טייסות המיראז' הראשונות:

המטוסים המשיכו להגיע ארצה בהתאם לקצב ייצורם במפעל דאסו בצרפת וכך גדלו בהדרגה שתי הטייסות. ב-1964 הוקמה טייסת שלישית - טייסת 119 ("טייסת העטלף") בבסיס תל נוף בפיקודו של רפי הר-לב

ההפלה הראשונה של מטוס מיראז' בשירות חיל האוויר הישראלי ובעולם הייתה ב-14 ביולי 1966 בעת פעולת תגמול כנגד סוריה באזור תוואי תעלת הטיית מקורות הירדן. המטוס שהופל באש תותחים היה מיג 21. ב-29 בנובמבר של אותה שנה הופל לראשונה במזרח התיכון מטוס בטיל אוויר-אוויר; היה זה מיג 19 שהופל בטיל מאטרה 530 "יהלום" לאחר שחדר למרחב האווירי של ישראל. מטוס מיג 19 נוסף הופל באש תותחי המיראז'.

איור של מיראז' בסכימת תקיפה של טייסת 101 ("טייסת הקרב הראשונה") עם שלושה סימני הפלה
מיראז' 3C במוזיאון חיל האוויר, עם 13 סימני הפלות

במלחמת ששת הימים היו לחיל האוויר 65 מטוסי מיראז' במצב שמיש, כשליש מכוחו של החיל. בבוקר ה-5 ביוני 1967 שוגרו רביעיות של מטוסי מיראז' חמושים בפצצות 500 ק"ג לתקיפת שדות התעופה המצריים קהיר מערב, ביר תמדה, בני סואף, פאיד, חלואן, אבו סווייר ואינשאס. 12 מטוסי מיראז' בלבד נותרו להגנת שמי ישראל. בגל התקיפה השני על שדות התעופה התקיפו מטוסי המיראז' את אבו סווייר, בילבייס, ע'רדקה וקהיר מערב, שבו נתקלו במטוסי מיג 21 שהפילו את מטוסו של סרן יאיר נוימן. הוא נאלץ לנטוש מעל שטח מצרים ונרצח על ידי כפריים שלכדוהו ליד העיירה זקזיק. גל התקיפה השלישי שוגר כנגד שדות תעופה בירדן, מצרים ובסוריה. שני מטוסים נפגעו בסוריה: מטוסו של סגן מאיר שחר נפגע מעל דמשק והתרסק, מטוסו של רס"ן עמיחי שמואלי נפגע אך הצליח לשוב לישראל, שם נטש שמואלי הפצוע בהצלחה.

ב-8 ביוני 1967 תקף (ככל הנראה בשל טעות בזיהוי) צמד מטוסי מיראז' (בשילוב ספינות טורפדו של חיל הים) ספינת ביון אמריקאית במה שנודע כתקרית ליברטי. מתוך 294 מלחים אמריקאיים שהיו על הסיפון, נהרגו 34 ונפצעו 172. בסך הכל הפילו המיראז'ים 48 מטוסי אויב בקרבות אוויר במלחמת ששת הימים, בהם מטוסי מיג מדגמים שונים, איליושין Il-14 ומטוסי הוקר הנטר עיראקים[1]. המיראז'ים נטלו חלק חשוב בהשגת העליונות האווירית באזור התעלה במלחמת ההתשה. אחד מקרבות האוויר המפורסמים התרחש ב-30 ביוני 1970, כאשר מטוסי פנטום ישראליים תקפו מכ"ם מצרי באזור מפרץ סואץ, ושש רביעיות של מטוסי מיג 21 מוטסים בידי טייסים סובייטיים הוזנקו כנגדם. המיראז'ים שהגנו על הפאנטומים הפילו שלושה מיגים, ושניים נוספים הופלו בידי פאנטומים. הייתה זו מבוכה לסוביטים שהוצבו במצרים במטרה להגן עליה מפני חיל האוויר הישראלי. והביאה באופן אירוני לשמחה בחיל האוויר המצרי שטייסיו טענו שהסיבה להפסדיהם בקרבות היא הנשק הרוסי שנחות ביחס לנשק המערבי.

מטוסי המיראז' השתתפו בחלק נכבד מ-117 קרבות האוויר שהתרחשו במלחמת יום הכיפורים, ואחת ההפלות המפורסמות היא של טיל אוויר-קרקע "קלט" ששוגר ממפציץ טופולב Tu-16 מצרי לעבר תל אביב ביומה הראשון של המלחמה. ב-1976 הוקמה טייסת 253 ("טייסת הנגב") והועברו אליה מטוסי המיראז' והנשר של טייסת 101. מאוחר יותר הוקמה טייסת 254 ("מרכז המדינה") והמיראז'ים הועברו אליה.

במלחמת שלום הגליל כבר החלו מטוסי המיראז' לצאת משירות פעיל, ושימשו רק כעתודה להגנה על שמי ישראל. במוזיאון חיל האוויר בחצרים מוצג מטוס מס' 111 שנצבע כמס' 159 בעל 13 ההפלות (שאחת מהן של טיל אוויר-קרקע מדגם "קלט") ומטוס מס' 158 שהוחזר מארגנטינה ולו 12 הפלות (אף-על-פי שסומנו עליו במקור 13 סימני הפלה).

הנשר והכפיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מיראז' 5

עקב תנאי מזג האוויר הבהירים בדרך כלל במזרח התיכון, הביע חיל האוויר הישראלי עניין בגרסת מיראז' 3 נטולת מכ"ם ואוויוניקה, כך שמחירה יוזל, מבנה המטוס יפושט והוא יתאים יותר למשימות תקיפה[דרוש מקור]. בחודש ספטמבר 1966 הזמין חיל האוויר 50 מטוסים מהדגם שזכה לסימון מיראז' 5. בסופו של דבר, בעקבות האמברגו הצרפתי על נשק לישראל אחרי מלחמת ששת הימים, לא סופק המטוס לישראל, אך ישראל בנתה בעצמה מטוסים חלופיים על בסיס התוכניות הצרפתיות.

מדינת ישראל השיגה[דרוש מקור] את תוכניות המיראז' 5 והחלה לייצר בתעשייה האווירית העתק שלו שזכה לשם "נשר" והיה מטוס הקרב הראשון שיוצר בישראל. במקביל לפרויקט הנשר, נעשו נסיונות בישראל להשתלת מנוע סילון אמריקאי J-79 מתוצרת ג'נרל אלקטריק (שנבנה ברישיון בישראל) בגוף המיראז' 3. נסיונות אלו הולידו את מטוס הכפיר.

מפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גחונו של מיראז' 3 (חיל האוויר השווייצרי)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]