מישל בצ'לט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מישל בצ'לט, 2007

ורוניקה מישל בצ'לט חרייהספרדית: Verónica Michelle Bachelet Jeria; נולדה ב-29 בספטמבר 1951) היא נשיאת הרפובליקה של צ'ילה כאשר זו הקדנציה השנייה שלה בתפקיד, לאחר שכיהנה בו בין השנים 2006 - 2010. בצ'לט היא האישה הראשונה שנבחרה לתפקיד זה. מישל בצ'לט נבחרה לכהונתה השנייה כנשיאת צ'ילה החל ב- 11 במרץ 2014

חייה והקריירה המקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצ'לט נולדה בסנטיאגו לאב ששירת כקצין בצבא הצ'יליאני ולאם ארכאולוגית. עקב שירותו הצבאי של האב, נדדה המשפחה בין בסיסי צבא ברחבי צ'ילה. בין השנים 1964-1962 שימש אביה של בצ'לט כנספח הצבאי של צ'ילה בארצות הברית. המשפחה התגוררה בתקופה זו בסמוך לוושינגטון, ובצ'לט למדה בבית ספר אמריקאי.

ב-1970 התקבלה בצ'לט לבית הספר לרפואה באוניברסיטת צ'ילה. שאיפותיה המקוריות היו ללמוד סוציולוגיה או כלכלה, אך היא ויתרה עליהן בלחץ אביה.

העינויים והגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1972 מינה נשיא צ'ילה, סלבדור איינדה, את אביה של בצ'לט לעמוד בראש המשרד לחלוקת מזון. לאחר ההפיכה שביצע הגנרל אוגוסטו פינושה ב-1973, נתפש האב כחלק מהממשל של איינדה. הוא סירב לצאת לגלות, והועמד למשפט צבאי באשמת בגידה. בתקופת מאסרו סבל מעינויים קשים, שכתוצאה מהם לקה ב-12 במרץ 1974 בדום לב ומת.

ב-10 בינואר 1975 עצרו שוטרי המשטרה החשאית של פינושה את בצ'לט ואת אימה, והובילו אותן כשעיניהן קשורות למתקן חקירות בסנטיאגו, בו נחקרו בנפרד תוך עינויים. כעבור מספר ימים הועברו למחנה מעצר אחר, ממנו שוחררו בסוף החודש.

בזכות קשריהן עם גורמים בצבא, הצליחו בצ'לט ואימה להימנע מהמשך המעצרים, והן גורשו מהמדינה זמן קצר לאחר שחרורן. בתחילה עברו לאוסטרליה, בה שהה אחיה הבכור של בצ'לט, אלברטו, כבר מ-1969, אך במאי עזבו למזרח גרמניה, שם סיפקה להן הממשלה המקומית דירה בפוטסדאם. ב-1976 החלה בצ'לט לעבוד במרפאה קהילתית, מתוך מטרה להמשיך את לימודי הרפואה באוניברסיטה מזרח גרמנית. ב-1978 החלה בצ'לט ללמוד גרמנית באוניברסיטת קרל מרקס בלייפציג. בהמשך השנה חזרה לפוטסדאם, ושבה ללימודי הרפואה באוניברסיטת הומבולדט בברלין. הלימודים היו צפויים להימשך שנתיים, אך חמישה חודשים לאחר שהחלו קיבלה בצ'לט אישור לחזור לצ'ילה.

החזרה לצ'ילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1979 חזרה בצ'לט לצ'ילה. היא שבה ללימודי הרפואה באוניברסיטת סנטיאגו (שלא הכירה בלימודיה במזרח גרמניה), וב-1982 הוסמכה כרופאה, לאחר שהייתה לאחת מהסטודנטים המצטיינים בכיתתה. היא שאפה לעבוד במגזר הציבורי, והגישה בקשה לעסוק ברפואה כללית אך הממשל הצבאי דחה את בקשתה מטעמים פוליטיים. עם זאת, בזכות הישגיה הצליחה להשיג מלגה להתמחות ברפואת ילדים בבית חולים לילדים.

במקביל לעבודתה בבית החולים התנדבה בעמותה שסייעה לילדים של נעדרים ושל מי שעונו בידי המשטר. בין השנים 1990-1986 עמדה בראש המחלקה הרפואית של העמותה.

לאחר סיום שלטון פינושה וחזרת המשטר הדמוקרטי ב-1990, החלה בצ'לט לעבוד במרפאה ממשלתית בסנטיאגו. כן שימשה כיועצת למספר ארגונים בינלאומיים, ובהם ארגון הבריאות העולמי. בין 1994 ל-1997 שימשה כיועצת בכירה לשר הבריאות.

ב-1996 חזרה בצ'לט לספסל הלימודים, כשהחלה ללמוד אסטרטגיה צבאית באקדמיה ללימודי מדיניות ואסטרטגיה. גם כאן הייתה סטודנטית מצטיינת, והיא זכתה במלגה נשיאותית ללימודים במכללה הבין-אמריקאית לביטחון בוושינגטון, אותם השלימה ב-1997. כששבה לצ'ילה החלה לעבוד כעוזרת בכירה לשר ההגנה הצ'יליאני. במקביל, המשיכה ללמוד באקדמיה הצבאית של צ'ילה, והיא קיבלה תואר שני בלימודי צבא.

הקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הפעילות הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצ'לט הצטרפה לנוער הסוציאליסטי ב-1970 והייתה לחברה במפלגה הסוציאליסטית החל משנות ה-80. ב-1995 נבחרה לוועידת המפלגה הסוציאליסטית, ובין 1998 ל-2000 הייתה חברה פעילה בוועדה המדינית של המפלגה.

ב-1996 התמודדה על ראשות עיריית לאס קונדס, פרוור אמיד של סנטיאגו. היא הובסה כשקיבלה רק 2.35%, ובבחירות ניצח ברוב סוחף חואקין לאווין, ש-3 שנים מאוחר יותר יפסיד בבחירות לנשיאות.

ב-1999 ניהלה את הקמפיין של ריקארדו לגוס באזור סנטיאגו בפריימריז לראשות מפלגת ה-CPD (קואליציית המפלגות למען דמוקרטיה), מפלגה המאגדת מספר מפלגות מהשמאל ומהמרכז, ושולטת בצ'ילה מאז 1990. לאגוס ניצח ובהמשך השנה גם נבחר לנשיאות.

כשרת בריאות וכשרת הגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כניסתו לתפקידו, ב-11 במרץ 2000, מינה לגוס את בצ'לט, אז דמות אלמונית, לשרת הבריאות. היא החלה בביצועה של רפורמה במערכת הבריאות הציבורית, ושמה לה למטרה לקצר את התורים בבתי החולים הציבוריים בתוך 100 הימים הראשונים לכהונתה. לאחר שלא הצליחה בהשגת מטרה זו, הגישה את התפטרותה ללגוס, אך זה סירב לקבלה, והיא נשארה בתפקידה.

ב-7 בינואר 2002 מונתה בצ'לט לשרת ההגנה של צ'ילה. בכך הייתה לאישה הראשונה באמריקה הלטינית שממונה למשרה זו. כשרת הגנה, היה לה תפקיד מפתח בהכרזתו ההיסטורית של הרמטכ"ל הצ'יליאני חואן אמיליו צ'יירה ב-2003, לפיה הצבא לעולם לא יחתור שוב תחת הדמוקרטיה בצ'ילה. בזמן כהונתה בוצעה רפורמה במערכת הפנסיה הצבאית, והצבא המשיך בתהליך מודרנזיציה.

המועמדות לנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאלמונית ב-2000 הפכה בצ'לט לפוליטיקאית פופולרית, וב-2004 הודיעה על כוונתה להתמודד על נשיאות צ'ילה. היא התפטרה מהממשלה באוקטובר אותה שנה, על מנת שתוכל להתחיל בקמפיין. ב-28 בינואר 2005 בחרה בה המפלגה הסוציאליסטית להיות המועמדת לנשיאות מטעמה.

בפריימריז שתוכננו ליולי אותה שנה ב-CPD, התמודדה מולה אישה נוספת, שרת החוץ סולדד אלוואר מהמפלגה הנוצרית-דמוקרטית, אך זו הסירה בסופו של דבר את מועמדותה, לאחר שלא זכתה לתמיכה רבה אף בתוך מפלגתה.

בבחירות עצמן, שנערכו בדצמבר, התמודדה בצ'לט מול מועמד המרכז-ימין סבסטיאן פיניירה, מועמד הימין חואקין לאווין ומועמד השמאל הקיצוני תומאס הירש. בסיבוב הבחירות הראשון קיבלה 46% מהקולות, לעומת 25% לפיניירה, 23% ללאווין (שב-1999 הצליח לגרור את לאגוס לסיבוב שני) ו-5% להירש. בסיבוב הבחירות השני, שנערך ב-15 בינואר 2006, ובו התמודדה מול פיניירה, קיבלה 53.5% מהקולות, ונבחרה לנשיאה.

כנשיאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 במרץ 2006 הושבעה בצ'לט כנשיאה. בכך הייתה לאישה הראשונה בצ'ילה שמכהנת כנשיאה, ולאישה הראשונה באמריקה הלטינית שמגיעה לתפקיד זה בבחירות. בהתאם להבטחותיה בקמפיין הבחירות, ובאופן חסר תקדים, מינתה בצ'לט ממשלה ובה מספר שווה של גברים ונשים.

מדיניות הפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצ'לט נתקלה במשבר פוליטי ראשון באפריל 2006, כאשר מאות אלפי תלמידי תיכון פתחו בסדרה של הפגנות ענק ברחבי צ'ילה, במחאה על חוסר השוויון במערכת החינוך הצ'יליאנית. בצ'לט הכריזה על רפורמה במערכת החינוך, שתאמה את רוב דרישותיהם של התלמידים, וביצעה סבב תיקים בממשלתה, שכלל את החלפת שר החינוך.

בסוף 2006 התקבלו דיווחים על שימוש לרעה בכספים שהתקבלו בקרנות ממשלתיות שונות בתקופת שלטון לאגוס. לכך התווספו האשמות על שימוש בחברות קש לצורך העברת כספים ממשלתיים למימון הקמפיין לבחירות לקונגרס שנערכו ב-2005. זמן קצר לאחר שהחלו הפרסומים בנושא, הודיעה בצ'לט על תוכנית לאומית למאבק בשחיתות.

נושאים אחרים עימם התמודדה בצ'לט במהלך שנת כהונתה הראשונה, כוללים את מותו של הרודן לשעבר פינושה, הנחיה שנויה במחלוקת שהתירה חלוקה של גלולות היום שאחרי לנערות מגיל 14 ללא הצורך בהסכמת הוריהן, עיכוב פרלמנטרי של 9 חודשים במינוי מבקר המדינה וקשיים ביישום מערכת התחבורה הציבורית החדשה בסנטיאגו.

יחסי החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצ'לט עם נשיא ברזיל, לואיס אינסיו דה סילבה

בצ'לט התמודדה עם קשיים ביחסיה של צ'ילה עם שכנותיה ארגנטינה ופרו.

ביולי 2006 אישרה ממשלת ארגנטינה את העלאת תעריפי הגז הטבעי שהיא מוכרת לצ'ילה. בצ'לט ראתה בכך הפרה של ההסכם בין שתי המדינות בנושא. חודש לאחר מכן התעורר משבר נוסף, כאשר התברר שבמפות שהפיצה ארגנטינה לתיירים, מופיע שדה הקרח הדרומי של פטגוניה כחלק ממדינה זו. המדינות הסכימו בעבר שלא לשרטט גבול באזור, שהיה שנוי במחלוקת.

בראשית 2007 אישר הקונגרס חוק המפרט את גבולותיו של מחוז אריקה-פארינקוטה, המחוז הצפוני בצ'ילה. פרו האשימה את צ'ילה בכך שבקביעת הגבול החדש, היא שינתה באורח חד צדדי את קו הגבול הימי בין שתי המדינות. בית המשפט הצ'יליאני לחוקה נדרש לנושא, וקבע כי הסעפים בחוק המשנים את הגבול הימי אינם חוקתיים. במרץ ביטל ערוץ הטלוויזיה הממלכתי של צ'ילה משדר תיעודי אודות מלחמת האוקיינוס השקט, בעקבות הנחיה של שר החוץ אלחנדרו פוקסלי, שככל הנראה הגיעה בעקבות לחץ פרואני.

עניין נוסף בו הייתה מעורבת צ'ילה הוא המאבק בין ונצואלה לגואטמלה על הזכות לשמש כנציגת מדינות אמריקה הלטינית והקריביים במועצת הביטחון של האו"ם. מעבר לשיקולי היוקרה, היה בכך מאבק אידאולוגי בין המדינות הסוציאליסטיות, שתמכו בוונצואלה לבין המדינות הפרו-אמריקאיות, שתמכו בגואטמלה. המאבק הגיע גם לשולחנה של ממשלת בצ'לט, המורכבת ממפלגות מהשמאל ומהמרכז. בעוד שהשרים הסוציאליסטים צידדו במועמדותה של ונצואלה, העדיפו הנוצרים-דמוקרטים את גואטמלה. יום לפני ההצבעה הודיעה בצ'לט כי צ'ילה תימנע, בשל היעדרה של מועמדת מוסכמת.

בצ'לט חתמה על הסכמי סחר חופשי עם סין, יפן, פנמה, פרו וקולומביה. כן נחתם הסכם סחר מולטילטראלי עם ניו זילנד, סינגפור וברוניי. בראשית 2010 הייתה צ'ילה למדינה ה-31 ב-OECD

סיום הכהונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהונתה של בצ'לט הסתיימה בשנת 2010, ובהתאם לחוקת המדינה היא לא התמודדה על כהונה נוספת. ב-11 במרץ אותה שנה נבחר לתפקיד סבסטיאן פיניירה. סקרי דעת קהל שנערכו במדינה בשלהי כהונתה הצביעו על כ-80% תמיכה בה.

ב-2011 היא נבחרה על ידי ועדת פרס פרל מייסטר גרינגרד באוניברסיטת רוקפלר, להיות זו שמעניקה את הפרס לאשה - המדענית, המבטיחה ביותר לאותה שנה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]