מישל דה לה באר
 | |
| לידה |
1675? פריז, ממלכת צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
15 במרץ 1745 (בגיל 70 בערך) פריז, ממלכת צרפת |
| מוקד פעילות |
צרפת |
| זרם |
מוזיקה קלאסית, המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק |
| שפה מועדפת |
צרפתית |
| כלי נגינה |
חליל צד |
  | |
מישל דה לה באר (בצרפתית: Michel de la Barre; 1675 – 15 במרץ 1745) היה מלחין וחלילן צרפתי מפורסם, שנודע בהיותו הראשון שהוציא לאור מוזיקה לחליל סולו.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
דה לה באר נולד בפריז בין 1675-1680. הוא היה תלמידם של פיליבר רבייה ורנה דקוטו. בשנת 1694 פרסם דה לה באר מוזיקה לשני כינורות, חלילים או אבובים. בשנת 1702 פרסם מוזיקה לחליל סולו עם ליווי, היצירות הראשונות לחליל סולו באירופה. בשנת 1705 צורף דה לה באר לחצרו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, לצד קופרן, אנטואן פורקרה וז'אק-מרטין אוטטר. בשנת 1709 פרסם סוויטה לשני חלילים ללא באס[1].
עוד יצירה של דה לה באר לחליל פורסמה בשנת 1710[2].
ורסאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
דה לה באר יצר קשר מיידי עם שני נגני "החליל הגרמני"[3], רנה פיניון דקוטו[4] ופיליבר רבייה (Philibert Rebillé) הידוע כ "פילבר" (Philbert, 1650-1712), שנהנו מחסדם המיוחד של ז'אן-בטיסט לולי ולואי ה-14. דה לה באר עלה במהירות בטרקליני ורסאי, לצד פרנסואה קופרן, אנטואן פורקרה (Antoine Forqueray) ואוטטר, בקונצרטים הקאמריים המפורסמים שהיו אהובים על המלך.
דה לא באר פיתח חיבה מיוחדת להרכבי טריו (שני כלים גבוהים ובאסו קונטינואו), שתאמו את הסגנון האנין של המלך ולולי הביא אותם לוורסאי עבור "משכבי המלך" המפורסמים. כמי שחיקה את מרן מארה, שצבר ניסיון רב בסוגה זו ב-1692, אין זה מפתיע, שהפרסום הראשון של דה לה באר, בידי כריסטוף בלר (Christophe Ballard) בשנת 1694, היה "ספר שלישיות", שהוכתר בדף השער שלו (frontispiece) בשם "חליל לשכת המלך". האוסף הוקדש ל"גברת G. L. C." אלמונית, וכלל בעיקר פרקים עתירי עדנה ורגש, שבעטיים נאמר לעיתים קרובות על ל-דה לה באר, שיש לו כישרון מיוחד לרגש את נשות החצר:
גברתי, לא השאיפה להציג עצמי לראווה ולא התשוקה לפרסום הן שגרמו לי ליצור את השלישיות שאני עומד להציג לפניך. אמת ויציב, סיבות אלה ראויות לשבח, ובלי להסמיק הייתי יכול להרשות לעצמי להחליק במדרון כה רך; אף על פי כן, יכול הייתי בכל זאת לפנות עורף למתיקותן, אלמלא דחקה בי התשוקה לעשות דבר-מה שימצא חן בעיניך וישעשע אותך. זו המטרה היחידה שהצבתי לעצמי כשכתבתי את יצירותי, ובאותו אופן אני מרשה לעצמי להציען לך: אדע כי מאמצי צלחו, אם תוכל עדינותך להסתפק במתת זו, אם הצלחתי באמצעות יצירותי לשכנע אותך, כי הנני, בכל הכבוד האפשרי, משרתך הצנוע והצייתן עד למאוד, גברתי.
— דה לה באר
בשנת 1703 צורף דה לה באר באופן רשמי אל נגני החצר (Écurie) ולשכת המלך, שם שירת עד לשנת 1730, אז סיפח אותו לולי כנגן חיזוק עבור ה"שעשועים" (divertissements) שלו. לולי איחד בשנת 1700 את תזמורת האופרה וצירף אליה אחד מטובי הסולנים של "המקהלה הקטנה" (petit choeur) כפי שתואר ב-1713.
בשנת 1700 פורסם הספר השני "טריו לכינורות, חלילים ואבובים של סניור דה לה באר", הפעם ללא הקדשה ועמוד שער. שבע הסוויטות החדשות הללו דמו בסגנונן ל"סרנדה קונצרטנטית, מחולקת לשלוש סוויטות לכינורות, חלילים ואבובים", מאת מונטקלר (Montéclair) ב-1697. הן גם מחקות את מבנה ה"סונאטה דקייזה" האיטלקית, עם אלמנטים מלודיים ודקורטיביים, חלקם מובלטים וחלקם נסתרים, בטעם צרפתי טיפוסי.
האופרה ויצירות ראשונות לחליל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות עלייתו של הדוכס מאנז'ו הצעיר לשלטון בספרד ב-1701, בתום מלחמת הירושה הספרדית, ליווה דה לה באר את השליט הצעיר לחזית הספרדית, עם 20 מוזיקאים אחרים. השתתפות המוזיקאים במסע הונצחה במאמר ב-מרקור דה פראנס, המציין באופן מפורש: "מר דה לה באר, נגן חליל גרמני, לאלנד, כינור, ז'אן-פרי רבל (Jean-Féry Rebel), כינור" [5], (מסע זה גם מסביר את השמות בעלי האופי ה"איברי", או הלוחמני, של יצירות מסוימות מן "הספר הראשון לחליל", שהמלחין פרסם ב-1702, אך חיבר כנראה במועד מוקדם יותר.)
.jpg)
האוסף הזה, כנראה הראשון בצרפת עבור הכלי, היה חשוב מספיק כדי שיוצרו יוסיף בהקדמה הודעה מעניינת[6]. הוא כתב שההשראה באה מהיצירות הנהדרות לכינור, שמרן מארה ערך ב-1686 ו-1701, והודה, שמטרתו הייתה להביא את המוזיקה לחליל צד לרמת שלמות כזו של הכינור.
בשנת 1700 תרם דה לה באר לראשונה לאופרה: ניצחון האומנויות, אופרה-בלט בחמש מערכות ללא פרולוג הוצגה ב-16 במאי, לליברית של אנטואן הודר דה לה מוט (Antoine Houdar de La Motte).
הספר השלישי "ספר הטריו" של דה לה באר הופיע ב-1707, והוקדש הפעם לאטיין לאנדה (Étienne Landais), האוצר הראשי של חיל הארטילריה. שש הסונאטות שהאוסף מכיל הן בעלות 4 פרקים, ויש בהן תערובת של ריקודים (ז'יג, גבוט, רונדו) עם פרלודים בסגנון איטלקי, על פי רוב עם סיום של פוגה. [7]
הראשון לשבח את דה לה באר היה ככל הנראה סבסטיאן דה ברוסר בקטלוג משנת 1724, המעיד כי לה באר הוא "אחד מנגני חליל הצד הטובים ביותר בפריז, והוא זה שגרם לפופולריות שלו".[8]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מישל דה לה באר, באתר AllMusic (באנגלית)
מישל דה לה באר, באתר MusicBrainz (באנגלית)
מישל דה לה באר, באתר Discogs (באנגלית)- Hugh James Rose, A new general biographical Dictionary, volume III, London, 1848, page 221
.svg){kind=logo}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Nancy Toff, The flute book: a complete guide for students and performers, Oxford University Press US, page 193
- ^ William Barclay Squire, Catalogue of Printed Music Published Between 1487 and 1800, BiblioBazaar, 2009, page 2
- ^ חליל הצד זכה לכינוי "חליל גרמני" במאה ה-17 בצרפת כדי להבדיל אותו מן החלילית שהייתה בשימוש רחב יותר
- ^ René Pignon Descoteaux
- ^ Noms des Joüeurs d’Instrumens de l’Opera, p.234 [1]'
- ^ Orthographe modernisée
- ^ ה"פוגות" הללו של דה לה באר לא היו קשורות לתרגילים האקדמיים ב"style savant", ומחוץ לחיקויים ההתחלתיים לא המשיכו ליישום קוהרנטי בפוגות העתידיות.
- ^ Sébastien de Brossard, catalogue, 1724 p. 352