מיתוס היופי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מיתוס היופי: השימוש ביצוגים של יופי נגד נשים הינו ספר עיון מאת נעמי וולף, אשר יצא לאור בשנת 1991. מהדורה חדשה של הספר פורסמה ב-2002 עם הקדמה חדשה מאת וולף. בישראל יצא הספר לאור בעברית בשנת 2004 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

הטיעון המרכזי בספר הינו כי במקביל לשיפור מצבן של נשים מבחינה חברתית, כך עלתה גם הציפייה כי תיצמדנה לסטנדרטים של יופי גופני.

תקציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרה, טוענת וולף כי "יופי" כערך נורמטיבי הינו תוצר של הבניה חברתית גרידא, וכי הפטריארכיה קובעת את תוכנה של ההבניה הזו במטרה להמשיך ולקיים את שלטונה. בהקדמה לספר, מציעה וולף את הניתוח הבא:

"ככל שנשים פרצו יותר מחסומים חוקיים וחומריים, כך הפכו דימויי היופי הנשי הסובבים אותנו לקפדניים, תובעניים ואכזריים יותר... במהלך העשור האחרון, חדרו נשים למוקדי הכוח; באותו הזמן, מקרים של הפרעות אכילה עלו בקצב אקספוננציאלי וניתוחים פלסטיים הפכו להתמחות המתפתחת ביותר... פורנוגרפיה נעשתה לתחום המדיה המוביל, יותר מסרטים ותקליטים לא-פורנוגרפיים גם יחד, ושלושים ושלוש אלף נשים אמריקניות אמרו לחוקרים כי הן היו מעדיפות להשיל ממשקל בין 10 ל-15 פאונדים יותר מכל דבר אחר... ליותר נשים יש יותר כסף, כוח, שליטה והכרה חוקית מאי פעם; אולם במונחים של כיצד אנו מרגישות בקשר לעצמנו, פיזית, ייתכן שמצבנו אף גרוע משל הסבתות שלנו, שלא היו משוחררות."

וולף גם מתארת את רעיון "בתולת הברזל", סטנדרט יופי בלתי-ניתן-להשגה במהותו, אשר משמש כדי להעניש נשים פיזית ופסיכולוגית בשל כשלונן להגיע אליו ולהתיישר לפיו. וולף מבקרת את תעשיות האופנה והיופי כנצלניות כלפי נשים, אולם טוענת כי מיתוס היופי נוגע בכל תחומי התפקוד האנושי. וולף כותבת שלנשים צריכה להיות "הבחירה לעשות מה שמתחשק לנו לעשות עם פנינו וגופינו מבלי שניענש על ידי אידאולוגיה המשתמשת בגישות, לחץ כלכלי, ואפילו טיעונים משפטיים בנוגע למראן של נשים כדי לערער אותנו פסיכולוגית ופוליטית". וולף טוענת שנשים נמצאות תחת מתקפת "מיתוס היופי" בחמישה תחומים: עבודה, דת, סקס, אלימות ורעב. לסיכום, טוענת וולף לטובת סטנדרטים טבעיים יותר של יופי.

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרה של וולף הפך במהרה לרב מכר, כאשר הוא צובר תגובות מקוטבות הן מהציבור והן מהתקשורת, אולם זוכה לשבחים מפי פמיניסטיות רבות. פמיניסטית הגל-השני ג'רמין גריר כתבה כי מיתוס היופי היא "אחד מהפרסומים המשמעותיים ביותר מאז 'הסריס הנשי'", וגלוריה סטיינהם כתבה, "מיתוס היופי הוא ספר חכם, כועס ומלא תובנות, קריאה צלולה לחופש. כל אישה צריכה לקרוא אותו." הסופרת הבריטית פיי וולדון קראה לספר "קריאה חיונית עבור האישה החדשה", ובטי פרידן כתבה במגזין אלור כי "עם צאתו לאור של מיתוס היופי, וולף הפכה לדוברת הראשית של מה שמאוחר יותר יתואר כגל השלישי של התנועה הפמיניסטית".

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריסטינה הוף סומרס ביקרה את וולף על שפרסמה את הטענה לפיה כ-15,000 נשים מתות כל שנה מאנורקסיה. סומרס טענה שהמספר האמיתי קרוב יותר ל-100, מספר שחוקרות אחרות, כגון ג'ניפר באומגרדנר ואיימי ריצ'רדס, טענו שהוא נמוך מדי. באותו ראיון, סומרס טענה כי וולף משכה את ידה מתיאור זה. ד"ר ג'נין קוגן טוענת כי המספרים עלולים להיות דווקא נמוכים מדי משום שתעודות פטירה אינן מציינות הפרעות אכילה כגורם פר-סה למוות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]