מי הפליל את רוג'ר ראביט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מי הפליל את רוג'ר ראביט
Movie poster who framed roger rabbit.jpg

כרזת הסרט
שם במקור: Who Framed Roger Rabbit
מבוסס על: "מי צינזר את רוג'ר ראביט?" מאת גארי קיי. וולף
בימוי: רוברט זמקיס
הפקה: פרנק מרשל
רוברט ווטס
תסריט: ג'פרי פרייס
פיטר סימן
עריכה: ארתור שמידט
שחקנים ראשיים: בוב הוסקינס
כריסטופר לויד
צ'ארלס פליישר
סטאבי קיי
ג'ואנה קסידי
מוזיקה: אלן סילבסטרי
צילום: דין קנדי
חברת הפצה: Touchstone Pictures
מדינה: ארצות הברית
אולפן: Amblin Entertainment
אולפני ההנפשה של וולט דיסני
Silver Screen Partners
הקרנת בכורה: 22 ביוני 1988
משך הקרנה: 104 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: 70,000,000‏$
הכנסות: 329,803,958‏$[1]
פרסים: ארבעה פרסי אוסקר
שלושה פרסי סאטורן
דף הסרט ב-IMDb

מי הפליל את רוג'ר ראביטאנגלית: Who Framed Roger Rabbit) הוא סרט פנטזיה קומי אפל אמריקאי משנת 1988. הסרט בוים על ידי רוברט זמקיס והופץ על ידי "Touchstone Pictures". הסרט משלב לייב אקשן עם אנימציה, והוא מבוסס על הרומן של גארי קיי. וולף "מי צינזר את רוג'ר ראביט?", המתאר עולם שבו דמויות מצוירות מתקשרות ישירות עם בני אדם. בסרט מככבים בוב הוסקינס כבלש פרטי החוקר את הרצח המערב דמות מצוירת מפורסמת, רוג'ר ראביט. צ'ארלס פליישר מדובב את קולו של רוג'ר, כריסטופר לויד הוא קולו של הנבל, קת'לין טרנר בקולה של ג'סיקה, אשתו המצוירת של רוג'ר, ג'ואנה קסידי כחברתו של הבלש.

חברת וולט דיסני רכשה את זכויות הסרט לסיפור בשנת 1981. ג'פרי פרייס ופיטר סימן כתבו שתי טיוטות של התסריט לפני שדיסני הביאו את המפיק בפועל סטיבן ספילברג ו-"Amblin Entertainment" לעזור לממן את הסרט. זמקיס נשכר לביים את סצנות הלייב אקשן וריצ'רד ויליאמס מפקח על האנימציה. ההפקה הועברה מלוס אנג'לס לאולפני אלסטרי באנגליה כדי להתאים את ויליאמס וקבוצתו של אנימטורים. בזמן הצילומים, תקציב ההפקה החל להתרחב במהירות ולוח הזמנים התנהל זמן רב יותר מהצפוי.

עם זאת, הסרט יצא לאור להצלחה פיננסית ולשבחי המבקרים. "מי הפליל את רוג'ר ראביט" הביא עניין מחדש בתור הזהב של האנימציה האמריקאית והפך לחזית של העידן המודרני, במיוחד הרנסאנס של דיסני. כמו כן הותיר אחריו השפעה שכוללת זיכיון תקשורת ופריקוול שהתבטל.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מתחיל, באופן תמים ומטעה, עם סרט קצר של התינוק הרמן ושל רוג'ר ראביט. בסוף הסרטון מגלים כי הוא היה בסך הכול חלק מן העבודה של הרמן, שהוא למעשה בן אדם מבוגר בגוף של תינוק, ושל רוג'ר, הארנב הלא-מוצלח. רוג'ר שוגה בשורות שלו, וננזף על ידי במאי הסרטים, ר.ק. מארון (אלן טילברן). כדי לאפס את רוג'ר, שוכר מארון את הבלש הפרטי אדי וליינט (בוב הוסקינס), כדי שישיג תמונות של ג'סיקה ראביט, אשתו של רוג'ר, עם מישהו אחר. וליינט מהסס בתחילה, אך לבסוף מסכים לבצע את העבודה. תוך זמן קצר נודעת הסיבה להיסוסו: דמות מצוירת הרגה את אחיו.

אדי מוצא את ג'סיקה יחד עם מרווין אקמי (סטאבי קיי), ראש עיר המצוירים (אך בן אדם אמיתי), ומצלם תמונות של שניהם משחקים. אדי מראה אותן לרוג'ר, שבטוח שאשתו בוגדת בו, ועוזב את החדר בבכי. ביום לאחר מכן מודיעים לאדי כי מרווין אקמי נמצא מת במוסך, וכי רוג'ר הוא החשוד העיקרי. אדי פוגש את השופט דוּם (כריסטופר לויד), האחראי על הצדק בעיר המצוירים, וכעת נחוש לתפוס את רוג'ר שנעלם. הוא מגלה את ה"מטבל" שהמציא דום, אשר מסוגל להרוג דמויות מצוירות על ידי המסתן (החומרים ב"מטבל" ממיסים במציאות את הצלולויד ממנו היו עשויים סרטים).

בשובו הביתה, אדי פוגש את התינוק הרמן, המספר לו כי לאקמי הייתה צוואה שבה הוא הבטיח להוריש את עיר המצוירים לדמויות המצוירות לאחר מותו. אדי מתקשה להאמין, מאחר שאף אחד לא ראה את הצוואה מעולם, אך כעבור מספר דקות מגלה במקרה תמונה בעיתון עם הצוואה בולטת מכיסו של אקמי. וליינט נכנס למיטה לנוח, ומוצא בפנים את רוג'ר מסתתר. תוך נסיון לסלק אותו, וליינט מוצא את עצמו קשור לאותם אזיקים חסרי-מפתח יחד עם רוג'ר, בדיוק כאשר מגיעים עוזריו של דום- חבורת הסמורים.

לאחר שהצליח להסתיר את רוג'ר מן הסמורים, מגניב אותו אדי בחשאי לבר של חברתו דולורס (ג'ואנה קסידי). לאחר שהם משתחררים, אדי משאיר את רוג'ר נעול בחדר בבר, על מנת שלא יעשה שטויות, והולך למשרד שלו על מנת לחקור את התעלומה. שם אחרי שהוא מתקלח ומתלבש הוא מוצא את ג'סיקה, המבקשת את עזרתו בהוכחת חפותו של בעלה. כאשר היא מתקרבת לנשק אותו, דולורס נכנסת לחדר ותופסת אותם. לאחר מריבה קצרה, דולורס מספרת לאדי כי היא בדקה את אישור הצוואה, וכי חברת קלוברליף עומדת לקנות את עיר המצוירים, אלא אם כן הצוואה של אקמי תימצא עד חצות.

בשובם לבר, אדי ודולורס מוצאים את רוג'ר עורך מופע בידור ללקוחות, עיוור לחלוטין לסכנה שבחשיפה שלו. אדי זורק את רוג'ר לחדר בו הוא היה נעול, בדיוק כאשר מגיעים למקום השופט דום והסמורים. דום תופס את רוג'ר ומתכונן להפוך אותו למטבל, אך ברגע האחרון אדי מציל אותו כשהוא נותן לו משקה חריף שיגורם לו להשתגע, ושניהם בורחים בעזרת בני, המונית המדברת, אשר מסיע אותם לבית קולנוע בו הם מתחבאים. בסוף הסרט נערך יומן חדשות, דרכו מגלה אדי כי ר.ק. מארון מכר את אולפני מארון ואת מפעל הבדיחות של אקמי לחברת קלוברליף- תוכנית מושחתת להרוס את עיר המצוירים ולהפוך אותה לאזור מסחרי.

אדי נוסע לביתו של מארון, ומשאיר את רוג'ר בחוץ על מנת שישגיח שאף אחד לא בא. אך תוך מספר שניות רוג'ר מקבל בראש מכה ומתעלף, ומתגלה כי ג'סיקה נתנה את המכה עם מחבת, והיא מכניסה אותו לתא המטען של מכוניתה. בביתו של מארון, וליינט חוקר אותו בזעם, ומאשים אותו ברצח של אקמי. בעוד מארון מכחיש, מציץ מן החלון אקדח, ויורה בו למוות. אדי מסתכל החוצה, ורואה את ג'סיקה בורחת. הוא לוקח את המכונית, ועוקב אחריה לעיר המצוירים.

בעיר המצוירים הוא פוגש את ג'סיקה, אשר מספרת כי היא חטפה את רוג'ר כדי להצילו, וניסתה לעצור את דום לפני שירה במארון. בני מגיע, ומציע לשניהם טרמפ. הם נוסעים אל מחוץ לעיר המצוירים, שם מחכה להם דום, ששופך מטבל על הכביש, וגורם לסחרור ואיבוד שליטה של המונית. אדי וג'סיקה נעצרים על ידי הסמורים, ונלקחים למפעל אקמי. במפעל, מתגלה דום כבעל המניות היחיד של חברת קלוברליף, והוא מספר על תוכניותיו להרוס את עיר המצוירים ולהפוך אותה למרכז מסחרי.

פתאום רוג'ר מגיח דרך פתחי הביוב (לאחר שנפל לתוך אסלה), ומאיים בנשק על כולם. אחד הסמורים מפיל עליו טון של לבנים, וכשהוא יוצא משם הסמורים תופסים אותו וקושרים אותו יחד עם ג'סיקה. לפתע דום דורך על אחד האביזרים ממפעל הצחוקים של אקמי ומחליק, והסמורים מתחילים לצחוק. אדי נזכר במה שאמר מנהיג הסמורים בביתו כשהם באו לחפש את רוג'ר, על כך ש"יום אחד הם עלולים למות מצחוק", ומחליט לנצל זאת. הוא מפעיל מכונת מוזיקה, ולצלילי "הקרוסלה התקלקלה" (נעימת הפתיחה הקלאסית של סרטוני הלוני טונס), הוא שר ורוקד עד שהסמורים מתפקעים מצחוק ומתים. רגע לפני שאחד מהם מת, הוא מספיק להפעיל את המכונה המשפריצה מטבל, ומכוונת כמעט בדיוק לעבר רוג'ר וג'סיקה התלויים באוויר. המכונה מתחילה לנוע לאט לכיוונם, אך אדי מספיק לכבות אותה רגע לפני שהמטבל פוגע בהם.

בינתיים אדי ממשיך להילחם מול השופט דום, והורג אותו בעזרת המכבש. כשדום קם לתחייה לאחר מחיצת המכבש, כולם נדהמים לגלות כי דום הוא בדמות מצוירת, הוא מנפח את עצמו לאחר המחיצה, עף לו הכובע שמראה לו מעט שער לבן ושתי עניו האמיתיות נופלות, ומראה את עניו המצוירות שהם אדומות גדולות ומפחידות. אדי מבין כי דום הוא זה שרצח את אחיו. דום מפעיל מחדש את מכונת המטבל, אך אדי, בעזרת פטיש אגרוף, מכה את פקק המכונה והמטבל נשפך והורג את דום ווליינט מתפנה להציל את רוג'ר ואת ג'סיקה.

לאחר שדום נהפך למטבל, מגיעים בני, דולורס, המשטרה, ודמויות מצוירות רבות, ומגלים את האמת. אדי מבקש מרוג'ר לקרוא את מכתב האהבה שקרא לג'סיקה, ורוג'ר מגלה כי למעשה מדובר בצוואה, אשר נכתבה בעזרת הדיו הנעלם והמופיע מחדש של אקמי. בסוף הסרט, ג'סיקה ורוג'ר חוזרים הביתה, והמצוירים שרים את ההמנון של עיר המצוירים.

צוות שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בוב הוסקינס כאדי וליאנט, חוקר פרטי אלכוהולי הנוטר טינה נגד הדמויות המצוירות. הבחירה הראשונה של המפיק סטיבן ספילברג לאדי וליאנט היה האריסון פורד, אבל המחיר של פורד היה גבוה מדי. ביל מאריי נחשב גם לתפקיד; עם זאת, בשל השיטה שלו לקבל הצעות לתפקידים הוא הפסיד.
  • כריסטופר לויד כהשופט דום, השופט קר הלב והצמא לכוח של אזור ערכאה עליונה של עיר המצוירים. לויד לוהק כי הוא עבד בעבר עם זמקיס ו-"Amblin Entertainment" ב"בחזרה לעתיד". לויד נמנע מלמצמץ בעיניו מול המצלמה כדי להציג את הדמות בצורה מושלמת.
  • צ'ארלס פליישר כקולו של רוג'ר ראביט, דמות מצוירת העובדת בחברה של ר.ק. מארון. רוג'ר מופלל על רצח מרווין אקמי, ומבקש את עזרתו של אדי להוכיח את חפותו. כדי להקל על הביצוע של הוסקינס, פליישר לבש חליפת ארנב של רוג'ר ועמד מאחורי המצלמה רוב הסצנות. במאי האנימציה ריצ'רד ויליאמס הסביר שרוג'ר ראביט היה שילוב של "ראש בצורת קשיו של טקס אייברי, דוגמית של שיער אדום... כמו של דרופי, סרבל של גופי, עניבת פרפר של פורקי פיג, כפפות של מיקי מאוס ולחיים ואוזניים כמו של באגס באני. פליישר מספק גם את קולותיהם של בני המונית ושניים מחברי כנופית הסמורים של דום, פסיכי ושמנוני. לו הירש, שסיפק את קולו של התינוק הרמן, היה הבחירה המקורית לבני המונית, אך הוחלף על ידי פליישר.
  • סטאבי קיי כמרווין אקמי, הבעלים הבדחן של אקמי.
  • ג'ואנה קסידי כדולורס, חברתו של אדי שעובדת כמלצרית.
  • אלן טילברן כר.ק. מארון, הבעלים הקצר רוח והמניפולטיבי של אולפני "מרון קרטון". זה היה תפקידו האחרון של טילברן לפני מותו.
  • לו הירש כקולו של בייבי הרמן, חברו בגיל העמידה של רוג'ר, המנבל את פיו ולועס סיגר, המככב לצידו ב"מרטון קרטון". ויליאמס אמר שבייבי הרמן היה תערובת של "אלמר פאד וטוויטי יחד".

הרקע ליצירת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט בוים על ידי רוברט זמקיס וצולם באולפן הקולנוע בורהמווד שבהרטפורדשייר, אנגליה. קטעי האנימציה בוימו על ידי ריצ'רד ויליאמס והופקו באולפן ההנפשה שלו בלונדון. התסריט נכתב על ידי ג'פרי פרייס ופיטר ס. סימן, ומבוסס על הספר מי צינזר את רוג'ר ראביט? של גארי ק. וולף משנת 1981. את המוזיקה הלחין אלן סילבסטרי, המלחין הקבוע של זמקיס, ומבצעת אותה התזמורת הסימפונית של לונדון. שם הסרט הוא שאלה, אך סימן השאלה - "?" לא מופיע בגלל האמונה התפלה כי זה מביא מזל רע לסרטים.

עלילת הסרט מבוססת על קונספירצית החשמליות של ג'נרל מוטורס, בה ג'נרל מוטורס, חברת הנפט האמריקאית וחברת הצמיגים פיירסטון יצרו לכאורה את חברת הגג National City Lines, אשר קנתה והרסה בכוונה את חברת החשמליות Pacific Electric Railway בשנות הארבעים והחמישים. המקבילה בסרט היא חברת קלוברליף, המנוהלת על ידי השופט דום בלבד. בסרט קיימים גם קווים עלילתיים מקבילים לסרט צ'יינהטאון של רומן פולנסקי.

כמאה קטעי סרטים שונים שולבו כדי להכליל את האנימציה עם המשחק החי. הדמויות עצמן צוירו ביד, ללא עזרת אנימציה ממוחשבת. בעזרת אפקטים אופטיים נוספו צללים ותאורה לדמויות המצוירות, כדי להעניק להן חזות יותר ריאליסטית.

בטיוטה מוקדמת של התסריט תוכנן להציג את השופט דום כרוצח של אמא של במבי, וכך להסביר את הגישה הסדיסטית והאכזרית שלו לשאר הדמויות המצוירות. דיסני דחו את הרעיון, בטענה שהוא מציג הריגת יתר אשר עשויה להפחיד את הקהל הצעיר יותר. בספר המצויר "רוג'ר ראביט: תחייתו של דום", מגלים כי שמו האמיתי של דום הוא בארון וון רוטן, וכי הוא שיחק את הרעים בסרטים מצוירים ישנים, עד שיום אחד הוא התעלף והתעורר במחשבה שהוא רשע אמיתי.

תגובת הקהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרנת הנסיון הראשונה של הסרט הייתה לפני בני נוער אשר שנאו אותו. אף על פי שרוב הקהל עזב באמצע, זמקיס החליט שלא לשנות דבר, והסרט קיבל בעיקר ביקורות חיוביות עם צאתו לאקרנים. אך אף על פי שהסרט נחשב לקלאסיקה מודרנית, הוא קיבל מספר ביקורות, אשר רובן עסקו בחוסר העקביות של הסרט- השילוב בין דמויות מצוירות ליצניות ובין סיפור סרט אפל בו הן מופיעות. אף על פי ששילוב בין השניים היה הכוונה של היוצרים, יש אנשים שהרגישו כי כך לא ניתן לסווג אותו כסרט ילדים או כסרט למבוגרים. סקס ואלימות לא היו נדירים בשנים הראשונות של האנימציה בהוליווד, אך השימוש הבוטה בשניים בסרט, במיוחד בדמויותיהם של ג'סיקה ראביט ושל השופט דום, יצר אי נוחות אצל צופים רבים, במיוחד הורים לילדים צעירים יותר.

סצנת הסיום של הסרט, בה רוג'ר וג'סיקה קשורים מול הצינור, נתפסה כחלשה וחסרת דמיון. אנימצית הסרט "הואשמה" ביותר מדי תנועות מיותרות. בקושי נעשה שימוש בלוחות צלולואיד בסרט, ומסיבות טכניות עקב תנועות המצלמה, רוב האנימציה היא "אחד לאחד" (כל פריים מונפש, בניגוד לשיטה הזולה והמקובלת יותר, של הנפשת כל פריים שני, כלומר "אחד לשניים"). גם כשדמויות עומדות במקום, הן ממשיכות לזוז (במיוחד רוג'ר, אשר תנועות אוזניו מבוססות על תנועות בלט), ומספר אנימטורים טענו כי תזוזות אלו מיותרות ומפריעות.

גם צ'אק ג'ונס, במאי האנימציה הידוע מעבודתו אצל האחים וורנר, לא אהב את הסרט. ג'ונס עצמו תיכנן את דו-קרב הפסנתרים בין דונלד דאק לדאפי דאק, אך הרגיש כי הגרסה הסופית של הסצנה בסרט הייתה נוראית. ג'ונס טען גם שרצ'ירד ויליאמס נהיה כפוף יותר מדי לרוברט זמקיס.

הסרט זכה בארבעה פרסי אוסקר, לאפקטי הקול הטובים ביותר, לאפקטים, לעריכה, ופרס מיוחד ניתן לריצ'רד ויליאמס על "בימוי הנפשה ויצירת דמויות מצוירות". הסרט היה מועמד גם לאוסקר על תפאורה, צילום וקול.

מעריצי סרטים רבים כינו את ג'סיקה ראביט "הפרנקנשטיין של אלילות הסרטים": קול דיבור של לורן באקול, רגליים של בטי גרייבל, בטן וישבן של מרילין מונרו, חזה של ג'יין מנספילד, שיער של ורוניקה לייק, עיניים של מרלן דיטריך, וקול שירה של ג'ודי גרלנד.

השפעת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בובת רוג'ר ראביט בדיסנילנד

מי הפליל את רוג'ר ראביט נחשב לציון דרך באנימציה המודרנית. התחום הוזנח במהלך שנות השבעים והשמונים, עד כדי כך שאפילו חברת וולט דיסני שקלה לוותר על הפקות אנימציה גדולות. עם תקציב של 70 מיליון דולר (סכום עתק באותה תקופה), הסרט היה סכנה לחברה, אך החזיר את ההשקעה בצורה נאה ביותר, ואף נתן השראה לאולפנים אחרים לשוב לתחום האנימציה, והפך את התחום למקובל בקרב הקהל הרחב. בעקבות הסרט, נוצר עניין רחב בהיסטורית האנימציה, ואגדות בתחום כגון טקס אברי, צ'אק ג'ונס וראלף באקשי נראו באור חדש, וקיבלו קרדיט ושבחים מהקהל ברחבי העולם.

מי הפליל את רוג'ר ראביט היה לסרט המרכזי האחרון של שני מדבבים ידועים: מל בלאנק (באגס באני, דאפי דאק, טוויטי, סילבסטר החתול ופורקי פיג) ומיי קווסטל (בטי בופ). בלאנק נהג גם לעשות את קולו של יוסמטי סם בסרטונים קודמים, אך ויתר על כך בסרט זה, מכיוון שבשנותיו האחרונות נפגמו מיתרי הקול שלו.

אף על פי שנוצר על ידי חברת וולט דיסני, הסרט הוא הראשון (ועד כה, גם היחיד) ששילב דמויות מצוירות מאולפני אנימציה שונים, לרבות אולפני יוניברסל, MGM, אולפני רפבליק, טרנר אנטרטיינמט והאחים וורנר. בין דיסני להאחים וורנר נחתם חוזה על פיו שתי הדמויות הידועות ביותר של החברות, מיקי מאוס ובאגס באני, יקבלו בדיוק אותו זמן מסך. בסצנה בה אדי נופל מן הבניין והם צונחים, שניהם אומרים בדיוק אותו מספר הברות. מפגש ראוי לציון נוסף היה בין שני הברווזים של החברות, דונלד ודאפי, אשר ביצעו דו-קרב פסנתרים במועדון ה"דיו וצבע". הסרט מסתיים אף הוא במפגש בין שתי החברות, כאשר פורקי פיג אומר את משפט הסיום הידוע שלו "זה הכל, חברים!", בעוד טינקרבל מפזרת אבק כוכבים בסגנון סוף הסרטים של דיסני.

בנוסף, נוצרו מספר סרטונים קצרים הכוללים את רוג'ר ראביט, ג'סיקה והתינוק הרמן. הסרטונים הוצגו לפני מספר סרטים של דיסני, בנסיון להחיות את תעשיית הסרטים הקצרים. בין הסרטונים היו "בעיות קיבה" שיצא לפני "מותק, הילדים התכווצו" (ונכלל בגרסה הראשונה של קלטות הווידאו של הסרט), "ארנב ברכבת הרים" לפני דיק טרייסי, ו"בלבול" לפני "מקום רחוק". כולם נכללו בקלטת וידאו שיצאה בשנת 1996 ונקראה "המיטב של רוג'ר ראביט", ובהוצאה המיוחדת של ה- DVD של הסרט בשנת 2003.

בשנת 1991 חברת Walt Disney Imagineering החלה לפתח אזור חדש בפארק דיסנילנד באנהיים, קליפורניה, המבוסס לגמרי על עיר המצוירים שבסרט. עיר ההנפשה של מיקי נפתחה ב- 1993, והובילה לפתיחת עיר המצוירים בדיסנילד בטוקיו. בשני המקומות יש מתקן המבוסס על הרפתקאותיו של רוג'ר ראביט, הנקרא Roger Rabbit's Car Toon Spin.

ניתן בקלות לראות מספר קווים עלילתיים דומים בין מי הפליל את רוג'ר ראביט לבין סדרת סרטיו של רוברט זמקיס "בחזרה לעתיד". לדוגמה, הסצנה בה הסמורים רודפים אחרי אדי ורוג'ר בתוך בני המונית ובסופה הסמורים מתנגשים במשאית דומה לסצנה בבחזרה לעתיד בה ביף וחבריו רודפים אחרי מרטי על גלגשת ומתנגשים במשאית זבל. השורה "אני הולך לנגוח בו" ("I'm gonna ram him") מופיעה בשני הסרטים, בשניהם הלחין אלן סילבסטרי את המוזיקה, והמנהרה שמוביל לתוך עיר המצוירים דומה למנהרת ריבר רואד. בנוסף, חלק מן המנגנון לתכנון בני המונית היה בשימוש בבחזרה לעתיד 3, כאשר מרטי נסחב על ידי סוס. כמו כן, השחקן כריסטופר לויד הינו אחד מהשחקנים הראשיים בשני הסרטים (השופט דום וד"ר אמט ל. בראון).

ביצי פסחא וסצינות מחוקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר ביצי פסחא מוסתרות בסרט. קלטות וידאו לא הצליחו לחשוף זאת, אך טכנולוגיות מתקדמות יותר, כגון לייזרדיסק, גילו, בין היתר, את מספר הטלפון של מנכ"ל חברת דיסני דאז מייקל אייזנר. בנוסף, כאשר בני המונית מחליק ואדי וג'סיקה נופלים החוצה, יש שני פריימים נפרדים, במרווח זמן של שתי שניות זה מזה, המראים באופן מטושטש את מפשעתה של ג'סיקה. דיסני ביטלו את הלייזרדיסק והוציאו אחד אחר במקומו, תוך טענה כי מדובר בלוח צלולואיד הצבוע לא נכון.

סצנה קצרה בה התינוק הרמן עושה תנועה מינית בידו לעבר אישה בתחילת הסרט הוצאה מן המהדורה הראשונה של ה- DVD של הסרט, אך ניתן למצוא אותה בקלטות וידאו ובלייזרדיסק. גארי וולף, מחבר הספר "מי צינזר את רוג'ר ראביט?" שעליו מתבסס הסרט, התכתב עם מעריצים רבים, וחיבר רשימה ממצה של ביצי הפסחא שבסרט ובסרטונים הקצרים שבאו אחריו[דרוש מקור].

טעויות בזמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מתרחש בהוליווד בשנת 1947, וכך ניתן להבחין בקלות במספר טעויות תקופתיות. למשל, מספר דמויות אשר נוצרו רק לאחר 1947 מופיעות בסרט, כמו רוד-ראנר או וייל אי. קויוטי (הדמויות האהובות על זמקיס). ניתן להסביר את זה בכך שהדמויות המצוירות בסרט הן יצורים בפני עצמן, אשר אולי חיו אז בעיר המצוירים, אך טרם התחילו לעבוד בסרטים.

שגיאה נוספת מתרחשת בסצנה בה השופט דום מגיע לבאר כדי לחפש את רוג'ר, ואנג'לו מצביע לאוויר ואומר "תגיד שלום, הרווי"- אזכור לסרט הרווי משנת 1950. ניתן להסביר זאת בכך שהסרט מבוסס על מחזה תיאטרון, אשר הוצג כבר בשנת 1944. מצד שני, אנג'לו לא נראה כמו הטיפוס אשר ילך לתיאטרון, בעיקר כאשר ההצגה הציגה רק בברודוויי.

מספר טעויות שלא ניתן להסביר כל כך בקלות כוללות את הסרט "גופי בהתעמלות" שראו אדי ורוג'ר בבית הקולנוע, ויצא רק בשנת 1949. היוצרים הצדיקו את השימוש בסרטון בכך שזהו הסרט הכי אלים ומצחיק שדיסני ייצרו אי פעם. בנוסף, כאשר אדי נלחם מול דום בסצנת הסיום, הוא שולף חרב מזמרת, אשר שרה את שירו של פרנק סינטרה "Witchcraft"- שיר שהוקלט לראשונה רק ב- 1957.

לסיום, פורקי כאילו ממציא באופן ספונטני את השורה "זה הכול חברים!" (That's all folks!) בסוף הסרט, אך למעשה הוא השתמש בה כבר משנת 1937. באותה סצנה ממש, טינקרבל מפזרת אבק כוכבים, אף על פי שגירסת דיסני לסרט פיטר פן יצאה רק בשנת 1953.

התסריטאי פיטר סימן הסביר את כל השגיאות בכך שהסרט הוא "בידור, ולא היסטוריה של אנימציה".

דמויות מצוירות שמופיעות בסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמויות ראשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמויות אלו הופיעו לראשונה בסרט, ומאז הופיעו גם במקומות אחרים:

דמויות משניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיסני[עריכת קוד מקור | עריכה]

האחים וורנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

MGM[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרמאונט/אולפני פליישר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטי יוניברסל/וולטר לאנץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

סינדיקט קינג פיצ'רס/פאט סאליבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמויות שלא הופיעו בסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמויות אלו נחתכו מהתסריט עקב זכויות יוצרים של האולפנים האחרים.[1]

דיסני[עריכת קוד מקור | עריכה]

האחים וורנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוקס המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

MGM[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרמאונט/אולפני פליישר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Who Framed Roger Rabbit. Box Office Mojo. אוחזר ב־2008-11-01.