מלאני קליין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלאני קליין

מלאני רייצס קליין (30 במרץ 1882 - 22 בספטמבר 1960) פסיכואנליטיקאית ופסיכותרפיסטית אוסטרית ממוצא יהודי. ממפתחי הגישה הקלייניאנית, תאוריית יחסי אובייקט והטיפול במשחק.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליין החלה את האנליזה הראשונה שלה בשנת 1921 אצל תלמידו של זיגמונד פרויד, שנדור פרנצי, בבודפשט. בשנת 1921 הוזמנה קליין לברלין, שם עברה אנליזה קצרה אצל קרל אברהם לפני מותו הפתאומי בשנת 1925. בשנת 1926 עברה ללונדון לאחר שהוזמנה על ידי ארנסט ג'ונס – נשיא החברה הפסיכואנליטית הבריטית – שם היא המשיכה את פעילותה עד ליום מותה. קליין עסקה בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית ופיתחה את תאוריית יחסי אובייקט ואת הטיפול במשחק ונודעה לה השפעה רבה על הפסיכואנליזה.

המודל של קליין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של גישת יחסי האובייקט קשורה בשמה של מלאני קליין, שבחרה להתמסר לטיפול פסיכולאנליטי בילדים. הכוונה הראשונית של קליין הייתה להרחיב את המודל של פרויד לחוויות המוקדמות ביותר של החיים, תוך הדגשת עולמו הפנימי של הפעוט בשנתו הראשונה (בדומה לאריקסון שהרחיב את התאוריה של פרויד "קדימה" עד לזקנה). אולם בפועל פיתחה קליין מודל חדש של הבנת האישיות, שהיה שונה מהותית מזה של פרויד הן מבחינה תאורטית והן מבחינת הפרקטיקה הטיפולית. בקצרה, ניתן לומר שהיא שינתה את התאוריה הפרוידיאנית שראתה את נפש האדם כמוכוונת על ידי יצרים לטובת תאוריה של יחסים.

היריבות בין מלאני קליין לתלמידיו של פרויד החלה כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20. קליין האמינה כי בטיפול פסיכותרפויטי בילדים ניתן להשתמש במשחק כבסיס לפירוש האנליטי במקום בשיטת האסוציאציות החופשיות. עמדה זו הייתה מנוגדת לזו של אנה פרויד, שטענה כי האני החלש והבלתי מפותח של הילד אינו מסוגל להתמודד עם פירושים עמוקים, והעדיפה לטפל בילדים בגישה כמו-חינוכית. כתוצאה מכך, רעיונותיה של קליין לא זכו לתמיכה בזמן שהותה בברלין.

ההצלחה של קליין בבריטניה יצרה פיצול בעולם הפסיכואנליטי בין "האסכולה הלונדונית" ובין "האסכולה הווינאית". כאשר פרויד ובתו ברחו ב-1938 מגרמניה הנאצית ללונדון, התפצלה החברה הפסיכואנליטית הבריטית לשלוש קבוצות: קבוצת פסיכולוגיית האני שבראשה עמדה אנה פרויד, קבוצת הקלייניאניים והקבוצה העצמאית. פיצול זה נמשך עד היום, אם כי יש תאורטיקנים שניסו לגשר בין האסכולות השונות.‏‏‏[1]

קליין מחלקת את השנה הראשונה בחיי התינוק לשתי אופנויות פסיכולוגיות אותן כינתה "פוזיציות". פוזיציה הנה דרך של ארגון פסיכולוגי, יש לה צורה אופיינית של חרדות, מנגנוני הגנה ויחסי אובייקט. אמנם קליין מחלקת את השנה הראשונה לשתי פוזיציות, כאשר התינוק עובר מאחת לשנייה תוך התפתחות וצמיחה, אך שתי הפוזיציות ממשיכות ללוות את האדם לאורך כל החיים כולל בחייו הבוגרים.

פוזיציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפוזיציה הסכיזו-פרנואידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית חייו, התינוק עדיין לא יכול לתפוס את האם (האובייקט) כדמות שלמה, והוא מתייחס רק לחלקים ממנה - השד: כל עוד האובייקט מספק לילד חלב והרגעה הוא נחשב ל"טוב", אך כשהשד מתרוקן הוא נחשב ל"רע", הוא מתסכל את הילד ונראה לו כמסוכן. התינוק לא תופס שזה אותו שד ברגעים שונים והוא מפצל בין שני צדדים של האם. מנגנון הגנה זה נקרא פיצול (Split) והוא טיפוסי לפוזיציה הסכיזואידית-פרנואידית על פי קליין.

קליין קיבלה את רעיונותיו של פרויד בדבר מאבקי הכוחות בין אינסטינקט החיים והמוות וסברה שהתינוק נתון במאבק זה עוד מימיו הראשונים ונאלץ להתמודד עם החרדה שהם יוצרים. לכן הוא מנסה להפטר מהם. הוא משליך את יצר המוות שלו כלפי חוץ במנגנון ההשלכה ומייחס לסביבתו, ולאמו ושדיה בפרט, כוונות הרסניות, וכך הם נחווים כמאיימים ורודפים.

קליין מתארת את הפוזיציה הסכיזואידית כחלק מחוויית הילד עד גיל 6 חודשים. לאחר מכן הילד לומד לחוות את האם, ודרכה את העולם, בצורה שלמה יותר כך שהתלות בפיצול כמנגנון הגנה יורדת, התפתחות המאפשרת מעבר לפוזיציה הדיכאונית.

הפוזיציה הדיכאונית/דפרסיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהתינוק עובר יותר חוויות טובות מאשר רעות, ותופס את אמו כשלמה, הוא תופס שגם החוויות הטובות וגם הרעות מקורן באותה אם. זהו הישג התפתחותי חשוב. אך עם זאת, הוא מבין שיש לו רגשות שנאה ואהבה כאחת כלפי האם - שעכשיו כבר נתפסת כאובייקט שלם ולא חלקי. אז חרד התינוק שמא הכוחות ההרסניים שלו יגרמו לו לפגוע באם, וכך יאבד את צדדיה הטובים, שכה נחוצים לו. זוהי חרדה דיכאונית האופיינית לעמדה הדיכאונית.

האישיות הבריאה תתמודד עם חרדה זו על ידי "תיקון" שיש בו ממש – מה שאומר שהוא מסוגל לחיות בשלום עם הצדדים האוהבים והתוקפניים של עצמו, דבר שיהווה בסיס מוצק ליחסים מוצלחים עם הזולת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מלאני קליין, כתבים נבחרים - גידול הילד פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, הוצאת ספרות עכשו, 2002
  • חנה סגל, מלאני קליין, עם עובד, 1998
  • קטלינה ברונסטיין (עורכת), התאוריה הקלייניאנית - נקודת מבט בת זמננו, תולעת ספרים, 2008
  • רובין אנדרסון, מאמרים קליניים על קליין וביון, הוצאת מודן

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק, פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית (תל אביב: תולעת ספרים, 2006), 175-145‏