מלחמותיו של אלכסנדר הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמותיו של אלכסנדר הגדול
AlexanderTheGreat Bust.jpg
אלכסנדר הגדול
תאריך התחלה: 336 לפנה"ס
תאריך סיום: 323 לפנה"ס
משך הסכסוך: כ־13 שנים
מקום: יבשת אסיה
תוצאה: האימפריה הפרסית חדלה מלהתקיים, תחילתה של התקופה ההלניסטית
שינויים בטריטוריות: כיבוש האימפריה הפרסית
עילה: רציחתו של פיליפוס השני
הצדדים הלוחמים

מוקדון ובעלות בריתה



  • האימפריה הפרסית


  • שליטים עצמאיים בבאקטריה ובסוגדיאנה
  • שבטים סקיתים


  • נסיכויות הודיות
מפקדים

אלכסנדר הגדול

  • ללא פיקוד מרכזי












האימפריה של אלכסנדר הגדול בשיאה

מלחמותיו של אלכסנדר הגדול שהתרחשו במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס פתחו עידן חדש בתולדות העולם העתיק. היה אחד המעשים הגדולים שביצע אלכסנדר הגדול בימי חייו. סיבות רבות היו למסעו זה. אחדות מהן אישיות כמו הרצון לזכות בתהילה, הרצון לחקור ארצות רחוקות וכיוצא באלה. סיבות אחרות היו פוליטיות: איחוד אמיץ יותר של יוון ומוקדון, כינון האימפריה ועוד.

ממלכת מוקדון הייתה ממלכה זוטרה בעולם היווני עד אשר פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר הגדול, העלה אותה לגדולה במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס. מוקדון השתלטה על מרבית יוון ונעשו הכנות לקראת הפלישה לפרס. פיליפוס נרצח בלי שהספיק לממש את תוכניתו והיא עברה לבנו. אלכסנדר הגדול עלה על כס השלטון בשנת 336 לפנה"ס וביסס את שלטונו במוקדון על ידי סילוק מתנגדיו.

הוא נלחם במספר אזורים שונים אלה מאלה. בהתחלה נלחם באירופה, בגבולותיה הצפוניים של מוקדון נגד השבטים התראקים והאילירים. מערכה זו הייתה מהירה וחרף תנאי השטח הקשים הצליח להביס את אויביו. בהמשך פנה דרומה ליוון וניצח את תבאי שמרדה.

הזירה הבאה הייתה האימפריה הפרסית. אחת המדינות החזקות ביותר בעולם העתיק שהשתרעה מהים התיכון במערב עד הודו במזרח. הייתה זו מעצמה חזקה מאוד ועשירה מאוד. היה לה צי גדול של מאות תלת טוריות, עשרות אלפי שכירי חרב ועשרות אלפי פרשים. בנוסף לכך, הייתה יכולה לגייס מאות אלפי חיילי מיליציה בעת הצורך.

בהמשך פלש לשטחן של באקטריה, סוגדיאנה והמשיך לעבר שטח שכלול כיום בפקיסטן המודרנית והיוונים קראו לו "הודו". שם הצליח להביס את הממלכות ואת העמים השונים, תוך כדי שינוי מבנה הצבא והתאמת הטקטיקה לתנאי השטח. בסופו של דבר נפטר בבבל בשנת 323 בעת הכנות למסע מלחמה נוסף.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע גאוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העולם כפי שהיוונים דמיינו אותו
מפה של אזור פנג'ב

הידיעות הגאוגרפיות של היוונים אודות העולם היו חלקיות ושגויות. הם חשבו שאירואסיה קטנה בהרבה ממה שהיא באמת. כתוצאה מכך לא יכלו להעריך בצורה נכונה את המרחקים שעליהם לעבור. התקדמות הצבא המוקדוני לעומק השטח האסיאתי גילתה להם שיש ארצות רבות נוספות מלבד אלה שהכירו. התגלית, יחד עם קשיי מסע אחרים גרמה להתמרמרות החיילים שחשו שהמסע נמשך לנצח בלי שיש להם הזדמנות להנות מהאוצרות ששדדו מהארצות השונות. זה היה אחד הגורמים החשובים להפסקת המסע ולשובו של אלכסנדר לבבל.

המסע התחיל באסיה הקטנה ועבר לרחובה של מרכז אסיה. האקלים באסיה הקטנה היה דומה לזה שהכירו בבלקן. בהמשך התקדמו למסופוטמיה שהמאפיין העיקרי שלה הוא שני הנהרות הגדולים הפרת והחידקל. שני הנהרות מציבים מחסום גדול בפני הכובש, אך הפרסים לא ניצלו בצורה יעילה את פני השטח לטובתם ואלכסנדר הצליח לחצות את הנהרות ללא התנגדות גדולה מצדם.

לאחר כיבוש בבל הגיעו לרמה איראנית שמתאפיינים בערבה רחבת ידיים ובמדבריות צחיחים והרים גבוהים. הרי זגרוס מפרידים בין מסופוטמיה לפנים הרמה האיראנית. מעבר בהרים אלה הוא קשה. קל להציב בהם מארבים ולחסום את הדרכים הצרות.

הערבה האירואסיאתית היא מולדתם של הסקיתים. עמים אלה מתאפיינים בסגנון חיים נוודי וחצי נוודי. הנוודים הציבו לכל אורך ההיסטוריה קושי בפני האימפריות בזכות יכולתם לחמוק מקרבות הכרעה ולסגת לאזורים נידחים שצבא סדיר מתקשה לפעול בהם. ניצחונו של אלכסנדר על הסתיקים, בארצם הם, הוא יוצא דופן בתולדות המלחמות בעת העתיקה.

במעבר להודו נתקלו בהרי הינדו קוש הגבוהים שמפרידים את תת-היבשת ההודית מאסיה המרכזית. תת-היבשת ההודית מתאפיינת בנהרות גדולים. אלכסנדר לא נכנס לעומקה של הודו, אלא כבש בעיקר את שטחי פקיסטן, שבעת העתיקה הייתה חלק מהתרבות ההודית. האקלים באזור זה היה לח מאוד והנהרות שימשו כנתיבי שיט חשובים.

פורוס נכנע לאלכסנדר, תחריט מאת אלונזו צ'אפל, 1865

ההכנה לפלישה - מסעות הקרב בבלקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביסוס הליגה הקורינתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלותו על כיסא השלטון, מצא עצמו אלכסנדר בפני אימפריה מפורקת. לבד מממלכת מוקדון כל בעלי בריתו של אביו מהליגה הקורינתית נטשו אותו. הליגה כוננה על מנת לשמר את ההגמוניה המוקדונית ביוון ולכן שימורה היה הכרחי למען אחיזתו האיתנה של אלכסנדר ביוון. בנוסף לכך, הליגה סיפקה בערך שליש מהצבא שיצא לאחר מכן למסע כנגד הפרסים. להפתעתם הרבה של היוונים, אלכסנדר הצליח להתגבר במהירות על מתנגדיו ולקחת את הכתר לעצמו. כשהם ניצבים לפני רמחי הפלנקס האימתנית, ביכרו היוונים להיכנע ולא העזו להתמודד עמו.

מסעות בתראקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המאורעות ביוון, בשנת 335 לפנה"ס יצא אלכסנדר הגדול למסעות מלחמתיים נגד הברברים בגבול הצפוני. הוא עבר את תראקיה, חצה את הרי הבלקנים, והכניע את הטריבאלים, אחד משבטי התראקים. מוקדון המשיך צפונה לעבר נהר הדנובה ואף הצליח לעבור אותו ולחדור אל ארץ הגטים. המבצע הזה היה בעל חשיבות הרתעתית ולמעשה הבטיח את הגבול הצפוני של מוקדון מפלישות עתידיות. הוא החל במסע מלחמתי נגד השבטים האילירים, אולם נאלץ להפסיק אותו עקב המאורעות ביוון.

בסדרה של קרבות לא קשים במיוחד לצבאו, הצליח מוקדון להביס את הברברים, למרות יתרונם המספרי. בכך הבטיח את אגפו הצפוני והראה לנתיניו, ולברברים בפרט, כי לא ניתן להקל ראש בשליט החדש במקדון, ושאי ציות יגרור עונש מיידי.

דיכוי המרד ביוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המצור על תבאי
הריסותיה של תבאי העתיקה

בשנת 335 נפוצה שמועה ביוון שאלכסנדר אבד במסעותיו בתראקיה, דבר שגרם לפריצת מרד יווני, שמוקדיו היו בתבאי ואתונה, ולכך שהיוונים הכריזו על ביטול הליגה הקורינתית. כאשר החלו התיבאנים, בעידודו של דמוסתנס, לצור על חיל המצב שהיה ממוקם בקדמיאה (המבצר בלב העיר), הייתה סכנה אמתית של מרד כלל יווני במוקדון. אלכסנדר, ששמע על כך, הפסיק את פעילותו נגד האילירים והפנה את צבאו דרומה במהירות (ישנם מקורות המציינים שתוך שבועים היה מול חומות תבאי).

אלכסנדר הטיל מצור על תבאי, ומנע כניסת תגבורת אל העיר. למרות זאת, תושבי העיר סירבו להיכנע, ונלחמו בפראות ועקשנות. המצור התנהל בעצלתיים, אך כעבור פרק זמן מסוים פרקידס, מחזיק החותם המלכותי ועוצר בעתיד, יצא בראש הגדוד שלו להתקפה. אלכסנדר לא בלם את אנשיו ועד מהרה ההיספספיסטים פרצו לתוך העיר. לאחר שהצליח לכבוש את תבאי, הרס אותה עד היסוד, טבח בגברים ומכר את נשות וילדי העיר לעבדות.

כיבוש האימפריה הפרסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול

האימפריה הפרסית הייתה הממלכה החזקה והמשפיעה באסיה המערבית. הממלכה נוסדה על ידי כורש הגדול כ-250 שנים לפני פלישתו של אלכסנדר. השלטון בה עבר בירושה ובזמן פלישתו של אלכסנדר עמד בראשה המלך דריווש השלישי. היה לה צבא גדול וחזק, שבשיא גיוסו כלל עשרות אלפי פרשים, רגלים רבים ושכירי חרב יוונים שנלחמו בשורות הפלנקס.

בשנת 334 לפנה"ס יצא אלכסנדר להילחם באימפריה הפרסית, כשאיתו 30,000 עד 43,000 רגלים ו-4,000 עד 5,500 פרשים,‏[1] אם כי סביר להניח שמספר הרגלים לא עלה בהרבה על 30,000 כי, כאמור, סביר להניח שחיל החלוץ תחת פיקודו של פרמניון, שנשלח על ידי פיליפוס, חזר ליוון. בנוסף, היו ברשותו 182 תלת חתריות ועליהן כ-36,000 מלחים. כן כלל הצבא 9,000 חיילים שהשתייכו לחיל הלוגיסטיקה וההנדסה.‏[2] בהמשך קיבל אלכסנדר תגבורות נוספות בהיקף גדול, אך צבאו עדיין היה קטן בהרבה מהצבא הפרסי.

הפלישה החלה בכיבוש אסיה הקטנה. הפרסים התארגנו למגננה בקרב גרניקוס, אך הובסו. נסיונות להתבצר בהליקרנסוס ומילטוס לא צלחו והערים הבצורות נכבשו לאחר מצור. לאור תבוסות אלה יצאו הפרסים להתקפת נגד בים האיגאי, תוך שימוש בצי, שהיה חזק בהרבה מזה שעמד לרשותו של אלכסנדר. הצלחתם בים הייתה חלקית וגורל המערכה הוכרע ביבשה.

דריווש יצא בראש צבאותיו מערב וניסה להביס את אלכסנדר בקרב איסוס (332 לפנה"ס), אך ניגף. רצועת החוף הפיניקית (אזור לבנון המודרנית) נפלה והעיר החשובה ביותר בקרב הערים הפיניקיות - צור נכבשה בסערה לאחר מצור שארך חודשים אחדים. מצרים, שלא הייתה מרוצה מהשלטון הפרסי, נכנעה ללא קרב.

דריווש ניסה מזלו פעם נוספת בשנת 331 לפנה"ס בקרב גאוגמלה. גם הפעם ניצח אלכסנדר ודריווש ברח לשטחה המסורתי של פרס. אלכסנדר נכנס לבבל ויצא לאחר מכן בעקבות דריווש. כמעט כל התנגדות פרסית מאורגנת קרסה ובסופו של דבר דריווש עצמו נרצח על ידי אחד המצביאים שלו בשם בסוס. בסוס עצמו נתפס כעבור זמן מה והוצא להורג בפקודת אלכסנדר ובכך הושלם כיבוש האימפריה הפרסית.

כיבושי אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיבושי אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה

לאחר כיבוש פרס ומדי אלכסנדר המשיך בכיבושיו, הפעם לכיוון סוגדיאנה (אוזבקיסטן וטג'יקסטן המודרניות) ובאקטריה (אפגניסטן של המודרנית). באזור זה לא היה שלטון מרכזי חזק ואלכסנדר הגדול נאלץ להלחם בשבטים מקומיים רבים. אלה נקטו בלוחמת גרילה וטקטיקה של פגע וברח. ראשי האופוזיציה העיקריים לאלכסנדר באזור זה היה בתחילה בסוס, סטראפ באקטריה שלקח חלק בקרב גאוגמלה ובהמשך רצח את דריוס. בסוס ביסס את עצמו באזור ואף הכריז על עצמו כמלך פרס כולה ולקח לעצמו את השם ארתחששתא החמישי ובכך קרא תיגר על שלטונו של אלכסנדר.

אלכסנדר הגדול הצליח להביס את בסוס, אך מעשי האיבה רק הלכו וגברו. ראשי שבטים אחרים התנגדו בתוקף לסיפוחן של באקטריה וסוגדיאנה לאימפריה של אלכסנדר הגדול. ספיטמנס, אריסטוקרט סוגדי חשוב, היה המתנגד הבולט ביותר. הוא הצליח לאסוף צבא גדול ואף קשר עם הסקיתים. בסופו של דבר, נבגד ספיטמנס על ידי מלוויו ונהרג.

גם מותו של ספיטמנס לא סיים את המערכה, אך ראשי השבטים האחרים חסרו את הכריזמה שהייתה לו ולא הצליחו לאגד כוחות רבים סביבם. ההתנגדות שככה, במיוחד נוכח נסיונות הפיוס של אלכסנדר. הוא חבר לחלק מראשי השבטים והרעיף עליהם שוחד נדיב. בהמשך אפילו התחתן עם בתו של אחד מהם ועודד את קציניו לעשות כמוהו. בשנת 327 הרגיש בטוח מספיק לצאת מהאזור ולפלוש להודו, אך השאיר חיל מצב חזק לשמור על השקט.

המערכה בהודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פלישתו של אלכסנדר הגדול להודו
מפת המסע
מפה מודרנית של האזור

לאחר כיבוש סוגדיאנה והבסת אויביו מצפון לסוגדיאנה, רצה אלכסנדר לכבוש את כל אסיה. למרות התנגדות של צבאו, אלכסנדר נלחם נגד ההודים במספר קרבות. נגד אלכסנדר השתמשו ההודים בפילים, אך זה לא עצר אותו מניצחון עליהם בקרבות דוגמת קרב הידספס, לאחר שחייליו של אלכסנדר היו מותשים למרות הצלחותיו נגד ההודים, וסוסו האהוב מת, הצליחו לשכנע אותו חייליו לחזור לבבל.

כשהגיע לבבל, תכנן אלכסנדר לכבוש את חצי האי ערב ואת קרתגו, שם, מסיבות לא ברורות, מת אלכסנדר בשנת 323 לפנה"ס.

תוצאות מסעות המלחמה של אלכסנדר הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העולם ההלניסטי

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות לאלכסנדר הגדול

עיקר המקורות העתיקים על אלכסנדר נכתבו על ידי היסטוריונים יוונים ורומאים. מקורות פרסיים כמעט שלא שרדו.‏[3]

המקורות הראשונים שנכתבו על ידי אנשים שהכירו את אלכסנדר או התבססו על ראיונות עם עדי ראיה אבדו, למעט כמה כתובות וקטעי מכתבים בעלי מהימנות מפוקפקת. בני דורו שכתבו עליו הם: קליסתנס, תלמי הראשון, אריסטובולוס מקסנדריה, נארכוס. מקור נוסף בן הזמן הוא ספרו של קלייטרכוס, שלא התלווה למסע, אך אסף מקורות זמינים רבים. המקורות העיקריים ששימשו אותו הם חיבורו של קליסתנס‏[4] וראיון של עדי ראיה. עבודתו עמדה בבסיס חיבורו של טימגנס, שהשפיע רבות על היסטוריונים אחרים שעבודתם שרדה. אף אחד מהחיבורים האלה לא שרד עד ימינו, אך חיבורים מאוחרים יותר מתבססים עליהם.

חמשת המקורות העתיקים ששרדו עד היום הם חיבוריהם של אריאנוס, קווינטוס קורטיוס רופוס, פלוטרכוס, דיודורוס מסיציליה, יוסטינוס:

  • אנבסיס של אלכסנדר ("מסעו של אלכסנדר" ביוונית), שנכתב על ידי ההיסטוריון היווני אריאנוס, ששירת את האימפריה הרומית, נכתב במאה ה-2 לספירה. הספר מתבסס בעיקר על חיבורו של תלמי ובמידה פחותה יותר על חיבוריהם של אריסטובולוס ונארכוס. בדרך כלל זה נחשב לאחד החיבורים המהימנים ביותר על אלכסנדר ששרדו מהעת העתיקה.‏[5]
  • חיי אישים, אלכסנדר וקיסר, נכתב על ידי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס במאה השנייה לספירה והוא מבוסס בעיקר על אריסטובולוס ועל קלייטרכוס.
  • ביבליותקה היסטוריקה, ספר 17, חיבורו של ההיסטוריון דיודורוס מסיציליה מבוסס על עבודתו של טימאוס וייתכן שהיה לו גם מקור שנכתב על ידי אחד משכירי החרב היווניים של דריווש.‏[6] כמו כן מספר דיודורס על חייהם של פיליפוס ושל הדיאדוכים.

קיימים מקורות קדומים נוספים, אם כי דלים במידע כי שרדו מהם רק קטעים בודדים.

המקורות העסיקו את ההיסטוריונים המודרניים הכותבים אודות אלכסנדר. כל חיבור מציג אלכסנדר שונה המותאם לסיפור שרוצה לספר המקור העתיק. אריאנוס מתעניין בעיקר בצדדים הקרביים, קורטיוס מוציא לאור את סודותיו האפלים של אלכסנדר. פלוטרכוס לא עומד בפני סיפור נאה, ללא קשר לאור שבו הוא מציג את אלכסנדר. כל המקורות, להוציא אולי את אריאנוס, כוללים סיפורי פנטזיה שלא היו ולא נבראו.‏[8] למרות זאת, המקורות העתיקים מספקים מידע רב ואמין ואף ניתן לצייר דמות אמינה פחות או יותר על פי הכתוב בהם.

מחקרים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כתריאל בן אריה, קרבות מופת, לביא, 1994.
  • ג'. ב. ברי, תולדות העולם הקלאסי, כרך שני.
  • דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג, מהדורה שנייה תשמ"ז.
  • ביל יני, אלכסנדר הגדול - לקחים מפועלו של המצביא הבלתי-מנוצח בהיסטוריה, 2012, הוצאת מודן - (מהדורה ראשונה בשנת 2010).
  • הרולד למב, אלכסנדר מוקדון - המסע אל קצה העולם, ירושלים: הוצאת קריית ספר, 1967.
  • P. A. Brunt, The Aims of Alexander, Greece & Rome, Second Series, Vol. 12, No. 2, Alexander the Great (Oct., 1965), pp.205-215
  • E. V. Cernenko, The Scythians 700 - 300 BC, Osprey, 1983.
  • J. F. C. Fuller, Generalship of Alexander the Great, Eyre & Spottiswoode, 1958.
  • Peter Green, (1992). Alexander of Macedon: 356–323 B.C. A Historical Biography. University of California Press.
  • N. G. L. Hammond, (1994). Alexander the Great: King, Commander, and Statesman (3 ed.). London: Bristol Classical Press.
  • N. G. L. Hammond, (1997). The Genius of Alexander the Great. Chapel Hill: University of North Carolina Press.
  • N. G. L. Hammond, Casualties and Reinforcements of Citizen Soldiers in Greece and Macedonia, The journal of Helenic studies, Vol 109. (1989), pp. 56 - 68
  • Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great Prosopography of Alexanders' Empire, Blackwell publishing, 2006.
  • Waldemar Heckel, marshals of alexander's empire, routledge, 1992.
  • Robin Lane Fox, Alexander the Great, 1974.
  • Fritz Schachermeyr, Alexander der Grosse. Das Problem seiner Persönlichkeit u. seines Wirkens. Wien: Verl. d. Österr. Akad. d. Wiss, 1973.
  • W. W. Tarn, Alexander the Great, Cambridge University Press (1948).

סרטים דוקומנטריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סרט דוקומנטרי שתומלל ויצא גם כספר מודפס: מייקל ווד, בעקבות אלכסנדר הגדול - מסע מיוון לאסיה (תורגם לעברית בהוצאת הד ארצי, 2000)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Alexander the Great at war, Ruth Sheppard (editor), Osprey, 2008 p 99 ההבדל הגדול במספר הרגלים נובע מאופן חישוב הצבא: המספר הגדול כולל את 10,000 החיילים שנשלחו לאסיה הקטנה על ידי פיליפוס
  2. ^ Antonio Santosuosso, Soldiers, Citizens and the Symbols of War, westview press, 1997, p 113
  3. ^ על בעיית המקורות היוונים העתיקים העוסקים בפרס העתיקה ובפרט על העדר כמעט מוחלט של תיעוד פרסי אודות מסע אלכסנדר ראו: Ilya Gershevitch (editor) The Cambridge history of Iran vol 2, p 420
  4. ^ Cleitarchus
  5. ^ על מהימנותו של אריאנוס ראו Peter Green Alexander of Macedon 356 - 323, university of california press, p 569
  6. ^ P. A. Brant, Persian accounts of Alexander's campaigns, The Classical quarterly new series vol 12 No 1, may 1962 p 141 - 155
  7. ^ על חוסר האמינות של יוסטינוס קיימות תובנות רבות. ראו למשל: Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the Great Cambridge university press, 2008 p 9
  8. ^ Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the Great p 8