מלחמותיו של אלכסנדר הגדול
ממלכת מוקדון הייתה ממלכה זוטרה בעולם היווני עד אשר פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר הגדול, העלה אותה לגדולה במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס. מוקדון השתלטה על מרבית יוון ונעשו הכנות לקראת הפלישה לפרס. פיליפוס נרצח בלי שהספיק לממש את תוכניתו והיא עברה לבנו. אלכסנדר הגדול עלה על כס השלטון בשנת 336 לפנה"ס וביסס את שלטונו במוקדון וביוון בכמה מסעי מלחמה זריזים. צבא גדול במונחים יוונים נאסף וחצה את ההלספונטוס.
האימפריה הפרסית הייתה אחת המדינות החזקות ביותר בעולם העתיק שהשתרעה מהים התיכון במערב עד הודו במזרח. הייתה זו מעצמה חזקה מאוד ועשירה מאוד. היה לה צי גדול של מאות תלת טוריות, עשרות אלפי שכירי חרב ועשרות אלפי פרשים. בנוסף לכך, הייתה יכולה לגייס מאות אלפי חיילי מיליציה בעת הצורך. עם זאת, בשלב זה של ההיסטוריה שלה הייתה מעצמה אדירה זו בשלבי רקבון מתקדמים. השלטון המרכזי היה רופף ונטיות בדלניות היו נטועות עמוק בחלקים גדולים של המעצמה. מציאות זו תרמה לערעור כוחה ובסופו של דבר למפלתה.
תוכן עניינים |
השלב הראשון - המסע באירופה [עריכה]
עלייתו הראשונה על יוון [עריכה]
בעלותו על כיסא השלטון, מצא עצמו אלכסנדר בפני אימפריה מפורקת. לבד מממלכת מוקדון כל בעלי בריתו של אביו מהליגה הקורינתית נטשו אותו. הליגה כוננה על מנת לשמר את ההגמוניה המוקדונית ביוון ולכן שימורה היה הכרחי למען אחיזתו האיתנה של אלכסנדר ביוון. בנוסף לכך, הליגה סיפקה בערך שליש מהצבא שיצא לאחר מכן למסע כנגד הפרסים. להפתעתם הרבה של היוונים, אלכסנדר הצליח להתגבר במהירות על מתנגדיו ולקחת את הכתר לעצמו. כשהם ניצבים לפני רמחי הפלנקס האימתנית, ביכרו היוונים להיכנע ולא העזו להתמודד עמו.
מסעות בתראקיה [עריכה]
לאחר המאורעות ביוון, בשנת 335 לפנה"ס יצא אלכסנדר הגדול למסעות מלחמתיים נגד הברברים בגבול הצפוני. הוא עבר את תראקיה, חצה את הרי הבלקנים, והכניע את הטריבאלים, אחד משבטי התראקים. מוקדון המשיך צפונה לעבר נהר הדנובה ואף הצליח לעבור אותו ולחדור אל ארץ הגטים. המבצע הזה היה בעל חשיבות הרתעתית ולמעשה הבטיח את הגבול הצפוני של מוקדון מפלישות עתידיות. הוא החל במסע מלחמתי נגד השבטים האילירים, אולם נאלץ להפסיק אותו עקב המאורעות ביוון.
בסדרה של קרבות לא קשים במיוחד לצבאו, הצליח מוקדון להביס את הברברים, למרות יתרונם המספרי. בכך הבטיח את אגפו הצפוני והראה לנתיניו, ולברברים בפרט, כי לא ניתן להקל ראש בשליט החדש במקדון, ושאי ציות יגרור עונש מיידי.
עלייתו השנייה על יוון [עריכה]
בשנת 335 נפוצה שמועה ביוון שאלכסנדר אבד במסעותיו בתראקיה, דבר שגרם לפריצת מרד יווני, שמוקדיו היו בתבאי ואתונה, ולכך שהיוונים הכריזו על ביטול הליגה הקורינתית. כאשר החלו התיבאנים, בעידודו של דמוסתנס, לצור על חיל המצב שהיה ממוקם בקדמיאה (המבצר בלב העיר), הייתה סכנה אמתית של מרד כלל יווני במוקדון. אלכסנדר, ששמע על כך, הפסיק את פעילותו נגד האילירים והפנה את צבאו דרומה במהירות (ישנם מקורות המציינים שתוך שבועים היה מול חומות תבאי).
אלכסנדר הטיל מצור על תבאי, ומנע כניסת תגבורת אל העיר. למרות זאת, תושבי העיר סירבו להיכנע, ונלחמו בפראות ועקשנות. המצור התנהל בעצלתיים, אך כעבור פרק זמן מסוים פרקידס, מחזיק החותם המלכותי ועוצר בעתיד, יצא בראש הגדוד שלו להתקפה. אלכסנדר לא בלם את אנשיו ועד מהרה ההיספספיסטים פרצו לתוך העיר. לאחר שהצליח לכבוש את תבאי, הרס אותה עד היסוד, טבח בגברים ומכר את נשות וילדי העיר לעבדות. הריסתה של תבאי סיימה למעשה את המרד היווני.
כיבוש האימפריה הפרסית לקראת סוף המאה ה-4 לפנה"ס היה אחד המעשים הגדולים שביצע אלכסנדר הגדול בימי חייו. סיבות רבות היו למסעו זה. אחדות מהן אישיות כמו הרצון לזכות בתהילה, הרצון לחקור ארצות רחוקות וכיוצא באלה. סיבות אחרות היו פוליטיות: איחוד אמיץ יותר של יוון ומוקדון, כינון האימפריה ועוד.
הפלישה לאימפריה הפרסית [עריכה]
רקע לפלישה [עריכה]
עוד לפני פלישתו של אלכסנדר שלח אביו, פיליפוס השני את פרמניון בראש גיס בן 10,000 חיילים לאסיה הקטנה לבסס ראש גשר איתן לפני הפלישה. הצלחתו של פרמניון הייתה חלקית. הוא אכן הצליח לבסס ראש גשר, אך לא הצליח לחדור לפנים היבשת. סביר להניח שצבאו של פרמניון חזר ליוון לסייע לאלכסנדר לבסס את שלטונו עם רציחתו של אביו.[1]
בשנת 334 לפנה"ס יצא אלכסנדר להילחם באימפריה הפרסית, כשאיתו 30,000 עד 43,000 רגלים ו-4,000 עד 5,500 פרשים[2], אם כי סביר להניח שמספר הרגלים לא עלה בהרבה על 30,000 כי, כאמור, סביר להניח שחיל החלוץ תחת פיקודו של פרמניון, שנשלח על ידי פיליפוס, חזר ליוון. בנוסף, היו ברשותו 182 תלת חתריות ועליהן כ-36,000 מלחים. כן כלל הצבא 9,000 חיילים שהשתייכו לחיל הלוגיסטיקה וההנדסה[3]. הואיל והצי המוקדוני היה קטן בהרבה מהצי הפרסי שכלל כמה מאות ספינות, בחר אלכסנדר להפנות את תשומת לבו לקרבות היבשתיים ולנשל את הפרסים מציים על ידי כיבוש נמליהם ובשלב מסוים אף פיזר את ציו לחלוטין. הפלישה הוצגה כמטרה פאן-הלנית לנקמה בפרסים על פלישתם ליוון כמאה וחמישים שנים קודם לכן. תוכנית ברוח זו הייתה נפוצה ביוון ודוברה החשוב ביותר היה הנואם איסוקרטס שהתחיל בזה זמן רב לפני הולדתו של אלכסנדר.
הממלכה הפרסית הייתה המדינה הגדולה, העשירה והחזקה ביותר באזור, גדולה פי כמה מהממלכה אותה ירש אלכסנדר. גרו בה עמים רבים וכותצאה מכך סבלה מחוסר אחידות אתנית בשטחה. אזור הליבה של האימפריה היה באזור מסופוטמיה בשטחן של אירן-עירק המודרניות במקום בו התפתחו התרבויות העתיקות של המזרח התיכון בארם נהריים ומזרחה משם, בשטח שהוא כיום חלק מאירן.
ערב הפלישה של אלכסנדר הגדול עברה על הממלכה תקופה של חוסר יציבות פוליטית חריפה. דור אחד לפני פלישתו של אלכסנדר עבר על האימפריה מרד הסטרפים (372 - 362 לפנה"ס). אמנם ארתחששתא השני דיכה את המרד, אך מאבקים פנימי וחוסר היכולת של תבאי למלא את החלל שהותירה ספרטה פתחו את הדלת להגמוניה מוקדונית ובעקבותיה החיית החלום הישן של הפלישה לאימפריה הפרסית.[4]
מלבד אירועים גאופוליטיים חשובים, חוותה האימפריה טלטלה שעה שדריווש השלישי עלה לכס השלטון רק כשנתיים לפני הפלישה בשנת 336 לפנה"ס בהפיכת חצר. במהלך הפיכת החצר רצח דריווש, שהיה קרוב משפחה רחוק של בית המלוכה, את המלך החוקי, ארתחששתא הרביעי, שהיה בנו הצעיר של המלך הקודם, ארתחששתא השלישי (מלך בין 358 ל-338 לפנה"ס) שנרצח על ידי הסריס באגואס שהיה גם השר הראשי שלו.
הפלישה לאסיה [עריכה]
אלכסנדר הגדול חצה את ההלספונטוס (כיום הדרדנלים) בראש צבא בן 30,000 רגלים ו-5000 פרשים. הוא הכריז על "מסע נקמה בפרסים" על העוולות שחוללו לפני 150 שנים ביוון ורציחת אביו. לאחר שלא נתקל בהתנגדות ממשית, המשיך קדימה. הוא רצה לכבוש את אסיה הקטנה (טורקיה של ימינו), אזור הררי מאוד ובעל צפיפות רבה של ערים. אלכסנדר לא רצה לסכן את ציו הקטן שהורכב מ-160 אוניות בלבד, רובן של בעלות בריתו מיוון. משום כך רצה לכבוש את ערי הנמל הפרסיות מהיבשה. בנוסף לכך הייתה לו בעיה כספית חמורה היות שמוקדון הייתה מדינה עניה יחסית לאימפריה הפרסית ולכן לא יכלה לתמוך בצבא גדול לאורך זמן. נוסף לכל, אלכסנדר חשש מפלישה של תראקים (עם ששכן בבולגריה של ימינו), וגם ממרד של ערי יוון. לכן היה חשוב לו לסיים את המלחמה כמה שיותר מהר.
לפרסים היה כח גדול באסיה הקטנה וגם הם רצו להתנגש באלכסנדר כמה שיותר מהר. הפרסים לא טרחו להשתמש באסטרטגיה מתוחכמת כלשהי, משום שהאמינו שהם יכולים לנצח את הצבא היוני בלי מאמץ. המפקד הפרסי ממנון הציע לסבך את אלכסנדר במלחמת גרילה ופשיטות קטנות, ובאותו זמן להמריד את יוון, אך הפרסים לא שמעו להצעותיו של ממנון והחלו לחפש את אלכסנדר על מנת להכניעו. ואכן, לאחר פרק זמן קצר הפרסים איתרו אותו ליד נהר גרניקוס שם התחולל הקרב הראשון בינו לבין הפרסים. התוצאות היו הרות אסון לאימפריה הפרסית - כל אסיה הקטנה נפלה לרגליו של אלכסנדר תוך כדי שהוא משתלט על הערים הבצורות וחלק מהערים אף פותחות לו את שעריהן. כאן הוא העביר את החורף של שנת 333 - 334 ושלח חלק מצבאו הביתה לחופשת מולדת. באביב, אלכסנדר קיבל תגבורת והחליט להמשיך את מסעו לכיוון פניקיה.
בזמן הזה, בשנת 333 לפנה"ס, מלך פרס דריווש השלישי הצליח לאסוף את הצבא הפרסי ולהדביק את אלכסנדר ליד איסוס, בצפון פיניקיה. הוא לא שמע לעצות יועציו ופתח בקרב בשטח הררי, שלא התאים לניצול היתרון המספרי שהיה לו והובס. לאחר הקרב, אלכסנדר שבה את בתו ואמו של דריווש. דריווש הציע לו את בתו לאשה ואת כל אסיה הקטנה. אלכסנדר סירב והמשיך לפי התוכנית המקורית לפיניקיה.
כיבוש פיניקיה וארץ ישראל [עריכה]
ארץ ישראל ופניקיה היו פרובינציות פרסיות ששימשו כדרך המעבר למצרים ולאפריקה. אלכסנדר מוקדון ראה חשיבות בכיבוש הפרובינציות האלו, כי בהן היו ערי החוף שחנה בהן הצי הפרסי. מלך פרס, דריווש, החליט להפקיר את מצרים ופיניקיה כיוון שלאחר תבוסתו באיסוס לא היה לו צבא.
בהתחלה הכול התנהל לפי התוכנית וערים רבות פתחו את שעריהן לפני אלכסנדר, אבל צור סירבה. באותה תקופה צור הייתה העיר הפיניקית החשובה ביותר. כמו כן זה היה הבסיס הגדול ביותר של הצי הפרסי בים התיכון, ולכן אלכסנדר היה חייב לכבוש אותה.
בשנת 332 לפנה"ס, לאחר מצור של 7 חודשים, הצליח אלכסנדר לכבוש את צור והמשיך לאורך קו החוף עד שנעצר מול חומות עזה. המצור על עזה היה קצר יותר ונמשך 3 חודשים. ארץ ישראל נכבשה בשנת 332 לפנה"ס.
כיבוש מצרים [עריכה]
מצרים נכבשה בשנת 331 לפנה"ס. מצרים הייתה פרובינציה פרסית מימי המלך כנבוזי השני שניסתה כל העת למרוד בשלטון הפרסי. המרידות דוכאו, אך רוח המרד לא נעלמה, ולכן המצרים קיבלו את אלכסנדר בברכה ולא התנגדו לו.
המערכה במסופוטמיה ובפרס [עריכה]
אלכסנדר רצה לכבוש את הבירה הפרסית, שושן, וכך להכניע את האימפריה הפרסית. לאחר גיוס צבא, הפרסים חיפשו את אלכסנדר כדי להלחם איתו. הם קיוו לניצחון, ביודעם שאם יפסידו - האימפריה תקרוס. בשנת 330 לפנה"ס החל אלכסנדר את מסעו באסיה.
בסביבות כפר גאוגמלה המלך הפרסי הדביק אותו ולמחרת התחולל קרב שבו הפרסים הפסידו פעם נוספת. לאחר הניצחון אלכסנדר נכנס לשושן והתחיל בסידורים שונים הקשורים לניהול האימפריה, כמו מינוי נציבים וארגון גבית המס. אלכסנדר התקדם לעבר המרכז הגדול השני של פרס, פרספוליס, בדרכו חסם כוח פרסי גדול את המעבר והסתערות לא הצליחה למוטט את צבא האויב אך לבסוף אלכסנדר איגף אותם וניצח, לאחר הגעתו לפרספוליס שרף אותה עד היסוד. אלכסנדר התחיל להשתעשע ברעיון של "אימפריה רב תרבותית" והזמין פרסים רבים לשורות הצבא ונתן להם משרות ניהול בכירות, דבר שקומם עליו את המקדונים.
המערכה בסוגדיאנה [עריכה]
לאחר כיבוש פרס ומדי אלכסנדר המשיך בכיבושיו, הפעם לכיוון סוגדיאנה (אפגניסטן של היום). הוא היה הכובש היחיד בהיסטוריה שהצליח להכניע את הסוגדיאנים. לסוגדיאנים לא הייתה מדינה במובן המוכר לנו, אלא יותר איחוד רפוי של טריטוריות וערים בודדות. לכן כיבוש עיר מסוימת לא הבטיח שליטה בעיר השכנה. כתוצאה מכך הכיבוש ארך זמן רב.
לפני הכיבוש, נלחם אלכסנדר בסקיתים כדי לאבטח את הגבול הצפוני מפלישות נוודים.
הודו [עריכה]
 |
ערך מורחב – קרב הידספס |
לאחר כיבוש סוגדיאנה והבסת אויביו מצפון לסוגדיאנה, רצה אלכסנדר לכבוש את כל אסיה. למרות התנגדות של צבאו, אלכסנדר נלחם נגד ההודים במספר קרבות. נגד אלכסנדר השתמשו ההודים בפילים, . אך זה לא עצר אותו מניצחון עליהם בקרבות דוגמת קרב הידספס, לאחר שחייליו של אלכסנדר היו מותשים למרות הצלחותיו נגד ההודים, וסוסו האהוב מת, הצליחו לשכנע אותו חייליו לחזור לבבל.
כשהגיע לבבל, תכנן אלכסנדר לכבוש את חצי האי ערב ואת קרתגו, שם, מסיבות לא ברורות, מת אלכסנדר בשנת 323 לפנה"ס.
ראו גם [עריכה]
לקריאה נוספת [עריכה]
- אריאנוס, מסע אלכסנדר
- פלוטארכוס, חיי אישים
- ג. ב. ברי תולדות יוון הקלאסית
- גולן, תולדות העולם ההלינסטי
- כתריאל בן ארי, קרבות מופת
- fuller, generalship of alexander the great
הערות שוליים [עריכה]
- ^ Waldemar Heckel, marshals of alexander's empire, routledge, 1992 p 15
- ^ Alexander the Great at war, Ruth Sheppard (editor), osprey, 2008 p 99 ההבדל הגדול במספר הרגלים נובע מאופן חישוב הצבא: המספר הגדול כולל את 10,000 החיילים שנשלחו לאסיה הקטנה על ידי פיליפוס
- ^ Antonio Santosuosso, Soldiers, Citizens and the Symbols of War, westview press, 1997, p 113
- ^ Ilya Gershevitch (editor) The Cambridge history of iran vol 2, p 420
