מלחמותיו של אלכסנדר הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
AlexanderTheGreat Bust.jpg
אלכסנדר הגדול
תאריך:

336 לפנה"ס - 323 לפנה"ס

מקום:

יבשת אסיה

תוצאה:

האימפריה הפרסית חדלה מלהתקיים, תחילתה של התקופה ההלניסטית

שינויים בטריטוריות: כיבוש האימפריה הפרסית
עילה:

רציחתו של פיליפוס השני

הצדדים הלוחמים
מוקדון ובעלות בריתה
מפקדים

אלכסנדר הגדול

האימפריה של אלכסנדר הגדול בשיאה

מלחמותיו של אלכסנדר הגדול שהתרחשו במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס פתחו עידן חדש בתולדות העולם העתיק. היה אחד המעשים הגדולים שביצע אלכסנדר הגדול בימי חייו. סיבות רבות היו למסעו זה. אחדות מהן אישיות כמו הרצון לזכות בתהילה, הרצון לחקור ארצות רחוקות וכיוצא באלה. סיבות אחרות היו פוליטיות: איחוד אמיץ יותר של יוון ומוקדון, כינון האימפריה ועוד.

ממלכת מוקדון הייתה ממלכה זוטרה בעולם היווני עד אשר פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר הגדול, העלה אותה לגדולה במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס. מוקדון השתלטה על מרבית יוון ונעשו הכנות לקראת הפלישה לפרס. פיליפוס נרצח בלי שהספיק לממש את תוכניתו והיא עברה לבנו. אלכסנדר הגדול עלה על כס השלטון בשנת 336 לפנה"ס וביסס את שלטונו במוקדון על ידי סילוק מתנגדיו.

הוא נלחם במספר אזורים שונים אלה מאלה. בהתחלה נלחם באירופה, בגבולותיה הצפוניים של מוקדון נגד השבטים התראקים והאילירים. מערכה זו הייתה מהירה וחרף תנאי השטח הקשים הצליח להביס את אויביו. בהמשך פנה דרומה ליוון וניצח את תבאי שמרדה.

הזירה הבאה הייתה האימפריה הפרסית. אחת המדינות החזקות ביותר בעולם העתיק שהשתרעה מהים התיכון במערב עד הודו במזרח. הייתה זו מעצמה חזקה מאוד ועשירה מאוד. היה לה צי גדול של מאות תלת טוריות, עשרות אלפי שכירי חרב ועשרות אלפי פרשים. בנוסף לכך, הייתה יכולה לגייס מאות אלפי חיילי מיליציה בעת הצורך.

בהמשך פלש לשטחן של בקטריה, סוגדיאנה והמשיך לעבר שטח שכלול כיום בפקיסטן המודרנית והיוונים קראו לו "הודו". שם הצליח להביס את הממלכות ואת העמים השונים, תוך כדי שינוי מבנה הצבא והתאמת הטקטיקה לתנאי השטח. בסופו של דבר נפטר בבבל בשנת 323 בעת הכנות למסע מלחמה נוסף.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע גאוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העולם כפי שהיוונים דמיינו אותו
מפה טופוגרפית של הרמה האיראנית
מפה של אזור פנג'ב

הידיעות הגאוגרפיות של היוונים אודות העולם היו חלקיות ושגויות. הם חשבו שאירואסיה קטנה בהרבה ממה שהיא באמת. כתוצאה מכך לא יכלו להעריך בצורה נכונה את המרחקים שעליהם לעבור. התקדמות הצבא המוקדוני לעומק השטח האסיאתי גילתה להם שיש ארצות רבות נוספות מלבד אלה שהכירו. התגלית, יחד עם קשיי מסע אחרים גרמה להתמרמרות החיילים שחשו שהמסע נמשך לנצח בלי שיש להם הזדמנות להנות מהאוצרות ששדדו מהארצות השונות. זה היה אחד הגורמים החשובים להפסקת המסע ולשובו של אלכסנדר לבבל.

המסע התחיל באסיה הקטנה ועבר לרחובה של מרכז אסיה. האקלים באסיה הקטנה היה דומה לזה שהכירו בבלקן. בהמשך התקדמו למסופוטמיה שהמאפיין העיקרי שלה הוא שני הנהרות הגדולים הפרת והחידקל. שני הנהרות מציבים מחסום גדול בפני הכובש, אך הפרסים לא ניצלו בצורה יעילה את פני השטח לטובתם ואלכסנדר הצליח לחצות את הנהרות ללא התנגדות גדולה מצדם.

לאחר כיבוש בבל הגיעו לרמה איראנית שמתאפיינים בערבה רחבת ידיים ובמדבריות צחיחים והרים גבוהים. הרי זגרוס מפרידים בין מסופוטמיה לפנים הרמה האיראנית. מעבר בהרים אלה הוא קשה. קל להציב בהם מארבים ולחסום את הדרכים הצרות.

הערבה האירואסיאתית היא מולדתם של הסקיתים. עמים אלה מתאפיינים בסגנון חיים נוודי וחצי נוודי. הנוודים הציבו לכל אורך ההיסטוריה קושי בפני האימפריות בזכות יכולתם לחמוק מקרבות הכרעה ולסגת לאזורים נידחים שצבא סדיר מתקשה לפעול בהם. ניצחונו של אלכסנדר על הסתיקים, בארצם הם, הוא יוצא דופן בתולדות המלחמות בעת העתיקה.

במעבר להודו נתקלו בהרי הינדו קוש הגבוהים שמפרידים את תת-היבשת ההודית מאסיה המרכזית. תת-היבשת ההודית מתאפיינת בנהרות גדולים. אלכסנדר לא נכנס לעומקה של הודו, אלא כבש בעיקר את שטחי פקיסטן, שבעת העתיקה הייתה חלק מהתרבות ההודית. האקלים באזור זה היה לח מאוד והנהרות שימשו כנתיבי שיט חשובים.


סקיתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סקיתים
ארץ הסקיתים מסומנת בכתום

סקיתים הם קבוצת עמים נוודים ממוצא הודו-אירופי שישבו בין המאה ה-8 לפנה"ס למאה הראשונה לפנה"ס בערבה האירואסיאתית. בעת מסעו של אלכסנדר הגדול השתרע אזור השפעתם מחופי הים השחור במערב עד אזור אלטאי במזרח. המגע המשמעותי הראשון של אלכסנדר הגדול עם הסקיתים היה בקרב גאוגמלה‏[1]

הסקיתים היו פרשים מעולים והציבו אתגר של ממש לצבאות הסדירים בעולם העתיק. הסקיתים נהגו לפשוט על מקומות יישוב חסרי הגנה ונמנע מהתנגשות עם הצבא הסדיר. אם הממשל יזם נגדם פעולת תגמול, היו נוהגים לסגת לתוך הערבה רחבת הידיים ולחמוק מקרבות הכרעה שבהם היו בנחיתות.

כוחם של הסקיתי היה בעיקר בפרשיהם, אם כי יש תיעוד לשימוש גם בחיל רגלים קל.‏[2] הפרשים הסקיתים התחלקו לשני סוגים עיקריים: כבדים וקלים. הפרשים הכבדים היו מוגנים בשריון טוב ונלחמו במערך צפוף ואילו הפרשים הקלים היו ברובם חמושים בקשתות והיו למעשה קשתים רכובים. שריונם היה דל. הטקטיקה הסקיתית הבסיסית הייתה ירי חצים אינטסיבי והסתערות פרשים כבדים לאחר מכן.‏[3]

הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורוס נכנע לאלכסנדר, תחריט מאת אלונזו צ'אפל, 1865
מפת אסיה שמראה את גבולות אימפריית נאנדה והאימפריה של אלכסנדר הגדול
אימפריית נאנדה

תת היבשת ההודית הייתה ביתן של תרבויות רבות. פאוראוואס (Pauravas) הן הממלכות לא גדולות שהתקיימו באזור פונג'אב המודרני. אלכסנדר הגדול כבש את ממלכתו של פורוס, אך לא המשיך לתוככי תת-היבשת ההודית בגלל התמרמרות חייליו שרצו לחזור הביתה ולהשתמש באוצרות שצברו במהלך המסע. לכן, אלכסנדר לא פלש לממלכה החשובה ביותר בהודו בתקופה זו - אימפריית נאנדה.

ההכנה לפלישה - מסעות הקרב בבלקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביסוס הליגה הקורינתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלותו על כיסא השלטון, מצא עצמו אלכסנדר בפני אימפריה מפורקת. לבד מממלכת מוקדון כל בעלי בריתו של אביו מהליגה הקורינתית נטשו אותו. הליגה כוננה על מנת לשמר את ההגמוניה המוקדונית ביוון ולכן שימורה היה הכרחי למען אחיזתו האיתנה של אלכסנדר ביוון. בנוסף לכך, הליגה סיפקה בערך שליש מהצבא שיצא לאחר מכן למסע כנגד הפרסים. להפתעתם הרבה של היוונים, אלכסנדר הצליח להתגבר במהירות על מתנגדיו ולקחת את הכתר לעצמו. כשהם ניצבים לפני רמחי הפלנקס האימתנית, ביכרו היוונים להיכנע ולא העזו להתמודד עמו.

מסעות בתראקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המאורעות ביוון, בשנת 335 לפנה"ס יצא אלכסנדר הגדול למסעות מלחמתיים נגד הברברים בגבול הצפוני. הוא עבר את תראקיה, חצה את הרי הבלקנים, והכניע את הטריבאלים, אחד משבטי התראקים. מוקדון המשיך צפונה לעבר נהר הדנובה ואף הצליח לעבור אותו ולחדור אל ארץ הגטים. המבצע הזה היה בעל חשיבות הרתעתית ולמעשה הבטיח את הגבול הצפוני של מוקדון מפלישות עתידיות. הוא החל במסע מלחמתי נגד השבטים האילירים, אולם נאלץ להפסיק אותו עקב המאורעות ביוון.

בסדרה של קרבות לא קשים במיוחד לצבאו, הצליח מוקדון להביס את הברברים, למרות יתרונם המספרי. בכך הבטיח את אגפו הצפוני והראה לנתיניו, ולברברים בפרט, כי לא ניתן להקל ראש בשליט החדש במקדון, ושאי ציות יגרור עונש מיידי.

דיכוי המרד ביוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המצור על תבאי
הריסותיה של תבאי העתיקה

בשנת 335 נפוצה שמועה ביוון שאלכסנדר אבד במסעותיו בתראקיה, דבר שגרם לפריצת מרד יווני, שמוקדיו היו בתבאי ואתונה, ולכך שהיוונים הכריזו על ביטול הליגה הקורינתית. כאשר החלו התיבאנים, בעידודו של דמוסתנס, לצור על חיל המצב שהיה ממוקם בקדמיאה (המבצר בלב העיר), הייתה סכנה אמתית של מרד כלל יווני במוקדון. אלכסנדר, ששמע על כך, הפסיק את פעילותו נגד האילירים והפנה את צבאו דרומה במהירות (ישנם מקורות המציינים שתוך שבועים היה מול חומות תבאי).

אלכסנדר הטיל מצור על תבאי, ומנע כניסת תגבורת אל העיר. למרות זאת, תושבי העיר סירבו להיכנע, ונלחמו בפראות ועקשנות. המצור התנהל בעצלתיים, אך כעבור פרק זמן מסוים פרקידס, מחזיק החותם המלכותי ועוצר בעתיד, יצא בראש הגדוד שלו להתקפה. אלכסנדר לא בלם את אנשיו ועד מהרה ההיספספיסטים פרצו לתוך העיר. לאחר שהצליח לכבוש את תבאי, הרס אותה עד היסוד, טבח בגברים ומכר את נשות וילדי העיר לעבדות.

כיבוש האימפריה הפרסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיבוש האימפריה הפרסית בידי אלכסנדר הגדול

הפלישה לאסיה הקטנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב גרניקוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב גרניקוס

אלכסנדר הגדול חצה את ההלספונטוס (כיום הדרדנלים) בראש צבא בן 30,000 רגלים ו-5,000 פרשים. הוא הכריז על "מסע נקמה בפרסים" על העוולות שחוללו לפני 150 שנים ביוון ורציחת אביו. לאחר שלא נתקל בהתנגדות ממשית, המשיך קדימה. הוא רצה לכבוש את אסיה הקטנה (טורקיה של ימינו), אזור הררי מאוד ובעל צפיפות רבה של ערים. אלכסנדר לא רצה לסכן את ציו הקטן שהורכב מ-160 אוניות בלבד, רובן של בעלות בריתו מיוון, שעליהן לא סמך.‏[4] משום כך רצה לכבוש את ערי הנמל הפרסיות מהיבשה. בנוסף לכך הייתה לו בעיה כספית חמורה היות שמוקדון הייתה מדינה עניה יחסית לאימפריה הפרסית ולכן לא יכלה לתמוך בצבא גדול לאורך זמן. נוסף לכל, אלכסנדר חשש מפלישה של תראקים (עם ששכן בבולגריה של ימינו), וגם ממרד של ערי יוון. לכן היה חשוב לו לסיים את המלחמה כמה שיותר מהר.

לפרסים היה כח גדול באסיה הקטנה וגם הם רצו להתנגש באלכסנדר כמה שיותר מהר. הפרסים לא טרחו להשתמש באסטרטגיה מתוחכמת כלשהי, משום שהאמינו שהם יכולים לנצח את הצבא היוני בלי מאמץ. המפקד הפרסי ממנון הציע לסבך את אלכסנדר במלחמת גרילה ופשיטות קטנות, ובאותו זמן להמריד את יוון, אך הפרסים לא שמעו להצעותיו של ממנון והחלו לחפש את אלכסנדר על מנת להכניעו. ואכן, לאחר פרק זמן קצר הפרסים איתרו אותו ליד נהר גרניקוס (ביגה צ'אי המודרני‏[5]) שם התחולל הקרב הראשון בינו לבין הפרסים.

העמקת השליטה המוקדונית באסיה הקטנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוצאות היו הרות אסון לאימפריה הפרסית - כל אסיה הקטנה נפלה לרגליו של אלכסנדר תוך כדי שהוא משתלט על הערים הבצורות וחלק מהערים אף פותחות לו את שעריהן. כאן הוא העביר את החורף של שנת 333 - 334 ושלח חלק מצבאו הביתה לחופשת מולדת. באביב, אלכסנדר קיבל תגבורת והחליט להמשיך את מסעו לכיוון פניקיה.

תגובה פרסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן הזה, בשנת 333 לפנה"ס, מלך פרס דריווש השלישי הצליח לאסוף את הצבא הפרסי ולהדביק את אלכסנדר ליד איסוס, בצפון פיניקיה. הוא לא שמע לעצות יועציו ופתח בקרב בשטח הררי, שלא התאים לניצול היתרון המספרי שהיה לו והובס. לאחר הקרב, אלכסנדר שבה את בתו ואמו של דריווש. דריווש הציע לו את בתו לאשה ואת כל אסיה הקטנה. אלכסנדר סירב והמשיך לפי התוכנית המקורית לפיניקיה.

אלכסנדר בקרב איסוס על פסיפס מפומפי
דריווש השלישי בקרב איסוס

כיבוש פיניקיה וארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארץ ישראל ופניקיה היו פרובינציות פרסיות ששימשו כדרך המעבר למצרים ולאפריקה. אלכסנדר מוקדון ראה חשיבות בכיבוש הפרובינציות האלו, כי בהן היו ערי החוף שחנה בהן הצי הפרסי. מלך פרס, דריווש, החליט להפקיר את מצרים ופיניקיה כיוון שלאחר תבוסתו באיסוס לא היה לו צבא.

בהתחלה הכול התנהל לפי התוכנית וערים רבות פתחו את שעריהן לפני אלכסנדר, אבל צור סירבה. באותה תקופה צור הייתה העיר הפיניקית החשובה ביותר. כמו כן זה היה הבסיס הגדול ביותר של הצי הפרסי בים התיכון, ולכן אלכסנדר היה חייב לכבוש אותה.

בשנת 332 לפנה"ס, לאחר מצור של 7 חודשים, הצליח אלכסנדר לכבוש את צור והמשיך לאורך קו החוף עד שנעצר מול חומות עזה. המצור על עזה היה קצר יותר ונמשך 3 חודשים. ארץ ישראל נכבשה בשנת 332 לפנה"ס.

כיבוש מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצרים נכבשה בשנת 331 לפנה"ס. מצרים הייתה פרובינציה פרסית מימי המלך כנבוזי השני שניסתה כל העת למרוד בשלטון הפרסי. המרידות דוכאו, אך רוח המרד לא נעלמה, ולכן המצרים קיבלו את אלכסנדר בברכה ולא התנגדו לו.

המערכה במסופוטמיה ובפרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר רצה לכבוש את הבירה הפרסית, שושן, וכך להכניע את האימפריה הפרסית. לאחר גיוס צבא, הפרסים חיפשו את אלכסנדר כדי להלחם איתו. הם קיוו לניצחון, ביודעם שאם יפסידו - האימפריה תקרוס. בשנת 330 לפנה"ס החל אלכסנדר את מסעו באסיה.

בסביבות כפר גאוגמלה המלך הפרסי הדביק אותו ולמחרת התחולל קרב שבו הפרסים הפסידו פעם נוספת. לאחר הניצחון אלכסנדר נכנס לשושן והתחיל בסידורים שונים הקשורים לניהול האימפריה, כמו מינוי נציבים וארגון גבית המס. אלכסנדר התקדם לעבר המרכז הגדול השני של פרס, פרספוליס, בדרכו חסם כוח פרסי גדול את המעבר והסתערות לא הצליחה למוטט את צבא האויב אך לבסוף אלכסנדר איגף אותם וניצח, לאחר הגעתו לפרספוליס שרף אותה עד היסוד. אלכסנדר התחיל להשתעשע ברעיון של "אימפריה רב תרבותית" והזמין פרסים רבים לשורות הצבא ונתן להם משרות ניהול בכירות, דבר שקומם עליו את המוקדונים.

מרד ביוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגיס השלישי

התפרקות האימפריה הפרסית והמערכה בבקטריה ובסוגדיאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש פרס ומדי אלכסנדר המשיך בכיבושיו, הפעם לכיוון סוגדיאנה (אפגניסטן של היום). הוא היה הכובש היחיד בהיסטוריה שהצליח להכניע את הסוגדיאנים. לסוגדיאנים לא הייתה מדינה במובן המוכר לנו, אלא יותר איחוד רפוי של טריטוריות וערים בודדות. לכן כיבוש עיר מסוימת לא הבטיח שליטה בעיר השכנה. כתוצאה מכך הכיבוש ארך זמן רב.

לפני הכיבוש, נלחם אלכסנדר בסקיתים כדי לאבטח את הגבול הצפוני מפלישות נוודים.

המערכה בהודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב הידספס
מפת המסע
מפה מודרנית של האזור

לאחר כיבוש סוגדיאנה והבסת אויביו מצפון לסוגדיאנה, רצה אלכסנדר לכבוש את כל אסיה. למרות התנגדות של צבאו, אלכסנדר נלחם נגד ההודים במספר קרבות. נגד אלכסנדר השתמשו ההודים בפילים, אך זה לא עצר אותו מניצחון עליהם בקרבות דוגמת קרב הידספס, לאחר שחייליו של אלכסנדר היו מותשים למרות הצלחותיו נגד ההודים, וסוסו האהוב מת, הצליחו לשכנע אותו חייליו לחזור לבבל.

כשהגיע לבבל, תכנן אלכסנדר לכבוש את חצי האי ערב ואת קרתגו, שם, מסיבות לא ברורות, מת אלכסנדר בשנת 323 לפנה"ס.

תוצאות מסעות המלחמה של אלכסנדר הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העולם ההלניסטי

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות לאלכסנדר הגדול

עיקר המקורות העתיקים על אלכסנדר נכתבו על ידי היסטוריונים יוונים ורומאים. מקורות פרסיים כמעט שלא שרדו‏[6].

המקורות הראשונים שנכתבו על ידי אנשים שהכירו את אלכסנדר או התבססו על ראיונות עם עדי ראיה אבדו, למעט כמה כתובות וקטעי מכתבים בעלי מהימנות מפוקפקת. בני דורו שכתבו עליו הם: קליסתנס, תלמי הראשון, אריסטובולוס מקסנדריה, נארכוס. מקור נוסף בן הזמן הוא ספרו של קלייטרכוס, שלא התלווה למסע, אך אסף מקורות זמינים רבים. המקורות העיקריים ששימשו אותו הם חיבורו של קליסתנס‏[7] וראיון של עדי ראיה. עבודתו עמדה בבסיס חיבורו של טימגנס, שהשפיע רבות על היסטוריונים אחרים שעבודתם שרדה. אף אחד מהחיבורים האלה לא שרד עד ימינו, אך חיבורים מאוחרים יותר מתבססים עליהם.

חמשת המקורות העתיקים ששרדו עד היום הם חיבוריהם של אריאנוס, קווינטוס קורטיוס רופוס, פלוטרכוס, דיודורוס מסיציליה, יוסטינוס:

  • אנבסיס של אלכסנדר ("מסעו של אלכסנדר" ביוונית), שנכתב על ידי ההיסטוריון היווני אריאנוס, ששירת את האימפריה הרומית, נכתב במאה ה-2 לספירה. הספר מתבסס בעיקר על חיבורו של תלמי ובמידה פחותה יותר על חיבוריהם של אריסטובולוס ונארכוס. בדרך כלל זה נחשב לאחד החיבורים המהימנים ביותר על אלכסנדר ששרדו מהעת העתיקה.‏[8].
  • חיי אישים, אלכסנדר וקיסר, נכתב על ידי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס במאה השנייה לספירה והוא מבוסס בעיקר על אריסטובולוס ועל קלייטרכוס.
  • ביבליותקה היסטוריקה, ספר 17, חיבורו של ההיסטוריון דיודורוס מסיציליה מבוסס על עבודתו של טימאוס וייתכן שהיה לו גם מקור שנכתב על ידי אחד משכירי החרב היווניים של דריווש.‏[9] כמו כן מספר דיודורס על חייהם של פיליפוס ושל הדיאדוכים.

קיימים מקורות קדומים נוספים, אם כי דלים במידע כי שרדו מהם רק קטעים בודדים.

המקורות העסיקו את ההיסטוריונים המודרניים הכותבים אודות אלכסנדר. כל חיבור מציג אלכסנדר שונה המותאם לסיפור שרוצה לספר המקור העתיק. אריאנוס מתעניין בעיקר בצדדים הקרביים, קורטיוס מוציא לאור את סודותיו האפלים של אלכסנדר. פלוטרכוס לא עומד בפני סיפור נאה, ללא קשר לאור שבו הוא מציג את אלכסנדר. כל המקורות, להוציא אולי את אריאנוס, כוללים סיפורי פנטזיה שלא היו ולא נבראו‏[11]. למרות זאת, המקורות העתיקים מספקים מידע רב ואמין ואף ניתן לצייר דמות אמינה פחות או יותר על פי הכתוב בהם.

מחקרים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כתריאל בן אריה, קרבות מופת, לביא, 1994.
  • ג'. ב. ברי, תולדות העולם הקלאסי, כרך שני.
  • דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג, מהדורה שנייה תשמ"ז.
  • ביל יני, אלכסנדר הגדול - לקחים מפועלו של המצביא הבלתי-מנוצח בהיסטוריה, 2012, הוצאת מודן - (מהדורה ראשונה בשנת 2010).
  • הרולד למב, אלכסנדר מוקדון - המסע אל קצה העולם, ירושלים: הוצאת קריית ספר, 1967.
  • P. A. Brunt, The Aims of Alexander, Greece & Rome, Second Series, Vol. 12, No. 2, Alexander the Great (Oct., 1965), pp.205-215
  • E. V. Cernenko, The Scythians 700 - 300 BC, Osprey, 1983.
  • J. F. C. Fuller, Generalship of Alexander the Great, Eyre & Spottiswoode, 1958.
  • Peter Green, (1992). Alexander of Macedon: 356–323 B.C. A Historical Biography. University of California Press.
  • N. G. L. Hammond, (1994). Alexander the Great: King, Commander, and Statesman (3 ed.). London: Bristol Classical Press.
  • N. G. L. Hammond, (1997). The Genius of Alexander the Great. Chapel Hill: University of North Carolina Press.
  • N. G. L. Hammond, Casualties and Reinforcements of Citizen Soldiers in Greece and Macedonia, The journal of Helenic studies, Vol 109. (1989), pp. 56 - 68
  • Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great Prosopography of Alexanders' Empire, Blackwell publishing, 2006.
  • Waldemar Heckel, marshals of alexander's empire, routledge, 1992.
  • Robin Lane Fox, Alexander the Great, 1974.
  • Fritz Schachermeyr, Alexander der Grosse. Das Problem seiner Persönlichkeit u. seines Wirkens. Wien: Verl. d. Österr. Akad. d. Wiss, 1973.
  • W. W. Tarn, Alexander the Great, Cambridge University Press (1948).

סרטים דוקומנטריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סרט דוקומנטרי שתומלל ויצא גם כספר מודפס: מייקל ווד, בעקבות אלכסנדר הגדול - מסע מיוון לאסיה (תורגם לעברית בהוצאת הד ארצי, 2000)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אריאנוס, 3.11.3-6
  2. ^ E. V. Cernenko, p 20
  3. ^ E. V. Cernenko, p 20-21
  4. ^ P. A. Brunt (1965), 206
  5. ^ ראו סקר שביצע האמונד בנהר: N. G. L. Hammond, p 75 - 80
  6. ^ על בעיית המקורות היוונים העתיקים העוסקים בפרס העתיקה ובפרט על העדר כמעט מוחלט של תיעוד פרסי אודות מסע אלכסנדר ראו: Ilya Gershevitch (editor) The Cambridge history of Iran vol 2, p 420
  7. ^ Cleitarchus
  8. ^ על מהימנותו של אריאנוס ראו Peter Green Alexander of Macedon 356 - 323, university of california press, p 569
  9. ^ P. A. Brant, Persian accounts of Alexander's campaigns, The Classical quarterly new series vol 12 No 1, may 1962 p 141 - 155
  10. ^ על חוסר האמינות של יוסטינוס קיימות תובנות רבות. ראו למשל: Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the Great Cambridge university press, 2008 p 9
  11. ^ Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the Great p 8
מסעותיו של אלכסנדר הגדול
אלכסנדר הגדול
השתלטות על יווןהמצור על תבאיאסיה הקטנה, פניקיה ומצרים העתיקה
קרב גרניקוסמצור הליקרנסוסקרב איסוסהמצור על צורמצור עזה
כיבוש לב האימפריה הפרסיתקרב גאוגמלה
המסע בהודוקרב הידספסמצור עיר המאלהי
האימפריה של אלכסנדר הגדול