מלחמות האזרחים בארגנטינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ארגנטינה היוותה כר פעולה לסדרה של מלחמות אזרחים במהלך חלק גדול מהמאה ה-19, והן אלו שעיצבו את שיטת הממשל המקובלת בה עד היום.

תקופת מלחמות האזרחים משתרעת מ-1814 בעיצומה של מלחמת העצמאות של ארגנטינה עד 1880. בתחילת התקופה קמה המפלגה הפדרלית כחלופה לשיטה הריכוזית שעבר בירושה מהשלטון הקולוניאלי (תת ממלכת ריו דה לה פלטה) למדינה החדשה (הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה ולימים - ארגנטינה). ב-1880, עם ההגעה להסכמה כללית לגבי ליברליזם וכלכלה חופשית, הארגון הפדרלי של הממשל [1] וקבלת חוקת 1853; הוחלט על הפיכתה של בואנוס איירס לאזור פדרלי נפרד.

בתקופות שונות השתתפו בעימותים כוחות חיצוניים מארצות שכנות וממעצמות אירופאיות שתמכו בדרך כלל במגמות הצנטרליסטיות לטובת אינטרסיהן המסחריים והאיסטרטגיים.

תוכן עניינים

מלחמות אזרחים והפיכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיסטוריה המערבית מכנים "מלחמת אזרחים" עימות צבאי שנערך בתוך המדינה בין תושביה על רקע מחלוקות על אינטרסים ואידאולוגיה; לעתים תוך מעורבות של גורמי חוץ.

במקרים רבים נוטלים חלק במלחמות האזרחים מיליציות אזרחיות לא סדירות , אם כי ההגדרה של כוחות כמילציות השתנתה לאורך זמן וייצגה לא פעם את עמדת הדובר.

יחידות הפרשים הלא סדירות נקראו מונטונרס (montoneras‏ [2]).

הגבולות בין מלחמת אזרחים להפיכה אינם חד משמעיים. הפיכות הן עימותים קצרים - שעות או ימים - שקורים במקום מסוים - למשל עיר. מלחמות אזרחים מתרחשות בשטח נרחב ואורכים זמן רב יותר.

בשל המרחקים הגדולים יחסית בארגנטינה (יחסית לאירופה) המרחקים בין הערים גרמו לכך שתנועה צבאית מאחת לשנייה יכלה להימשך שבועות והעימותים יכלו להימשך שנים בשל כך. למשל- המלחמה בין הפרובינציה של סנטה פה לדירקטוריון נמשכה כ-5 שנים עם הפסקות רבות, והמערכה של לוואז'ה (Lavalle) נגד רוסאס (Rosas) נמשכה כמעט שלוש שנים ללא הפוגה.

ניתן להגדיר איפוא בתור "מלחמת אזרחים ארגנטינאית" - עימות שכלל תנועת כוחות מחוץ לערים או ביניהן. יחד עם זאת- הפיכות שהתרחשו במהלך מלחמות אזרחים יכללו במסגרת ערך זה, אלא אם כן הן מנותקות מהן לחלוטין.

הסיבות למלחמות האזרחים בארגנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארגנטינה המונח קאודיז'וס (caudillos) מתייחס למפקדי הצבאות של הפרובינציות שנלחמו בדרך כלל בצנטרליסטים בממשלים בבואנוס איירס, אם כי לעתים גם אלו נגד אלו. בדרך כלל הם עיטרו את עצמם בדרגות צבאיות כמו קולונל (coronel) או גנרל (general). הם הצטיינו בכריזמה שבזכותה התקבצו סביבם בין כמה מאות לכמה אלפי איש; והם נחשבים כמשתייכים לתנועה הפדרלית. בדרך כלל רואים בהם את הגורם העיקרי למלחמות האזרחים.

המחלוקות סביבן פרצו מלחמות אזרחים היו מרכזיותה של בואנוס איירס, ליברליזם כלכלי מול שמרנות כלכלית, פתיחות כלכלית מול פרוטקציוניזם [3] והמוסד החוקתי שיטפל בכל אלו.

היו גם עימותים סביב התערבות של פרובינציה אחת בענייני זולתה, התנתקותם של מספר מחוזות (distritos) מפרובינציה קיימת כדי ליצור אחת חדשה, ולבסוף - עקב מחלוקות שהובילו למלחמות פנימיות בתוך פרובינציות.

אירועים מקדימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בסוף המאה ה-18 אירעו מספר התקוממויות בתוך הפרובינציות שבתת ממלכת ריו דה לה פלטה נגד המושל (חוחוי) או נגד הדחת המושל (סן חואן). העימות החמור ביותר היה הנסיון הראשון להקים חונטה בינואר 1809, אך היא דוכאה במהירות על ידי המשנה למלך סנטיאגו דה ליניארס (Santiago de Liniers) סמחיר של מספר הרוגים ופצועים.

בשנים הראשונות לאחר מהפיכת מאי 1810 [4] אירעו מספר תקריות מוגבלות בהיקפן לנוכח המלחמה במלוכנים ושהסתיימו ללא שפיכות דמים.

האירוע החמור ביותר היה "מרד הצמות" (Motín de las Trenzas) של גדוד הפטריקים (Regimiento de Patricios) שנדרש להסיר חלק מהעיטורים שאפיינו אותו, פרץ מרד, ומנהיגיו הוצאו להורג.

לאלה יש לצרף התקוממות בסן חואן בראשות פרנסיסקו לפרידה (Francisco Laprida), ואת ההפיכה בה הודח הטריאומווירט הראשון והוחלף בשני; אך כל אלו היו מרידות מקומיות שלא ניתן לקטלג אותן כמלחמות אזרחים.

המהפכה הפדרלית בליטורל[עריכת קוד מקור | עריכה]

העימות של ארטיגס עם הדירקטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוסה ארטיגס - ציור שמן של חואן מנואל בלאנס (Juan Manuel Blanes)

הקאודיז'ו חוסה ארטיגס (José Artigas, לימים הגיבור הלאומי של אורוגוואי) מהבנדה אוריינטל, השתתף במצור הראשון של המורדים על מונטווידאו שבידי המלוכנים, אך משהוא הוסר בלחץ איומי הפלישה של הפורטוגלים מברזיל - הוא סירב להשלים עמו, ויזם את פינויה של הבנדה אוריינטל מתומכיו (Éxodo oriental). בשנה לאחר מכן, משחודש המצור, פרצו עימותים בינו לבין המפקדים שנשלחו מבואנוס איירס.

העימותים הוחרפו כאשר הטריאומווירט השני כינס את האסיפה בשנת 1813 שאליה נשלחו הנציגים מהבנדה אוריינטל עם הנחייה לדרוש הכרזה רשמית על עצמאות מספרד ולהקים מדינה פדרלית שתבטיח אוטונומיה רבה יותר לבנדה אוריינטל וליתר הפרובינציות. האסיפה שנשלטה על ידי נציגי לשכת לאוטארו (Logia_Lautaro) בראשות קרלוס מריה דה אלוואר (Carlos María de Alvear) דחתה דרישה זו.

ב-20 בינואר 1814, ארטיגס נטש את המצור יחד עם אנשיו, וכך החלו מלחמות האזרחים של ארגנטינה. זמן מה לאחר מכן הצטרפה אנטרה ריוס וזכתה באוטונומיה לאחר קרב אל אספיניז'ו (El Espinillo) ב-22 בפברואר 1814, הקרב הראשון בין הפדרלים לאוניטריסטים. בעקבות כך גם מיסיונס וקוריינטס הצטרפו לפדרלים.

לאחר מכן עבר המאבק לבנדה אוריינטל, ולאחר שורת קרבות שבראשיתן ידם של האינטריסטים הייתה על העליונה, הפדרלים הצליחו להשתלט עליה לבסוף בתחילת 1815.

במרץ 1815 פרץ מרד פדרלי בסנטה פה בראשות בעל האחוזה פרנסיסקו קנדיוטי (Francisco Candioti). הדירקטור אלוואר שלח בתגובה כח צבאי בראשות איגנסיו אלווארס תומאס (Ignacio Álvarez Thomas), אך גם הוא התמרד, הגיע להסכם עם הפדרלים, הדיח את האלוואר מתפקידו כדירקטור. במקומו נבחר חוסה רונדו (José Rondeau) שפיקד אז על צבא הצפון ב[אלטו פרו], וכך אלווארס תומאס עצמו התמנה לממלא מקומו. במקביל- האסיפה התפזרה, ואת מקומה תפס קונגרס טוקומן.

אלווארס תומאס, בניגוד להצהרותיו ומעשיו קודם לכן, פלש לסנטה פה באמצע 1815 וכפה עליה את מרותו.

הפדרליזם בפרובינציות הפנימיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצטרפותה של קורדובה לפדרלים התבצעה ללא שפיכות דמים: די היה באזהרה מארטיגס כדי שב-29 במרץ 1815 המושל פרנסיסקו אורטיס דה אוקמפו (Francisco Ortiz de Ocampo) יתפטר, ובמקומו התמנה חוסה חוויאר דיאס (José Javier Díaz) הפדרלי. הוא כרת ברית עם ארטיגס, אך לא ניתק את קשריו עם השלטון המרכזי ודאג לשלוח נציגים לקונגרס טוקומן [5]. הקבילדו של לה ריוחה שהיה אז בתחום שיפוטה של קורדובה, לא הכיר במושל החדש דיאס ונשאר נאמן לדירקטוריון [6].

סלטה זכתה באוטונומיה לאחר שהקולונל מרטין מיגל דה גואמס (Martín Miguel de Güemes) מנהיג יחידות הגאוצ'וס המקומיות שהגנו על גבול הצפון מפני פלישות המלוכנים מאלטו פרו - נבחר כמושל על ידי הקבילדו המקומי ב-6 במאי 1815, השתלט על מחסני הנשק של צבא הצפון, ואף מנע מעבר תגבורת לרונדו מחשש שהיא נועדה להדיחו.

רונדו, לאחר תבוסתו המוחצת בקרב סיפה סיפה (Sipe Sipe) ששם קץ לנסיונות לכבוש את אלטו פרו, נכנס לסלטה והכריז על גואמס כבוגד. גואמס הטיל מצור על כוחותיו ואילץ את רונדו לחתום על הסכם בו הוא מכיר בו כמושל וכמפקד גבול הצפון. בעקבות התבוסה באלטו פרו וההסכם עם גואמס - רונדו הודך בהמשך מתפקידו כדירקטור, והוחלף כמפקד צבא הצפון על ידי מנואל בלגרנו.

לגואמס לא היה כל שיתוף פעולה עם ארטיגס, והוא שיתף פעולה עם הצבא הלאומי במלחמה נגד המלוכנים; בניגוד למצב בבנדה אוריינטל בו בואנוס איירס שיתפה פעולה עם הפורטוגלים שפלשו לשם מברזיל.

לשני אלו (ארטיגס וגואמס) יש להוסיף את שתי המהפיכות הפדרליות בסנטיאגו דל אסטרו בהנהגת הקולונל חואן פרנסיסקו בורחס (Juan Francisco Borges) ששאף לנתק את הפרובינציה שלו מתלותה בטוקומן והתמנה למושל ב-4 בספטמבר 1815, אך הובס ונלכד 4 ימים לאחר מכן, נמלט והוביל התקוממות נוספת ב-10 בדצמבר 1816, ניסה לכרות ברית עם ארטיגס, אך שוב הובס והוצא להורג ב-1 בינואר [1817]].

הפדרלים תפסו את השלטון בקורדובה ללא שפיכות דמים, אך הדחת לוותה בעימות חמוש: חואן פבלו בולנס (Juan Pablo Bulnes) מפקד המיליציות בעיר התקומם נגד המושל הפדרלי דיאס והאשים אותו בשיתוף פעולה עם הדירקטוריון בבואנוס איירס, ואילץ אותו להתפטר. הדירקטוריון מינה מושל חדש שיהיה נאמן לו (לדירקטוריון ולא לבולנס), והתקוממות נוספת של בולנס ב-26 בינואר 1817 דוכאה על ידי השלטון המרכזי.

אי היציבות בפרובינציה נמשכה עוד זמן מה עד שדוכאה לחלוטין, ולה ריוחה הנאמנה לשלטון המרכזי חזרה לפעול כחלק מקורדובה לאחר שהתנתקה ממנה בעבר בעקבות התמנותו של דיאס הפדרליסט למושל.

ליגת הקהילות החופשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה בשנת 1816; באדום ליגת הקהילות החופשיות

בתחילת 1816 התקוממו המילציות העירוניות והכפריות בסנטה פה ובחרו במריאנו ורה (Mariano Vera) כמושל. הדירקטור אלווארס תומאס פתח בתגובה בפלישה, אך מפקד הכח הגיע להסכם עם ורה ונסוג, וכתוצאה מכך הדירקטור התפטר והוחלף על ידי חואן מרטין דה פואירדון (Juan Martín de Pueyrredón) שדרש מסנטה פה לציית להוראותיו. הדרישה נדחתה, והפרובינציות של הליטורל לא יוצגו בקונגרס טוקומן ובהכרזת העצמאות של ארגנטינה.

פואירדון יזם פלישה רביעית לסנטה פה, והשתלט על העיר למשך 25 ימים בטרם הכח גורש. במהלך 1817 נשמר סטטוס קוו: סנטה פה המשיכה בדרכה הבדלנית, אך לא נרשמו מעשי איבה חדשים.

בבנדה אוריינטל ארטיגס הקים ממשל דמוקרטי ו"חברתי" [7] שכלל רפורמות סוציאליות וחלוקת האדמות והרכוש של המלוכנים שנמלטו משם, והישות שבהנהגתו נקראה ליגת הקהילות החופשיות [8] (Liga de los pueblos libres) או הליגה הפדרלית.

ברם, במחצית 1816, בתואנה של הסגת גבול של גאוצ'וס לדרום ברזיל, מלך פורטוגל פלש לבנדה אוריינטל. פואירדון לא נחלץ לעזרתה, ואף הגיע להסכם עם מפקד הכח הפולש. באמצע 1817 הפורטוגלים כבשו את מונטווידאו, וארטיגס המשיך להילחם בהם במהלך שלוש השנים הבאות.

ב-1818 היו יוזמות התקפיות חדשות של הדירקטוריון שהובילה למלחמה השנייה של הדירקטוריון נגד כוחותיו של ארטיגס באנטרה ריוס, והדירקטוריון הובס בה.

בינתיים, למרבה התסבוכת, קוריינטס נכבשה על ידי כוחות המקורבים לארטיגס עקב חילוקי דעות במחנה הפדרלי; ואילו ורה, מושל הפדרלי של סנטה פה, הודח על ידי תומכים של ארטיגס ביולי 1818, אך הם לא הצליחו לייצב את השלטון ולבסוף תפס אותו הקולונל אסטניסלאו לופס (Estanislao López) מפקד המיליציות הכפריות שכבש את העיר והכריז על עצמו מושל ב-23 ביולי 1818, ומאוחר יותר קיבל גושפנקה רשמית ונבחר על ידי הקבילדו העירוני תוך שהוא נהנה מתמיכה רחבה.

לקראת סוף 1818 פואירדון שלח כח בן 5000 איש בפיקוד חואן רמון בלקרסה (Juan Ramón Balcarce) שכבש את בירת הפרובינציה אך נאלץ לסגת. במקביל, צבא הצפון בפיקוד הקולונל בוסטוס ניסה לכתר את לופס - מושל הפרובינציה, אך נכשל. בהמשך בלקרסה נאלץ לסגת מרוסריו (אף היא בפרובינציה של סנטה פה) וכנקמה הצית אותה.

מעט לאחר מכן, הגנרל ויאמונטה ניסה (ונכשל) לפלוש לפרובינציה, וחתם על הסגם הפוגה עם לופס שיחזיק מעמד 8 חודשים.

האנרכיה של שנת 1820[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב ספדה והסכם פילאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1819 הקונגרס בחר כדירקטור בגנרל חוסה רונדו (José Rondeau) שביקש עזרה מהפורטוגלים במלחמתו נגד הפדרלים. בנוסף הוא הורה לסן מרטין לשוב עם צבאו מצ'ילה - שם הוא התכונן לפלוש לפרו - כדי להילחם בסנטה פה, אך סן מרטין סירב. גם צבא הצפון בפיקודו של פרנסיסקו פרננדס דה לה קרוס (Francisco Fernández de la Cruz) סירב ליטול חלק במלחמת האזרחים והתקומם בארקיטו (Arequito) שבסנטה פה ב-8 בינואר 1820. התקוממות זו מסמלת את סיום מעורבותו של הצבא במלחמת האזרחים.

זמן מה לאחר מכן, חואן באוטיסטיה בוסטוס (Juan Bautista Bustos), סגנו של דה לה קרוס, נבחר כמושל קורדובה.

מעט לפני כן, ב-11 בנובמבר 1819, מושל טוקומן הודח והוחלף בידי הגנרל ברנאבה אראוס (Bernabé Aráoz). במקביל להתקוממות בארקיטו, פרצה בסן חואן התקוממות של צבא האנדים שגרם לכאוס פוליטי שהוביל להתפרקותה של הפרובינציה של קוז'ו (Cuyo).

בסוף ינואר 1820, פרנסיסקו רמירס (אנטרה ריוס) ואסטניסלאו לופס (סנטה פה) הפדרלים פלשו לפרובינציה של בואנוס איירס והביס את רונדו בקרב ספדה (Cepeda), ובעקבות כך קונגרס טוקומן (ששכן אז בבואנוס איירס) התפזר ורונדו התפטר.

מנואל דה סרטאה

במקום רונדו נבחר מנואל דה סרטאה (Manuel de Sarratea) בתור מושל הפרובינציה והפרובינציות נותרו ללא הנהגה ראשית. סרטאה חתם עם הפדרלים על הסכם פילאר (Tratado del Pilar) שהכיר בניצחונם וגיבש עקרונות לרפובליקה פדרלית, סיום שיתוף הפעולה של בואנוס איירס עם הפורטוגלים, חימושן של הפרובינציות, הקמת קונגרס חדש וחוקה חדשה וכו'.

הגנרל בלקרסה הדיח את סרטאה מתפקידו כמושל בואנוס איירס בהפיכה אנטי פדרלית, אך לופס ורמירס - מנהיגי הפדרלים - הדיחו אותו מיד לאחר מכן.

ארטיגס לא קיבל את הסכם פילאר שהותיר אותו בצד, הוא האשים את רמירס בבגידה, פתח במלחמה נגדו ואף נחל מספר ניצחונות, אך לבסוף הובס, גלה לפרגוואי ופרש מהפוליטיקה. ב-29 בספטמבר 1820 רמירס יסד את הרפובליקה של אנטרה ריוס מתוך שאיפה להקים פדרציה של פרובינציות.

מלחמות חדשות בליטורל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לופס מצידו פלש שוב מסנטה פה לבואנוס איירס והביס את המושל הגנרל סולר (Soler) שהתייצב מולו, בקרב קניידה דה לה קרוס (Cañada de la Cruz) ב-28 ביוני 1820.

לופס התפטר בעקבות התבוסה ובמקומו התמנה מנואל דורגו (Manuel Dorrego) שניצח בהתחלה את לופס בסן ניקולאס דה לו ארוז'וס ובפאבון (Pavón), אך לאחר שמפקדי המיליציות הכפריות של בואנוס איירס - מרטין רודריגס (Martín Rodríguez) וחואן מנואל דה רוסאס (Juan Manuel de Rosas) - נטשו אותו הוא הובס סופית בקרב עקוב מדם בגמונל (Gamonal).

מאוחר יותר, רודריגס בתמיכתו של רוסס (שני מנהיגי המיליציות הכפריות שנטשו את דורגו) נבחר למושל, ואף סיכל נסיון הפיכה נגדו.

הגנרל הצ'ילאני חוסה מיגל קררה.

בינתיים, הגנרל הצ'ילאני חוסה מיגל קררה ( José Miguel Carrera) שהתלווה ללופס מסנטה פה בקרבות נגד בואנוס איירס, חבר למספר ראשי שבטים אינדיאנים במטרה לבזוז יישובים מהפרובינציה וכך לממן את חזרתו לצ'ילה לשם הדחת הדירקטור או'היגינס. בתגובה יצא רודריגס למסע "נקמה" נגד שבטים אינדיאנים לא קשורים לנ"ל בדרום הפרובינציה, צעד שגרר פעולות תגמול דומות מצידם. רק לאחר כל שפיכות הדמים ומעשי ההרס האלו רודריגס מושל בואנוס איירס ולופס מושל סנטה פה חתמו על הסכם בנגאס (Benegas) בתיווך בוסטוס - מושל קורדובה - לגבי כינוס קונגרס בקורדובה, ותשלום פיצויים לסנטה פה.

כעת רמירס - מושל אנטרה ריוס - פנה לתקוף את בואנוס איירס לאחר שמצא עצמו נדחק הצידה, והביס פעמיים את גרגוריו אראוס דה למדריד (Gregorio Aráoz de Lamadrid); אלא שכעת לופס מסנטה פה התקיף והביס אותו ואילץ אותו לנוס לקורדובה.

תוך כדי כך קררה הצ'ילאני פלש לקורדובה והביס את המושל בוסטוס, משם פלש לסן לואיס, ולאחר מכן חזר לקורדובה ובעזרת שרידי צבאו של ראמירס תקף שוב את בוסטוס אך נכשל.

ראמירס ניסה לחזור לאנטרה ריוס דרך ציאקו שבצפון, אך הובס שם וחוסל במהלך מנוסתו.

קררה הצ'ילאני ניסה לחזור לצ'ילה ולשם כך פלש לסן לואיס ומשם עבר למנדוסה, אך הובס בידי חוסה אלבינו גיטרס (José Albino Gutiérrez) והוצא להורג ב-4 בספטמבר 1821.

רגיעה והתייצבות בליטורל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 בספטמבר 1821, הקולונל מנסיז'ה (Mansilla) הדיח את יורשו של רמירס באנטרה ריוס שנאלץ לגלות לפרגוואי, ונסיונותיו להוביל להפיכת נגד נכשלו. בעקבות כך השלטון באנטרה ריוס התייצב למשך השנים הבאות.

קוריינטס השיבה לעצמה את העצמאות הפנימית שנגזלה ממנה במהלך העימותים הפנימיים בין הפדרלים.

ב-22 בינואר 1823 נחתם הסכם הארבעה (Tratado del Cuadrilátero) בין בואנוס איירס, סנטה פה, אנטרה ריוס וקוריינטס בעקבות חיסולו של רמירס מאנטרה ריוס ובו הן סיכמו על שיתוף פעולה כנגד איומים חיצוניים מצד ספרד או פורטוגל, שיט חופשי בנהרות, וניטרולו של קונגרס קורדובה - צעד שכוון נגד בוסטוס, מושל קורדובה, כל זה בלחצו של ברנדינו ריבדביה (Bernardino Rivadavia) מבואנוס איירס.

גם סנטה פה שסבלה יותר מכולם ממלחמת האזרחים - נהנתה מעשור של שקט.

כאוס בקוז'ו ובלה-ריוחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מריאנו מנדיסבל (Mariano Mendizábal), קצין בצבא האנדים שפרש זמנית והתיישב בסן חואן, הוביל שם להפיכה פנימית שהולידה כאוס כללי. אחד מגדודי צבא האנדים שחזר למנדוסה הוביל להתפטרות המושל, ובסן לואיס הקבילדו הדיח את המושל והחליפו באחר, צעד שייצב אותה למשך רוב העשור.

בלה ריוחה, עם היוודע על פיזור הדירקטוריון, פרנסיסקו אורטיס דה קמפו (Mariano Mendizábal) - מושל קורדובה לשעבר - תפס את השלטון וגירש את מתחריו. שבוע לאחר מכן פלש לשם דל קורו (Del Corro) שעשה דרכו לסלטה לסייע לגואמס ואשר הדיח אותו וכבש את לה ריוחה; אך גורש זמן קצר לאחר מכן בידי פקונדו קירוגה (Facundo Quiroga). הוא עדיין ניסה להמשיך בדרכו לסלטה, אך הובס שוב בטוקומן בידי המושל אראוס (Aráoz).

לתפקיד מושל לה-ריוחה עלה ניקולס דאווילה (Nicolás Dávila) למשך שנתיים, אך בשל עימותים פנימיים הודח בידי פקונדו קירוגה שגירש קודם לכן את דל קורו, וכעת נבחר כמושל, התפטר, והמשיך למשול בתוקף תפקידו כמפקד הכח הצבאי במקום.

בקורדובה נכשלה נסיון הפיכה של לימים הגנרל חוסה מריה פס (José María Paz) נגד בוסטוס.

הרפובליקה של טוקומן והתפרקותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריגדיר חואן פליפה איברה

מעט לאחר ההפיכה שבעזרתה הפך למושל טוקומן, ברנבה אראוס (Bernabé Aráoz) הכריז על הרפובליקה של טוקומן ואף פרסם חוקה. צעד זה לא התקבל על דעתם של תושבי סנטיאגו דל אסטרו שהייתה אז חלק מטוקומן, הקבילדו שלה בחר בקולונל חואן פליפה איברה (Juan Felipe Ibarra) למושל ב-31 במרץ 1820, והתנתק מטוקומן. לקח לאראוס, מושל טוקומן, 8 חודשים להתכונן ולפלוש לסנטיאגו דל אסטרו, אך הוא הובס בקלות בידי איברה.

איברה סייע לצבא הצפון בפיקוד הקולונל אלחנדרו הרדיה (Alejandro Heredia) להתקדם לסלטה ובכך קנה את תמיכתו של גואמס שתכנו לפלוש בעזרתם לאלטו פרו. אראוס הטוקומני שהשתלט על מחסני הנשק קודם לכן סירב להעבירם לידי גואמס, ובתגובה גואמס והרדיה תקפו אותו, הצליחו לכבוש את קטמרקה, אך ניגפו בסופו של דבר ב-3 באפריל 1821.

או אז גילה גואמס שהמעמדות המבוססים בסלטה שמאסו בנטל המלחמה נגד המלוכנים ניצלו את העדרו כדי להדיחו, אך הוא שב והחזיר לעצמו את השלטון ללא קרב.

אראוס הצליח לכבוש חזרה את קטמרקה, וב-5 ביוני 1821 הכיר באוטונומיה של סנטיאגו דל אסטרו.

ב-25 בפברואר 1821 גם קטמרקה הכריזה על התנתקותה מטוקומן, ולאחר תקופה של חוסר יציבות שלטונית - התבסס הפדרל אאוסביו גרגוריו רוסו (Eusebio Gregorio Ruzo), וחלק ממתנגדיו נאלצו לשהות בטוקומן תחת חסותו של אראוס.

מותו של גואמס והאנרכיה בטוקומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימים מעטים לאחר שטוקומן הכירה באוטונומיה של סנטיאגו דל אסטרו - המלוכנים מאלטו פרו הצליחו לכבוש את סלטה ולגרום למותו של גואמס; אך גורשו שבועות מספר לאחר מכן, והמפלגה ששימשה כאופוזיציה לגואמס היא זו שעלתה לשלטון בפרובינציה וכמושל התמנה חוסה אנטוניו פרננדס קורנחו (José Antonio Fernández Cornejo).

ב-22 בספטמבר 1821, חברי מפלגתו של גואמס הדיחו את קורנחו בהפיכה עקובה מדם, ומינו במקומו את הגנרל חוסה איגנסיו גוריטי (José Ignacio Gorriti). הוא חלק את השלטון עם האופוזיציה ומינה לתפקידים בכירים גם את יריביו, מה שלא מנע נסיון הפיכה כושל נגדו בדצמבר 1821.

בטוקומן, אראוס הודח ב-28 באוגוסט 1821 בידי קצינים בפיקוד אברהם גונסלס (Abraham González) שהתמנה למושל בתמיכת הקבילדו, אך הודח ב-8 בינואר 1822 בידי מפקד המיליציות העירוניות חאווייר לופס (Javier López). הפרובינציה נפלה קורבן לסדרת הפיכות, קרבות ומעשי ביזה; תוך היווצרות פילוג בין 2 מחנות: של לופס ושל אראוס, כשכל אחד נחוש בדעתו לחסל את זולתו.

אחר שלטון של כשנה, הודח אראוס ולופס הצליח לגרשו לסלטה ב-5 באוגוסט 1823; שם הוא המשיך לתכנן את חזרתו, אך המושל חואן אנטוניו אלווארס דה ארנאלס (Juan Antonio Álvarez de Arenales) עצר אותו, שלח אותו לטוקומן, ושם הוא חוסל ביריה ב-24 במרץ 1824, והשלטון בטוקומן התייצב למשך כשנתיים.

המלחמה בין קירוגה ולמדריד[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונגרס בואנוס איירס ובעיות ראשונות בפרובינציות הפנימיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1824 התכנס בבואנוס איירס הקונגרס תחת השפעתה הדומיננטית. תפקידו היה לפרסם חוקה, אך התקוממות בראשות חואן אנטוניו לבאז'חה (Juan Antonio Lavalleja)ומנואל אוריבה (Manuel Oribe) שהתחילה בליטורל כלפי ברזיל ששלטה אז בבנדה אוריינטל - הובילה לפרוץ מלחמת ארגנטינה-ברזיל [9], וחייבה הקמת צבא לאומי. לשם כך נוצר התפקיד של נשיא ארגנטינה שאליו נבחר נציג המפלגה האוניטרית - ברנדינו ריוודוויה [10], ושבנוסף לניהול המלחמה - לא היסס להתערב בענייניהם הפנימיים של הפרובינציות.

הוא פיזר את הממשל של הפרובינציה של בואנוס איירס ואיבד כך את תמיכת בעלי החוות. כמו כן גילה סובלנות דתית תוך העמקת הפיקוח על הכנסייה הקתולית, מה שהצטייר בעיני השמרנים באזורי הפנים ככפירה.

הבעיות הראשונות החלו בסן חואן שם המושל סלוודור מריה דל קריל (Salvador María del Carril) ניסה לחקות את הרפורמות של ריוודוויה. הוא הודח בהפיכה שהונהגה על ידי אנשי דת ביולי 1825 ונאלץ לנוס למנדוסה. שם הוא זכה לתמיכתו של חואן דה דיוס קורראס (Juan de Dios Correas) האוניטריסט שעלה בעצמו לשלטון בהפיכה בהנהגת חואן לוואז'ה (Juan Lavalle - קצין בצבא ולימים מושל בואנוס איירס). כח צבאי שנשלח ממנדוסה בפיקוד הקולונל חוסה פליקס אלדאו (José Félix Aldao) השיב בסן חואן את השלטון לידי האוניטריסטים.

בקטמרקה פרץ עימות צבאי בין שניים ששאפו לתפוס בה את השלטון: מנואל אנטוניו גיטרס (Manuel Antonio Gutiérrez) ומרקוס אנטוניו פיגרואה (Marcos Antonio Figueroa). הושגה פשרה בחסות הקצין פקונדו קירוגה (Facundo Quiroga) מלה ריוחה לפיה גיטרס נבחר למושל ביולי 1825, והוא ניצל זאת לביסוס האוניטרים ונישול הפדרלים.

תחילתה של מלחמת אזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקונדו קירוגה
הגנרל גרגוריו אראוס דה למדריד

בתחילת 1826 הגיע לקטמרקה הקולונל גרגוריו אראוס דה למדריד (Gregorio Aráoz de Lamadrid) שנלחם בעבר מטעם בואנוס איירס נגד רמירס מאנטרה ריוס, כדי לגייס כח למלחמה נגד ברזיל בבנדה אוריינטל. המושל גיטרס שכנע אותו לפנות לטוקומן, שם למדריד הדיח את המושל חאווייר לופס (Javier López). בקטמרקה, גיטרס עצמו הודח בידי יריבו פיגרואה ופקונדו קירוגה מלה ריוחה. גיטרס פנה ללמדריד בבקשת סיוע, והוא שב לקטמרקה והדיח את פיגרואה באוגוסט 1826.

פקונדו קירוגה היה בעל מכרות באזור, בשעה שהנשיא ריוודוויה ניהל חברה מתחרה ודאג לתת לה זכויות יתר; בנוסף הוא התנגד למגמות האנטי-קלריקליות של ריוודוויה שלמדריד יצג אותו למעשה, ולכוונת הקונגרס להנחיל בכח את החוקה האוניטריסטית של 1826.

למדריד וצבאו מומנו על ידי ריוודוויה כדי שיחסל את התנגדות המנהיגים הפדרלים בצפון. בעקבות הדחת גיטרס בידי קירוגה ומינויו של יריבו פיגרואה - למדריד פנה לקטמרקה והובס בידי קירוגה בקרב אל טלה (El Tala) בצפונה ב-27 באורטובר 1826.

קירוגה שב מקטמרקה ללה ריוחה, במנדוסה הפדרלים תפסו את השלטון, ואז קירוגה פלש לסן חואן ומינה מקורב שלו כמושל.

המערכה השנייה של קירוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למדריד שנמלט לטוקומן לאחר תבוסתו, וכדי להתנקם בפדרלים שלח את פרנסיסקו בדויה (Francisco Bedoya) לפלוש לסנטיאגו דל אסטרו. המושל איברה הניח לו לכבוש את העיר, ואז הטיל עליו מצור, ואילץ אותו לסגת.

בינתיים בקטמרקה גיטרס שב לשלוט. זמן מה לאחר מכן מושל סלטה - ארנאלס - הודח בידי הקולונל פרנסיסקו גוריטי (Francisco Gorriti) ונמלט לבוליביה.

למדריד פלש בעצמו לסנטיאגו דל אסטרו (לאחר ששלוחו בדויה נכשל שם), הדיח את איברה, אך נאלץ אף הוא לצאת מהפרובינציה, ואיברה שב מלווה בקירוגה.

כעת הפדרלים שלטו בקטמרקה פלשו לטוקומן. קירוגה הביס בשנית את למדריד בקרב רינקון דה וז'אדארס (Rincón de Valladares) ב-6 ביולי 1827. למדריד ברח לבוליביה, וקירוגה הטיל על טוקומן תשלום פיצויים כבדים. לאחר שיצא מהפרובינציה, התמנה כמושל ניקולאס לגונה (Nicolás Laguna) הפדרלי.

לקראת סוף 1827 כל הפרובינציות היו בידי הפדרלים למעט סלטה. בבואנוס איירס, לאחר התפטרות ריוודוויה מנשיאות ארגנטינה [11] - משל על הפרובינציה מנואל דורגו (Manuel Dorrego) הפדרליסט, שהחליף את לס אראס (Las Heras) שהיה מקורב לריוודוויה.

המלחמה (השנייה) בין האוניטרים והפדרלים: 1828-1831[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפיכה של לוואז'ה וכשלונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרף המערכה היבשתית המוצלחת במהלך מלחמת ארגנטינה-ברזיל, המצור הימי הוביל להסכם שלום בתנאים לא אופטימליים מבחינת ארגנטינה, ועלה לנשיא ריוודוויה בכסאו ולקונגרס של בואנוס איירס בפיזורו.

מנואל דורגו הפדרליסט היה הדמות הבולטת בתקופה שלאחר ריוודוויה: הוא ביצר את מעמדה של הפרובינציה של בואנוס איירס כפרובינציה אוטונומיסטית במקום את מעמדה של בואנוס איירס העיר כבירה; והמושלים האחרים נתנו לו לנהל את הצבא במלחמות החיצוניות ואת יחסי החוץ של הפרובינציות.

במקום הקונגרס שהתפזר התכנסה בסנטה פה הוועד הלאומי (Convención Nacional) בשביל להניח את הבסיס החוקתי למדינה.

בשל המצוקה הכספית ובלחץ האנגלים שהיו מעוניינים בסיום הלחימה, דורגו נאלץ לחתום על הסכם עם ברזיל לפיו בבנדה אוריינטל תקום מדינה עצמאית - הרפובליקה המזרחית של אורוגוואי. הקצינים בצבא זעמו על ההחלטה והחליטו להדיח את דורגו: הגנרל חואן לוואז'ה (Juan Lavalle) הגיע עם מחצית הצבא לבואנוס איירס, וב-1 בדצמבר 1828 הדיח את דורגו, והתמנה למושל על ידי שותפיו.

דורגו נמלט לדרום הפרובינציה, שם יכל להיעזר במיליציות הכפריות של הקולונל הפדרלי חואן מנואל דה רוסס (Juan Manuel de Rosas). לוואז'ה הביס אותם בקרב נווארו (Navarro) וחיסל את דורגו; ורוסס עם שארית כוחותיו עבר לסנטה פה, והמושל אסטניסלאו לופס (Estanislao López) העמיד עצמו בראש הכח במטרה להדיח את לוואז'ה.

בלב הפרובינציה של בואנוס איירס התקבצו מונטונרות [12] פדרליות שהתעמתו עם הקולונלים של לוואז'ה, שמצידו תמך בפלישה של הגנרל חוסה מריה פס (José María Paz) לקורדובה ופלש לסנטה פה שם לופס יחד עם רוסס הביסו אותו בקרב גשר מרקס (Puente de Márquez) ב-26 באפריל 1829.

רוסס הטיל מצור על לוואז'ה בתוך העיר בואנוס איירס, במשא ומתן ביניהם סוכם על עריכת בחירות אך הן הוכשלו על ידי האוניטרים והמצור חודש. הפעם נחתם הסכם שלפיו הגנרל חואן חוסה ויאמונטה (Juan José Viamonte) הפדרלי נבחר ביוני 1829 כמושל, וב-8 בדצמבר רוסס נבחר כמושל תוך שהוא מקבל רשות לנקוט "בכל האמצעים הנדרשים" עד לכינוס קונגרס חדש.

כך החל "עידן רוסס" בהיסטוריה של ארגנטינה.

הפלישה של הגנרל פס לקורדובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנרל חוסה מריה פס ב-1829 (ליתוגרפיה)

לאחר חיסולו של דורגו - המושל הפדרלי של הפרובינציה של בואנוס איירס - בידי מפקדי הצבא, הגנרל חוסה מריה פס (José María Paz) פלש לפרובינציה של קורדובה - שם משל בוסטוס -בראש כח בן כ-1000 איש. פס ובוסטוס כבר נפגשו בעבר בהתקוממות ארקיטו (Arequito) נגד מעורבות צבא הצפון במלחמת האזרחים בסנטה פה, ודרכיהם נפרדו לאחר מכן.

בוסטוס נטש את העיר והתבצר לא הרחק משם למרגלות ההרים, הזעיק סיוע מקירוגה, וכדי למשוך זמן - מינה את פס כמושל זמני. פס הקדימו והביס אותו בקרב סן רוקה (San Roque) ב-22 באפריל 1829, וכינס את תומכיו שבחרו בו כמושל, למרות שהמפקדים בצפון ובמערב הפרובינציה לא הכירו בו.

פס יצר קשר עם המושלים חאווייר לופס (Javier López) מטוקומן שהגיע לקורדובה עם כח גדול ועם חוסה איגנסיו גוריטי (José Ignacio Gorriti) מסלטה שניצל את היעדרו של קירוגה כדי לכבוש את העיר קטמרקה.

בוסטוס נמלט ללה ריוחה, ושב כעבור חודש כסגנו של קירוגה. קירוגה עצמו הגיע למערב הפרובינציה של קורדובה כדי לגייס כוח נוסף ממנדוסה בפיקוד הגנרל אלדאו (Aldao) שהפר ברית קודמת שלו עם פס.

פס פנה מקורדובה דרומה, קירוגה השתלט על העיר, אך נטש אותה כדי להימנע מפגיעה באוכלוסייה בה בקרב הממשמש ובא, שפרץ בלה טבלדה (La Tablada) ב-22 ביוני 1829, והסתיים בניצחונו החד משמעי של פס. קירוגה ניסה להפתיעו ולתקוף אותו שוב למחרת, אך שוב ניגף.

קירוגה שב ללה ריוחה ונפרע ממי שתמך בפלישה של גוריטי מסלטה.

פס שב והשתלט על העיר קורדובה, ושלח את צבאו לטהר את הפרובינציה מבלי לבחול באמצעים.

בפרובינציות הסמוכות - סן לואיס ומנדוסה - היו נסיונות הפיכה של האוניטרים שנכשלו.

קירוגה וסגנו אלדאו ניסו שוב את כוחם, אך הובסו ב-25 בפברואר 1830 בקרב אונקטיוו (Oncativo): קירוגה נמלט לבואנוס איירס ואלדאו נתפס.

ליגת הפנים וההסכם הפדרלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מפלתו הסופית של קירוגה הפדרלי, פס שלח את כוחותיו לפרובינציות שסייעו לו: את חוסה וידלה קסטיז'ו (José Videla Castillo) שלח למנדוסה והוא התמנה למושל, ובאופן דומה הטיל את מרותו על קטמרקה, סן חואן, סן לואיס וסנטיאגו דל אסטרו; לעתים תוך פגיעה חסרת אבחנה באוכלוסייה המקומית.

לאחר מכן הוא כינס את המושלים וחתם על הסכם כללי בשם "ליגת הפנים" (Liga del Interior), ומאוחר יותר הם פרסמו מחדש את החוקה הארגנטינאית מ-1826 ומינו את פס למפקד על צבאי (Jefe Supremo Militar).

מנגד, ארבע הפרובינציות הפדרליות - בואנוס איירס, סנטה פה, אנטרה ריוס וקוריינטס - חתמו על ההסכם הפדרלי (Pacto Federal), ובכך הכריזו מלחמה נגד ליגת הפנים.

ניצחון פדרלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריגדיר אסטניסלאו לופס

ניהול המלחמה של הפדרלים נגד ליגת הפנים הייתה בידי אסטניסלאו לופס - מושל סנטה פה - שהתקדם עם כוחותיו לכיוון קורדובה, ותמך במרידות המקומיות שם. רוסס שלח לעזרתו את הצבא של בואנוס איירס בפיקוד חואן רמון בלקרסה (Juan Ramón Balcarce), מוותיקי מלחמת העצמאות.

הגנרל קירוגה שהוכה קודם לכן בידי הגנרל פס, חזר למערכה בראשות כח 450 עבריינים שרוסס שיחרר מבתי הכלא, והתקדם אף הוא לדרום קורדובה מכיוון בואנוס איירס.

ב-5 בפברואר1831 נחלו הפדרלים ניצחון ראשון בקרב פריילה מוארטו (Fraile Muerto) בפרובינציה של קורדובה. חלק גדול מחיילי ליגת הפנים בקרב ההוא היו פדרלים שגויסו בכח, וכעת לאחר התבוסה הצטרפו לצבאו של קירוגה שהמשיך לסן לואיס ומשם למנדוסה, והביס את המושל וידלה קסטיז'ו בקרב רודאו דה צ'אקון (Rodeo de Chacón) ב-22 במרץ 1831.

כך קירוגה השיב את כל הפרובינציות של קוז'ו לידי הפדרלים במישרין (בעצמו) או בעקיפין (עידוד התקוממויות מקומיות).

הגנרל פס ניסה לתמרן לקרב אחד גדול בין שני המחנות מתוך הנחה שבו יהיה לו יתרון, אך הוא נלכד ללא קרב בידי כוחותיו של לופס והובל לסנטה פה.

למדריד קיבל את הפיקוד על הצבא של ליגת הפנים והורה על נסיגה לכיוון טוקומן שם מינה את מושל סלטה - הגנרל אלווארדו - כמפקד על צבאי (Supremo Jefe Militar) במקום פס, אלא שאלווארדו היה טרוד בעצמו במאבק עם הפדרלים ולא יכל לסייע ללמדריד.

ב-4 בנובמבר 1831 קירוגה הביס את למדריד בקרב סיודדלה (טוקומן), ולמדריד וקציניו נמלטו לבוליביה.

בפברואר 1832 גם סלטה נפלה לידי הפדרלים לאחר הקרב בסריז'וס (Cerrillos), ולאחר שלופס מינה את אחד מתומכיו למושל קורדובה, ואחר כמושל אנטרה ריוס - ובכך סייע להתייצבותה; כל הפרובינציות נשלטו לראשונה בידי הפדרלים.

קונפליקטים בין הפדרלים במהלך שנות ה-30 של המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

כישלון החוקה הפדרלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצחונם המוחלט של הפדרלים הייתה הזדמנות היסטורית לעצב את דמותה של ארגנטינה בהתאם להשקפתם, ולפרסם חוקה בכפוף להסכמה בין הפרובינציות.

מוקדי הכח הפדרליים היו:

  • פקונדו קירוגה - הפרובינציות של קוז'ו ושל צפון המערב.
  • אסטניסלאו לופס - קורדובה, סנטיאגו דל אסטרו, והפרובינציות של הליטורל.
  • חואן מנואל דה רוסס - בואנוס איירס.

בסנטה פה התכננסה הוועדה הייצוגית (La Comisión Representativa) של נציגי כל הפרובינציות וחתמו על ההסכם הפדרלי, אולם רוסס שרצה לשמור על מעמדה הבכיר של בואנוס איירס ניצל את היריבות בין קירוגה ולופס כדי לסכסך בין הנציגים, הוביל לפיזור הוועדה, והגוף הלאומי היחיד שהמשיך לפעול היה משלחת יחסי החוץ בממשל של בואנוס איירס.

מהפיכת הרסטאורדורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חואן מנואל דה רוסס

הקדנציה הראשונה של רוסס כמושל פרובינציית בואנוס איירס הסתיימה ב-17 בדצמבר 1832, במקומו נבחר חואן רמון בלקרסה (Juan Ramón Balcarce) מוותיקי מלחמת העצמאות, ורוסס התפנה לארגן את מערכת המדבר (Campaña al Desierto) לכיבוש אדמות האינדיאנים.

בלקרסה ניצל את העדרותו של רוסס כדי לדחוק את רגלי תומכיו ולהציב במקומם פדרלים מתונים יותר. בתגובה הם הטילו מצור על בלקרסה בתוך בואנוס איירס, בשעה שאשתו של רוסס התסיסה את המעמדות העניים, והקימה את הארגון שלהם ואת הזרוע החמושה שלה - המסורקה (La Mazorca).

רוב הצבא הצטרף למהפיכת הרסטאורדורים (La Revolución de los Restauradores, משיבי הסדר הקודם על כנו), וב-28 באוקטובר 1833 תומכיו של רוסס הביסו את מתנגדיו.

ב-4 בנובמבר 1833 בלקרסה התפטר מתפקידו כמושל, ובמקומו התמנה הגנרל חואן חוסה ויאמונטה (Juan José Viamonte), ותחתיו המסורקה תקפה את תומכי המושל הקודם. המפלגה הפדרלית גילתה חוסר סובלנות כלפי כל התנגדות לרוסס וראתה בכך בגידה, ורבים מהם נמלטו למונטווידאו וחברו לאוניטרים בהתנגדותם לרוסס.

ויאמונטה התפטר ב-1834, ובמקומו נבחר זמנית מנואל ויסנטה מסה (Manuel Vicente Maza).

מהפיכה ודיכויה בקורדובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקונדו קירוגה שאיבד את השפעתו על הנעשה בקורדובה, עבר לצד מתנגדיו של מושלי קורדובה דאז - האחים ריינפה (José Vicente Reynafé 1831–1833, José Antonio Reynafé 1833–1835), אך המתנגדים נכשלו בנסיון ההפיכה בספטמבר 1832.

מעט לאחר המערכה במדבר נגד האינדיאנים ב-1833, נסיון הפיכה נוסף של קצינים בכירים מקומיים נכשל בשל תגובתם המהירה של האחים בעזרת הכוחות הצבאיים הנאמנים להם, והם חיסלו את ראשי מתנגדיהם.

זמן קצר לאחר מותו של קירוגה התגלה קשר בסנטיאגו

האחרים ריינפה המשיכו למשול בקורדובה, אך היחסים בינם לקירוגה התערערו באשר היה ברור להם שהוא עומד מאחורי המזימות נגדם, והם חיפשו הזדמנות מתאימה להיפרע ממנו.

מלחמה בצפון: האוטונומיה של חוחוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בסלטה היו נסיונות להדיח את המושל פבלו לטורה (Pablo Latorre): בסוף 1832 הוא נאלץ לברוח אך שב כעבור שבוע לתפקידו, ובאוגוסט 1833 הוא סיכל נסיון הפיכה של אחד מתומכיו לשעבר שנאלץ למצוא מקלט בטוקומן אצל המושל אלחנדרו הרדיה (Alejandro Heredia) שדחה בקשה להסגירו.

באמצע 1834, הרדיה מושל טוקומן התערב בנעשה בקטמרקה ותמך בהפיכתו של מנואל נווארו (Manuel Navarro) למושל.

נסיון הפיכה בטוקומן נגד הרדיה נכשל, המורדים נמלטו לסלטה, ולטורה מושל סלטה ניצל זאת כדי לנקום בהרדיה על החסות שהעניק למורדים נגדו וארגן פלישה שלהם לטוקומן, אך גם היא נכשלה והם נמלטו לבוליביה. הרדיה קידם את כוחותיו לכיוון סלטה בדרישה שלטורה יתפטר ושסלטה תפצה את טוקומן על נזקי הפלישה, לטורה פנה למושל בואנוס איירס בבקשה שיתווך ביניהם, אך התשובה בוששה לבוא.

בנובמבר 1834, ראשי חוחוי שהייתה אז חלק מסלטה - הובילו דרישה להפוך לפרובינציה עצמאית בקבילדו פתוח, תוך שהם מנצלים את המתיחות הגואה בגבול בין סלטה וטוקומן; ובחרו בסגן מושל סלטה הממונה על חוחוי - חוסה מריה פסיו (José María Fascio) - בתור מושל. הרדיה דרש מלטורה להכיר בחוחוי כפרובינציה תוך שהוא שולח את צבאו להילחם בסלטה.

לטורה עזב את העיר סלטה והודח בהיעדרו, אך הצבא נותר נאמן לו. חוחוי ניצלה את המצב ופלשה לסלטה, ובקרב קסטנייארס (Castañares) ב-13 בדצמבר 1833, אחד ממפקדי חוחוי שהעמיד פנים כעובר לצידו של לטורה - לכד אותו וקצינים בכירים נוספים, וגרם לכוחותיו שנותרו ללא פיקוד לנטוש את הקרב ולהתפזר.

קבוצה של אוניטרים הדיחה את לטורה השבוי, ובחרה במקומו בחוסה אנטוניו פרננדס קורנחו (José Antonio Fernández Cornejo) שהכיר באוטונומיה של חוחוי. פסיו שב לחוחוי, ולטורה חוסל בתא המעצר זמן קצר לאחר מכן.

לטורה, טרם מותו, ביקש ממושל בואנוס איירס להתערב. הוא שלח את קירוגה שהגיע לסנטיאגו דל אסטרו לאחר שלטורה חוסל, ומשם סייע להרדיה מושל טוקומן להציב נאמנים לו בעמדות מפתח בחוחוי ובסלטה.

מותו ומורשתו של קירוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשובו מסנטיאגו דל אסטרו בעקבות הסכסוך בין סלטה לטוקומן וחוחוי ומעט לאחר שהגיעה לפרובינציה של קורדובה, הגנרל קירוגה נרצח בהזמנת האחים ריינפה ב-16 בפברואר 1835. הם ניסו להטיל את האחריות לרצח על איברה מושל סנטיאגו דל אסטרו, אך מהר מאוד יצאה האמת אל האור.

הידיעה על הרצח הכתה גלים ברחבי המדינה. רוסס, מושל בואנוס איירס, דרש וקיבל סמכויות בלתי מוגבלות.

מעט לאחר מכן תמה כהונתו של חוסה ויסנטה ריינפה מושל קורדובה ובמקומו נבחר פדרו נולסקו רודריגס (Pedro Nolasco Rodríguez) שהיה שותף לתכנון חיסולו של קירוגה, אך הוא התפטר כעבר זמו קצר. יורשו סיקסטו קסנובה (Sixto Casanova) עצר את האחראי לביצוע הרצח ואת האחים ריינפה. ב-17 בנובמבר 1835, מנואל לופס (Manuel López) - אחד ממפקדי הצבא בפרובינציה - נכנס לבירת הפרובינציה, הוביל לבחירת כמושל, ושלח את האחרים ריינפה לבואנוס איירס שם הם נשפטו והוצאו להורג.

בפרובינציות של קוז'ו שהיו תחת השפעתו של קירוגה קודם לחיסולו, פרצו סכסוכים בשל העדר דמות דומיננטית: גם פנימיים - מאבקים על ההנהגה, וגם חיצוניים - בינן לבין עצמן. רוסס מבואנוס איירס ניצל את החלל שנוצר כדי לקדם את נווארו בנאווידס (Nazario Benavídez) שמשל על סן חואן במשך כ-20 שנה (1836-1855), כשמנגד - בלה ריוחה עלה לשלטון תומאס בריסואלה (Tomás Brizuela) המתנגד לו.

ההגמוניה של הרדיה בצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלחנדרו הרדיה

באמצע 1835, חוויאר לופס (Javier López) שמשל על טוקומן במהלך רוב שנות ה-20, פלש לסלטה יחד עם קרוב משפחתו אנחל באיגוף מצפון; אך עם שובם לטוקומן חוסלו בהוראת מושל טוקומן דאז (ובמהלך רוב שנות ה-30) - אלחנדרו הרדיה (Alejandro Heredia) - שהבין שהם מהווים איום גם עליו; ולאחר שנפטר מהם פלש לקטמרקה שאותה האשים בשיתוף פעולה עם משפחת לופס, הביס את הצבא בפיקוד פליפה פיגרואה (Felipe Figueroa), ובמקום מנואל נווארו (Manuel Navarro) נבחר למושל פרננדו ויז'פנייה (Fernando Villafañe) - עושה דברו של הרדיה - שנאלץ להסכים עם העברת חלק גדול מקטמרקה לטוקומן, וכך הרדיה הפך להיות "הפרוטקטור של פרובינציות הצפון", ובתחילת 1836 הוא קיבל את הפיקוד על צבא הצפון במלחמה נגד הקונפדרציה פרו-בוליביה [13] (1836-1839).

בתחילת 1838, 4 מושלי פרובינציות - סן לואיס, מנדוסה, לה ריוחה וסנטיאגו דל אסטרו - היו כפופים במידה זו או אחרת לרוסס, עוד שניים - סן חואן וקורדובה - חבו לו את שלטונם, וגם בסנטה פה בה אסטניסלאו לופס ( Estanislao López) שמשל בשנים 1818-1838 שכב על ערש הדווי - הייתה לו השפעה על מקורביו. מנגד, בפרובינציות הצפוניות , ההגמוניה של הרדיה הייתה מוחלטת.

מלחמת האזרחים באורוגוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוקטואוסו ריברה

הבנדה אוריינטל הפכה בעקבות מלחמת ארגנטינה ברזיל למדינה עצמאית - אורוגוואי, אך לא מבודדת מהקונפליקטים הפנימיים בארגנטינה.

הגנרל חואן אנטוניו לבאז'חה (Juan Antonio Lavalleja), מגיבורי המרד נגד הכיבוש הברזילאי שהוביל למלחמה הנ"ל, הוחלף בגנרל פרוקטואוסו ריברה בנובמבר 1830. אי הסדר והשחיתות הובילו לארבעה נסיונות להדיחו בידי לבאז'חה, אך כולם נכשלו.

ב-1835 נבחר כנשיא הגנרל מנואל אוריבה (Manuel Oribe) מאוהדיו של לבאז'חה. הוא ניסה לקדם ממשל מסודר, אך התעמת עם הגורמים המושחתים שהותיר קודמו.

ביולי 1836, משניסה להדיח את ריברה מתפקידו כמפקד הצבא - תפקיד שהעניק לעצמו עם סיום כהונתו - ולמנות את אחיו איגנסיו אוריבה (Ignacio Oribe), ריברה מרד בו. הוא הצליח להשתלט על חלק מהמדינה, אך הובס על ידי איגנסיו אוריבה ולבאז'חה בקרב קרפינטריה (Carpintería) ב-19 בספטמבר 1836, ונמלט לברזיל. שנה מאוחר יותר ריברה יחזור בתמיכת קאודיז'וס מריו נגרו ואוניטריסטים ארגנטינאים ויביס את לבאז'חה בקרב פלמר (Palmar) ב-15 ביוני 1838.

הסגר הימי הצרפתי והשלכותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דומינגו קוז'ן

לואי פיליפ הראשון החליט להפוך את צרפת לאימפריה ימית, ותקף ארצות שהצטיירו בעיניו כחלשות בתואנות שונות; ביניהן ארגנטינה: הוא דרש מרוסס תנאי סחר דומים לאלו מהן נהנתה אנגליה, ומשסירב - הצי הצרפתי הטיל סגר על ריו דה לה פלטה [14] בסוף 1837, והסכים להסירו עבור פרובינציות שלא יצייתו לרוסס.

ביוני 1838 הגיע לבואנוס איירס דומינגו קוז'ן (Domingo Cullen) מסנטה פה וניסה להוביל לפשרה או לחלופין לשיתוף פעולה בין סנטה פה לצרפת נגד רוסס.

מותו של מושל סנטה פה אסטניסלאו לופס טרף את הקלפים, קוזן מיהר לסנטה פה ושם נבחר למושל, אך רוסס ופסקואל אצ'אגואה (Pascual Echagüe) לא הכירו בו בתואנה שהוא ספרדי.

מבואנוס איירס יצא הקולונל חואן פבלו לופס ( Juan Pablo López) - אחיו של אסטניסלאו לופס המנוח - וב-2 באוקטובר 1838 הביס את תומכיו של קוז'ן והתמנה בעצמו למושל.

באוקטובר 1838 הצי הצרפתי השתלט בכח על האי מרטין גרסיה [15] אך רוסס עמד בסירובו.

כעת הצרפתים דרשו מאוריבה, נשיא אורוגוואי, סיוע בסגר על ארגנטינה; אך הוא שמר על נייטרליות, ובתגובה הסגר הורחב גם לנמל מונטווידאו. אוריבה שנמצא בין הפטיש (הסגר הצרפתי) והסדן (ריברה שהביס את לבאז'חה ) - התפטר ב-21 באוקטובר 1838, ועבר לבואנוס איירס, שם רוסס קיבל אותו כאילו הוא עדיין הנשיא.

ריברה תפס את השלטון באורוגוואי - בהתחלה בכח, וב-1 במרץ 1839 בבחירות; הכריז מלחמה על רוסס, וכרת ברית עם ברזיל.

קואליציית הצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקוממויות הראשונות בצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצפון החלה התקוממות של הליברלים ברצח של אלחנדרו הרדיה - המושל של טוקומן והאיש החזק באזור, בנובמבר 1838. הרצח היה על רקע אישי, אך נתמך על ידי מספר אוניטריסטים.

כעת, עם הסתלקותו של הרדיה, המושלים החלו לגבש אופוזיציה לרוסס - שליט בואנוס איירס; כשהמובילים היו חוסה קובאס (José Cubas) מושל קטמרקה ומרקו אבז'אנדה [16] (Marco Avellaneda) מושל טוקומן, ולמשך תקופה מסוימת גם איבארה - מושל סנטיאגו דל אסטרו, בעצה אחת עם קוז'ן - המושל המודח של סנטה פה שגלה אצלו לאחר שהודח ב-1838.

בעזרת איבארה וקובאס פרצה בפברואר 1839 הפיכה נגד מנואל לופס (Manuel López) מושל קורדובה, אך המורדים הובסו עוד בטרם הגיע כוח הסיוע שנשלח מקטמרקה. מפקד כח זה צירף אליו את מה שנותר מהמורדים בקורדובה, אך הובס על ידי מושל סלטה, והוצא להורג.

רוסס דרש מאיבארה לשלוח את קוז'ן לבואנוס איירס, איבארה עשה כן, ומשקוז'ן הגיע לפרובינציה ביוני 1839 - חוסל בפקודת רוסס.

אי שקט בליטורל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריגדיר פסקואל אצ'אגואה

בדצמבר 1837 נבחר כמושל קוריינטס (פרובינציה) - חנארו ברון דה אסטרדה (Genaro Berón de Astrada) שבראש מעיניו עמד חופש השיט בנהר הפרנה. על רקע זה הוא נקלע לעימות עם רוסס; חתר לשיתוף פעולה עם קוז'ן שהפך למושל סנטה פה ב-1838, וצירף לברית גם את ריברה - נשיא אורוגוואי לשעבר שתפס שוב את השלטון ב-1838 - והאוניטריסטים שגלו למונטווידאו.

ברון הצליח לגייס כח בן 5000 איש, אךך ללא כל נסיון ותשתית צבאיים; והוא הובס בקלות על ידי מושל אנטרה ריוס פסקואל אצ'אגואה (Pascual Echagüe) בקרב פאגו לרגו (Pago Largo) ב-31 במרץ 1839. הצבא של קוריינטס הותיר מאחוריו 1000 שבויים ו-2000 הרוגים - כולל ברון עצמו.

קוריינטס עברה באופן זמני לידי הפדרלים שמינו מושל מטעמם.

לאחר שנפטר מיריבו, אצ'אגואה פלש לאורוגוואי ב-29 ביולי 1839 יחד עם חואן אנטוניו לבאז'חה (Juan Antonio Lavalleja) - ממפקדי מרד השלושים ושלושה נגד כיבוש אורוגוואי בידי ברזיל, ולימים נשיא אורוגוואי. ריברה, נשיא אורוגוואי ושותפו של ברון המנוח, התחמק מעימות ונסוג כדי להרחיק את אצ'אגואה מבסיסיו תוך שהוא מגייס כוחות נוספים, ולבסוף הביס אותו בקרב קגאנצ'ה (Cagancha) ב-29 בדצמבר 1839 חרף נחיתותו המספרית (3000 חיילים לריברה, 6000 לאצ'אגואה).

אירועים אלו - לאחר עלייתו של ריברה לשלטון באורוגוואי - היו יריית הפתיחה במה שמכונה "המלחמה הגדולה" (La Guerra Grande), סדרה של עימותים בליטורל, באורוגוואי, בריו דה לה פלטה, ובבואנוס איירס; והשתתפו בהם כוחות מאורוגוואי, ארגנטינה, ברזיל, אנגליה, צרפת ואיטליה; והיא הסתיימה ב-1851-1852 בכינון הברית בראשות אורקיסה, בהסדר שהושג באורוגוואי, ובהדחתו של רוסס.

בני החורין מהדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חיסול האוניטריסטים והפדרלים המתונים בבואנוס איירס בידי רוסס, דומה שלא נותרה שם אופוזיציה, אך הסגר הימי הצרפתי החל מ-1838 הוביל ליצירת אופוזיציה עירונית ששאפה להתחבר לתרבות הצרפתית, ובעלי חוות שנפגעו מהסגר ולא יכלו לייצא בקר.

רוסס החליט לפתור את הבעיה הפיננסית שנוצרה על ידי עצירה זמנית של תשלומי החכירה של מגדלי הבקר לבעלי החוות. החלטה זו הייתה משמעותית בעיקר בדרום הפרובינציה, ובעלי החוות החליטו להיפטר מרוסס. הם יצרו קשר עם האוניטריסטים במונטווידאו, וארגנו יחד מערכה בפיקוד הגנרל לוואז'ה שאמורה הייתה לנחות בדרום הפרובינציה ולתמוך בבעלי החוות. התארגנות זאת נקראה "בני החורין מהדרום" (Los Libres del Sur) [17].

במקביל הם שאפו להיות מתואמים עם הפיכה בבואנוס איירס עצמה בהנהגת הקולונל רמון מסה (Ramón Maza), בנו של המושל הקודם מנואל מסה (Manuel Maza); אך שניהם נרצחו. בשל כך הם החליטו לפתוח במהפיכה, דבר שהחל ב-29 באוקטובר 1839, אלא שהכח שהתקבץ חיכה לשווא לסיוע של לוואז'ה שהחליט במקום זאת לפלוש לאנטרה ריוס.

הקולונל פרודנסיו רוסס (Prudencio Rosas), אחיו של המושל חואן מנואל דה רוסס, תקף את מורדי הדרום ב-11 בנובמבר 1839 בקרב צ'סקומוס (Chascomús), כשלצידו ניקולאס גרנדה (Nicolás Granada) שהמורדים חשבו שהוא לצידם וכך הוא הפתיע אותם, ולבסוף הם הובסו ונכנעו: רוסס חנן את הגאוצ'וס, אך חיסל את ראשי המרד שלא הספיקו להימלט.

המערכה של לוואז'ה ב-1839[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוואז'ה שהצטרף למערכה נגד רוסס, עבר עם עוד קצינים לאי מרטין גרסיה שבשליטת הצרפתים, והקים צבא קטן של מתנדבים.

כשנודע לו על פלישתו של פסקאל אצ'אגואה (Pascual Echagüe) - לשעבר מושל סנטה פה וכעת מושל אנטרה ריוס - לאורוגוואי, לוואז'ה שינה את תוכניותיו ופלש לאנטרה ריוס מתוך נאמנות למארחיו מאורוגוואי, תוך שהוא "מארגן" את כוחותיו כמונטונרות - קבוצות חמושות של פרשים ללא סדר ומשמעת צבאיים מקובלים. הוא הביס את מחליפו של המושל ב-22 בספטמבר 1839, אך בניגוד לציפיותיו המקומיים נשארו נאמנים למושל ולא עברו לצידו.

הידיעה על ניצחונו של לוואז'ה הגיעה לקוריינטס ובהשראתה - הליברלים שהזדהו איתו הדיחו את המושל המכהן ומינו במקומו את פדרו פרה (Pedro Ferré) ב-6 באוקטובר 1839. מכיוון שלא היה לו צבא משלו הוא הזעיק לעזרתו את לוואז'ה ומינה אותו כמפקד המיליציות המקומיות, ואף חתם על הסכם עם ריברה - נשיא אורוגוואי - על תכנון מערכה נגד רוסס שהוא (ריברה) יעמוד בראשה.

מושל סנטה פה - חואן פבלו לופס (Juan Pablo López) - פלש לדרום מערב קוריינטס, אך לוואז'ה התחמק מעימות ישיר והתיש אותו בתמרונים מתמשכים, עד שהתייאש וחזר לסנטה פה.

כינון קואליציית הצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

1840, הקונפדרציה הארגנטינאית: הקואליציה הצפונית בתכלת והליגה הפדרלית של רוסס בוורוד

משרוסס עמד על האופוזיציה הצפונית בהנהגת הרדיה - מושל טוקומן, הוא שלח את הגנרל למדריד לאסוף את הנשק ששלח להרדיה - מושל טוקומן לשעבר - למלחמה נגד סנטה קרוס (בוליביה), אך למדריד העדיף לקבל את הצעת מרקו אבז'אנדה (Marco Avellaneda) - המושל החדש - להתמנות למפקד צבא הפרובינציה.

תוך פחות מחודש אבז'אנדה גיבש קואליציה שכללה בנוסף את סלטה, חוחוי, קטמרקה ולה ריוחה; וההסכם נחתם ב-24 באוגוסט 1840. היחיד שלא הצטרף היה חואן פליפה איבארה (Juan Felipe Ibarra) - מושל סנטיאגו דל אסטרו.

התוכנית שלהם הייתה שלוואז'ה יתקוף את אנטרה ריוס ולמדריד את קורדובה, ולאחר מכן שניהם את בואנוס איירס שבידי רוסס.

בסוף יוני 1840 למדריד החל להתקדם דרומה, אלא שאז אחד הקולונלים שלו ערק לצד איבארה עם 200 מחייליו, והוא נסוג חזרה לטוקומן. ההתקוממות במחוזות הצפוניים של קורדובה שהחלה מתוך ציפייה לבואו של למדריד - דוכאה בידי המושל לופס והאיסטרטגיה כולה נכשלה. התקוממות דומה בסנטיאגו דל אסטרו דוכאה באכזריות בידי איבארה.

למדריד חידש את התקדמותו ופלש לקורדובה דרך לה ריוחה. המושל לופס עזב את העיר ונערך עם תומכיו בדרום הפרובינציה, למדריד נכנס לעיר ב-10 באוקטובר והמושל החדש חוסה פרנסיסקו אלווארס (José Francisco Álvarez) הצטרף לקואליציית הצפון.

מושל סלטה מנואל סולה (Manuel Solá) פלש לסנטיאגו דל אסטרו בסוף אוקטובר 1840. איבארה התחמק מעימות ונקט במדיניות של אדמה חרוכה ואילץ את סולה להמשיך לקורדובה.

המערכה של לוואז'ה ב-1840[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בינואר 1840, פדרו פרה (Pedro Ferré) - מושל קוריינטס - הכריז מלחמה על רוסס, וב-27 בפברואר החל להתקדם לכיוון אנטרה ריוס.

במקביל התקדם כח אחר לכיוון סנטה פה בפיקוד מריאנו וורה (Mariano Vera) - מושל סנטה פה לשעבר, ופרנסיסקו ריינפה (Francisco Reinafé) - אחיהם של מושלי קורדובה לשעבר; אך הובסו בקרב בו שניהם נהרגו.

ב-9 באפריל 1840 התחולל קרב דון קריסטובל (Don Cristóbal) בין לוואז'ה למושל אנטרה ריוס אצ'אגואה, בו ניצח לוואז'ה; וכעבור שבוע - ריברה פלש מאורוגוואי ותפס שטחים באנטרה ריוס.

אצאגואה התבצר בפרנה בירת הפרובינציה, ובמשך כשלושה חודשים הכוחות נערכו זה מול זה מבלי להילחם, אך תוך כדי כך שאצ'אגואה מקבל תגבורות מרוסס. לבסוף לוואז'ה תקף ב-16 ביולי 1840, ובקרב סאוסה גרנדה (Sauce Grande) הובס וספג אבידות כבדות, ופונה משם בעזרת הצי הצרפתי לפרובינציה של בואנוס איירס. הוא קיווה לזכות בתמיכת האוכלוסייה המקומית ולפלוש בעזרתם לבירה, אך הם נותרו נאמנים לרוסס, והוא נאלץ להתקדם ללא כל סיוע מקומי.

רוסס נערך מולו עם כוחות עדיפים, ומצפון הגיעה תגבורת של מושל סנטה פה - חואן פבלו לופס - ולוואז'ה ניצל זאת כדי להתחמק מקרב אבוד מול רוסס, פנה לכיוון צפון ורדף אחריהם לסנטה פה.

עם נסיגתו של לוואז'ה התחולל בבואנוס איירס מרחץ דמים בקרב מתנגדי רוסס בידי המסורקה - המיליציה של רוסס.

לופס נערך בסנטה פה יחד עם תגבורת ששלח אוריבה - נשיא אורוגוואי לשעבר. לוואז'ה כבש את העיר, אך חיל הפרשים שלו הובס. לאחר מכן לואאז'ה סיכם עם למדריד - לאחר כיבוש קורדובה - שהם יאחדו שם את כוחותיהם, מה גם שהסגר הצרפתי הוסר והצי של רוסס שב לנהר הפרנה. בשל חוסר תיאום הם לא נפגשו, וצבא סנטה פה שניצל את התקדמותו האיטית לכיוון קורדובה תקף והביס אותו בקרב קברצ'ו הראדו (Quebracho Herrado) ב-28 בנובמבר 1841.

הנסיגה של האוניטרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי צבאו של לוואז'ה נסוגו לעיר קורדובה, ולאחר חילופי ההאשמות ביניהם בעקבות אי ההבנה שהובילה לתבוסתו של לוואז'ה בסנטה פה - הם נסוגו לכיוון צפון תוך שהם מפצלים את הכח למספר טורים בתוואים שונים.

למדריד נסוג לטוקומן לארגן את צבאו. הוא ניסה להוביל מחדש להדחתו של איבארה - מושל סנטיאגו דל אסטרו - אך נכשל. מיגל אוטרו (Miguel Otero) - מושל סלטה - עבר לצד הפדרלים בתמיכת "השטח" [18] ובעיקר חוסה מנואל סראוויה (José Manuel Saravia), גיסו של איבארה. למדריד ומעט לאחר מכן - מרקו אבז'אנדה נכנסו לסלטה כדי להתעמת עם סראוויה.

לוואז'ה פנה ללה ריוחה אך לא התקבל בסבר פנים יפות על ידי המושל תומאס בריסואלה. הוא שלח את היחידה המובילה שלו בפיקוד הקולונל חוסה מריה ויללה (José María Vilela) לתמוך בממשל האוניטרי בסן לואיס ובאופוזיציה האוניטרית במנדוסה, אך הוא הובס פעמיים בינואר 1841.

חוסה פליקס אלדאו (José Félix Aldao) הפדרליסט כבש את לה ריוחה, המושל בריסואלה חוסל בידי אחד מקציניו, ולוואז'ה יחד עם ראשי האוניטרים נמלטו לקטמרקה; אך גם היא נפלה לידי הפדרלים בסיוע כוחות שהגיעו מבואנוס איירס, ולוואז'ה עבר מאוחר יותר לטוקומן.

המערכה בקוז'ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

למדריד סיים לארגן את צבאו בטוקומן ויצא לכיוון דרום. הוא פגש את לוואז'ה בקטמרקה וסיכם איתו שיעבור לטוקומן למקרה שאוריבה - נשיא אורוגוואי לשעבר ומתומכי הפדרלים - יגיע, והוא - למדריד - ימשיך לקוז'ו.

למדריד המשיך ללה ריוחה שם צירף אליו את כוחותיו של אנחל ויסנטה פניילוסה (Ángel Vicente Peñaloza) - המוכר בכינויו אל צ'אצ'ו (El Chacho) ושלח את הכח לסן חואן בפיקוד מריאנו אצ'ה (Mariano Acha), הפתיע שם את כוחותיו של המושל נסאריו בנאווידס (Nazario Benavídez), והביסם בקרב אנגאקו (Angaco) ב-16 באוגוסט 1841 חרף עדיפותם המספרית, אך במחיר כבד מאוד; וכבש את סן חואן.

בנאווידס אירגן את כוחותיו, יצא להתקפת נגד, ובקרב לה צ'קריז'ה (La Chacarilla) ב-18 באוגוסט 1841 הביס את אצ'ה, לקח אותו בשבי, והוא חוסל מספר שבועות לאחר מכן.

למדריד הגיע לסן חואן כמה ימים לאחר מכן, אך מצא אותה ריקה מפדרלים. הוא פנה למנדוסה ומינה שם מושל מטעמו. הפדרלים מסן חואן צירפו אליהם כוחות נוספים, והביסו את למדריד בקרב רודאו דל מדיו (Rodeo del Medio) ב-24 בספטמבר 1841, ושרידי הכח האוניטרי חצו את האנדים המושלגים בשלהי החורף לצ'ילה.

חיסולים בצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב פמאיז'ה

מנואל אוריבה (Manuel Oribe) - נשיא אורוגוואי לשעבר וכעת גנרל פדרלי - חצה את סנטיאגו דל אסטרו וחבר לקולונל חוסה פליקס אלדאו (José Félix Aldao) ממנדוסה, הקולונל מריאנו מסה (Mariano Maza) - מקציניו היותר אכזריים של רוסס - והילריו לאגוס (Hilario Lagos) מקטמרקה, ותגבורת מהליטורל בפיקוד אאוחניו גרסון (Eugenio Garzón). משם פנה לטוקומן וב-19 בספטמבר 1841 הביס את לוואז'ה בקרב פמאיז'ה (Famaillá).

לוואז'ה נסוג צפונה לסלטה וניסה לארגן התנגדות, אך היחידות מקוריינטס איתן החל את מסעו - נטשו אותו. הוא נסוג הלאה לחוחוי, ושם הוא נהרג באופן מקרי בידי יחידה פדרלית. גם מרקו אבז'אנדה (Marco Avellaneda) מטוקומן נמלט צפונה, אך הוסגר לאוריבה - מפקד הכח הפדרלי - על ידי מפקד יחידת המשמר שלו, וחוסל בפקודת מסה יחד עם קצינים אוניטריים אחרים.

בידי האוניטרים נותרה רק קטמרקה: מסה פלש לשם, הביס את המושל חוסה קובאס (José Cubas) ב-29 באוקטובר 1841, וחיסל אותו ואת קציניו ביריה בכיכר העיר.

הקואליציה הצפונית חוסלה.

אחרית דבר: המערכות של פניילוסה (אל צ'אצ'ו) נגד רוסס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגולים הארגנטינאים בצ'ילה רקמו תוכניות לחזרה לשלטון בצפון ארגנטינה, והמערכה הנועזת מכולן הייתה של אנחל ויסנטה פניילוסה (Ángel Vicente Peñaloza): הוא יצא מצפון צ'ילה יחד עם מרטין ינסון (Martín Yanzón) - מושל סן חואן לשעבר - וקצינים אחרים, וכח בן מעט יותר מ-100 איש; והגיעו במרץ 1842 לסן חואן שם הצטרף אליהם פליפה וארלה (Felipe Varela). המושל בנאווידס יצא לרדוף אחריהם והם נסוגו צפונה למערב קטמרקה.

פניילוסה הצליח לכבוש את לה ריוחה למספר ימים ויצא אל מחוץ לפרובינציה שם פגש מספר רב של מתנדבים. הוא חזר ביוני 1842, התחמק מבנאווידס שמינה מושל חלופי, עבר לקטמרקה שם הובס בידי המושל, ומשם לסנטיאגו דל אסטרו.

הוא פלש לטוקומן שם הביס את המושל - הקולונל חוסה אלבינו גיטרס (José Albino Gutiérrez) - וכבש את הבירה. כוחותיו יצאו לחפש סוסים שחסרו להם, ואז בנאווידס שרדף אחריו עד לשם תקף והביס אותו.

פניילוסה ניהל קרב נסיגה ברחבי טוקומן תוך שכוחותיו וקציניו מתדלדלים, עד שלבסוף שב ללה ריוחה שם שוב הצליח לאסוף תומכים מקרב הגאוצ'וס בפרובינציה שדמותו הילכה עליהם קסם.

בינואר 1843 פניילוסה הובס שוב בידי בנאווידס, ולבסוף נמלט חזרה לצ'ילה.

מאוחר יותר, ב-1845 הוא ניסה שוב את כוחו, הובס, ובהסכמת בנאווידס קיבל מקלט והניח את נשקו.

הברית נגד רוסס בליטורל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאגואסו והתקפת הנגד של פס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פדרו פרה (Pedro Ferré) - מושל קוריינטס - אירגן בשלישית צבא בקוריינטס נגד רוסס [19], בפיקודו של הגנרל חוסה מריה פס (José María Paz). פס נפל בשבי הפדרלים כעשור לפני כן, הוסגר לרוסס, ישב במעצר, שוחרר למעצר בית תחת שבועה שלא יפעל נגד רוסס, אך נמלט למונטווידאו, דחה הצעה לשליחות דילומטית, והצטרף למהלך של פרה נגד רוסס.

מושל אנטרה ריוס - פסקואל אצ'אגואה (Pascual Echagüe) - פלש לקוריינטס לאחר שהצליח להדוף את לוואז'ה שהמשיך משם במסעו הכושל לבואנוס איירס, אך נאלץ לסגת כשלוואז'ה תקף את סנטה פה כשנמלט מבואנוס איירס.

לפס היה כעת זמן להתארגן, ופרה חתם על הסכם שיתוף פעולה עם פרוקטואוסו ריברה (Fructuoso Rivera) - נשיא אורוגוואי - שיפלוש לארגנטינה.

אצ'אגואה פלש שוב לקוריינטס בספטמבר 1841. פס נסוג, בשעה שלקוריינטס חזרו היחידות שהצטרפו ללוואז'ה ונטשו אותו עם תבוסתו, ואצ'אגואה תקף אותו בראש כח גדול ב-28 בנובמבר 1841 אך ניגף בקרב קאגואסו (Caaguazú) וניצל בעור שיניו.

באנטרה ריוס אצ'אגואה הוחלף בידי הגנרל חוסטו חוסה דה אורקיסה (Justo José de Urquiza), ופס פלש לשם בינואר 1842 במקביל לריברה שפלש לשם מאורוגוואי. פס כבש את פרנה - בירת הפרובינציה - ואורקיסה נמלט לבואנוס איירס.

פרה הגיע לאנטרה ריוס לגבות מהם פיצויים שלדעתו הגיעו לקוריינטס, אך פס התנגד לכך ובזכות זאת נבחר למושל הפרובינציה. בתגובה פרה חזר לקוריינטס עם הצבא ופס נותר עם השבויים מקאאגואסו וכוחות מקומיים בלבד.

חואן פבלו לופס חוצה את הקווים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושל סנטה פה חואן פבלו לופס (Juan Pablo López) החל במגעים עם המתנגדים לרוסס כבר בתחילת 1840, המתין להזדמנות המתאימה, וב-5 בנובמבר 1841 חתם על הסכם עם קוריינטס, אך בשל חילוקי הדעות בין פרה ופס - הוא לא זכה לסיוע. רוסס הפנה נגדו את אוריבה ואת אצ'אגואה שהביסו וכבש את רוסריו.

לופס נסוג צפונה, הכל ששלח כדי לעכב את הפדרלים הובס ואחריו גם הוא, והוא נאלץ לבסוף להימלט לקוריינטס עם שרידי צבאו.

סנטה פה נענשה על התמרדותה עד שאצ'אגואה נבחר כמושל וכיהן בתפקידו במהלך 1842-1851.

ארוז'ו גרנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנרל מנואל אוריבה

הממשל של פס באנטרה ריוס התקיים בפועל רק בבירתה פרנה, ריברה לא סייע לו, ומעט חייליו ערקו.

ב-3 במרץ 1842 נבחר כמושל הגנרל חוסטו חוסה דה אורקיסה (Justo José de Urquiza), ובשעה שהוא הטיל את מרותו על הפרובינציה - פס נפגש עם ריברה, לופס ופרה וחתם על ברית שלפיה ריברה יהיה המפקד הבכיר ופס התפטר ועבר למונטווידאו.

ללא פס, פרה שלח את צבאו מקוריינטס לצפון מערב אנטרה ריוס והעמידו לרשות ריברה. בינתיים אוריבה הפדרלי התקדם לשם תוך שהוא מצרף את כוחותיו של אורקיסה ותגבורות ששלח רוסס.

לבסוף הצבאות התנגשו בארוז'ו גרנדה (Arroyo Grande) שבאנטרה ריוס ב-6 בדצמבר 1842, באחד הקרבות הגדולים במלחמות האזרחים עקב מספר החיילים שנטלו בו חלק (מעל 16,000), והפדרלים זכו בניצחון בזכות יתרונם המספרי והארגוני, ואוריבה ואורקיסה חיסלו את כל הקצינים שלא הצליחו להימלט ולחצות את נהר אורוגוואי.

לאחר מכן אורקיסה פלש לקוריינטס, אך לא נתקל בכל התנגדות. פרה המושל נמלט לפראגוואי וקציניו לברזיל, ואורקיסה מינה את פדרו קברל (Pedro Cabral) כמושל תוך שהוא מותיר משמר שימנע פלישות נוספות.

מלחמה באורוגוואי וקוריינטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצור על מונטווידאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הניצחון בארוז'ו גרנדה, אוריבה - נשיא אורוגוואי לשעבר - חצה את נהר אורוגוואי והחל במסעו למונטווידאו בשיירה כבדה טעונה בארטילריה, נשק ותחמושת. ריברה - נשיא אורוגוואי ויריבו של אוריבה - הצליח לחלץ מהקרב בו הובס חלק מיחידות הפרשים, וכך יכל להגיע בזריזות למונטווידאו ולארגן את הגנתה.

הרשויות במונטווידאו, עוד בטרם ריברה הגיע, הטילו על הגנרל פס - שהגיע לשם לפני קרב ארוז'ו גרנדה - לארגן את הגנתה, והוא עשה זאת ביעילות וגייס לשם כך גולים רבים מארגנטינה ומהגרים מאירופה. למעלה ממחצית ממגיני העיר היו זרים. בנוסף, הוא שיחרר את העבדים הכושים בתנאי שישרתו במיליציה.

משהגיע ריברה הוא דרש להחליף את פס אך הרשויות סירבו, ולכן התרחק מהעיר עם חלק מפרשיו במטרה להסיח את דעתו של אוריבה.

אוריבה הגיע לשערי העיר ב-16 בפברואר 1843. הוא ערך מספר התקפות מקומיות שנהדפו, ומתוך כוונה להימנע צצרחץ דמים - נמנע מעימות כולל והטיל עליה מצור, וכך חלפו שנים בהן לא קרה הרבה, והמצב נותר ללא שינוי.

בינתיים הוא יסד קונגרס לאומי עם אלו שהדיחו את ריברה ב-1838 מכהונתו כנשיא הראשון של אורוגוואי, והם מינו אותו - את אוריבה - כנשיא. ממשל זה ידוע בתור ממשל סריטו (Gobierno del Cerrito) על שם המקום בו שכן, לעומת ממשל ההגנה (Gobierno de la Defensa) במונטווידאו הנצורה שלא היה לו קונגרס אלא חונטה. כך התקיימו שני ממשלים באורוגוואי במהלך אותה מלחמת אזרחים.

רוסס שלח את גיז'רמו בראון - גיבור הקרבות הימיים במלחמת העצמאות של ארגנטינה - להטיל מצור ימי על מונטווידאו, אך הציים של אנגליה וצרפת סיכלו אותו, ובפועל המסחר במונטווידאו הפדרלית שגשג באותה תקופה, למרות שהמדינה הייתה בידי האוניטרים.

האחים מדארייגה וחזרת השקט לקוריינטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה הרביעית של קוריינטס נגד רוסס החלה ב-31 במרץ 1843 כש-108 לוחמים מקוריינטס בפיקוד האחים חואקין מדארייגה ( Joaquín Madariaga) וחואן מדארייגה ( Juan Madariaga) חצו את נהר אורוגוואי מאורוגוואי לקוריינטס שבידי הפדרלים, צירפו אליהם כוחות נוספים והביסו את הכח המקומי ב-6 במאי 1843 בקרב לגונה בראווה (Laguna Brava), וחואקין מדארייגה נבחר כמושל.

זמן קצר לאחר מכן האחים מדארייגה פלשו לאנטרה ריוס תוך שהם מנצלים את היעדרותו של אורקיסה שהשתתף במלחמה באורוגוואי וכבשו בה שטחים רבים, אך משנודע שאורקיסה עושה דרכו חזרה לאנטרה ריוס, הם נסוגו צפונה והנסיגה הפכה חיש למנוסה.

מושל קוריינטס חתם על הסכם מסחר עם נשיא פראגוואי קרלוס אנוניו לופס (Carlos Antonio López). הגנרל פס שהגיע אז לקוריינטס קיבל לפיקודו את הצבא המקומי כאותה הערכה לפועלו נגד רוסס, והוא התכונן לבואו של אורקיסה מאנטרה ריוס, אך הלה העדיף להשאיר לפס את היוזמה.

המערכות באורוגוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוריבה שלט למעשה על רוב שטחה של אורוגוואי, אך את ריברה שמשל בפועל רק על מונטווידאו הוא לא הצליח ללכוד.

אורקיסה, יד ימינו של אוריבה, הבין שריברה מקבל סיוע מברזיל, ושעימותים מקומיים לא יסייעו לו נגדו. הוא הצליח לגרור אותו לקרב אינדיה מוארטה (India Muerta) ב-27 במרץ 1845, מזרחית למונטווידאו על דרך החוף לברזיל, ושם היכה את צבאו וריברה נאלץ להימלט לברזיל.

האוניטרים "האדומים" ניסו להיעזר בצי בפיקוד ג'וזפה גריבלדי: באותן שנים קודם לאיחוד איטליה, גריבלדי גלה בדרום אמריקה. הוא הקים שם צי איטלקי, לחם מטעם מונטווידאו נגד הצי הפדרלי בפיקוד גיז'רמו בראון עד שהובס, אך שב לאחר מכן עם צי חדש וכח צבאי, הכח הזה תקף ובזז מספר יישובים לאורך החוף שהיו בשליטת הפדרלים "הלבנים", עד שהופתע והובס, וגריבלדי שב לאיטליה.

ריברה עצמו ניסה עוד לחזור למונטווידאו ולתפוס את השלטון תוך שהוא מסתייע בתומכיו - ביניהם העבדים המשוחררים - אך גורש "באדיבות" לאחר שהוצעו לו מספר משרות דיפלומטיות בחו"ל אותן הוא דחה.

כשלונות אוניטריים בסנטה פה ובקוריינטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

צי מקוריינטס שאורגן בידי פס האוניטרי השתלט על נהר הפרנה - נתיב השיט העיקרי בצפון מזרח ארגנטינה שנשלט אז בידי הפדרלים - מצפון לסנטה פה. לופס - מושל סנטה פה לשעבר שעבר מצד הפדרלים לצד האוניטרים - ניצל זאת כדי לתקוף את סנטה פה ולהניס את אצ'אגואה לבואנוס איירס, והפך למושל ב-6 ביוני 1845; אך עסק בעיקר בבזיזת אלו ששיתפו פעולה עם אצ'אגואה והפדרלים, עד שאצ'אגואה עצמו שב כעבור חודש והפעם לופס נאלץ להימלט. הוא עוד ניסה לארגן את כוחותיו מחדש, אך הובס בקרב מלבריגו (Malabrigo) ב-12 באוגוסט 1845.

ב-20 בנובמבר 1845, בקרב וואלטה דה אובליגדו (Vuelta de Obligado) הצי האנגלי-צרפתי הצליח לפתוח את נהר הפרנה - שנחסם בידי הפדרלים - חזרה לשיט חופשי, אך עם שובו במורד הנהר הותקף וספג אבידות כבדות; הנסיון הוכתר ככישלון וקרויינטס האוניטרית נותרה מבודדת.

בינואר 1846 אורקיסה פלש לקוריינטס בראש צבא בן 6000 איש. פס נסוג טקטית כדי להציב לו מלכודת, אלא שחואן מדארייגה הזדרז לתקוף, הובס בקרב לגונה לימפייה (Laguna Limpia) ב-4 בפברואר 1846, נפל בשבי, ובמסמכיו נמצאו התכתבויות לגבי תוכניותיו של פס, וכך אורקיסה ידע לא ליפול בפח. אורקיסה המשיך לרדוף אחרי פס ברחבי הפרובינציה אך ללא הצלחה, ושב לבסוף לאנטרה ריוס לא לפני שבזז את קוריינטס.

סוף ההתקוממות בקוריינטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנרל בנחמין ויראסורו - מושל קוריינטס לאחר כיבושה בידי אורקיסה

אורקיסה פתח במגעים להשגת הסדר עם האחים מדארייגה. פס התנגד לכך וזמם להדיח את המושל, נכשל ונאלץ להימלט לפרגוואי.

אורקיסה שיחרר את חואן מדארייגה שנפל בשבי קודם לכן ונעזר בו כמתווך, וב-17 באוגוסט 1846 חתם על הסכם אלקראס (Alcaraz) לפיו קוריינטס הצטרפה להסכם הפדרלי (Pacto Federal) ולקונפדרציה הארגנטינאית, אך סוכם שהיא לא תשתתף במערכה נגד מונטווידאו.

רוסס דחה את ההסכם, ומדארייגה הציע לאורקיסה לפעול ביחד נגדו, אך לבסוף אורקיסה פלש לקוריינטס ב-4 בנובמבר 1846. חלק מצבא קוריינטס ערק לצד אורקיסה, ובקרב ונסס (Vences) ב-26 בנובמבר הפדרלים ניצחו ניצחון מכריע. האחים מדארייגה נמלטו לפראגוואי, והפרובינציה שבה לידי הפדרלים.

הצעד הצפוי הבא של אוריבה ורוסס היה לחתום על הסכם שלום עם האנגלים והצרפתים ולהמתין שמונטווידאו תיפול לידיהם.

תום המלחמה הגדולה וקרב קסרוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

עימותים פנימיים לפני קרב קסרוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1848 החלו התקוממויות במרכז המדינה, כאילו המתינו לסיום זו שבקוריינטס. יחד עם זאת - לפחות בהתחלה היה מדובר בעימותים פנים פדרליים.

במנדוסה הודח המושל פדרו פסקואל סגורה (Pedro Pascual Segura) במרץ 1847. המושל החדש רוקה מז'אה (Roque Mallea) התגבר על הפיכת נגד כעבור שנה שמפקדה חוסל.

בסן לואיס הייתה הפיכה באוקטובר 1848, אך המושל חזר מהר לכסאו.

מושל לה ריוחה הודח בידי פניילוסה במרץ 1848.

בחוחוי התפטר המושל מריאנו איטורבה (Mariano Iturbe) שמשל באופן לא רציף בשנים 1838-1849. לאחר סדרת הפיכות חזר איטורבה לתפקיד מושל בספטמבר 1851.

בסנטיאגו דל אסטרו מת איבארה, ולאחר הבחירות שנערכו שם פרץ עימות חמוש והן הוכרעו בכח הנשק.

תום הסגר הימי וההפיכה של אורקיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנותרו ללא בני ברית זולת הנצורים במונטווידאו, ומכיוון שלרוסס היו יחסים טובים איתם, האנגלים החליטו להסיר את הסגר הימי שהטילו על ארגנטינה ב-1845 בעקבות מגבלות הסחר בפרנה שפגעו במסחר עם הפרובינציות לאורכו ועם פראגוואי, וחתמו על הסכם אראנה סאות'רן (Arana–Southern) עם הממשל בבואנוס איירס ב-15 במאי 1850. גם הצרפתים חתמו על הסכם דומה באותה שנה.

רוסס הידק את המצור על מונטווידאו ועצר גם את הסחר המועט שהתקיים בינה לאנטרה ריוס. צעד זה פגע באורקיסה שחיפש כעת הזדמנות להיפטר מרוסס.

חרף נפילתה הצפויה של מונטווידאו, רוסס חיפש כנראה אמתלה לפתוח חזית נוספת כדי להשתמט מהצורך לארגן את הרפובליקה ולכתוב חוקה, והוא שלח נשק לאורקיסה כדי שיפתח במערכה נגד ברזיל שסייעה למונטווידאו.

אורקיסה שחשד בכוונותיו של רוסס - בא במגע עם נציגי מונטווידאו, חתם על ברית עם מושל קוריינטס ודאג למימון תוכניותיו בידי ברזיל.

ב-1 במאי 1851 אורקיסה פתח בפרנה בירת אנטרה ריוס באופן רשמי בהתקוממות שלו, וזמן קצר לאחר מכן - קוריינטס הצטרפה.

הצבא הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

העתונות של בואנוס איירס הגדירה את מעשיו של אורקיסה כבגידה, והממשלים של הפרובינציות הבטיחו סיוע נגד "אורקיסה האוניטריסט, המשוגע, הברברי, הבוגד" ומינו את רוסס כמפקד עליון של האומה (Jefe Supremo de la Nación); אך בפועל לא נקפו אצבע.

גם רוסס איבד כנראה את חושיו החדים, לא עשה דבר, אלא המתין.

בסוף מאי 1851 נחתם הסכם לשיתוף פעולה בין אנטרה ריוס, קוריינטס, מונטווידאו וברזיל לגבי גירוש אוריבה - שמשל על רוב שטחה של אורוגוואי וצר על מונטווידאו - מאורוגוואי ועריכת בחירות כלליות שם; ופעולה משותפת נגד רוסס אם יכריז - כצפוי - מלחמה על מי מהם.

בתור צעד ראשון אורקיסה פלש לאורוגוואי עם 6000 איש, הצטרפו אליו הכוחות הפדרליים המקומיים, במקביל ברזיל פלשה לצפון אורוגוואי; וכצפוי - רוסס הכריז עליה מלחמה.

אוריבה חתם על הסכם עם אורקיסה ב-8 באוקטובר 1851 לגבי הסרת המצור והתפטר לאחר מכן. הגנרל אאוחניו גרסון (Eugenio Garzón) הוכרז כנשיא, אך נפטר זמן קצר לאחר מכן ובמקומו מונה חואן פרנסיסקו חירו (Juan Francisco Giró).

ברזיל אילצה את אורוגוואי לחתום על הסכם בו היא מוותרת על רצועה גדולה בצפון המדינה, ומסכימה להתערבות של ברזיל בניהול המדיני.

אורקיסה גייס לצבאו את כוחותיו של רוסס באורוגוואי ומאז הוא נקרא הצבא הגדול (El Ejército Grande) שמנה בשיאו 24,000 איש וכלל גם כוחות מברזיל.

בסוף נובמבר 1851 - ברזיל, אורוגוואי, אנטרה ריוס וקוריינטס הכריזו מלחמה על רוסס.

קרב קסרוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב קסרוס

הצבא הגדול חצה את הפרנה ב-25 בדצמבר 1851 תוך שהוא מסתייע בכלי שיט ברזילאים להעברת הארטילריה והציוד הכבד. כשהגיעו לפרובינציה של סנטה פה - הכוחות מרוסריו הצטרפו אליהם.

אצ'אגואה - מושל סנטה פה - פנה לכיוון בואנוס איירס עם צבאו כדי לסייע לרוסס, והוא הודח ומונה במקומו דומינגו קרספו (Domingo Crespo) הנאמן לאורקיסה שהגיע יחד עם הכח.

אנחל פאצ'קו (Ángel Pacheco) - מפקד הצבא של באונוס איירס - פרש מתפקידו מבלי להודיע לרוסס ושב לאחוזתו.

רוסס נעמד בראש צבאו: הוא היה פוליטיקאי משופשף אך לא גנרל: הוא לא תמרן לשדה קרב נוח וגם לא נסוג לעיר להתכונן למצור, אלא המתין עם צבאו.

שני הצבאות מנו כ-24,000 איש כל אחד המצוידים באופן דומה, אך בפיקוד היה יתרון ברור לאורקיסה הגנרל המנוסה באותה תקופה.

קרב קסרוס (Caseros) ב-3 בפברואר 1852 נמשך 4 שעות. זה היה הקרב הגדול ביותר בתולדות אמריקה הדרומית מבחינת מספר הלוחמים. העדויות מהקרב לא תמיד עולות בקנה אחד זו עם זו בשל רוחב החזית. רוב צבאו של רוסס נטש את שדה המערכה מבלי להילחם, והפרטים לגבי הנפגעים סותרים זה את זה.

רוסס נסוג כשהכל כבר היה אבוד, בדרכו העירה כתב מכתב התפטרות, עלה בחשאי על אוניה והפליג לבריטניה ממנה לא שב.

לאחר הקרב חוסלו לא מעט שבויים, ביניהם חיילים מיחידות של רוסס שאולצו להצטרף לצבא הגדול, וחברו לרוסס לאחר שרצחו את קציניהם.

סיכום תקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך התקופה שבין קרב ספדה (Cepeda) ב-1820 בו הובס רונדו והתפטר מתפקידו כדירקטור תוך התפזרות הקונגרס ועד קרב קסרוס (Caseros) ב-1852 בו הודח רוסס ואורקיסה נבחר כנשיא, לא היה לארגנטינה שלטון מרכזי (למעט כהונתו הקצרה של ריוודוויה 1826-1827).

בתקופה זו נהרגו בשדות הקרב מעל 22,000 איש, מתוך אוכלוסייה של כמיליון וחצי. לאלה יש להוסיף אלפים רבים (יש הערכות שנעות בין 6,000 ל-16,000) שחוסלו או הוצאו להורג במהלך 22 שנות שלטונו של רוסס בבואנוס איירס. בנוסף - נהרגו אינדיאנים רבים במערכות של רוסס נגדם בפמפה.

עד לקרב ספדה נהרגו ככל הנראה כ-400 איש במלחמות אזרחים.

לאחר קרב קסרוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנרל אורקיסה

אורקיסה מינה כמושל את ויסנטה לופס אי פלאנס (Vicente López y Planes) ששימש בעבר כמחליפו של ריוודוויה כנשיא למשך מספר ימים ומוכר כמחבר מילות ההמנון הלאומי.

בתקופה שלאחר הדחת רוסס שבו גולים רבים לבואנוס איירס, שיהיו חלק מדור המנהיגים הבא.

רבים מהמושלים המזוהים עם רוסס - הודחו: בחוחוי חוסל מריאנו איטורבה (Mariano Iturbe) במאי 1852, בסלטה הודח חוסה מנואל סראוויה (José Manuel Saravia), בקורדובה הודח מנואל לופס (Manuel López), ובמנדוסה חזר לתפקידו כמושל פדרו פסקואל סגורה (Pedro Pascual Segura) שהודח שנים מספר לפני כן בידי מושל סן חואן ומבעלי בריתו של רוסס - נסאריו בונאווידס (Nazario Benavídez).

אורקיסה הזמין את נציגי הפרובינציות לסן ניקולאס דה לו ארוז'וס (San Nicolás de los Arroyos), שם נחתם הסכם סן ניקולאס ב-31 במאי 1852 לגבי כינוס קונגרס חוקתי, ומינויו של אורקיסה כדירקטור זמני של הקונפדרציה. [20].

במהלך ההתכנסות, נסאריו בונאווידס - מושל טוקומן - וסלדוניו גוטיארס (Celedonio Gutiérrez) - מושל טוקומן, הודחו בהיעדרם. בונאווידס שב בקלות לתפקידו, אך גוטיארס נאלץ להשתמש בכח לשם כך. מספר חודשים לאחר מכן הודח בנחמין וירסורו (Benjamín Virasoro) - מושל קוריינטס - בידי חואן פוחול (Juan Pujol) ממקורביו של אורקיסה.

רק בארבע פרובינציות המושלים לא התחלפו בעקבות אירועי 1852: סנטיאגו דל אסטרו, לה ריוחה, סן לואיס ואנטרה ריוס (אורקיסה עצמו).

התקפות ליברליות בצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוטיארס - מושל טוקומן - פלש לקטמרקה והוביל להפיכה בינואר 1853 בה הודח המושל מנואל אספינוסה (Manuel Espinosa). באוקטובר 1853, גוטיארס פלש לסנטיאגו דל אסטרו וכבש אותה ללא קרב, אלא שאז האחים אנטוניו ומנואל טובאדה (Antonio y Manuel Taboada) - מהבולטים בקאודיז'וס של סנטיאגו דל אסטרו - כבשו את טוקומן, וגוטיארס נאלץ לסגת כדי לכבוש אותה חזרה, אך לבסוף הובס בידיהם ב-25 בדצמבר 1853 ונאלץ לגלות לבוליביה. את השלטון תפס חוסה מריה דל קמפו (José María del Campo) שרדף את הפדרלים, ואסר וחיסל רבים מהם.

מנואל טובאדה הנהיג בצפון מערב ארגנטינה ברית של מושלים "ליברלים" בטוקומן, סלטה וסנטיאגו דל אסטרו, שהיוו אופוזיציה לאורקיסה.

בקוריינטס הייתה שורת נסיונות להדיח את המושל חואן גרגוריו פוחול (Juan Gregorio Pujol), מתומכי אורקיסה שתפס את השלטון בפרובינציה בעקבות ניצחונו, שנכשלו.

הקונפדרציה ומדינת בואנוס איירס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקוממות בבואנוס איירס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הנבחרים של בואנוס איירס [21], בהשפעתו של ברטולומה מיטרה (Bartolomé Mitre) - לימים מושל הפרובינציה ונשיא הרפובליקה - דחה את הסכם סן ניקולאס בתואנה שלמושל בואנוס איירס -ויסנטה לופס אי פלאנס (Vicente López y Planes) - לא הייתה סמכות לחתום עליו בשם הפרובינציה, ושהסמכויות שהוקנו לאורקיסה היו מוגזמות. הסיבה האמיתית להתנגדות הייתה הייצוג השווה לפרובינציות בקונגרס שהיה מוטה לרעת בואנוס איירס ומנע ממנה להשפיע על קבלת ההחלטות כבקונגרסים הקודמים. אורקיסה הגיב בפיזור בית הנבחרים, סגירת העתונים של האופוזיציה, ומינה עצמו כמושל; צעד חסר תקדים מבחינת ההתערבות הפדרלית.

כשאורקיסה עזב את בואנוס איירס פרצה שם הפיכת 11 בספטמבר 1852: בית הנבחרים התכנס חרף פיזורו, ובחר במנואל גיז'רמו פינטו ( Manuel Guillermo Pinto) כמושל, ולאחר מכן בוולנטין אלסינה (Valentín Alsina).

לאחר מכן אורגנו שלושה צבאות: אחד בסן ניקולאס דה לוס ארוז'וס בפיקוד הגנרל פס נועד לפלוש לסנטה פה, ועוד שניים שפלשו לאנטרה ריוס והובסו מהר מאור.

רוב הקצינים היו מצבאו של רוסס, והם התקוממו בסוף נובמבר 1852 נגד הממשל של בואנוס איירס שהיה בידי האוניטרים; והטילו מצור על העיר. ניסיון של האוניטרים לארגן את הפרובינציה נגד אנשי רוסס הצרים הסתיים בתבוסה בקרב סן גרגוריו (San Gregorio). אורקיסה הצטרף למצור, אך בשל התמשכותו - סבלנותם של החיילים פקעה, יחידות מבואנוס איירס ערקו לצד הנצורים, ובנוסף - מפקד הצי של אורקיסה שהטיל סגר על הנמל - שוּחד והעביר את הצי לידי באונוס איירס; ואורקיסה נאלץ להסיר את המצור ביוני 1853.

מאז מדינת בואנוס איירס נותרה נפרדת מהקונפדרציה הארגנטינאית, ופרסמה חוקה משל עצמה שפתחה פתח להכרזת עצמאות. אורקיסה עצמו נבחר לנשיא ארגנטינה (ללא מדינת בואנוס איירס) ללא התנגדות.

פלישות פדרליות לבואנוס איירס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנרל חרונימו קוסטה - הנסיון הראשון לפלוש לבואנוס איירס

רוב הפדרלים היגרו מבואנוס איירס לפרנה (אנטרה ריוס), רוסריו (סנטה פה) ומונטווידאו (אורוגוואי); ומשם תכננו לשוב לפרובינציה בכח הזרוע. בינואר ובנובמבר 1854 נעשו שני נסיונות שונים לפלוש לבואנוס איירס שנכשלו.

בדצמבר 1855 מעשה נסיון נוסף: חוסה מריה פלורס (José María Flores ) נחת בצפון מערב הפרובינציה במקביל לכח משימה אחר. המושל פסטור אובליגאדו (Pastor Obligado) קבע שמדובר בפושעים שאינם זכאים לכבוד הראוי לאנשי צבא, ושיש לחסלם ללא משפט; וכך קרה לאחר שהובסו ב-31 בינואר בסן חוסטו (San Justo) בידי אמיליו קונסקה (Emilio Conesa) ונכנעו.

חרף הדרישה לנקמה, אורקיסה העדיף להיות זהיר ולא להיגרר אחר הגולים מבואנוס איירס; וכך נשמר השקט בין בואנוס איירס לקונפדרציה למשך מספר שנים.

בשנים הבאות שרר שקט בליטורל, אך בואנוס איירס התערבה במהפיכה של 1858 באורוגוואי [22] ופלשה לשם, והפעם זה הסתיים בטבח של הפולשים והמורדים בהוראת נשיא אורוגוואי - גבריאל אנטוניו פריירה (Gabriel Antonio Pereira) - במה שנודע כטבח קינטרוס (Masacre de Quinteros) על שם המקום בו הוצא אל הפועל. בעקבות כך חלה התקרבות בין בואנוס איירס לגולים במונטווידאו בחיפוש אחר נקמה.

אי סדר בקוז'ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנרל נסאריו בונאווידס

השקט שהושג לאחר כה הרבה שפיכות דמים לא ארך זמן רב, ואי הסדר החל בלה ריוחה בה הגנרל אל-צ'אצ'ו (אנחל ויסנטה פניילוסה Ángel Vicente Peñaloza) הדיח ב-1848 את המושל ויסנטה מוטה (Vicente Mota) ומינה במקומו את מנואל ויסנטה בוסטוס (Manuel Vicente Bustos).

באפריל 1857 הודח מושל סן חואן נסאריו בונאווידס (Nazario Benavídez), ובמקומו נבחר מנואל חוסה גומס רופינו (Manuel José Gómez Rufino) האוניטרי על דעתו של אורקיסה, ובונאווידס המודח קיבל כפיצוי תפקיד בצבא הקונפדרציה. גומס, המושל, חשד שבונאווידס עדיין חותר תחתיו, עצר אותו והורה על חיסולו באוקטובר 1858 בטרם יגיעו תומכיו לשחררו. בתגובה נשלח כח מצבא הקונפדרציה בפיקוד חוסה אנטוניו וירסורו (José Antonio Virasoro) להתערב שם בנעשה, והוא נבחר מאוחר יותר כמושל. פניילוסה קיבל דרגת גנרל ואת הפיקוד על הדיוויזיה המערבית של צבא הקונפדרציה שעליה פיקד קודם הרצחו - בונאווידס.

קרב ספדה (1859)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כישלון הפלישות למדינת בואנוס איירס, אורקיסה פתח איתה במשא ומתן לגבי שיתוף פעולה אך נכשל גם כן. האלימות בבחירות בבירה הבטיחה את בחירתו של ולנטין אלסינה (Valentín Alsina) האוניטרי, ומבחינה כלכלית מצבה היה טוב לאין ערוך משל הקונפדרציה.

הקונגרס הסמיך את ידיו של אורקיסה להשתמש בכח נגד בואנוס איירס אם תעמוד בסירובה להצטרף לקונפדרציה, ושני הצבאות החלו להתחמש, כשבראש הכח מבואנוס איירס עומד ברטולומה מיטרה (Bartolomé Mitre) שהחל לנוע צפונה, והצי של בואנוס איירס מטיל סגר על פרנה - בירת הקונפדרציה. באוקטובר 1859 הצי של הקונפדרציה פרץ את הסגר, ועגן מול בואנוס איירס.

ב-23 באוקטובר 1859 פרץ קרב ספדה (Cepeda) השני: צבא הקונפדרציה היה גדול יותר (14,000 מול 9,000), אך צבא בואנוס איירס מצויד טוב יותר. חרף האבידות הגדולות יותר - הקונפדרציה ניצחה ומיטרה נסוג לכיוון בואנוס איירס.

אורקיסה התקדם לכיוון העיר, אך לא ניסה לכבוש אותה אלא חנה בסמוך אליה, המושל אלסינה התפטר, והתנהל משא ומן שבסופו נחתם הסכם סן חוסה דה פלורס ב-11 בנובמבר 1859:

  • בואנוס איירס תהיה חלק בלתי נפרד מארגנטינה.
  • יערכו שינויים בחוקה על פי בקשת בואנוס איירס ובאישור שאר הפרובינציות.
  • הפרובינציה תשמור את כל נכסיה, למעט המכס שהיה מקור עושרה שיעבור לידי הקונפדרציה.
  • הצבא יסוג.

זמן קצר לאחר מכן סיים אורקיסה את כהונתו, וסנטיאגו דרקי (Santiago Derqui) נבחר כנשיא.

מלחמת אזרחים בקוז'ו ובקורדובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטוניו אלברסטיין

בסן חואן לא התלהבו מהמושל חוסה אנטוניו וירסורו (José Antonio Virasoro) שמשל בחסות צבא הקונפדרציה, והוא נחשב לעריץ. דומינגו פאוסטינו סרמיינטו (Domingo Faustino Sarmiento) - יליד סן חואן ולימים נשיא ארגנטינה - קרא מבואנוס איירס להדחתו ולחיסולו של וירסורו, וכך אמנם נעשה בנובמבר 1860 על ידי קצינים אוניטריים שפרצו לביתו ורצחו אותו וכמה מבני משפחתו. במקומו נבחר אנטוניו אברסטיין (Antonino Aberastain).

הנשיא סנטיאגו דרקי (Santiago Derqui) הורה להתערב, ומינה כמפקד המשימה את מושל סן לואיס - הקולונל חואן סאה (Juan Saá) שדרש את הסגרת הרוצחים וכינוס הרשות המחוקקת [23]. אברסטיין דחה את הדרישה, ובקרב רינקונאדה דל פוסיטו (Rinconada del Pocito) ב-11 בינואר 1861 הוא הובס, נלקח בשבי, והוצא להורג.

הקולונל סאה נאלץ לשוב לסן לואיס מפני שהאוניטרים ניצלו את העדרו כדי להדיחו, והם נמלטו לקורדובה.

מושל קורדובה מאז 1858 היה מריאנו פראגיירו (Mariano Fragueiro) האוניטריסט שנבחר שוב ב-1860, אך לאחר הפיכה צבאית העדיף להתפטר ולהעביר את המושכות לפליקס דה לה פנייה (Félix de la Peña) שחבר לממשל בבואנוס איירס בהתנגדותם לנשיא דרקי ותמך באופוזיציה האוניטרית בסן לואיס. דרקי הורה גם כאן על התערבות צבאית, והפעם הוא עצמו תפס את השלטון בקורדובה, מינה את עצמו כמושל [24], ארגן צבא במטרה לפלוש לבואנוס איירס, וכעבור מספר שבועות יצא בראש הכח לרוסריו ומינה מושל אחר במקומו.

קרב פאוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשמר הלאומי של בואנוס איירס בצאתו לקרב פאוון

הממשל בבואנוס איירס ניצל את הזמן שחלף מאז תבוסתו בקרב ספדה לאורקיסה (1859) להתחזקות צבאית וכלכלית, ובחסות זו - דחה את ההצטרפות לקונפדרציה עליה סוכם בתירוצים שונים [25], ולא הכיר בסמכותו של דרקי.

דרקי העביר ברוסריו את הפיקוד על הצבא לאורקיסה שחיזק אותו והגיע לבסוף לכח של 17,000 איש.

בצבא של בואנוס איירס היו 22,000 איש, הוא נהנה מיתרון בחיל הרגלים ובארטילריה, ובראשו עמד ברטולומה מיטרה (Bartolomé Mitre).

מיטרה לא המתין לאורקיסה, אלא נע צפונה ופלש לסנטה פה - שם נערך הקרב בפאוון (Pavón) ב-17 בספטמבר 1861.

אורקיסה נערך במגננה, מיטרה תקף, בהתחלה נראה היה שאורקיסה הודף את ההתקפה ועובר להתקפת נגד, אך הרגלים של מיטרה התאוששו ותקפו שוב, ואורקיסה שלא שלט כראוי על כוחותיו ולא העריך נכונה את מצבם נמנע מלהפעיל את העתודה ונסוג אל מעבר לפרנה לפרובינציה שלו - אנטרה ריוס - עם היחידות מהליטורל.

אין הסבר מניח את הדעת להתנהגותו זו של אורקיסה, והספקולציות נעות בין בעיות בריאותיות מהן סבל לבין מערכת יחסיו עם הנשיא דרקי.

לאחר קרב פאוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצחונו של מיטרה לא היה מוחלט, הוא לא היכה את צבאו של אורקיסה, ויחידות הפרשים שלו שנשארו נאמנות למפקדיהן - הטרידו את מיטרה והוא נאלץ לבצע נסיגה טקטית בטרם שב להתקדם.

דרקי ניסה להיכנס למשא ומתן עם מיטרה, אך מיטרה דחה זאת ודרש את התפטרותו ופיזור הממשל הלאומי. לבסוף הממשל - כולל דרקי -התפטר וגלה למונטווידאו, וסגן הנשיא - חואן אסטבן פרדרנרה (Juan Esteban Pedernera) - התמנה זמנית לנשיא.

מיטרה כבש את רוסריו, והתכונן להמשיך בהתקדמותו תוך שהוא מנצל את עוצמתה הכלכלית של בואנוס איירס בזכות הנמל והמכס שנגבה בו. בקרב קניידה דה גומס ב-22 בנובמבר 1861 הוא חיסל את מה שנותר מיחידות הפרשים של אורקיסה, מושל סנטה פה - פסקואל רוסס (Pascual Rosas) - התפטר והוחלף בידי האוניטריסט דומינגו קרספו (Domingo Crespo).

אורקיסה "שבר את הכלים": לא נקף אצבע לטובת הממשל, הודיע שאנטרה ריוס מתנתקת ממנו, פירק את הצי והעבירו לידי בואנוס איירס, השיב את העיר פרנה - הבירה של הקונפדרציה - לפרובינציה, והעביר את מושכות השלטון לידי מיטרה שהפך לנשיא.

בקוריינטס התקוממו האוניטרים נגד המושל הפדרלי חוסה מריה רולון (José María Rolón), הוא ניסה להכות במורדים ונכשל, והעדיף להתפטר ב-8 בדצמבר 1861 ולמנוע שפיכות דמים והשלטון עבר לידי המושל האוניטרי חוסה פמפין (José Pampín). מפקדי הצבא של קוריינטס סירבו להיכנע, אך הובסו באוגוסט 1862.

הפלישה לקורדובה וקוז'ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנרל וונססלאו פאונרו

הכוח הצבאי של קורדובה גויס על ידי דרקי למלחמה נגד מיטרה למעט היחידות האוניטריות, והן ניצלו זאת כדי להדיח את מחליפו של דרקי כמושל - פרננדו פליקס דה אז'נדה (Fernando Félix de Allende) - בחוסה אלחו רומן (José Alejo Román), והכוחות הפדרליים שנשלחו להשיב את המצב לקדמותו - הובסו.

זמן מה לאחר מכן הפרובינציה נכבשה בידי הגנרל וונססלאו פאונרו (Wenceslao Paunero) מצבאו המתקדם של מיטרה, ובשל מאבקים פנימיים בין האוניטרים בקורדובה - הוא מינה את אחד מקציניו - מרקוס פס (Marcos Paz) - כמושל, ולבסוף נטל אותו לעצמו כדי לשחרר את פס למשימות צבאיות.

מקורדובה פאונרו ניסה לכפות על הפרובינציות השכנות חילופי מושלים: סרמיינטו הדיח את המושלים של סן לואיס ומנדוסה, ולבסוף תפס את השלטון בפרובינציה שלו - סן חואן. באופן דומה שלח כוחות צבאיים ללה ריוחה ולקטמרקה. פאונרו ניסה להיבחר שוב למושל קורדובה, אלא שהאוניטרים שהתנגדו לו הובילו לבחירתו של חוסטיניינו פוסה (Justiniano Posse).

הגנרל חואן סאה (Juan Saá) - מושל סן לואיס - ניסה לארגן התנגדות, אך ללא סיוע חיצוני ונוכח האופוזיציה מבית העדיף להתפטר ולגלות לצ'ילה.

במנדוסה המושל לאוראנו נסר (Laureano Nazar) התכוון לנהל מערכה נחושה נגד הצבא מבואנוס איירס, אבל הפדרלים העדיפו לשמור על יחסים טובים עם הבירה והדיחו אותו, ולבסוף מונה למושל אחד האוניטרים.

מושל סן חואן התפטר מבלי להמתין לצבא בואנוס איירס, וב-1 בינואר 1862 סרמיינטו נבחר כמושל.

בסך הכל הושלמה העברת השלטון בקוז'ו מידי המושלים שנבחרו באופן דמוקרטי לידי האוניטרים שגובו על ידי הצבא ללא שפיכות דמים.

סנטיאגו וטוקומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנרל אוקטוויינו נווארו

בתחילת 1860, בעקבות קרב ספדה (Cepeda) בו אורקיסה מצביא הקונפדרציה הובס בידי ברטולומה מיטרה מבואנוס איירס, מושל סנטיאגו דל אסטרו - פדרו רמון אלקורטה (Pedro Ramón Alcorta) - החליט להשתחרר מהשפעתם של האחים טבואדה (Taboada) שהתבצעה דרך הרשות המחוקקת (legislatura) המקומית, אך הם הקדימו והדיחו אותו, והוא נאלץ להימלט לטוקומן וביקש מהקונפדרציה להתערב. לא הנשיא אורקיסה ולא מחליפו דרקי נחפזו לפתור את הבעיה, ובינתיים מונה מושל אחר.

גם בטוקומן הודח המושל סלוסטיינו סוואליה (Salustiano Zavalía) ובמקומו מונה בנחמין ויז'פאנייה (Benjamín Villafañe) האוניטריסט.

ב-1861, בסמוך לקרב פאוון, הגנרל הפדרלי אוקטוויינו נווארו (Octaviano Navarro) פלש לטוקומן בתמיכת מתנגדי המושל המקומיים, והביס את הצבא המקומי בקרב מננטייל (Manantial). לאחר שהגיעה אליו הידיעה המוקדמת (והדגוייה בדיעבד) לגבי ניצחונו של אורקיסה בקרב פאוון - הוא פלש לסנטיאגו דל אסטרו ואילץ את האחים טבואדה להימלט מבירת הפרובינציה.

משנודע לנווארו שאורקיסה הובס לבסוף - הוא נסוג לקטמרקה, ואילו האחרים טבואדה פלשו לטוקומן והחליפו שם את המושל. אנחל ויסנטה פניילוסה (Ángel Vicente Peñaloza, El Chacho) מלה ריוחה ניסה לתווך בין טבואדה ונווארו. טבואדה הסכים רק כדי להרוויח זמן עד שמיטרה יגיע עם כוחותיו ויסייע לו לגרש את הפדרלים מכל הפרובינציות, וכשהשעה נראתה לו כשרה - אירגן פלישה לסלטה להדחת המושל הפדרלי חוסה מריה טוד (José María Todd), תקף את פניילוסה והביס אותו בקרב ריו קולורדו (Río Colorado) ב-10 בפברואר 1862, ולבסוף החליף גם את המושל הפדרלי של קטמרקה במויסס אומיל (Moisés Omill).

ההתנגדות של צ'אצ'ו פניילוסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פניילוסה חזר לאחר תבוסתו בריו קולורדו ללה ריוחה בה המושל החליט להשלים עם בואנוס איירס ולהתנער ממנו.

פניילוסה השתלט על בירת הפרובינציה, אך נסוג דרומה והובס פעמיים בידי כוחות הפרשים העדיפים שנשלחו לפרובינציה על ידי הקונפדרציה, והקצינים שנכנעו - חוסלו.

הוא לא אמר נואש ופתח חזית חדשה: פלש לסן לואיס, התאחד עם הקאודיז'וס המקומיים שתמכו בו, והטיל מצור על בירת הפרובינציה. הוא לא כבש אותה, אך השתמש בה כקלף מיקוח עם הפדרלים.

כמושל לה ריוחה התמנה פרנסיסקו סולאנו גומס (Francisco Solano Gómez) ב-17 באוקטובר 1862 שהיה מוקף בתומכיו של פניילוסה. הוא מינה כאחראי על הנשק בפרובינציה את פליפה ורלה ( Felipe Varela) שבשל כך לא הצליח לפרוק את כוחותיו של פניילוסה מנשקם.

בחודשים הבים התנהל מצוד אחר תומכי הפדרלים בפרובינציה ורבים מהם חוסלו.

תבוסתו של צ'אצ'ו פניילוסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנהלות העניינים בלה ריוחה הובילה לגילויי עוינות של הפרובינציות השכנות, וכתוצאה מכך פליפה ורלה פלש לקטמרקה וכח אחר למנדוסה.

בתגובה, סרמיינטו המושל של סן חואן תקף את לה ריוחה במקביל להתקפה מצפון בחסותו של מיטרה שהכריז שהוא פושע ולא יריב פוליטי.

פניילוסה הובס פעם אחר פעם במהלך 1863, אך התמיכה הציבורית לה זכה בלה ריוחה איפשרה לו בכל פעם להתאושש. לאחר תבוסתו בקרב לס פלאז'אס (Las Playas) ב-20 ביוני 1863, קרב שלאחריו כל הקצינים שנפלו בשבי ורבים מהחיילים הוצאו להורג באכזריות, הוא נמלט לכיוון האנדים; אך משם שב לדרום הפרובינציה והצליח לארגן כח נוסף שהובף ב-30 באוקטובר 1863 וחוסל לחלוטין בתחילת נובמבר. הוא נותר לבד, ניסה להסתתר בבית של ידיד, אך נתפס וחוסל.

לה ריוחה עברה לשליטתם של קצינים מבואנוס איירס שמשלו בכח הזרוע.

מלחמות האזרחים דעכו בשלב זה, והפעילות עברה לחזית המזרחית בה ארגנטינה הייתה מעורבת במלחמת האזרחים באורוגוואי ב-1863, מלחמה בה נטלה חלק גם ברזיל, והיוותה מבוא למלחמת פרגוואי (1864-1870) העקובה מדם.

המרד של האדומים והמערכות של פליפה ורלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקוממות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השתתפותה של ארגנטינה במלחמת פרגוואי אילצה את הפרובינציות להקצות חיילים רבים לשם כך, המלחמה לא דיברה אל לבם, היא נמשכה זמן רב ונראתה חסרת תכלית, ורבים מ"המתנדבים" לצבא התמרדו וערקו.

תבוסת הברית המשולשת - ארגנטינה, ברזיל ואורוגוואי - בקרב קורופאיטי (Curupayty) ב-22 בספטמבר 1866 פגעה קשות בפופולריות של הנשיא ברטולומה מיטרה בעורף ובנכונות לסייע בגיוס חיילים נוספים.

ב-11 בנובמבר 1866 פרץ מרד של מגויסים חדשים במנדוסה שעמדו להישלח לחזית, זאת בשעה שהמושל - כמו בלה ריוחה - היה מבואנוס איירס ושלט בגיבוי הצבא שלא על דעת התושבים. המורדים שזכו לאהדה מקומית שחררו מהכלא את האסירים, ביניהם פדרלים רבים שהדיחו את המושל ומינו במקומו את קרלוס חואן רודריגס ( Carlos Juan Rodríguez) שהודיע שאינו מכיר בסמכותו של מיטרה וניסה לעצור את המלחמה בפראגוואי; ובכך הוביל את מנדוסה כולה למרד נגד הקונפדרציה.

הם הביסו את חיל המצב המקומי הקטן, הגנרל חואן סאה (Juan Saá) - מושל סן לואיס לשעבר שגלה לצ'ילה - חזר וארגן כח צבאי איתו פלש לסן לואיס, הביס את הצבא המקומי ומינה את אחיו - פליפה סאה (Felipe Saá) - כמושל. בעקבות כך - גם בסן חואן השלטון עבר לידי הפדרלים.

במקביל חזר מצ'ילה גם פליפה ורלה (Felipe Varela) שארגן כח קטן איתו פלש לקטמרקה, תוך שהוא נעזר בתומכיו שם.

הם ניסו להיעזר באורקיסה, הנשיא לשעבר מאנטרה ריוס שנחשב עדיין כמנהיג המפלגה הפדרלית, שהתנער לחלוטין מכל הנושא.

תגובת הממשל של מיטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנרל חואן סאה

הנשיא מיטרה היה בחזית הפרגוואיית עקב המלחמה שם, אך משהגיעו אליו הידיעות על המרד בקוז'ו - הוא עבר לרוסריו יחד עם חלק מהיחידות מהחזית. הוא הורה לגנרל אנוטוניו טבואדה (Antonio Taboada) להתקדם מסנטיאגו דל אסטרו ללה ריוחה, ואת היחידות מחזית פרגוואי הכפיף לגנרל וונססלאו פאונרו (Wenceslao Paunero) ששם פעמיו לסן לואיס.

כח החלוץ של פאונרו הצליח להביס את הגנרל חואן סאה (Juan Saá) - מושל סן לואיס - בקרב סן איגנסיו (San Ignacio) ב-1 באפריל 1867. הפדרלים נפוצו ורבים מהם נמלטו לצ'ילה, והצבא השתלט על סן לואיס, מנדוסה וסן חואן.

טבואדה כבש את בירת לה ריוחה. פליפה ורלה עמד לפלוש אז מלה ריוחה לקטמרקה בראש צבא בן 5000 איש, ולשמע הבשורה הוא פנה חזרה לכיוןן טבואדה, בשל בעיות לוגיסטיות נקלע למחסור במים, וחרף יתרונו המספרי הוא הדבר פגע קשות בחיליו והוא ניגף בקרב פוסו דה ורגס (Pozo de Vargas) ב-10 באפריל 1867.

המערכות האחרונות של ורלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקולונל פליפה ורלה וקציניו

ורלה עבר לאחר תבוסתו למערב לה ריוחה, ומשם לקטמרקה ולקורדובה, אך סירב לברוח לצ'ילה. הוא אף הצליח לכבוש לתקופה קצרה את בירת לה ריוחה, אך נאלץ מהר מאוד לנטוש אותה.

באפריל 1867 פרץ מרד של בסלטה שהצטרפו אליו יחידות בפיקוד הגנרל אניסטו לטורה (Aniceto Latorre), אך הוא הובס בקרב מול האוניטרים.

ורלה עבר לעמקי קלצ'אקי (Valles Calchaquíes) המשתרעים בין סלטה, טוקומן וקטמרקה; ובאוקטובר 1867 השתלט על סלטה אך פינה אותה כמעט מייד. משם עבר לחוחוי ולבסוף מצא מקלט בבוליביה.

מטאו לוקה (Mateo Luque), המושל הפדרלי של קורדובה, נמנע מלהצטרף למרידות. קצינים פדרליים ניסו להניעו להתערב, אך מיטרה שם סוף לכך ופיזר את המפלגה הפדרלית בקורדובה.

בינואר 1869 ורלה ניסה לחזור אך הובס, וכך נכשל הנסיון האחרון להקים מחדש את המפלגה הפדרלית בפרובינציות הפנימיות. עדיין נמשכה ההתנגדות של המונטונרוס הפדרליים בקוז'ו, אך היה מדובר במילציות מקומיות ולא בצבאות.

באוקטובר 1868 מיטרה סיים את כהונתו כנשיא כשהוא מותיר אחריו כ-8000 ארגנטינאים הרוגים במהלך המרידות כנגד הצנטרליזם שלו.

סוף הפדרליזם בליטורל: המרד של לופס חורדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבוסת המפלגה הפדרלית לא הייתה מוחלטת, זאת בזכות אורקיסה שהכיר בנפילת הקונפדרציה לאחר קרב פאוון [26], והעדיף למשול באנטרה ריוס, הרחק מהשפעתה של בואנוס איירס.

אחרית דבר: מפלת הפדרלים בקוריינטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקוריינט ניטשה במהלך 1868 מלחמת אזרחים פנימית בין הפדרלים לליברלים, שבסיומה הליברלים ניצחו בזכות כוחות הסיוע שנשלחו אליהם מבואנוס איירס על ידי הנשיא מיטרה - בשלהי כהונתו; ומנהיג הפדרלים נאלץ להימלט לאנטרה ריוס.

רצח אורקיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריקרדו לופס חורדן- הקאודיז'ו הפדרלי האחרון

כמה ממנהיגי הפדרלים באנטרה ריוס ביקרו את מדיניותו הממלכתית של אורקיסה שתמך בשלטון המרכזי במהלך מלחמת פרגוואי, ואי התערבותו לטובת צ'אצ'ו פניילוסה ופליפה ורלה - המורדים מלה ריוחה; וביניהם בלט בביקורתו - ריקרדו לופס חורדן הבן (Ricardo López Jordán לאביו הגנרל היה אותו שם). ב-11 באפריל 1870, מעט לאחר סיום מלחמת פרגוואי, לופס חורדן פתח בהפיכה נגד אורקיסה שהחלה בהתקפה על ביתו והסתיימה במותו של הנשיא לשעבר.

שלושה ימים לאחר מכן לופס חורדןנבחר למלא את מקומו של אורקיסה בידי הרשות המחוקקת, בבחינת "הרצחת וגם ירשת?".

הנשיא דאז - סרמיינטו - שלח לשם כח צבאי המורכב מבוגרי מלחמת פרגוואי, לופס חורדן אסר עליהם להיכנס לפרובינציה, ומשהם נכנסו הוא הכריז מלחמה על שלטונו של סרמיינטו.

גם הנשיא, מצידו, הכריז מלחמה באפריל 1870; והקונגרס הלאומי יפה את כוחו של סרמיינטו באופן פורמלי באוגוסט אותה שנה, כשמעשי האיבה החלו זה מכבר.

המלחמה של לופס חורדן: 1870-1871[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב נייאמבה

הכוחות של הממשלה פלשו לאנטרה ריוס ממספר כיוונים. לצבא של אנטרה ריוס הייתה עדיפות במספר החיילים ובניידות - יותר פרשים וסוסים, ובזכות כך זכו למספר ניצחונות מקומיים; אך הכוחות הלאומיים שנהנו מפיקוד מנוסה ומקצועי ומציוד טוב יותר וששלטו בערי הפרובינציה - חיפשו עימות כללי בו עדיפותם תוכל לבוא לידי ביטוי.

ב-20 במאי 1870לופס חורדן הובס בקרב אל סאוסה (El Sauce) בה הוא ניסה לכבוש את העיר פרנה; בקרב הראשון בהיסטוריה הארגנטינאית בה נעשה שימוש במקלעים [27].

ב-12 ביולי 1870לופס חורדן כבשו את בירת הפרובינציה - קונספסיון דל אורוגוואי (Concepción del Uruguay) - אך נאלצו לסגת מייד לאחר מכן.

זמן קצר לאחר מכן הוא נטש את כל הערים בהן שלט ונסוג לאזורי הכפר, תוך שהוא ממשיך בהתכתשויות מקומיות עם צבא ארגנטינה, ולבסוף ניסה לפתוח חזית חדשה ולפלוש לקוריינטס תוך הסתייעות בפדרלים המקומיים; אך ספג מפלה ניצחת בקרב נייאמבה (Ñaembé) ב-26 בינואר 1871 מידי מושל קוריינטס - סנטיאגו בייביאנה (Santiago Baibiene).

לופס חורדן נאלץ לסגת חזרה לאנטרה ריוס, נמלט לאורוגוואי, ובסוף פברואר לברזיל.

המערכה השנייה של לופס חורדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשל אירגן בחירות ללא נציגים פדרליים, והמושל אמיליו דופורטל (Emilio Duportal) ומחליפו לאונידס אצ'אגואה ( Leonidas Echagüe) הדיחו את כל בעלי התפקידים המזוהים עם הפדרלים - שהיוו ככל הנראה רוב מוחלט בפרובינציה, כולל מורים וכמרים.

הפדרלים הזעיקו לעזרתם את לופס חורדן הגולה בברזיל, ובמאי 1873 הוא חצה את נהר אורוגוואי וחזר לפרובינציה. תוך יומיים הוא השתלט על כל הפרובינציה למעט הערים הגדולות, וגייס צבא בן 16,000 איש שכלל גם ארטילריה.

הנשיא סרמיינטו הורה על התערבות צבאית. הוא אף נקב בפרס כספי על ראשו של לופס חורדן; אך הקונגרס דחה זאת. שר המלחמה מרטין דה גאינסה (Martín de Gainza) מונה כמפקד כח ההתערבות שכלל שלוש דיוויזיות.

שוב פרצו קרבות בכל רחבי הפרובינציה, וב-9 בדצמבר 1873 לופס חורדן הובס בקרב דון גונסלו (Don Gonzalo) ורבים מקציניו שנפלו בשבי - חוסלו.

הפדרלים המובסים ניסו עדיין להתנגד, אך ב-25 בדצמבר 1873 לופס חורדן נאלץ שוב להימלט לאורוגוואי.

הנסיון האחרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרף כל התבוסות, הפדרלים ניסו שוב להתקומם וב-25 בנובמבר 1876 לופס חורדן שב לפרובינציה, אך בטרם גייס כח משמעותי - הובס בקרב אלקרסיטו (Alcaracito) ונפל בשבי. לאחר שלוש שנות שבי הוא הצליח להימלט לאורוגוואי ולא שב עוד לאנטרה ריוס. הוא חזר לבואנוס איירס ונרצח בה ב-1889.

כך בא אל קיצו המרד הפדרלי האחרון בארגנטינה, והמפלגה הפדרלית הובסה לחלוטין. המפלגה האוטונומיסטית מילאה את החלל שהמפלגה הפדרלית הותירה אחריה במהלך סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והיא הפכה במשך הזמן למפלגה השמרנית.

מלחמות האזרחים במהלך שנות ה-70 של המאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהמפלגה הפדרלית חוסלה, ממשיכי דרכם - הליברלים האוטונומיסטים - המשיכו להיאבק בנטיות של האוניטארים ושל ממשיכי דרכם - הליברלים תומכי מיטרה - לכפות את הדומיננטיות של בואנוס איירס על הרפובליקה.

שנות ה-70 המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושל הליברלי של קוריינטס והמנצח בקרב נייאמבה - סנטיאגו באייביינה - סיים את כהונתו זמן קצר לאחר הקרב, הוביל לבחירתו של אגוסטין פדרו חוסטו (Agustín Pedro Justo) בסוף 1871, והתמנה למפקד הצבא בדרום הפרובינציה. ימים מעטים לאחר מכן פרץ מרד ודסידריו סוסה (Desiderio Sosa) הדיח את חוסטו והתמנה למושל במקומו.

חוסטו נמלט לבואנוס איירס וביקש מהנשיא סרמיינטו להתערב בנעשה בקוריינטס, אך סרמיינטו סירב.

בקרב טבקו (Tabaco) ב-4 במרץ 1872 הביס סוסה את באייביינה, אך איפשר לכוחותיו לעזוב את קוריינטס; ובבחירות ניצחו האוטונומיסטים (ממשיכי דרכם של הפדרלים).

בסנטיאגו דל אסטרו, המושל מנואל טבואדה (Manuel Taboada [28]), מתומכיו של הנשיא הקודם - ברטולומה מיטרה, העביר את השלטון לאלחנדרו מונטס (Alejandro Montes) שהחליט למשול מבלי לשתף את משפחת טבואדה, וכתוצאה מכך - מנואל טבואדה הדיח אותו ביוני 1871. אחת מיחידות צבא ארגנטינה ניסתה להחזיר את מונטס לתפקידו, אך בשל היעדר סיוע - הובסה.

מנואל טבואדה מת בספטמבר 1871, אך אחיו אנטוניו טבואדה (Antonio Taboada) והמושל אבסלון איבארה (Absalón Ibarra) המשיכו בדרכו. הם תמכו בבחירתו מחדש של מיטרה לנשיא בבחירות ב-1874, אך הוא הובס בידי ניקולאס אבז'אנדה (Nicolás Avellaneda).

ההפיכה של 1874[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאס אבז'אנדה

מאז 1862 היו שתי מפלגות ליברליות: אחת מהן - המפלגה האוטונומיסטית - העלתה לנשיאות את דומינגו פאוסטינו סרמיינטו ב-1868; והשנייה נקראה "הליברלית", שאפה לדומיננטיות יתר של בואנוס איירס, ובראשה עמד ברטולומה מיטרה.

בבחירות לבית הנבחרים ב-1874 ניצחה בבואנוס איירס האופוזיציה הליברלית, אך הרשות המחוקקת שינתה את התוצאות והעניקה את הניצחון למפלגה האוטונומיסטית, פרקטיקה מקובלת באותה תקופה.

הליברלים המתינו לתוצאות הארציות בבחירות לנשיאות שנערכו ב-12 באפריל 1874 שבהן ניצח המועמד האוטונומיסטי - ניקולאס אבז'אנדה [29].

משאושרו התוצאות בידי בית הנבחרים ב-18 ביולי 1874, ברטולומה מיטרה העמיד את עצמו בראש קשר. סרמיינטו ניסה למנוע הפיכה ולהעביר מתפקידם את המפקדים המזוהים עם מיטרה, אך מפקד הצי סירב לעזוב את תפקידו, פתח בהפיכה ב-23 בספטמבר 1874, ויחד עם מפקדים נוספים גייס כח בן כ-5000 איש בדרום הפרובינציה של בואנוס איירס שהפיקוד עליו עבר בהמשך לידי מיטרה עצמו.

כח נוסף בפיקוד הגנרל חוסה מיגל ארדונדו (José Miguel Arredondo) התמרד בקורדובה, השתלט על בירת הפרובינציה, ומשם פנה למנדוסה וסן חואן ומינה שם מושלים נאמנים למיטרה בנובמבר 1874.

מיטרה פנה צפונה לכיוון בואנוס איירס, נתקל בכח קטן של צבא ארגנטינה שהיה מצויד היטב ונחוש בלחימתו, הוא הובס בקרב לה ורדה (La Verde) ב-26 בנובמבר 1874, ונאלץ להיכנע כשבוע לאחר מכן.

ארדונדו תיגבר את כוחותיו והמתין לכח של צבא ארגנטינה בפיקודו של הגנרל חוליו ארחנטינו רוקה (Julio Argentino Roca) - לימים נשיא ארגנטינה - שאיגף והביס אותו ב-7 בדצמבר 1874.

מיטרה, ארדונדו וקציניהם נאסרו בידי הצבא, ואבז'אנדה הוכר כנשיא.

קוריינטס וחוחוי במהלך 1874[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ ההפיכה של מיטרה, החל מרד לטובתו בקוריינטס שדוכא מייד, אלא שבעקבותיו התמרד הקולונל פלאסידו מרטינס ( Plácido Martínez). כח של צבא ארגנטינה רדף אחריו, ומשנודע לו על תבוסותיהם של מיטרה ושל ארדונדו - הוא נמלט לאורוגוואי.

ללא קשר למרידות של הליברלים - תומכי מיטרה - פרצה בחוחוי התקוממות של האינדיאנים על רקע שינויים בחלוקת הקרקעות. הם הדפו בהתחלה את התקפותיו של מושל חוחוי חוסה מריה אלווארס פראדו (José María Álvarez Prado), אך הובסו לבסוף בקרב קרה (Quera) ונטבחו בהמוניהם.

כשלונות והישרדות של תומכי מיטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטוניו טבואדה (Antonino Taboada) מסנטיאגו דל אסטרו ומושל הפרובינציה אבסלון איבארה (Absalón Ibarra) תמכו במיטרה ובנסיון ההפיכה, ולאחר דיכוייה אבז'אנדה הפעיל עליהם לחץ כדי לכפות את סמכותו גם בצפון המדינה, ואיבארה נאלץ להתפטר בדצמבר 1874.

בסוף מרץ 1875 הגיעו יחידות של צבא ארגנטינה לסנטיאגו דל אסטרו כדי לסייע לאופוזיציה לתפוס את השלטון; ולאחר שפרצו מעשי איבה הדדיים, בזיזות, וחיסולים - טבואדה גלה לסלטה, ונאמניו הובסו לחלוטין עד סוף יוני 1875.

באמצע 1875 - האוטונומיסטים והליברלים בבואנוס איירס כרתו ברית, אך זו לא באה לידי ביטוי בשאר הפרובינציות.

בסנטה פה פרץ מרד בראשות שני מושלים לשעבר - פטריסיו קוז'ן ( Patricio Cullen)וניקאסיו אורוניו (Nicasio Oroño) - ובשיתוף שכירי חרב ממושבות שווייצריות ואחרות, ושכלל גם נסיון השתלטות כושל על בית הממשל; ולבסוף קוז'ן הובס ונהרג בקרב לוס קאצ'וס (Los Cachos) ב-20 במרץ 1877.

בשנה שלאחר מכן, משנכנס סימון דה איריונדו (Simón de Iriondo) האוטונומיסט לכהונתו השנייה כמושל, היו מרידות ליברליות רבות שלא נשאו פרי.

בקוריינטס סירבו הליברלים להשתתף בבחירות של 1877, הם ארגנו בחירות חלופיות מטעמם, וכך כל מפלגה ניצחה לשיטתה ומינתה רשות מחוקקת ומושל.. חילוקי הדעות התדרדרו למחמה פנימית שגרמה לחלוקתה של קוריינטס בין שני המחנות, ולבסוף לניצחון הליברלים שכבשו את בירת הפרובינציה ב-30 ביולי 1877.

קוריינטס ובואנוס איירס יהיו הפרובינציות היחידות שיתנגדו לבחירה בחוליו ארינטינו רוקה (Julio Argentino Roca) כנשיא ב-1880.

המהפיכה בבואנוס איירס ב-1880[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1880 הממשל הפדרלי "התארח" בעיר בואנוס איירס, שלגביה לא הייתה לו סמכות.

לאחר המהפיכה הכושלת של מיטרה ב-1874 קמה קואליציית מפלגות בבואנוס איירס שב-1876 התייצבה מאחורי קרלוס טחדור (Carlos Tejedor) - אוטונומיסט שהיה מקובל על תומכי מיטרה - בתור מועמד לתפקיד מושל.

מנגד, הגנרל חוליו ארחנטינו רוקה (Julio Argentino Roca) נחשב למועמד המוביל לתפקיד הנשיא הבא לאחר הצלחותיו בדיכוי המרידה של מיטרה ובכיבוש המדבר (השתלטות על דרום ארגנטינה ושטחים בצפונה שעד אז נשלטו בידי שבטי אינדיאנים).

הנשיא ניקולאס אבז'אנדה, לקראת סיום כהונתו, העביר חוק שהכריז על בואנוס איירס כעל עיר הבירה.

מלחמת האזרחים האחרונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרלוס טחדור, מושל בואנוס איירס, החל לחמש את תושבי העיר ולארגן אותם במיליציות, בניגוד לחוק מאוקטובר 1879 שאסר על כך ללא קבלת רשות מהנשיא. משניסה אחד מקציני צבא ארגנטינה למנוע פריקת נשק מאוניה בנמל - כוחותיו של הקולונל חוסה אינסנסיו ארייס (José Inocencio Arias) לא איפשרו לו להפריע לכך.

עוד קודם לכן, ב-4 ביוני 1880, הנשיא ניקולאס אבז'אנדה העביר את בירת בואנוס איירס לבלגרנו (Belgrano) - ישוב סמוך לבואנוס איירס שכיום הוא חלק ממנה - כולל הסנאט, בית המשפט ובית הנבחרים.

במקביל, אבז'אנדה הורה על קידום יחידות צבאיות לכיוון בואנוס איירס, ובתגובה המושל טחדור איחד את כל המיליציות מהפרובינציה לכח צבאי אחד.

ב-17 ביוני 1880 פרץ קרב אוליוורה (Olivera) בין צבא ארגנטינה לחלק מאותן יחידות שנהנו מיתרון מספרי אך היו לא מאורגנות והובסו, אך התוצאה המעשית הייתה שהן נסוגו לכיוון העיר בואנוס איירס, ואילצו את הצבא לתקוף את העיר עצמה. המתקפה על בואנוס איירס החלה ב-20 ביוני 1880, ולמרות שהיא נבלמה בידי מגיני העיר - הם סבלו מאבידות כבדות ומנזקים גדולים לרכוש, ומבחינה איסטרטגית - צבא ארגנטינה ניצח.

טחדור הורה למיטרה לפתוח במשא ומתן עם השלטונות, וב-30 ביוני הוא הציג את התפטרותו. המיליציות פורקו מנשקם, הרשות המחוקקת פוזרה, והוקם ממשל זמני חלופי לפרובינציה.

קוריינטס, שדה הקרב האחרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרובינציה האחרונה בה נותר ממשל הנאמן למיטרה הייתה קוריינטס מאז ההפיכה ב-1878. משעמדו לפרוץ מעשי האיבה בבואנוס איירס בין טחדור לאבז'אנדה - קוריינטס הציעה לשלוח כוחות צבאיים לעזרת טחדור, הצעה נדיבה שקשה היה לה לממשה; ואילו בואנוס איירס הציעה לה סיוע בנשק, תחמושת וכסף.

כעבור מספר ימים כוחות מקוריינטס פלשו לאנטרה ריוס ותקפו מספר משמרות מקומיים. בתגובה, אבז'אנדה הורה על התערבות פדרלית, ובמהלך המחצית השנייה של יולי ]1880 נכבשו הערים המרכזיות בפרובינציה.

המושל פליפה קברל (Felipe Cabral) נטש את בירת הפרובינציה בראש כח צבאי, וכעבור מספר ימים מצא מקלט בפרגוואי. סגן המושל - חואן אסטבן מרטינס (Juan Esteban Martínez) - נסוג לכיוון צפון מערב וניגף בשני קרבות בסוף יולי (טקוארה קרנדי Tacuara Carendí) ובתחילת אוגוסט (איטוסאינגו, Ituzaingó).

האחרונה מבין השתיים הייתה הקרב האחרון במלחמות האזרחים הממושכות של ארגנטינה שנמשכו 66 שנים - מאז המרד של ארטיגאס ב-1814.

עדיין, יהיו מרידות בהן קוריינטס תיטול חלק, בשנות ה-90 של המאה ה-19 ושנות ה-30 של המאה ה-20, ואף יהיו בהן תנועות של כוחות צבאיים; אך לא יערכו קרבות כבעבר.

הפדרליזציה של בואנוס איירס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 באוגוסט 1880, אבז'אנדה העלה את הצעת החוק שאושרה בקונגרס ב-21 בספטמבר ושלפיה בואנוס איירס הוכרזה כבירת הרפובליקה, הועמדה תחת פיקוח פדרלי, והוכרזה כישות פדרלית נפרדת מהפרובינציה.

חוק זה היה טעון אישרור הרשות המחוקקת של בואנוס איירס, לשם כך נערכו בחירות בפרובינציה בהן ניצחה המפלגה האוטונומיסטית הלאומית [30], והחוק אושר סופית בנובמבר 1880.

חודש לפני כן, חוליו ארחנטינו רוקה הפך לנשיא והשלים את יישום החוק, ובירת הפרובינציה עברה לעיר לה פלטה שנוסדה לשם כך. כך התייצבה גם שיטת הממשל הפדרלית של ארגנטינה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ החלוקה לפרובינציות הנהנות ממידה של עצמאות פנימית, וקיום שני בתי נבחרים כשבעליון נציגות זהה לכל פרובינציה.
  2. ^ montón = המון (שם עצם)
  3. ^ מכסי מגן וחוקים שנועדו להגן על חלק מהסחורות ולמנוע מסחר חופשי; בארגנטינה הם נתנו לרוב עדיפות לבואנוס איירס.
  4. ^ ארגנטינה תכריז על עצמאותה רק ב-1816
  5. ^ בניגוד לפרובינציות של הליטורל שנמנעו מכך
  6. ^ השלטון המרכזי דאז בבואנוס איירס בראשות הדירקטורים
  7. ^ מונח זה לא היה קיים אז, כמובן.
  8. ^ Liga de los pueblos libres
  9. ^ ידועה כמערכת 33 המזרחיים (los Treinta y Tres Orientales)
  10. ^ הוא עדיין נחשב אז לנשיא (יו"ר) הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה.
  11. ^ לא התמנה נשיא במקום ריוודוויה.
  12. ^ יחידות פרשים לא סדירות
  13. ^ מלחמה בין הקונפדרציה של פרו ובוליביה למתנגדי הקונפדרציה וצ'ילה, וארגנטינה תחת שלטון רוסס ניסתה לנצלה לכיבוש שטחים באלטיפלנו - הרמות של בוליביה.
  14. ^ לחופיו שוכנות בואנוס איירס ומונטווידאו
  15. ^ אי קטן, צפונית לבואנוס איירס, השולט על שפך נהר אורוגוואי לריו דה לה פלטה.
  16. ^ אביו של ניקולאס אבז'אנדה (Nicolás Avellaneda) - לימים נשיא ארגנטינה
  17. ^ יש לציין שהפרובינציה של בואנוס איירס הייתה אז רצועה ברוחב של כמה עשרות ק"מ לאורך הגדה הדרום-מערבית של ריו דה לה פלטה, ולא הגיעה עד באיה בלנקה כבימינו.
  18. ^ קאודיז'וס משפיעים מהפרובינציה
  19. ^ הראשון היה חנארו ברון דה אסטרדה (Genaro Berón de Astrada) שב-1837 התקומם בשל זכויות השיט בפרנה. השני לוואז'ה בשנים 1840-1841 ומסעו בצפון ארגנטינה שהסתיים בהירצחו.
  20. ^ תת ממלכת ריו דה לה פלטה הפכה לאחר מהפיכת מאי 1810 לפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה (Provincias Unidas del Río de la Plata), ב-1831 הוסכם על כינון הקונפדרציה הארגנטינאית (Confederación Argentina) בה כל הפרובינציות נהנו מעצמאות מלאה, ורק ב-1861 הוקמה הרפובליקה של ארגנטינה (República Argentina).
  21. ^ בית הנבחרים (Sala de Representantes) או חונטת הנציגים של בואנוס איירס (Junta de Representantes de Buenos Aires) פעלה בבואנוס איירס בשנים 1820-1854, וייצגה את עשירי העיר.
  22. ^ התקוממות צבאית של מתנגדים למשטר ולחוקה שהיו בין הנצורים במונטווידאו במהלך המלחמה הגדולה (La Guerra Grande) שהסתיימה ב-1851.
  23. ^ בדומה לבית הנבחרים של באונוס איירס - בכל הפרובינציות הייתה כעקרון רשות מחוקקת (Legislatura) שתפקידה העיקרי היה לבחור במושל, לא פעם לאחר הפיכה צבאית ולאחר שהיא אויישה בתומכיו של יוזם ההפיכה.
  24. ^ הוא היה יליד קורדובה
  25. ^ המחלוקת סביב אופן בחירת נציגי בואנוס איירס לקונגרס ורצח אברסטיין
  26. ^ בה הובס למעשה על ידי מיטרה ב-17 בספטמבר 1861
  27. ^ המקלע הומצא בעשור הקודם לקרב זה - בשנות ה-60 של המאה ה-18, ונעשה בו אז שימוש במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית.
  28. ^ קרוב משפחה של חואן פליפה איברה (Juan Felipe Ibarra) - מייסד הפרובינציה והמושל במשך יותר כ-30 שנה.
  29. ^ פורמלית הוא עמד בראש המפלגה הלאומית שקמה רק כדי לקדם את בחירתו כנשיא והתאחדה עם המפלגה האוטונומיסטית מייד לאחר מכן
  30. ^ המפלגה הלאומית קמה כדי להעלות את אבז'אנדה לשלטון ב-1874 ולאחר מכן התאחדה עם המפלגה האוטונומיסטית