מלחמת האזרחים בסומליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת האזרחים בסומליה
Black Hawk Down Super64 over Mogadishu coast.jpg

מסוק UH-60 בלק הוק שסימנו סופר 6-4 מרחף מעל חוף מוגדישו.
תאריך התחלה: 26 בינואר 1991
תאריך סיום: מתמשך
משך הסכסוך: 23 שנים
מקום: סומליה
תוצאה: עימות נמשך
אבידות

300,000‏[1] - 400,000‏[2] הרוגים

מלחמת האזרחים בסומליה היא עימות מזוין בסומליה שהחל בשנת 1991.

נפילתו של זיאד בארה (1992-1986)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשיו של השלב הראשון במלחמת האזרחים נעוצים במרד כנגד משטר הדיכוי של זיאד בארה (נשיא סומליה מ-1969 ועד 1991). לאחר הפלת שלטונו ב-26 בינואר 1991 החלה מהפכת נגד בניסיון להשיבו לשלטון כמנהיג המדינה.

האלימות הגואה, וההתערערות השלטון במדינה התפתחו למשבר הומניטרי ובמדינה השתררה אנרכיה.

על מנת לבודד עצמו מהלחימה האלימה שבדרום, החליט אזור סומלילנד שבצפון המדינה בשלהי 1991 להכריז על עצמאות, אם כי ריבונותו אינה מוכרת על ידי אף מדינה או ארגון בינלאומי. האזור כולל את חלקה הצפון מערבי של המדינה, בין ג'יבוטי לאזור הצפון מזרחי הידוע כפונטלנד.

התערבות האו"ם (1995-1992)[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלטה מספר 733 של מועצת הביטחון של האו"ם והחלטה מספר 746 של מועצת הביטחון של האו"ם הובילה ליצירת UNOSOM I (ראשי תיבות United Nations Operation in Somalia – פעולת האו"ם בסומליה), כוח המשימה הראשון שנועד לספק סיוע הומניטרי ולעזור להשיב את הסדר בסומליה לאחר התפוררות הממשל המרכזי.

החלטה מספר 794 של מועצת הביטחון של האו"ם התקבלה פה אחד ב-3 בדצמבר 1992 ואישרה הקמת כוח לשמירת שלום בשם UNITAF‏ (Unified Task Force – כוח משימה מאוחד). מטרת הכוח, קואליציה של כוחות ממדינות שונות, ובראשם ארצות הברית, הייתה להבטיח חלוקה של סיוע הומנטרי והשכנת שלום בסומליה. כוחות הסיוע של האו"ם נחתו ב-1993 והחלו מאמץ בן שנתיים (בעיקר בדרום) להקל על מצוקת הרעב.

חייל אמריקני בכניסה הראשית לנמל מוגדישו מצביע על מיקומו המשוער של צלף (ינואר 1994)

בתקופה שבין יוני ואוקטובר התחוללו מספר קרבות במוגדישו בין חמושים מקומיים ובין הכוח של משכיני השלום שעלו בחייהם של 24 חיילי או"ם פקיסטנים ו-19 חיילים אמריקניים (מתוך סך כל 31 הרוגים אמריקנים בחיל המשלוח לסומליה), רוב ההרוגים האמריקאים נהרגו בקרב מוגדישו. כ-1,000 לוחמי מיליציה סומליים נהרגו בקרב זה. תקרית זו שימשה אחר כך בסיס לספר ולסרט בלאק הוק דאון. כוחות האו"ם נסוגו מסומליה ב-3 במרץ 1995, לאחר שספגו אבדות ניכרות נוספות. הסדר בסומליה לא הושב על כנו.

חלוקת סומליה (2006-1998)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שבין 1998 ל-2006 הוכרזו מספר מדינות אוטונומיות בתוך סומליה. שלא כמו סומלילנד, היו כולן תנועות אוטונומיה שלא הכריזו באופן גלוי על עצמאות.

פונטלנד הכריזה על עצמאות "זמנית" ב-1998, בכוונה שהיא תשתתף בכל פיוס כללי בסומליה שבו תוקם ממשלה מרכזית חדשה.

תנועת אוטונומיה שנייה הכריזה על מדינת ג'ובאלנד בדרום סומליה ב-1998.

ישות שלישית שהונהגה על ידי "צבא התנגדות ראהאנוויין" (Rahanweyn Resistance Army בראשי תיבות RRA) נוסדה ב-1999, על פי הקווים שהתוותה פונטלנד. פרישה "זמנית" זו הוכרזה שוב ב-2002, והובילה להקמת האוטונומיה של סומליה הדרום מערבית. במקור יסד ה-RRA מנהל אוטונומי על מחוזות באי ובאקול של דרום ומרכז סומליה ב-1999. בהקמה הוכרז כי הטריטוריה של ג'ובאלנד נכללת במדינת סומליה הדרום מערבית ומעמדה הפך בלתי ברור.

מדינה רביעית שהכריזה על עצמאותה ב-2006 הייתה גאלמודוג שבמרכז סומליה שעשתה זאת בתגובה להתחזקות ארגון איחוד בתי המשפט המוסלמיים.

אף על פי שסומלילנד מוכרת חוקית ובינלאומית כאזור אוטונומי בתוך הרפובליקה הסומלית, ממשלת החבל שואפת לעצמאות מוחלטת מסומליה.

בנוסף, במהלך תקופה זו נתקלו ניסיונות שונים להתפייסות לאומית בהצלחה חלקית. תנועות כדוגמת "הממשלה הלאומית הזמנית" (Transitional National Government או בראשי תיבות TNG) הבין שבטית ו"מועצת הפיוס והשיקום של סומליה" (Somalia Reconciliation and Restoration Council, בראשי תיבות SRRC) הובילו בסופו של דבר בנובמבר 2004 להקמת הממשלה הפדרלית הזמנית (Transitional Federal Government, בראשי תיבות TFG). עם זאת, אלימות ביוזמת בראשי הצבאות הפרטיים או בין שבטים נמשכה במהלך כל התקופה, ולתנועות המכונות תנועות הממשלה הלאומית הייתה השפעה מועטה ביותר על המתחרש במדינה לכל אורך התקופה.

עליית ה-ICU, המלחמה עם ה-ARPCT, ה-TFG ואתיופיה (2006-הווה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 2004 הוקמה בניירובי שבקניה "הממשלה הפדרלית הזמנית" (Transitional Federal Government, בראשי תיבות TFG). התנאים במוגדישו לא אפשרו לחברי ה-TFG להתכנס שם. בתחילת 2006 הקימה ה-TFG את משרדיה הזמניים בבאידואה שבדרום מערב המדינה.

הארגון החזק ביותר שקם בתקופה זו היה ארגון איחוד בתי המשפט המוסלמיים (Islamic Courts Union, בראשי תיבות ICU) ארגון מוסלמי הדוגל בהחלת חוקי השריעה על סומליה. שורשיו במערכת בתי המשפט המוסלמיים שהייתה המערכת היחידה שתיפקדה בזמן התוהו ובוהו ששרר בסומליה מאז נפילת זיאד בארה. בהיעדר סמכות אחרת החלו בתי המשפט לעסוק גם בעניינים מחוץ לכותלי בית המשפט כמו חינוך והשלטת חוק. בשנת 2000 הוקם איחוד של בתי המשפט החשובים במדינה שהקים מיליציה והלך וצבר כוח. בארגון זה תמכה בחשאי ממשלת אריתריאה במימון, במשלוח נשק וכנראה גם במשלוח יועצים. הממשל האמריקני חושד שגם ארגון אל-קאעידה תומך בארגון זה.

בתחילת 2006 הוקמה "הברית לשיקום השלום ולסיכול טרור" (Alliance for the Restoration of Peace and Counter-Terrorism, בראשי תיבות ARPCT) כברית בין ראשי הצבאות הפרטיים החילונים ברובם במוגדישו. מטרתם הייתה להתנגד לארגון איחוד בתי המשפט המוסלמיים. קיימות טענות שה-CIA תמך כספית בארגון.

שיא כוחו של איחוד בתי המשפט המוסלמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד יוני 2006 הצליח איחוד בתי המשפט המוסלמיים להשתלט על הבירה מוגדישו בקרב מוגדישו השני. הם גירשו את חברי "הברית לשיקום השלום ולסיכול טרור" ממוגדישו, והצליחו לשכנע או לאלץ את ראשי הצבאות הפרטיים להצטרף אליהם. בסיס הכוח שלהם גדל כשהתפשטו לגבולות של פונטלנד והשתלטו על מרכז ודרום ג'ובאלנד.

בסיס הכוח הגדל של התנועה האסלאמית והמיליטנטיות שלה הובילו למלחמה גלויה בין התנועה לקבוצות אחרות בסומליה, כולל "הממשלה הפדרלית הזמנית" (TFG), פונטלנד וגאלמודוג. האחרונה הוקמה כמדינה אוטונומית במיוחד על מנת להתנגד למוסלמים הקיצונים. הם גם גרמו להתערבות אתיופיה, שתמכה בכוחות החילוניים של סומליה. איחוד בתי המשפט המוסלמיים שנתמך על ידי אריתריאה, יריבה מסורתית של אתיופיה ועל ידי מוג'אהדין נוכרים, הכריז ג'יהאד על אתיופיה בתגובה לכיבוש גדו והתפרסות כוחותיה סביב באידואה.

ההתערבות האתיופית והתמוטטות איחוד בתי המשפט המוסלמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 בדצמבר 2006 החל קרב באידואה בין איחוד בתי המשפט המוסלמיים לממשלה הפדרלית הזמנית (TFG) המתוגברים בצבא האתיופי. קרבות פרצו גם סביב העיירות הסומליות באנדירדלי במחוז מודוג ובלדווין במחוז היראן. מטרת איחוד בתי המשפט המוסלמיים הייתה לסלק את האתיופים מאדמת סומליה, אך הם הובסו בכל הקרבות העיקריים ונאלצו לסגת למוגדישו. לאחר הקרב האחרון בג'והאר ב-27 בדצמבר התפטרו מנהיגי איחוד בתי המשפט המוסלמיים.

ב-31 בדצמבר 2006 לאחר קרב ג'יליב נפלה קיסימאיו לידי הכוחות ה-TFG והכוחות האתיופיים ב-1 בינואר. ראש הממשלה עלי מוחמד גדי קרא להתחיל בתהליך פירוק נשק בסומליה.

ההתערבות האמריקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2007 התערבה ארצות הברית בעימות בפעם הראשונה מאז השתתפה בכוח האו"ם בתחילת שנות ה-90 כשבצעה תקיפות אוויר באמצעות תותחי מטוסי AC-130 כנגד עמדות המיליציות המוסלמיות בראס קמבוני על חוף הים בגבול בין סומליה לקניה, בניסיון להרוג פעילים של אל-קאעידה שלכאורה היו חלק מכוחות איחוד בתי המשפט המוסלמיים. דיווחים בלתי מאושרים טוענים כי יועצים אמריקניים עזרו לכוחות הקרקע האתיופים והסומליים מתחילת הלחימה. כוחות ימיים נפרסו מול החוף במטרה למניעה בריחה דרך הים, והגבול עם קניה נסגר.

התקוממות מוסלמית והתחדשות הלחימה הבין שבטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תבוסת צבא איחוד בתי המשפט המוסלמיים בשדה הקרב, התפזרו לוחמיו והחלו במלחמת גרילה כנגד האתיופים וכוחות הממשלה הסומליים. במקביל, עם סיום המלחמה בין איחוד בתי המשפט המוסלמיים לממשלה הפדרלית הזמנית החלו מחדש העימותים הישנים בין השבטים.

על מנת לסייע בביסוס הביטחון, הוקם כוח אפריקאי בן 8,000 איש בשם "משימת האיחוד האפריקאי לסומליה" (African Union Mission to Somalia, בראשי תיבות AMISOM). כוח זה הרחיב את מעורבותן של מדינות אפריקה השונות בעימות, משום שבניגוד לכוח שמירת השלום הקודם שהורכב ממדינות בקרן אפריקה בלבד (IGAD), כלל כוח זה מדינות מרחבי האיחוד האפריקאי. הקבוצה האסלאמיסטית המובילה את לוחמת הגרילה, הידועה כ"תנועת ההתנגדות העממית בארץ של שתי ההגירות" או בשמה המקוצר אל-שבאב, התחייבה להתנגד לנוכחות של כוחות זרים, וקיימה התחייבות זו באמצעות סדרה של פיגועי התאבדות, ב-2 בספטמבר 2014 הרג מל"ט אמריקאי את מנהיג הארגון אחמד גודאן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]