מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר
מלחמה: מלחמות האזרחים ברפובליקה הרומית
תאריך התחלה: 10 בינואר 49 לפנה"ס[1]
תאריך סיום: 17 במרץ 45 לפנה"ס
משך הסכסוך: ?
קרב לפני: קשר קטילינה
קרב אחרי: מלחמת אזרחים של מתנקשי יוליוס קיסר
מקום: הרפובליקה הרומית, בעיקר בחצי האי האפניני, היספניה, חצי האי הבלקני, מצרים, אפריקה
תוצאה: ניצחונו של יוליוס קיסר
עילה: דרישת הסנאט מקיסר לוותר על הפיקוד על צבאו
הצדדים הלוחמים

יוליוס קיסר ופופולארים

מפקדים

יוליוס קיסר

כוחות
  • בתחילת המלחמה: 10 לגיונות 
  • בתחילת המלחמה 9 לגיונות 
אבידות
לא ידוע  לא ידוע 
Republica Romana.svg

מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר הייתה מלחמת אזרחים שהתחוללה ברפובליקה הרומית המאוחרת בין 49 לפנה"ס ל-45 לפנה"ס. במהלך מלחמת אזרחים זו ניצח יוליוס קיסר את האופטימאטים השמרנים וכונן בסופה שלטון יחיד.

מלחמת אזרחים זו הייתה אחד העימותים המזוינים הגדולים בתולדותיה של הרפובליקה הרומית המאוחרת. היא התפשטה לכל רוחבה ואורכה של הרפובליקה. בסופו של דבר הייתה מלחמה זו אחד השלבים החשובים בחורבנו של המשטר הרפובליקני ברומא. כמה עשרות שנים לאחר מכן כונן משטר הפרינפקט ברומא העתיקה והסתימה תקופת הרפובליקה והתחילה התקופה הקיסרית בתולדותיה של רומא כשבמקום משטר נבחר שלט ברומא אדם יחיד.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה הרומית המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת הרפובליקה המאוחרת (133 לפנה"ס - 27 לפנה"ס) התאפיינה במאבק פוליטי מר בין שתי סיעות יריבות: האופטימאטים והפופולארים. חברי שתי הסיעות היו אריסטוקרים, אך סיעת האופטימאטים התאפיינה בשמרנות ובתמיכה במסורת, דרשה הענקת כח לסנאט ואילו פופולארים רבים היו בני האצולה החדשה שטרם הכתה שורשים עמוקים בגוף הרפובליקה הרומית והם תמכו בהענקת משקל רב יותר להחלטות העם. הבחירות ברפובליקה הרומית היו אישיות ולא היו מפלגות במובן המודרני של המילה. כמו כן, אין מדובר בסיעות מגובשות, אלא בהתארגנות של יחידים בעלי דעות דומות. גם החלוקה לפופולארים ולאופטימאטים לא הייתה חדה. הקצוות היו מוגדרים היטב, אך ב"מרכז המפה הפוליטית" היה שיתוף פעולה ואף תמיכה שעברה מצד לצד.

המחלוקת הפוליטית לא הצטמצה לדיונים לוהטים בסנאט, אלא גלשה פעמים רבות לאלימות פיזית. אריסטוקרטים רומאים רבים נרצחו על ידי חברי הסיעה היריבה ומדי פעם גלשה האלימות למלחמות אזרחים עקובות מדם. השיא הראשון הגיע בשנות ה-80 של המאה הראשונה לפנה"ס, כ-35 שנים לפני מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר. בתקופה זו עלה לוקיוס קורנליוס סולה, מראשי הסיעה האופטימאטית על רומא עם צבאותיו ופתח בשתי מלחמות אזרחים. הראשונה בין 88 ל-87 לפנה"ס והשנייה בין 83 ל-82 לפנה"ס.

ניצחונו של סולה הבטיח את השליטה האופטימאטית לכמה עשרות שנים, אך הכוחות הפוליטיים שהביאו למלחמת האזרחים בתקופתו לא נעלמו. הרעיונות שהעלו הפופולארים היו מושכים בעיני דלת העם ופוליטיקאים רבים שבישו לנצל אהדה זו אמצו רעיונות אלה למען קידום האינטרסים האישיים שלהם, גם אם לא באמת רצו להייטיב עם דלת העם.

יוליוס קיסר, שדודו, גאיוס מאריוס, היה מראשי הסיעה הפופולארית שהפסידה במלחמת האזרחים לסולה, היה אחד הפוליטיקאים החשובים שאימץ לעצמו את הרעיונות של הפופולארים. האהדה כלפיו בקרב דלת העם לקראת פרוץ מלחמת האזרחים הייתה רבה, הן בשל משנתו הפוליטית, כפי שהיא הוצגה בפניהם ובעיקר בזכות ניצחונותיו הרבים בגאליה שנחגגו כמה וכמה פעמים ברומא בפסטיבלים ובתהלוכות. כעת, לאחר כיבוש גאליה, ביקש קיסר לרכב על גל התמיכה העממית ולזכות במנעמי השלטון ובעיקר להאדיר את שמו, כמקובל ברומא. האופטימאטים הקיצונים, שהתנגדו לו עוד לפני שיצא לגאליה, עשו הכל כדי לפגוע בו ובמעמדו ולא לאפשר לו לפתח את הקריירה הפוליטית שלו.

הטריאומווירט הראשון והקרע בין פומפיוס ליוליוס קיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה הרומית בעת מלחמת האזרחים; שטחי גאליה שנכבשו על ידי יוליוס קיסר בשנות ה-50 של המאה ה-1 לפנה"ס מסומנים בשטח מקווקו

הטריאומווירט הראשון היה ברית פוליטית (amicitia) בין שלושה פוליטיקאים: גנאיוס פומפיוס מאגנוס, המצביא החשוב ביותר ברומא בעת כינון הטריאומווירט‏[3], מרקוס ליקיניוס קראסוס, האיש העשיר ביותר ברפובליקה ויוליוס קיסר, הפוליטיקאי הצעיר והשותף הזוטר בטריאומווירט בעת כינונו.‏[4] ברית זו אפשרה לקיסר לצאת למסע כיבושיו בגאליה בזמן ששני שותפיו לברית הבטיחו את עורפו הפוליטי ברומא.

מלחמת האזרחים לא הייתה פורצת בין קיסר לסנאט אלמאלא הקרע בין קיסר לפומפיוס, שותפו לברית הטריאומווירט. הטריאומווירט התפרק עם מותו של קראסוס באמצע שנת 53 לאחר שקראסוס נהרג בקרב חרן נגד האימפריה הפרתית. קשריו של קיסר עם פומפיוס היו טובים, אך האופטימאטים החלו למשוך את פומפיוס, שאותו תקפו בצורה הקשה ביותר עד כה, אל הצד שלהם. כך למשל ביבולוס, אופטימט עד לשד עצמותיו, הציע שפומפיוס יהיה קונסול יחיד בשנת 52 וקאטו הצעיר, מראשי הסיעה האופטימאטית תמך בכך.

האופטימאטים ידעו שאם ברצונם להתנגד לקיסר, עליהם להסתמך בין היתר על גנרל נודע. בתקופה זו לא היו ברפובליקה גנרלים מפורסמים נוספים זולת קיסר ופומפיוס. הקריירה של פומפיוס הייתה רצופה הצלחות והוא אף זכה לערך שלושה טריומפים, דבר נדיר ביותר בדברי ימי הרפובליקה הרומית. פומפיוס נהנה מסטטוס גבוה מאוד בעיני הרומאים ותמיכתו באופטימאטים במקרה של עימות הייתה חשובה. יתרה מכך, פומפיוס היה יכול לעמוד בראש צבאותיהם של האופטימאטים במקרה של עימות מזוין, שאכן פרץ בסופו של דבר.

ההתקפות על קיסר חודשו במלוא העוצמה בשנת 51 לפנה"ס עת מרקוס קלאודיוס מרקלוס היה קונסול. מרקלוס ביקש לבטל את מינויו של קיסר, אך נבלם על ידי פומפיוס, ששמר בשלב זה על נאמנות לקיסר. הקרע בין קיסר לפומפיוס החל להווצר בשנת 50 לפנה"ס כשפומפיוס תמך בדרישות הסנאט לבטל את הפיקוד שניתן לקיסר. הברית עם פומפיוס הייתה חיונית לאופטימאטים. פומפיוס היה המצביא היחיד בתקופה זו ברפובליקה שהיו תחת פיקודו כוחות צבא משמעותיים. פומפיוס נהנה מחיזורי שני הצדדים ולא מיהר לתמוך באף צד באופן מפורש.

המצב הפוליטי ברומא בסוף שנות ה-50 היה נפיץ. היריבות בין קיסר לאופטימאטים הגיעה לשיא. קיסר הגיב בחלוקת שוחד נדיבה, בין היתר לגאיוס סקריבוניוס קוריו, שהיה טריבון הפלבס.‏[5] תמיכתו של קוריו הבטיחה שלא יעונה לו רע במהלך השנה הזאת, אך שנת 49 לא הייתה בטוחה כלל. בנוסף לכך, הרומאים תכננו מסע מלחמה גדול נגד הפרתים לנקום על מפלתו של קראסוס בשנת 53 לפנה"ס. לצורך העניין הוחלט לשלוח 2 לגיונות לפרובינקיות המזרחיות, לגיון אחד מצבאו של קיסר ולגיון אחד מצבאו של פומפיוס. פומפיוס החליט לשלוח דווקא את הלגיון שהשאיל לקיסר למען מלחמתו בגאליה וכך יצא שקיסר איבד שני לגיונות מתוך 12 שהיו לו. בסופו של דבר, שני הלגיונות האלה נותרו באיטליה ולא נשלחו מזרחה.

קוריו ניסה לקדם הצעת חוק לפיה שני המצביאים הן קיסר והן פומפיוס יוותרו על פיקודיהם וכך ינטרלו את האווירה המאיימת ברפובליקה. הצעתו לא התקבלה והדרך לעימות גלוי הייתה סלולה, אף על פי שמרבית הסנטורים לא רצו בה. מתנגדיו העיקשים דוגמת קאטו הצעיר התאפיינו בשנאה עזה לקיסר וזה היה אחד הגורמים החשובים לפרוץ מעשי האיבה‏[6]

מעצמות אזוריות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה הפרתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האימפריה הפרתית
גבולות האימפריה הפרתית

האימפריה הפרסית הייתה המעצמה הגדולה והחזקה ביותר באזור מלבד הרפובליקה הרומית. האימפריה הפרתית גבלה בגבול המזרחי של הרפובליקה וביניהן היו מספר מדינות חסות שיצרו מעין חוצץ בין שני הצדדים. יחסיה של הרפובליקה הרומית עם האימפריה הפרתית היו מתוחים מאוד. בשנת 54 לפה"ס פלש מרקוס ליקיניוס קראסוס לתוך האימפריה הפרתית, אך הובס בקרב חרן בשנת 53 וצבאו הושמד. גם לפני פרוץ מלחמת האזרחים תכננו הרומאים מלחמה נגד הפרתים ואף אספו כוחות צבא לשם כך. המשימה לא יצאה לפועל בגלל פרוץ מלחמת האזרחים.

האימפריה הפרתית הייתה יכולה להטות את הכף לטובת אחד הצדדים. צבאה החזק שהושתת על חיל פרשים מעולה היה יריב מסוכן, כפי שהוכיחה התבוסה הרומאית בקרב חרן. בעת מלחמת האזרחים הרומית שלט באימפריה אורודס השני. הוא בחר לשמור על נייטרליות ולא תמך באף צד, אפילו כשהיה ברור שיוליוס קיסר הולך לנצח במלחמה. בנוסף, לא עשה נסיון לתקוף את הגבולות הרומאים שהגנתם הופקרה למעשה לאחר שמרבית כוחות הצבא נלקחו משם כדי להשתתף במלחמת האזרחים.

מצרים התלמיית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצרים התלמיית

מצרים הייתה אחת המעצמות החשובות בעולם ההלניסטי שנוצרה בעקבות כיבושיו של אלכסנדר הגדול במחצית השנייה של המאה הרביעית לפנה"ס. מצרים נחלשה במהלך המאה השנייה לפנה"ס ובעת מלחמת האזרחים הרומית הייתה חסרת השפעה פוליטית של ממש וגרוע מכך, רומא בחשה בפוליטיקה הפנימית שלה כבתוך שלה ואף קרעה ממנה את קפריסין ללא סיבה מוצדקת כלשהי. חרף חולשתה המדינית, הייתה מצרים אחת המדינות העשירות ביותר באזור והיה לה פוטנציאל צבאי רב בזכות עושרה.

בעת מלחמת האזרחים התחולל בתוך מצרים מאבק שושלתי מר על השלטון בין קלאופטרה לתלמי השלושה עשר. מצרים לא תמכה באף צד במלחמת האזרחים הרומית והמלחמה הגיע אליה באופן מקרי כאשר פומפיוס בחר לברוח אליה לאחר תבוסתו בקרב פרסלוס. קיסר שרדף אחריו הגיע למצרים, גילה שפומפיוס נרצח והשתהה במצרים במשך כמה חודשים. במהלך שהותו במצרים ניהל פרשת אהבים עם קלאופטרה וצידד בה במהלך מלחמת האזרחים הפנימית בתוך מצרים. בזכות תמיכתו הצבאית ביססה קלאופטרה את שלטונה.

מדינות משניות שלקחו חלק במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פונטוס וממלכת בוספורוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פונטוס
גבולות ממלכת פוטוס מסומנים בסגול

פונטוס הייתה ממלכה בצפון - מזרח אסיה הקטנה. עלתה לגדולה במחצית הראשונה של המאה ה-1 לפנה"ס בעת שלטונו של מיתרידטס השישי. מיתרידטס הוכרע בסדרת מלחמות שניהל נגד הרפובליקה הרומית. ממלכתו ירדה מגדולתה והפכה למדינת חסות רומאית. ממלכת בוספורוס אוחדה עם פונטוס עוד בימיו של מיתרידטס השלישי. איחוד זה קיבל גושפנקא רומית רשמית כאשר פומפיוס העניק לפרנקס השני, בנו של מיתרידטס, על תמיכתו ברומאים במהלך מלחמת מיתרידטס השלישית.

פרנקס השני שלט בפונטוס גם במהלך מלחמת האזרחים הרומית. כעת, ביקש לנצל את מלחמת האזרחים הרומית לטובתו ולהחזיר לארצו את המעמד שאבד לה. הוא פלש לממלכות שכנות באסיה ואף הצליח להביס את גנאיוס דומיטיוס קלווינוס בקרב ניקופוליס. התערבותו של קיסר החזירה את המצב לקדמותו לאחר תבוסתו של פרקנס בקרב זלה. לאחר תבסותו עברה השליטה בממלכת בוספורוס למיתרידטס הראשון, שתמך בקיסר במהלך שהותו במצרים ואף שלח צבא לעזרתו.

ממלכת החשמונאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממלכת החשמונאים
ממלכת החשמונאים בשיאה

נומידיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נומידיה
Numidia and neighbours.png

מאוריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מאוריטניה (פרובינקיה רומית)

בוגוד

הלוחמה הרומית בתקופת הרפובליקה המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגיונר רומאי בציוד מלא
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה המאוחרת

בתקופה זו הצבא הרומי היה צבא מקצועי וחייליו ראו בשירות בו קריירה ארוכת שנים. המבנה המבצעי החשוב ביותר בצבא הרומי היה הלגיון, שנחלק לקוהורטות. בלגיון שירתו אזרחים רומאים בתפקידי חיל רגלים כבד ולא נכללו בו חיילים קלי חימוש או פרשים. בנוסף ללגיונות שירתו בצבא הרומי חילות עזר שחייליהם גויסו מקרב עמים כבושים או מקרב שכירי חרב. חיילים אלו שירתו בחיל הפרשים וביחידות של חיל רגלים קל. להלכה רק אזרחים רומים שירתו בלגיונות, אך הלכה למעשה במלחמה זו, גם תושבי הרפובליקה שלא היו אזרחיה גויסו ללגיונות.‏[7]

הלגיונר היה מוגן היטב בשריון שרשראות, מגן גדול סקוטום ועל ראשו קסדה טובה. לחימושו השתמש הלגיונר בחרב גלדיוס שאורכה כ-50-65 ס"מ ונועדה בעיקר לדקירה, בפגיון כבד ובכידון הטלה כבד - פילום. הפילום היה יעיל לטווח של כמה עשרות מטרים והיה מסוגל לפלח את המגן של היריב ואף להוציא אותו מכלל שימוש.

בתקופה זו נחלק הלגיון ל-10 קוהורטות (סדר גודל של גדוד, 480-600 לוחמים), כל אחת בת שש קנטוריות (סדר גודל של פלוגה, 80-100 לוחמים) תחת פיקודו של קנטוריון.‏[8]. בעקבות הרפורמה המריאנית כלל הלגיון אך ורק חיל רגלים כבד ולא היו בו כוחות קלים כלשהם או פרשים. בנוסף, כל לגיון כלל יחידות ארטילריה אורגניות. כל קנטוריה הייתה מצוידת בסקורפיון (סוג של בליסטרה קלה) ואילו לכל קוהורטה נוספה בנוסף לכך בליסטרה כבדה יותר. לגיון בתקן מלא כלל 60 סקורפיונים ו-10 בליסטרות.‏[9]

כוחות רגלים קלים סופקו על ידי חיל העזר. שמם מטעה מעט; אמנם רבים אכן היו חמושים באופן קל ללא מיגון כבד, אך חלקם היו מוגנים היטב בשריון. השם "קל" מצביע לא רק על סוג החימוש, אלא בעיקר על צורת הלחימה: לגיונרים נלחמו במערך צפוף ואילו חיילי העזר נלחמו במערך פזור יותר. כוחותיו הקלים של קיסר כללו קלעים מהאיים הבלאריים, מטילי כידונים מנומידיה ועוד.

הצי הרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקודו של הצבא הרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על כל קנטוריה פיקד קנטוריון, שהיה קצין מקצועי. הקנטוריונים היוו את עמוד השדרה של הצבא הרומי; תפקידם לא הוגבל רק לפיקוד על הקנטוריה, אלא גם לאימון החיילים ולפיקוח על המשמעת בקנטוריה. על הלגיון עצמו פיקדו שישה טריבונים, חלקם לא היו אנשי צבא מקצועיים והיו צעירים בתחילת דרכם הפוליטית, אך חלקם היו בני מעמד הפרשים והיו קצינים מנוסים ששירתו בלגיון זמן רב.‏[10] יחד עם זאת, אף טריבון לא מונה למפקד עליון של הלגיון. בכל שנה נבחרו ברומא 24 טריבונים, אך רק חלק מהם יועדו לתפקידים צבאיים. לכן, סביר להניח שרוב (או אפילו כל) הטריבונים מונו על ידי קיסר עצמו. בנוסף, היו בלגיון בעלי תפקידים נוספים.‏[11]

בנוסף לקצינים האינטגרליים של הלגיונות שרתו בצבא הרומי מספר לגאטים וקצינים נוספים כמו הקווסטורים. לגאטים אלו יכלו לקבל על עצמם מגוון תפקידים, החל מפיקוד עצמאי על לגיון או אפילו על כוח גדול,‏[12] וכלה במשימות דיפלומטיות ולוגיסטיות מורכבות.‏[13] שרשרת הפיקוד המסודרת איפשרה מקצועיות רבה וביצוע יעיל של הפקודות שניתנו על ידי הפיקוד הגבוה. יתרה מכך, הקצונה המקצועית בדמותם של הקנטוריונים איפשרה לגייס לגיונות חדשים ולאמנם תוך כדי המלחמה ובכך לדאוג להזרמה מתמדת של כוח אדם איכותי לצבא שהתדלדל בקרבות.

הטקטיקה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחזור מודרני של טסטודו
פריסת לגיון בקרב מודגמת בתרשים זה עם קנטוריות. במציאות הפריסה היא על בסיס קוהורטות, כאשר כל קוהרטה כוללת 6 קנטוריות.

חיל הרגלים הכבד היה עמוד השדרה של הצבא הרומי והיה חיוני להצלחתו הטקטית בקרב. הצבא הרומי פיתח טקטיקות מתוחכמות רבות שהיו המתקדמות ביותר בחלק זה של העולם. החלוקה של הצבא ליחידות משנה גדולות - הלגיונות, וחלוקת הלגיונות ליחידות משנה קטנות יותר - הקוהורטות, איפשרה גמישות טקטית שלא הייתה קיימת אצל יריביהם הגאלים. כל אחד מהלגיונות ומהקוהורטות הללו היה מסוגל לפעול באופן עצמאי, הן במנותק מהצבא העיקרי והן בתוך הקרב כיחידות משנה שאפשרו למפקד להעביר כוחות בין האגפים וליצור עתודה בת קיימא.‏[14]

בקרב התפרס הצבא הרומי בדרך כלל במבנה מסורתי של שלושה קווים על פי תבנית שחמט (ראו איור). במידת הצורך הקווים היו יכולים לשנות את המבנה לטריז משונן שהיה מסוגל לשבור את קווי האויב. נגד התקפת פרשים נהגו הרומאים להסתדר בריבועים כשהם מכוונים את כידוניהם אל מחוץ לריבוע. כלי הארטילריה הרבים של הצבא הרומי (כמה מאות בסך הכל בצבאו של קיסר) היו יעילים לטווח של כמה מאות מטרים - פי כמה מהטווח של הקשת. כלי נשק אלה שימשו לצליפה באריסטוקרטים ובמפקדים של הצד השני, שהיו קלים לזיהוי בגלל השריון הטוב שעטו לגופם.

הקרב התחיל בדרך כלל במטח כידוני הפילום, מטווח קצר מאוד - 30 עד 15 מטרים, ולאחר מכן הסתערות מיידית תוך כדי צעקת קרב, בלי לתת לאויב שהות להתאושש.‏[15] מיד עם המגע עם האויב, הלגיונרים בקוהורטות של השורה הראשונה נתנו מכה עם המגן בפניו של היריב ושלפו את חרב הגלאדיוס ששימשה בעיקר לדקירה. אם ההסתערות הראשונה לא הצליחה, היה המפקד משלב את הקו השני והשלישי או מנסה לאגף את האויב.‏[16] אם דבר מזה לא עזר, הייתה מופעלת העתודה כדי ליצור נקודת כובד ולפרוץ בעזרתה את קווי האויב.

בעת חנייה, בנה הצבא מחנה מבוצר עם חומה, עם מגדלי שמירה ועם חפיר. המחנה הרומאי היה למעשה מבצר עשוי עץ וכך היה קשה מאוד להפתיעו בלילה.

לתקיפת יעד מבוצר הפעילו הרומאים שתי טקטיקות עיקריות: הסתערות עם סולמות, מגדלי מצור ואילי ניגוח. הלגיונרים הסתדרו במבנה טסטודו צפוף שהגן עליהם מפני החצים וכלי ההטלה של האויב, ובצורה זו התקרבו לחומות העיר. בנוסף, הופעלו כלי ארטילריה כבדים שלא היו פרוסים בדרך כלל בשדה הקרב - הקטפולטות. כלי ארטילרי זה היה מסוגל להטיל סלעים כבדים שהיה באפשרותם לפגוע בחומות העיר. בנוסף, ירי מכלי ארטילריה קטנים יותר - סקורפיונים ובליסטראות, סילק את האויב מהחומות ולא איפשר למגינים להתגונן באופן יעיל.

אם ההסתערות נכשלה או לא התאפשר לבצעה, הטילו הרומאים מצור. במקרים מסוימים בנו חומה מבוצרת סביב היעד או מנעו גישה לעיר. המהנדסים הרומאים היו מסוגלים לבנות סוללות עפר גדולות שאיפשרו גם את כיבושם של היעדים הקשים ביותר.

הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליוס קיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליוס קיסר

צבאו של יוליוס קיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המערכה בגאליה היו לקיסר 10 לגיונות (מספרים 5 עד 14). אף על פי שהתקן הרשמי של החיילים בקוהורטה עמד על 480, הקוהורטות של קיסר היו מדולדלות ומספר חייליהם היה בערך חצי מזה.‏[19]

יחסו של קיסר לחייליו היה טוב והוא הכיר רבים מהם בשמם הפרטי. מצד אחד דרש משמעת חסרת פשרות בשדה הקרב ובתמרון, אך איפשר אורח חיים נינוח יחסית בזמן שהחיילים לא עסקו בפעילות קרבית. קידם רבים מהם בסולם הדרגות ומינה רבים לקנטוריונים הן כדי להשלים את אבדותיו בקרבות והן כדי למלא את השורות בלגיונות החדשים שגייס. יתרה מכך, קיסר חלק עמם את השלל שנתפס והתיר להם ליהנות מהכסף שנתקבל מממכר העבדים בשוק. יחד עם זאת, לא ויתר לחייליו ודאג לאימונים מפרכים שכללו צעדות ארוכות בציוד מלא כדי להביאם למצב של חיילות טובה.

בנוסף, דאג קיסר לטפח את רוח היחידה בצבאו. הפיח בחייליו גאווה על שירותם ביחידה מסוימת ואף העניק להם אותות הצטיינות רבים, בדרך כלל בדמות כלי נשק מעוטרים במתכות יקרות ובאבני חן. היחס הטוב שהפגין לחייליו, הדאגה המתמדת לרווחתם ואותות ההוקרה שהעניק להם גרמו לכך שעם הזמן פיתחו החיילים בצבאו הערצה כלפיו והיו נאמנים לו אישית, בצורה פנאטית כמעט.

פיקוד צבאו של יוליוס קיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליוס קיסר ובעלי בריתו הפופולארים נהנו מאחידות בפיקוד. הפיקוד העליון נמסר ליוליוס קיסר עצמו שפיקד על צבאו בכל המערכות החשובות. בנוסף, טיפח יוליוס קיסר במהלך המלחמה הארוכה בגאליה שדרת פיקוד איתנה שהתבססה על קצינים טובים שהוכיחו עצמם בקרבות.

אופטימאטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא האופטימאטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצדו של פומפיוס ניצבו בתחילת המערכה 7 לגיונות בספרד ועוד 2 באיטליה, אך שני הלגיונות האיטלקים (1 ו-15) שירתו בצבאו של קיסר בעת המערכה בגאליה ונאמונתם הייתה מוטלת בספק.‏[20] בנוסף, פומפיוס שלט בתחילת המערכה באיטליה ויכול היה לגייס בה כוחות רבים. גם הפרובינקיות המזרחיות היו נאמנות לו, אחרי שהסדיר את ענייניהן עשר שנים לפני פרוץ המלחמה. גם הקוהורטות של פומפיוס היו מלאות יותר ומספר חייליהן הגיע כמעט לתקן מלא בפרוץ המערכה - כ-400 חיילים בממוצע.‏[21]

פיקודו של צבא האופטימאטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנאיוס פומפיוס מגנוס המפקד העליון של האופטימאטים עד תבוסתו בקרב פרסלוס ב-48 לפנה"ס
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אופטימאטים

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חציית הרוביקון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיסר לא הסתיר את כוונתו לרוץ לכהונת הקונסול, בחירות שמהן היה קרוב לוודאי יוצא מנצח.‏[22] יחד עם זאת, על פי החוק שחידש סולה, היה עליו להמתין תקופת צינון בת עשר שנים בין סיום כהונתו כקונסול בשנת 59 לפנה"ס עד שיוכל לרוץ לכהונה נוספת. תקופת הצינון הייתה אמורה להסתיים בסוף שנת 49 כך שהוא יכול היה לרוץ לבחירות של שנת 48. החוק לא נאכף תמיד, כמו במקרה של פומפיוס, שנבחר בשנת 55 לפנה"ס וגם בשנת 52 לפנה"ס אך קיסר חשש שבמקרה שלו החוק ימוצא עד תום.‏[23] יתרה מכך, קיסר שחשש שבמהלך השנה שבה לא יהיה נושא משרה רשמית יהיה נתון להליכים משפטיים מצד מתנגדיו ובמיוחד מצדו של קאטו הצעיר.‏[24] טענה זו מקובלת מאוד במחקר‏[25], אך יחד עם זאת, יש המתנגדים לה וטוענים שהסיבות הן אישיות ובעיקר רצונו של קיסר להגן על כבודו (dignitas).‏[26]

כדי להימנע מכניסה לעיר כשהוא מנותק מצבאו עשה לעצמו נפשות בשנת 52 וכל עשרת טריבוני הפלבס תמכו בחקיקה (הידועה בשם "חוק עשרת הטריבונים" על שום תמיכתם הגורפת) שאפשרה לו לרוץ לכהונת הקונסול בלי להיות נוכח פיזית בעיר. כך קיווה שיוכל להישאר במקום בטוח במחיצת צבאו בלי הצורך לעמוד למשפט.

הסנאט דרש מיוליוס קיסר לוותר על צבאו ולהגיע לרומא ללא ליווי צבאי. קיסר סירב. היו לכך סיבות רבות כמו עקשנות של שני הצדדים, טינה אישית, חשדנות ותקוות שווא שהצד השני יסוג בפני הדרישות. המלחמה שפרצה בין קיסר לסנאט לא התחוללה על רקע של קרע אידאולוגי חריף או נסיונות להעביר רפורמות חשובות בממשל. הסיבות הן שאיפותיו האישיות של קיסר וכבודו של קיסר.‏[27]

ב-1 בינואר הקונסולים החדשים נכנסו לתפקידם ובהצבעה מכרעת ב-7 בינואר הוציא הסנאט הרומי סנאטוס קונסולטום המורה לכל המגיסטראטים הרומאים לפעול בכוח על מנת להגן על הרפובליקה. שמו של קיסר לא הוזכר, אך היה ברור לכל מי הכוונה. הידיעה הגיעה לקיסר בסביבות 10 בינואר.‏[28]

קיסר לקח את הלגיון היחיד שהיה תחת פיקודו המידי - הלגיון השלושה עשר גמינה יחד עם גדוד הפרשים המסופח אליו וחצה את הרוביקון. רוביקון הוא נהר שהיה גבול בין שטח איטליה עצמה לבין הפרובינקיה גאליה קיסאלפינה. על פי החוק הרומי אסור היה לצבא הרומי לחצות את הנהר וחציית הנהר הייתה קאזוס בלי ומרידה בסמכות המדינה. בחציית הנהר השתמש קיסר במטבע לשון שהפך למפורסם "הפור נפל". תוך שהוא מתכוון לכך שהוא קיבל את החלטתו ומוכן למלחמה.

המערכה בחצי האי האפניני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה שניהל יוליוס קיסר על אדמת חצי האי האפיניני הייתה מהירה מאוד. הוא לא המתין לכינוס צבאו, אלא השתמש בלגיון היחיד שהיה תחת פיקודו הישיר וכבש במערכת בזק את הנקודות האסטרטגיות. למרות החשש הכבד בקרב הרומאים ממלחמת אזרחים, בזוכרם את חורבן העצום שנלווה למלחמות האזרחים הקודמות, המלחמה על אדמת התנהלה ללא אלימות רבה. קיסר ניסה בכל מעודו להימנע משפיכות דמים ומהרס רכוש וכך גם האופטימאטים שניסו להימנע מהתנגשות בשלב זה. שני הצדדים ניסו להגיע לפשרה ומשא ומתן נמרץ התנהל ביניהם, אך ללא תוצאות מעשיות.

המצביא העליון של הכוחות האופטימאטים, גנאיוס פומפיוס, עזב את רומא במחצית השנייה של ינואר ועבר ליוון בטענה שהיא לא ניתנת להגנה. מרבית המגיסטראטים, כולל הקונסולים, עזבו יחד איתו.

ההתנגשות הרצינית הראשונה התרחשה בקורפינום (כיום קורפיניו). דומיטיוס אהנוברבוס לא ציית להוראתו של פומפיוס ויצא עם כוחותיו שמנו כ-30 קוהורטות. בינתיים הלגיון השנים עשר פולמינטה הצטרף ליוליוס קיסר וכוחותיו עלו לכדי שני לגיונות וכוח פרשים. דומיטיוס אהנוברבוס הסתגר בתוך חומות העיר וקיסר הטיל עליה מצור. כשנודע לדומיטיוס אהנוברבוס, שפומפיוס לא מתכוון לבוא לעזרתו, הוא נתקף בהלה וניסה לברוח, תוך שהוא נוטש את חייליו לגורלם. הדבר נודע לצבאו ואלה מרדו בו ונכנעו ליוליוס קיסר.

קיסר השתמש בכניעת הצבא היריב להשגת ניצחון תעמולתי חשוב וחנן את כל החיילים, בניגוד למקובל במלחמות האזרחים הרומיות. על פי המסורת, נטבחו בדרך כלל חיילי הצד היריב או לכל הפחות ספגו פגיעה כלכלית ניכרת. יוליוס קיסר החליט לפעול בדרך שונה בניסיון לרכוש אהדה בציבור ובעיקר בקרב החיילים. מרבית החיילים של דומיטיוס אהנוברבוס נשבעו אמונים לקיסר והתגייסו לצבאו.‏[29]

המערכה הראשונה בחצי האי האיברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה ביוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה במצרים ובמזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה באפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה השנייה בספרד וסיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נצחונו של יוליוס קיסר במלחמה לא סיים את המחלוקת בין תומכי האופטימאטים לפופולארים, שעליהם נמנה יוליוס קיסר. קיסר נרצח על ידי מתנקשים בשנת 44 לפנה"ס, כשנה לאחר כינון שלטון היחיד. כתוצאה מהרצח, פרצה מלחמת אזרחים חדשה ברפובליקה הרומית, בסופה יצאו יורשיו של יוליוס קיסר עם ידם על העליונה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Richard A. Billows, Julius The Collossus of Rome. Routledge, 2009
  • P.A. Brunt, Italian Manpower 225 BC - 29 AD. Oxford university press, 1971.
  • Nic Fields, The Roman Army: The Civil Wars 88 - 31 BC. Osprey, 2008
  • Adrian Goldsworthy, The complete Roman Army. Thames & Hadson, 2003.
  • Adrian Goldsworthy, Caeser - The life of Colossus. Yale university press, 2006
  • Adrian Goldsworthy, Caeser's Civil War 49 - 44 BC. Osprey, 2002
  • William V. Harris in: Walter Sheidel, Ian Morris and Richard Saller (editors), The Cambridge Economic History of the Greco-Roman World. Cambridge university press, 2008.
  • Anthony Kamm, Julius Ceaser a life. Routledge, 2006
  • Lawrence Keppie, The Making of the Roman Army. Routledge, 1988.
  • T. Mommsen, History of Rome, vol 5, 1894 (יצא במקור בשפה הגרמנית מחצית השנייה של המאה ה-19, תורגם לעברית. בערך זה נעשה שימוש בתרגום האנגלי של הספר).
  • Robert Morstein-Marx, Caesar's Alleged Fear of Prosecution and His "Ratio Absentis" in the Approach to the Civil War, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 56, H. 2 (2007), pp. 159-178
  • Robin Seagar, Pompey the Great: a political biography, Blackwell Publishing, second ed 2002.
  • G. R. Stanton and B. A. Marshall, The Coalition between Pompeius and Crassus 60-59 B.C., Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 24, H. 2 (2nd Qtr., 1975), pp. 205-219.
  • W. Jeffrey Tatum in: Nathan Rosenstein, Robert Morstein-Marx (editors), A Companion to the Roman Republic, Blackwell Publishing, 2006.
  • Peter Wilcox, Rome's enemeis 2: Gallic and Brittish Celts. Osprey, 1985
  • Peter Wilcox and Rafael Trevino, Barbarians against Rome: Rome's Celtic, Germanic and Gallic enemies. Osprey, 2000

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התאריך הוא משוער ראו הסבר ב: Adrian Goldsworthy (2006), p. 377
  2. ^ צבי יעבץ, יוליוס קיסר: תהפוכותיה של כריזמה, הוצאת דביר, 1992, עמ' 198-196
  3. ^ Mommsen p 107
  4. ^ G. R. Stanton and B. A. Marshall p. 205
  5. ^ Adrian Goldsworthy (2006), p. 365
  6. ^ Adrian Goldsworthy (2006), pp. 368-9
  7. ^ Adrian Goldsworthy (2002), p. 6
  8. ^ לפירוט אודות מספרי הלוחמים בלגיון ראו בהרחבה P. A. Brunt, pp. 687-693
  9. ^ Adrian Goldsworthy (2003), p. 192
  10. ^ Adrian Goldsworthy (2003) p. 49
  11. ^ .Adrian Goldsworthy (2006), p 193
  12. ^ Nic Fields, pp. 29-32
  13. ^ Adrian Goldsworthy (2006), p. 191
  14. ^ Nic Fields, p. 34
  15. ^ Nic Fields, p. 37
  16. ^ Nic Fields, p. 41
  17. ^ הטבלה על פי המקורות הבאים: טבלת הכוחות באתר ליוויוס; Lawrence Keppie, p. 56 . קיימת בעיה לגבי שני לגיונות (מספר 5 ו-6), שככל הנראה גויסו במהלך המלחמה, אך אין ודאות לגבי מורשת הקרב שלהן.
  18. ^ Lawrence Keppie, p. 64
  19. ^ Adrian Goldsworthy (2002), p. 8
  20. ^ Adrian Goldsworthy (2002), p. 6
  21. ^ Adrian Goldsworthy (2002), p. 6
  22. ^ Adrian Goldsworthy (2006), p. 359
  23. ^ Adrian Goldsworthy (2006), p. 359
  24. ^ סווטוניוס, 30.3-4
  25. ^ Adrian Goldsworthy (2006), p. 359
  26. ^ ראו דיון בסוגיה זו במקור זה: Robert Morstein-Marx, pp. 159-178
  27. ^ Adrian Goldsworthy (2006), p. 360
  28. ^ התאריך הוא משוער ראו הסבר ב: Adrian Goldsworthy (2006), p. 377
  29. ^ Adrian Goldsworthy (2002), p. 17