מלחמת הודו-סין הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת הודו-סין הראשונה
תאריך התחלה: 1946
תאריך סיום: 1954
משך הסכסוך: 8 שנים ויום
מקום: וייטנאם, לאוס, קמבודיה
תוצאה: סיום ההתיישבות הצרפתית בחבל הודו-סין
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות
כ-400,000
(הערכה) 
כ-600,000
לוחמים ובלתי סדירים (הערכה) 
אבידות
94,581 נהרגו
78,127 נפצעו
40,000 שבויים
(נתונים רשמיים) 
300,000 נהרגו
כ-500,000 נפצעו
כ 100,000 שבויים
(הערכה) 

מלחמת הודו-סין הראשונה התרחשה בהודו-סין הצרפתית בין 19 בדצמבר 1946 ל-1 באוגוסט 1954 בין צרפת לבין הוייט מין בפיקודם של הו צ'י מין ווו ג'יאפ. מרבית הלחימה התרחשה בטונקין - החלק הצפוני של וייטנאם, אך התנהלו קרבות גם בשאר שטחי וייטנאם, ואף באזורים נוספים של הודו-סין הצרפתית, כמו לאוס וקמבודיה.

לאחר שאזור הודו-סין נתפס מחדש על ידי צרפת לאחר מלחמת העולם השנייה, מרדו אנשי הווייט מין נגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי בשטחי הודו-סין שבמהלך מלחמת סין-יפן השנייה נכבשו בידי היפנים. השנים הראשונות למלחמה התאפיינו בעיקר במרידות קטנות באזורים הכפריים נגד השלטון הצרפתי. אלא שלאחר שהכוחות הקומוניסטים של סין הגיעו עד גבולה הצפוני של וייטנאם ב-1949, החלה מלחמה בהיקף מלא, כששני הצדדים מצוידים בנשק מתקדם שסופק על ידי ארצות הברית, ברית המועצות וסין.

הכוחות הצרפתיים כללו חיילים מהמושבות הצרפתיות שבצפון אפריקה, מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, חיילים מהשטחים הצרפתיים שבדרום-מזרח אסיה, כמו לאוס וקמבודיה, וקבוצות מיעוט וייטנאמיות שתמכו בצרפת, וכן יחידות מקצועיות של אירופאים מהלגיון הצרפתי. המלחמה לא נהנתה מתמיכה בצרפת, וכונתה בה לעתים "המלחמה המטונפת" (la sale guerre), בעיקר בידי קומוניסטים ואינטלקטואלים צרפתיים שמאליים כז'אן פול סארטר.

האסטרטגיה הצרפתית לדחוק את הווייט מין לתקוף בסיסים צרפתיים מוגנים היטב באזורים מרוחקים פעלה היטב בקרבות כדוגמת קרב נה סאן, אך המחסור באמצעי בנייה (במיוחד בטון), בטנקים ובכיסוי אווירי אפקטיבי, מנעו הגנה יעילה של הכוחות הצרפתיים. הצרפתים הובסו וספגו אבידות כבדות במרבית היחידות הלוחמות שלהם, וזאת בעיקר כתוצאה מלוחמת גרילה ומתקיפות ממארבים שהטמינו לוחמי הווייט מין.

לאחר תום המלחמה התכנסה ועידה בז'נבה, שהחליטה, ב-21 ביולי 1954, על חלוקה זמנית של וייטנאם לאורך קו הרוחב 17, כך שהשטח שמצפון לו הועבר לידי הווייט מין תחת שליטת הו צ'י מין, והשטח שמדרום לו הפך לדרום וייטנאם תחת שלטון המלך באו דאי. שנה אחר-כך הודח המלך על ידי ראש הממשלה שלו ניו דין דיאם, והוקמה הרפובליקה של דרום וייטנאם. סירובו של דיאם לשאת ולתת עם הצפון על בחירות כלליות ב-1956, אף שכך נקבע בוועידה שהתכנסה בז'נבה, ושאיפתו של הו צ'י מין להשתלט על הדרום ולהפוך את וייטנאם כולה למדינה קומוניסטית תחת שלטונו, הובילו בסופו של דבר לפריצתה של מלחמת הודו-סין השנייה, היא מלחמת וייטנאם, ב-1959.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיישבות הצרפתית באזור הודו-סין, כיום לאוס קמבודיה וייטנאם, החלה בשליחויות מיסיונריות קתוליות במאה ה-16 ונמשכה בתמיכת מיעוט מקומי שהתנצר. מאוחר יותר התפשטה ווייטנאם והפכה לאימפריה ששלטה על כל האזור והתייחסה בחוסר סובלנות לזרים. ב-1858 נקט נפוליאון השלישי במהלך צבאי שנמשך עד 1888 והסתיים בהשתלטות צרפת על האזור הגאוגרפי שכונה "הודו-סין". ההשתלטות הקולוניאלית שנמשכה כמאה שנה, העשירה את כלכלת צרפת. הקולוניה לא הפכה למושבת התיישבות, אלא נותרה מקור כוח שלטוני-כלכלי-תרבותי.

המצב בצרפת ערב מלחמת הודו-סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת הודו-סין התנהלה 15 אלף קילומטר מצרפת. השלטון בצרפת שאחרי מלחמת העולם השנייה לא יציב, הכלכלה ההרוסה ודעת הקהל הצרפתית אדישה למדיניות החוץ. בנוסף הייתה מגמה הכללית של דה-קולוניזציה של מעצמות. הצירוף של מוטיבציה נמוכה ודלות באמצעים הקשה על השלטון הקולוניאליסטי הצרפתי להגדיר אסטרטגיית פעולה ברורה בלחימה בהודו-סין.

המצב הגיאופוליטי ערב מלחמת הודו-סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום מלחמת העולם השנייה ארצות הברית נקטה בעמדה נייטרלית לגבי הסכסוך בחבל הודו-סין, והעדיפה להתמקד בשיקום כלכלת אירופה ההרוסה (תוכנית מרשל). עם עליית הגוש הסובייטי והאיומים הגלויים מצד ברית המועצות כלפיה, ארצות הברית נתנה תמיכתה המדינית כלכלית לצרפת להמשך פעילויותיה בחבל הודו-סין כנגד המחתרת המזוהה עם הגוש הקומוניסטי.

המצב בווייטנאם ותנועות ההתנגדות הלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בתחילת המאה ה-20 קמו תנועות התנגדות לשלטון הקולוניאליסטי. לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 הגיע המהפכן הקומוניסטי הו צ'י מין מצרפת והקים ארגון גג לכל תנועות ההתנגדות הלאומיות הווייטנאמיות - ה"וייט מין". התנועה מתחילה בתעמולה לאומנית ומאוחר יותר בלחימת גרילה נגד השלטון הקולוניאליסטי.

השתלטות יפן על הודו-סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת מלחמת העולם השנייה, יפן הציבה אוגדות בגבול עם המושבה ואיימה בגלוי על צרפת. צרפת - תחת משטר וישי - חתמה הסכם עם יפן על מתן חסות צבאית על רוב המושבה. מטרת יפן הייתה גירוש המעצמות המערביות מהאזור. עם שחרור צרפת ב – 1944, יפן הבינה שהיא צועדת לקראת הפסד במלחמה והחליטה לצאת למתקפת פתע נגד הישות הצרפתית על מנת למנוע חזרתה לאזור הודו-סין. היא הצליחה ליצור ואקום פוליטי והקימה תחת חסותה את ווייטנאם הריבונית, ועם כניעת יפן ווייטנאם הפכה לעצמאית.

סוף מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהסכמי פוטסדאם שלאחר המלחמה, המושבה חולקה בין סין לבריטניה שהעבירו את השליטה בחזרה לצרפת. המתקפה היפנית חשפה את חולשתה של צרפת לאיומים, והו צ'י מין ראה בשלטון צרפתי דרך סלולה לעצמאות.

פריצת המלחמה ומהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1946 הכירה צרפת באוטונומיה בלאוס וקמבודיה, ובריבונות בווייטנאם תחת חסות צרפתית למשך חמש שנים. הזרוע הצבאית של התנועה הלאומית בראשות הו צ'י מין התמרדה והשתלטה על צפון ווייטנאם בתמיכת סין.

בחיפוש אחר פתרון פוסט קולוניאליסטי וכהתנגדות פוליטית לווייט-מין, מינתה צרפת ב-1948 את הקיסר הקודם לשליט על ווייטנאם "העצמאית", והפכה במהלך טקטי את המלחמה ממלחמה בכובש אימפריאליסטי למלחמת אזרחים. צבא הווייט-מין מנה כמה עשרות אלפי לוחמים ונקט בלחימת גרילה על מנת לנצל את היתרון הלוקאלי שלו בהיכרות השטח כנגד העליונות הצבאית הצרפתית.

בשנותיה הראשונות של המלחמה צבא הוויט-מין לא הצליח לגרום לנזקים כבדים לצבא הצרפתי בשל חוסר ניסיון מלחמתי. עם זאת, הוא הצליח להביא להתשה במורל החיילים הצרפתים שנלחמו באויב ללא חזית, ועורר בצרפת התנגדות מבית ללחימה במושבה. ב-1949 סין הפכה לקומוניסטית בראשות מאו צה טונג והתקרבה למחתרת. היא העבירה נשק לצבא הוויט-מין והפכה אותו מלוחמים כפריים לצבא קונבנציונלי. תמיכת סין הביאה את ארצות הברית, כחלק מהאסטרטגיה של מלחמת קוריאה ללחימה בגוש הקומוניסטי, לתמיכה בשלטון הצרפתי באזור. כצעד-נגד הכירו רוסיה הסובייטית וסין הקומוניסטית בשלטונו של הו צ'י מין בצפון המדינה, והמלחמה בהודו-סין הפכה למערכה במלחמת המערב בגוש הסובייטי.

המלחמה בין צרפת לווייט-מין[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא הווייט-מין בראשות הגנרל ג'יאפ התחיל בלחימה מאורגנת: השתלט על בסיסים צרפתים מבודדים, וגרם אבדות רבות ללגיונות חיל המשמר הצרפתי. צרפת הגדירה את האויב ושינתה אסטרטגיה. מרדיפת האויב בשטח לא מוכר כהגנה אקטיבית היא עברה ליזום התקפות על מוצבי המורדים ולבנות קווי ביצורים. עשרות אלפי חיילים וייטנאמים נהרגו במערכות, דיוויזיות התפרקו ומעמד המנהיגים הצבאיים התחיל להתערער.

הצרפתים לא הצליחו למנף את ההצלחה הצבאית להצלחה מדינית, וההתנגדות מבית גברה בשל האבדות בצד הצרפתי. גנרל ג'יאפ, שעמד בראש צבא הווייט-מין, איתר נקודת תורפה זו והתחיל במלחמת התשה - התקפות נגד חיילי המשמר הצרפתי תוך כדי ביצוע פעולות טקטיות כגון ניתוק קווי ההספקה.

צרפת יזמה מהלך צבאי לדיכוי תנועת ההתמרדות בפלישה נרחבת לצפון ווייטנאם. הגנרל ג'יאפ הממונה על צבא הווייט-מין לא השיב מלחמה מיידית והגביר את הלחץ על קווי האספקה היבשתיים. הצבא הצרפתי הבין שנכנס למלכודת והתחיל בנסיגה לא מבוקרת שגרמה לאלפי אבידות בצד הצרפתי. המהלך הוכיח שאומנם הצבא הצרפתי מסוגל להגיע בכוחות גדולים למעוזים של הווייט-מין בצפון, אך בעיקר כי הצבא של הו צ'י מין מתחיל לתפקד כצבא מאורגן וחמוש היטב המסוגל לרכז מאמץ ולאיים על השלטון הצרפתי. למרות התקפות רבות של הווייט-מין על מעוזים צרפתים, צרפת הצליחה לנצל את עליונותה הצבאית והטקטית וניצחה ברוב הקרבות במישור הצבאי.

הווייט-מין שינו אסטרטגיה והחליטו להפעיל לחץ על השלטון הקולוניאליסטי על ידי פלישה באוקטובר 1953 ללאוס השכנה, בת בריתה של צרפת.

קרב דיין ביין פו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב דיין ביין פו

צרפת יצאה להגנת לאוס בת בריתה כדי להפגין חוסן מדיני וצבאי. היא שלחה כוח מוצנח להגן על עיירה בשם דיאן ביין פו, שנמצאת צפונית לגבול בין ווייטנאם ללאוס ושהיוותה ציר מרכזי לדרכי ההספקה של הווייט-מין לצפון לאוס. המבצע נחל הצלחה, צרפת השתלטה על האזור הטקטי ומנעה את המשך התקדמות צבא הווייט-מין ללאוס.

הגנרל ג'יאפ זיהה את החולשה בכוח הצרפתי הנמצא במיעוט מספרי ובשטח עוין. בריכוז מאמץ גדול הוא החזיר את כוחותיו מהחזיתות הלוחמות בהבנה שבקרב זה תוכרע המלחמה, שכן אם יביס את הכוח הצרפתי בלאוס צרפת תקבל מכה קשה ולא תמשיך להחזיק כוחותיה במלחמה ללא מוצא.

בזמן זה שיווי המשקל השתנה: ארצות הברית לא הייתה מוכנה לממן עוד את מלחמת צרפת באזור אחרי סיום מלחמת קוריאה, ולעומתה סין העבירה כמויות נשק גדולות וטכנולוגיות מתקדמות לצבא הווייט-מין. צרפת לא הצליחה להעביר עתודה, ולאחר קרב שנמשך 57 ימים הובסה צרפת. זו הייתה תבוסה קשה לצרפת במישור הפסיכולוגי יותר מאשר במישור הטקטי. דעת הקהל בצרפת לחצה על סיום הפעולות בהודו-סין, וממשלת צרפת הגיעה להחלטה לעזוב את המושבה הקולוניאלית האחרונה שלה באסיה.

סיום המלחמה והסכמי השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף אפריל 1954 פתחה צרפת במהלך מדיני בשיחות שלום בז'נבה מול המורדים. בסופן הוחלט על חלוקת ווייטנאם לשתי מדינות, כאשר בצפון הוקמה מדינה קומוניסטית, ומדינה פרו-מערבית בדרום. בהסכם הוחלט על בחירות שאמורות להתקיים ב-1956, שבסופן תוקם מדינה ווייטנאמית מאוחדת. הו צ'י מין החליט חד-צדדית על איחוד שתי המדינות תחת שלטונו הקומוניסטי, ויזם מהלכים להפלת ממשלת הדרום. המלחמה בין שתי המדינות הסלימה עד לפלישת הצפון לדרום, פלישה שהתפתחה למלחמת ארצות הברית בווייטנאם.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת צרפת בהודו-סין התנהלה במישור פוליטי, הפסיכולוגי והצבאי. לצרפת הייתה אמנם עליונות צבאית טקטית לאורך כל המלחמה, אך השלטון בבירה לא הצליח להגדיר לעצמו יעדים למלחמה, דבר שהקשה על תפקוד הצבא בכל הרמות. צבא הווייט מין ידע לנצל את יתרונותיו המקומיים והצליח להביא להתשה בצד הצרפתי ולמצב הקיפאון הצבאי וחוסר יכולת להביא למימוש יתרונותיו הטכנולוגיים של צבא צרפת. בנוסף, בשל התפתחות התקשורת ונזק כלכלי עצום לכלכלת צרפת, נוצרה התנגדות דעת הקהל מבית. מכלול הגורמים האלה הביא את צרפת להפסד במלחמה למרות הניצחון הצבאי היחסי.

הגנרל ג'יאפ קרא את ההתרחשויות במישור הפוליטי-פסיכולוגי בצרפת, ולפיהם תיאם את מהלכיו הצבאיים. מלחמת הגרילה נתנה גמישות רבה לצבאו, הוא תקף ישירות את המשלוחים ודרכי הגישה של הצרפתים שלא יכלו להגיב מול אויב שנעלם מיד אחרי התקפה. אסטרטגיה זו התפתחה וכיום מתנהלות רבות מן המלחמות בדרך זו. המלחמה הייתה גם אידאולוגית. אמנם לא כל תנועות ההתנגדות דבקו באידאולוגיה הקומוניסטית, אך הו צ'י מין הצליח להוביל אותן לכיוון זה, ובכך הפכה מלחמה זו לחלק ממערכה יותר גדולה שהתנהלה בין שתי תפישות עולם בראשות שתי מעצמות, ברית המועצות וארצות הברית. מערכה זו התפתחה עם השנים והפכה למלחמה הקרה.

צרפת הגיעה במצב של נחיתות לשיחות השלום בז'נבה ולחתימת הסכמי סיום המלחמה. בחיפוש נמהר אחרי פתרון לווייטנאם, היא קיבלה על עצמה הסכם שבהמשך לא קוים והוביל לאחת המלחמות הגדולות במחצית השנייה של המאה ה-20 — מלחמת וייטנאם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]