מלחמת החזיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נוף יער טיפוסי מן האי סן חואן, אשר הטענות לריבונות בו היוו את עילת המלחמה

מלחמת החזיר (הידועה אף כ"תקרית הגדולה", "סכסוך הגבול של סן חואן" או "תקרית הגבול הצפון מערבית") הייתה עימות שהתקיים בשנת 1859 בין ארצות הברית והאימפריה הבריטית על מיקום הגבול הימי בין ונקובר (קולוניה בריטית, כיום חלק מהפרובינציה קולומביה הבריטית של קנדה) וצפון טריטורית וושינגטון (כיום מדינת וושינגטון של ארצות הברית). שמו של הסכסוך נובע מכך שהקורבן היחיד בעימות זה היה חזיר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם אורגון מ-15 ביוני 1846, שנחתם בתקופת כהונת ג'יימס פולק כנשיא ארצות הברית, חילק את הטריטוריה של אורגון בין ארצות הברית ובריטניה לאורך קו רוחב 49 צפון, במקביל לתעלה המפרידה את היבשת האמריקנית מהאי ונקובר, ו"דרומה דרך אמצע התעלה ומצרי פוקה אל האוקיינוס השקט".

מפות האזור שהיו זמינות באותה תקופה, שעל פיהן נקבע הניסוח לעיל, לא היו מדויקות; במציאות קיימים שני מצרי ים היכולים להיקרא "אמצע התעלה": מצרי הארו לאורך הצד המערבי של איי סן חואן, ומצרי רוסאריו לאורך צדם המזרחי. בשל עמימות זו טענו ארצות הברית ובריטניה כאחת לריבונות באיי סן חואן.

המפה של ונקובר משנת 1798; מיקום האיים ומצרי הארו והחוף המזרחי של האי ונקובר אינם נאמנים למציאות

תקרית החזיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש עשרה שנים בדיוק לאחר חתימת ההסכם, ב-15 ביוני 1859, הובילה העמימות במיקום הגבול אל סף עימות ישיר. ליימן קאטלר, חוואי אמריקני, ירה בחזיר שאכל את הירקות בגנו שבאיי סן חואן. חזיר זה היה שייך לאירי שהיה מועסק בחברת "מפרץ האדסון". בחילופי הדברים שקדמו לירי אמר קאטלר לאירי "שמור את חזיריך הרחק מתפוחי האדמה שלי" והאירי השיב "שמור את תפוחי האדמה שלך הרחק מחזירי". השלטונות הבריטים רצו לאסור את קאטלר, והחוואים האמריקנים קראו להגנה הצבאית של ארצות הברית.

בריגדיר-גנרל ויליאם ס. הארני, ראש מחלקת אורגון (הפיקוד הצבאי שהיה אחראי על צפון-מערב ארצות הברית), שלח 66 חיילים אמריקנים תחת פיקודו של קפטן ג'ורג' פיקט לאי סן חואן. בתגובה שלח מושל ונקובר, ג'יימס דאגלס, שלוש ספינות מלחמה בריטיות לאזור, בפיקודו של קפטן ג'פרי הורנבי. המצב המשיך להחמיר ובספטמבר עמדו 461 אמריקנים חמושים בתותחים אל מול שלוש ספינות מלחמה ולהן 60 תותחים וצוות בן 2,140 איש. הצדדים השכילו שלא לירות את הירייה הראשונה, על מנת שלא "לערב שתי אומות גדולות במלחמה על חזיר מת". המפקדים משני הצדדים קיבלו אותן פקודות מהממונים עליהם: הגנו על עצמכם, אך אל תיזמו פעולה התקפית. במשך מספר ימים החליפו הצדדים עלבונות וניסו לגרום לצד השני לירות את הירייה הראשונה, אך ללא הועיל.

בספטמבר שלח נשיא ארצות הברית ג'יימס ביוקנן (אשר כיהן כמזכיר המדינה בממשלו של פולק והוביל את המשא ומתן על הסכם אורגון) את הגנרל וינפילד סקוט למשא ומתן עם המושל הבריטי על מנת לפתור את המשבר. שני הצדדים הסכימו להסיג את צבאותיהם מן האי, ולהשאיר כוח אדם סמלי. "המחנה הבריטי" נוסד על חופו הצפוני של האי סן חואן, ו"המחנה האמריקני" נוסד בדרומו. עד היום מועלה דגל בריטניה על "המחנה הבריטי" מדי יום על ידי שומרי הפארק מטעם ממשלת ארצות הברית, וזהו אחד המקומות המעטים בהם מתירה ארצות הברית לעובדיה להניף דגל זר בתחומה.

במהלך שנות הכיבוש הצבאי המשותף, פיתחו הצדדים ידידות לבבית, וחיי חברה ערים. הצדדים ביקרו זה במחנהו של זה, חגגו את הימים הלאומיים של שתי האומות וערכו תחרויות ספורט. שומרי הפארק מספרים למבקרים כי האיום הגדול ביותר על שלומו של האי היה כמויות האלכוהול האדירות שהיו זמינות באירועים אלה.

לאחר שתים-עשרה שנים של כיבוש משותף הביאו שני הצדדים את העניין בפני הקייזר וילהלם הראשון מגרמניה לבוררות. באוקטובר 1872 החליטה ועדה מטעם הקייזר למסור את האיים לידי ארצות הברית.

בשנת 1998 החלה מסורת שנתית בה חוגגים אזרחים קנדים ואמריקנים את השלום בין שתי המדינות בשחזור תקופתי של המלחמה, בו הם מתחלקים ל"מחנה האמריקני" ו"המחנה הבריטי" ומשחזרים את אורח החיים בתקופה, לרבות חיי המחנה, המוזיקה, הבישול, אומנויות הנפחות, האריגה והנגרות, וזאת בלבוש בסגנון התקופה ההיא. שיאו של האירוע הינו תחרות בישול בין שני המחנות היריבים, וכן נשף לאור נרות המתקיים עם סיום האירוע במחנה הבריטי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]