מלחמת העבדים הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בשנת 136 לפנה"ס פרצה בסיציליה מלחמת עבדים שנמשכה עד שנת 132 לפנה"ס. הייתה זו המלחמה הראשונה מתוך שלוש מלחמות העבדים שכוונו כנגד האימפריה הרומית. מנהיגי המרד היו העבדים יונס וקלאון. ההסבר לפרוץ המרד נעוץ ביחס המזלזל של האדונים לעבדיהם באי סיציליה ששגשג באותה עת מבחינה כלכלית וגרם לכך שרבים חיו חיי מותרות וזה הביא להתנשאות, יהירות והתעללות כלפי העבדים[1]. המרד החל מתסיסה של עבדים כנגד אדוניהם דאמופילוס ומגאליס אשתו.

פרוץ המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבדים קשרו למרוד ולרצוח את האדונים והתייעצו עם העבד יונס, סורי במוצאו, שהתחזה לנביא ובעל כוחות, והוא שכנעם לבצע את המרד במהירות. 400 איש מהם התאחדו והתנפלו בראשות יונס על העיר אנה. הם פלשו לבתים ורצחו אנשים, נשים וטף ובהמשך הצטרפו אליהם עבדים רבים נוספים מרחבי העיר. בעיני המורדים, הנקמה הייתה מניע חזק שהוביל אותם לניצול מיני, עינויים ורציחות של האדונים שהתאכזרו לעבדיהם. גם תאוות בצע הייתה מניע שגרם לביזה רחבה והרס רכוש[2]. לאחר מעשה זה הוכתר יונס למלך לא בשל כישוריו הצבאיים אלא בשל כך שהחל את המרד. הוא מינה את אשתו למלכה, לבש גלימת ארגמן, ענד כתר לראשו והקים מועצה מלכותית שהורכבה מאנשים חכמים ובעלי יכולת.

תוך שלושה ימים מתחילת המרד, צייד יונס את אנשיו בנשק שנלקח באיומים מתושבים מקומיים המומחים בייצור נשק. מספר העבדים שצוידו בנשק הגיע ל- 6,000 איש מעבר לאותם אנשים שכבר היה בידם נשק פחות מפותח כגרזנים, מגלים, חרמשים וכשהם הכינו בעצמם נשק, שזרו זמורות כמגינים וחידדו חניתות. בנוסף, הם התיכו את השרשראות שהיו לגופם ויצרו מהם נשק ומגן. כוחות אלו השחיתו את האזורים החקלאיים ותוך כדי גיוסים נוספים החלו העבדים להלחם גם בכוחות רומים בזכות מספרם הרב שגדל והגיע למעלה מ- 10,000 איש.

ניסיון ליצירת שלטון עצמאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונס כינה עצמו "אנטיוכוס" כשמו של המלך אנטיוכוס מהממלכה הסלאוקית, הטביע מטבעות בכינויו החדש, כשהמטבעות הציגו דמות של אליל כנראה אל יווני. הטבעת המטבע בידי יונס יכולה להסביר את כוונתו ליצירת מונרכיה פורמלית ולהצגת יהירותו.

התחברות האזרחים למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקוממות העבדים גרמה להמון האזרחים בסיציליה לחוש שמחה לאידם של האדונים בשל קינאתם באלה האחרונים ומחאתם על אי הצדק של העושר הראוותני והשוני באורח החיים באי. במקום לעזור לדכא את ההתקוממות באי, ההמון החופשי היה מגיע לכפרים ובתואנה של תקיפת המורדים הנמלטים,היה בוזז את הרכוש במקום ואף שורף את החוות. המהומות היו בכל סיציליה ולא רק עבדים אלא גם אנשים עניים וחופשיים היו אשמים באונס ופריקת עול[3].

מרידות נוספות בסיציליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כחודש מפרוץ המרד בהובלת יונס, החלה מרידה של 70,000 עבדים אחרים בהנהגת קלאון מקיליקיה, שהורגל עוד מילדותו לחיי שודדים, שכבשו את העיר אקראגאס [4]. בקרב שכבת האליטה של אנשי סיציליה הייתה תקווה ששתי המרידות לא יתאחדו, ילחמו זו בזו ויגרמו נזק לעניין של שחרור העבדים אך עד מהרה הם נכחו בטעותם כאשר ראו כיצד קלאון קיבל את סמכותו של יונס והפך לגנרל שלו כששני הכוחות מתאחדים לכוח גדול אחד, שבו קלאון מפקד על צבא של 5000 איש. ככל שההתקוממות פשטה כן נפלו ערים נוספות ועברו לשליטת המורדים. אנה, טאורומניום בחוף הצפוני, קאטינה במזרח ומורגאנטינה במרכז, היו על פי המקורות הערים שבהן היו ההתקוממויות המרכזיות. לאחר יותר מחודש מפרוץ המרד לחמו המורדים נגד הפראיטור לוקיוס היפסאיוס שיצא כנגדם עם 8000 חיילים סיציליאניים ונפל בקרב. באותה עת הגיע צבא המורדים לכמות של 20,000 לוחמים ותוך זמן קצר מספרם הגיע ל- 200 אלף לוחמים כשהם מנצחים בקרבות רבים ומעט מהם מפסידים[5]. היה חשש שסיציליה כולה תיפול לידי העבדים המורדים. בעקבות השמועות על המרד הגדול בסיציליה, פרצו מרידות נוספות תחת שלטון רומא מהן ברומי - 150 עבדים, באטיקה יותר מ- 1000 עבדים, בדלוס ובמקומות נוספים. אך מרידות אלו פסקו לאחר השתלטות ראשי הציבור המקומיים בתגובה מהירה והענשה ביד קשה את המורדים.

האסטרטגיה והטקטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסטרטגיה של המורדים הייתה מבוססת על כיבוש ערים שיכלו להגן בפני פעולות תגמול וסיפקו בסיסים מאובטחים שמהם ניתן היה לבצע פשיטות. עקב היותן ערי נמל, טאורמיניום וקאטינה איפשרו למורדים גישה לים במידה והיו צריכים בכך. הטקטיקה הטובה והמרכזית ביותר למורדים הייתה פשיטה, לוחמת גרילה וטקטיקות לא קונבנציונאליות. השלטון גילה שלא קל להתחרות בהתמצאות המורדים בשטח המקומי המשופע טופוגרפית בהרים ומישורים.

הלוגיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אך האספקט המשמעותי בכיבוש אנה, מורגאנטינה, טאורמיניום וקאטינה היה בכך שאפשרו לעבדים להגיע ישירות לשדות העיר לנטיני, שם ניתן היה להשיג אספקה של תבואה ויין שגברה ככל שהצטרפו עבדים חדשים למרד. המזון שסיפקו לעצמם המורדים, ייצג בעיניהם את ההתנגדות העצמאית שלהם. אך ככל שמספר האנשים שהיו מעורבים במרד גדל, כך גם גברו הקשיים של אספקת מזון, חימוש ושמירה על המשך לחימה יעילה.

סוף מרד העבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהומות המשיכו לגבור בסיציליה וערים שלמות וצבאות נקטלו על ידי המורדים עד אשר הקונסול רופיליוס כבש בחזרה את העיר טאורומניום לאחר שכיתר אותה וגרם למורדים להיכנע כתוצאה מחוסר גישה למזון. הרעב שאחז במורדים בזמן המצור גרם להם לאכול ילדים, נשים ואף את חבריהם למרד[6]. לאחר הכניעה עינה רופיליוס את העבדים וזרקם לתהום[7]. משם התקדם לעיר אנה, שבה החל מרד העבדים, והטיל גם עליה מצור. מפקד המורדים, קלאון, יצא מהעיר עם כוחות וניסה להלחם ברומאים אך חוסל. במהלך הלחימה נהרגו כ- 20 אלף עבדים ושאר העבדים שנשבו עונו והוצאו להורג. ניתן לומר שככל שהמורדים לחמו לאורך זמן וככל שגדלו הכוחות הרומאים כנגדם, כך ירדו הסיכויים לניצחונות אפקטיביים ואף התהפכו לרעת המורדים. שלא כמו קלאון, נמלט יונס עם 1000 משומרי ראשו אך בהבנתם שרופליוס רודף אחריהם וסופם מתקרב, העדיפו מאבטחיו לכרות את ראשיהם מאשר להיתפס[8]. כך, עם 4 מלווים: טבח, אופה, מעסה ובדרן שנהג לשעשע אותו בשעת הסעודה, ברח יונס למערה ובה גם נתפס. יונס לא הוצא להורג ועל פי המקורות מת ככל הנראה ממחלת סקביאס. לאחר לכידתו של יונס, ניקה רופיליוס את שאריות ההתנגדות מהפרובינציה. לדעת ההיסטוריון קיית ברדלי, התקוממות העבדים לא הייתה מטעמים אינדיבידואלים טהורים אלא נבעו מרצון לנקמה ומכמיהה להחליף את השעבוד בחרות אישית[9].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דיודורוס, 34/35 קטע 40
  2. ^ Strauss Barry, Slave Wars of Greece and Rome, in Makers of Ancient Strategy, (ed. Hanson Victor, New Jersey: Princeton University Press, 2010), p.194-196.
  3. ^ Strauss Barry, Slave Wars of Greece and Rome, in Makers of Ancient Strategy, (ed. Hanson Victor, New Jersey: Princeton University Press, 2010), p.197-198.
  4. ^ צבי יעבץ וזאב רובינזון, מרידות עבדים ברומי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983, עמ' 86-95
  5. ^ דיודורוס, 34/35 קטע 18
  6. ^ דיודורוס, 34/35 קטע 20
  7. ^ דיודורוס, 34/35 קטע 21
  8. ^ דיודורוס, 34/35 קטע 22
  9. ^ Bradley Keith R., Slavery and rebellion in the Roman world, 140 B.C.-70 B.C. (Bloomington:Indiana University press, 1989), p.55-126