מלחמת העבדים הראשונה

מלחמת העבדים הראשונה הייתה מרד העבדים הראשון שפרץ ברפובליקה הרומית בין השנים 132-135 לפנה"ס. הייתה זו המלחמה הראשונה מתוך שלוש מלחמות העבדים שכוונו כנגד האימפריה הרומית. המרידה החלה בעיר אֵנָּה שבסיציליה והתפשטה על פני כל האי. את הכוחות המורדים הובילו נביא בשם אֵאוּנוֹס (אנ') ומצביא בשם קלֵאוֹן. ההסבר לפרוץ המרד נעוץ ביחס המזלזל של האדונים לעבדיהם באי סיציליה ששגשג באותה עת מבחינה כלכלית וגרם לכך שרבים מהאדונים חיו חיי מותרות והחלו להתנשא ולהתעלל בעבדים^[1]. המרד נגמר לאחר שהקונסול פּוּבּליוס רוּפּיליוס צר על העיר אנה וחיסל את ההתקוממות.

הרקע למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה הרומית כבשה את סיציליה מקרתגו במהלך המלחמה הפונית השנייה בשנת 210 לפנה"ס. במשך מספר עשרות שנים הרומאים החלו ליישב את סיציליה והביאו לשינויים חברתיים ותרבותיים. כחלק מתוצאות המלחמה, רבים מתושבי רומא התעשרו מהניצחונות הצבאיים של רומא, ובמקביל עבדים חדשים רבים הגיעו לשטחי הרפובליקה הרומית כתוצאה מן המלחמה^[2]. עבדים רבים שכאלו הגיעו גם לבעלי אחוזות בסיציליה. חלק מהם, ובעיקר הצעירים יותר, עסקו ברעיית צאן, אך רבים אחרים הועסקו בעבודות חקלאיות קשות"^[3]. היחס אל העבדים מצד האדונים נחשב לקשה מאוד, ורבים מן האדונים הואשמו בממשל לא תקין^[2]. האדונים העניקו לעבדים מעט מאוד מזון וביגוד, ולעיתים קעקעו את עורם כדי לסמן בעלות עליהם. כפי שמתאר ההיסטוריון היווני דיודורוס:

ואילו העבדים, מדוכאים מן הייסורים והמכות, שברוב המקרים הונחתו עליהם בלא כל סיבה הגיונית, לא יכלו עוד לשאת זאת. זאת בהיפגשם אפוא אלו עם אלו בהזדמנויות שנקרו להם נדברו ביניהם על התמרדות עד שהגיע העת שבה הוציאו את תכניתם אל הפועל.^[4]^[5]

בעקבות חוסר סיפוק צורכיהם הבסיסיים, עבדים רבים יצרו כנופיות והחלו לעסוק בשוד ובביזה, ועל ידי כך רכשו ניסיון קרבי. המושלים הרומאים בסיציליה חששו להתעמת עם הכנופיות הללו. וזאת עקב עצמתן ועקב ההשפעה המרובה שהייתה לאדוניהם, שרובם היו ממעמד הפרשים וחלקם שימשו כשופטים במשפטי תביעה כנגד מושלי המחוזות. כל הסיבות הללו הובילו לתסיסה פנימית בסיציליה ואיימו על יציבות השלטון באי^[6].

פרוץ המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרד פרץ בעיר אנה שבמרכז האי סיציליה, בקרב עבדיו של דאמופילוס ושל אשתו מגאליס. שניהם נודעו כעשירים מאוד, אך בעלי יחס נוקשה כלפי עבדיהם ונהגו להתנשא עליהם ולהשפילם. כתוצאה מכך, תכננו העבדים לקשור נגדם קשר ולהפילם, ויש הטוענים כי היו חלק ממזימה כללית של עבדי אנה להשתלט על העיר. העבדים הללו החליטו לפנות לעבד נוסף בשם אאונוס ולשאול האם יש לפתוח במרד. אאונוס היה עבד ממוצא סורי שנחשב לקוסם ולעושה נפלאות. אאונוס טען כי הוא מתנבא בעזרת האלים ואחדות מנבואותיו התגשמו ומשכו תשומת לב. כתוצאה מכך, אדונו החל להזמינו לשעשע אותו כששהה עם אציליו, והוא הבטיח להם שיום אחד יהיה מלך ויגמול לאלו מביניהם שיתייחסו אליו כראוי. כשפנו אליו העבדים המורדים, דחק בהם אאונוס לפתוח במרד מיד. העבדים קיבצו כ-400 מחבריהם פתחו במרד כשאאונוס בראשם וכשהם מנצלים את היעדרו של הפראיטור הרומי החדש שנקבע לסיציליה פלאוּטיוס היפסאיוס (L. Plautius Hypsaeus) ואת המהומות בספרד שלכדו את תשומת לבה של רומא. לאחר שהעבדים הצליחו להשתלט על העיר הם ערכו ביזה וטבח בקרב תושבי העיר, ושחררו רבים מחבריהם לעבדות. בעיני המורדים, הנקמה הייתה מניע חזק שהוביל אותם לניצול מיני, עינויים ורציחות של האדונים שהתאכזרו לעבדיהם. גם תאוות בצע הייתה מניע שגרם לביזה רחבה והרס רכוש^[7]. לבסוף, הצליחו המורדים ללכוד את דאמופילוס ומגאליס ולאחר משפט קצר הוציאו אותם להורג. בעקבות זאת העבדים המורדים המשיכו והוציאו להורג רבים מאדוניהם, אולם אאונוס חס על האדונים שגילו כלפיו יחס טוב לפני המרידה^[8].

התבססות המורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהרה, אאונוס התמנה למלך. הוא מינה את אשתו למלכה, לבש גלימת ארגמן, ענד כתר לראשו והקים מועצה מלכותית שהורכבה מאנשים חכמים ובעלי יכולת. הוא גם כינה את עצמו "אנטיוכוס", שם שהיה בשימוש המלכים מהממלכה הסלאוקית, והטביע מטבעות בכינויו החדש, כשהמטבעות הציגו דמות של אליל כנראה אל יווני. הטבעת המטבע בידי אאונוס יכולה להסביר את כוונתו ליצירת מונרכיה פורמלית. בהמשך, אאונוס סילק מן העיר את התושבים שלא היו חרשי נשק, ואת חרשי הנשק שלח לייצר כלי נשק בידיים כבולות. כתוצאה מכך, הוא הצליח לחמש כ-6,000 מאנשיו בתוך שלושה ימים^[9]. אחרים מבין אנשיו צוידו בכלי נשק פשוטים יותר כגרזנים, מגלים, חרמשים וכשהם הכינו בעצמם נשק, שזרו זמורות כמגינים וחידדו חניתות. בנוסף, הם התיכו את השרשראות שהיו לגופם ויצרו מהם נשק ומגן. לאחר שהכוחות תחת פיקודו היו מוכנים, אאונוס וכוחותיו החלו להחריב שדות חקלאיים, תוך שהם מגייסים עבדים נוספים לשורותיהם. לאחר שצבר ניסיון, אאונוס החל להתקיף גם מפקדים רומאים וגבר עליהם בעזרת כוחו המספרי העודף, שהגיע במהרה ללמעלה מ-10,000 איש. במקביל למרידה של אאונוס, עבד נוסף בשם קלאון מקיליקיה פתח גם הוא במרידת עבדים שנחלה הצלחה. כנגד ציפיות הרומאים, החליטו קלאון ואאונוס לאחד את כוחותיהם, וקלאון נשבע אמונים לאאונוס ושימש אותו כמצביא. קלאון הוסיף את 5,000 חייליו לכוחותיו של אאונוס^[10]. ככל שההתקוממות פשטה כן נפלו ערים נוספות ועברו לשליטת המורדים. אנה, טאורומניום בחוף הצפוני, קאטינה במזרח ומורגאנטינה במרכז, היו על פי המקורות הערים שבהן היו ההתקוממויות המרכזיות. כשלושים יום לאחר פרוץ המרד הצליחו אאונוס וקלאון לנצח בעזרת 20,000 אנשיהם את המפקד הרומאי היפסאיוס שלרשותו עמדו כ-8,000 חיילים סיציליאניים. לפי דיודורוס הביאה ההצלחה להתקבצות עבדים נוספים למרידה, עד שהצבא המאוחד הגיע לכ-200 אלף איש^[11]. לפי ליוויוס מנו כוחותיו של קלאון כ-70,000 איש^[12] ונוצר חשש ממשי כי סיציליה כולה תיפול לידי העבדים המורדים.

התפשטות המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקוממות העבדים גרמה להמון האזרחים בסיציליה לחוש שמחה לאידם של האדונים בשל קינאתם באלה האחרונים ומחאתם על אי הצדק של העושר הראוותני והשוני באורח החיים באי. במקום לעזור לדכא את ההתקוממות באי, ההמון החופשי היה מגיע לכפרים ובתואנה של תקיפת המורדים הנמלטים, היה בוזז את הרכוש במקום ואף שורף את החוות. המהומות היו בכל סיציליה ולא רק עבדים אלא גם אנשים עניים וחופשיים היו אשמים באונס ופריקת עול^[13]. כמו כן, פרצו מרידות עבדים נוספות בכל רחבי האימפריה. פרצה מרידה של כ-150 עבדים אף ברומא עצמה, ומרידה של כ-1000 עבדים באטיקה, בדלוס ובמקומות נוספים. עם זאת, מושלי המחוזות הצליחו לדכא את המרידות הללו בהצלחה יחסית - על ידי מהירות התגובה וחומרת העונשים. אף על פי כן, כוח העבדים בסיציליה המשיך להתחזק, ערים נוספות נפלו לידי כוחות המורדים וחיילים רומאים רבים נהרגו על ידי העבדים.

האסטרטגיה של המורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסטרטגיה של המורדים הייתה מבוססת על כיבוש ערים שיכלו להגן בפני פעולות תגמול וסיפקו בסיסים מאובטחים שמהם ניתן היה לבצע פשיטות. עקב היותן ערי נמל, טאורמיניום וקאטינה איפשרו למורדים גישה לים במידה והיו צריכים בכך. הטקטיקה הטובה והמרכזית ביותר למורדים הייתה פשיטה, לוחמת גרילה וטקטיקות לא קונבנציונליות. השלטון גילה שלא קל להתחרות בהתמצאות המורדים בשטח המקומי המשופע טופוגרפית בהרים ומישורים. אך האספקט המשמעותי בכיבוש אנה, מורגאנטינה, טאורמיניום וקאטינה היה בכך שאפשרו לעבדים להגיע ישירות לשדות העיר לנטיני, שם ניתן היה להשיג אספקה של תבואה ויין שגברה ככל שהצטרפו עבדים חדשים למרד. המזון שסיפקו לעצמם המורדים, ייצג בעיניהם את ההתנגדות העצמאית שלהם. אך ככל שמספר האנשים שהיו מעורבים במרד גדל, כך גם גברו הקשיים של אספקת מזון, חימוש ושמירה על המשך לחימה יעילה.

סוף המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרד הגיע אל סופו לאחר שהרומאים בראשותו של הקונסול פּוּבּליוס רוּפּיליוס צרו על הערים ששחררו המורדים וכבשון בזו אחר זו. הגורם המרכזי שסייע לניצחונם של הרומאים על המורדים היה המתחים הפנימיים בתוך קבוצת המורדים: לאחר שהבינו כי סופם קרב פנו איש כנגד רעהו ואחדותם התפוררה.^[14] לאחר הניצחונות המשיך רופיליוס והטיל מצור על אנה עצמה, בירתו של אאונוס. קלאון נשלח להילחם בכוח הרומי מחוץ לעיר בראש צבא קטן אך הוא הוכנע ומת בקרב. לאחר מצור ממושך, הצליח רופיליוס לכבוש גם את אנה הודות לבגידה מידי אחד העבדים. אולם אאונוס נמלט מאנה ביחד עם אלף משומרי ראשו, אך מאחר שידעו כי רופיליוס נמצא בעקבותיהם הם החליטו להתאבד בעריפת ראש האחד של השני. אאונוס שפחד מן המוות התחבא עם ארבעה עבדים במערה, אולם נתפס והוצא משם על ידי רופיליוס לאחר שקיבל נמק בעודו במחסה ומת במהרה. רופיליוס המשיך במלאכתו ועד מהרה הצליח לטהר את סיציליה מיתר העבדים המורדים ומן השודדים שפשו בה ובעזרת חיילים מועטים בלבד, ובכך המרד בא אל קיצו^[15].

השפעת המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העבדים הראשונה בסיציליה הנה ביטוי ראשוני לחוסר היציבות שבמבנה החברתי של העבדים-אדונים ברפובליקה הרומית. לדעת ההיסטוריון קיית ברדלי, התקוממות העבדים לא הייתה מטעמים אינדיבידואלים טהורים אלא נבעו מרצון לנקמה ומכמיהה להחליף את השעבוד בחרות אישית^[16].בעקבות המרידה, קהילות עבדים נוספות ברחבי יוון ואיטליה זכו ליחס קשה ומחמיר יותר מצד אדוניהם ולכן החלו למחות כנגד היחס שקיבלו. בסופו של דבר, בשנת 104 לפנה"ס פרצה מלחמת העבדים השנייה, ולאחריה פרץ מרד ספרטקוס בשנת 73 לפנה"ס^[17].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Shaw, Brent (2001). Spartacus and the Slave Wars - at google books

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ דיודורוס, 34/35 קטע 40
^ ¹ ² Theresa Urbainczyk, slave revolts in antiquity, University of California, 2008, P. 11
^ Peter, Green, "The First Sicilian Slave War", Past & Present No.20 (Nov. 1961). P.10
^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספרים 35-34, פרק 2, סעיף 4.
^ דוד רוקח, העבדות בעת העתיקה, עמ' 188-189.
^ Keith, Bradley, Slavery and Rebellion in the Roman World,London, 1989,P.50
^ Strauss Barry, Slave Wars of Greece and Rome, in Makers of Ancient Strategy, (ed. Hanson Victor, New Jersey: Princeton University Press, 2010), p.194-196.
^ דיודורוס 34/5 קטע 11
^ דיודורס, 34/5 קטע 16
^ דיודורס 34/5 קטע 17
^ דיודורס, 34/5, קטע 18
^ ליוויוס, תקציר לספר 56, פסקא 11.
^ Strauss Barry, Slave Wars of Greece and Rome, in Makers of Ancient Strategy, (ed. Hanson Victor, New Jersey: Princeton University Press, 2010), p.197-198.
^ ד. רוקח, העבדות בעת העתיקה, עמ' 84-83.
^ דיודורס, 34.5, קטע 23
^ Bradley Keith R., Slavery and rebellion in the Roman world, 140 B.C.-70 B.C. (Bloomington:Indiana University press, 1989), p.55-126
^ צבי יעבץ, זאב רובינזון, מרידות עבדים ברומי, ת"א, 1983, עמ' 82

[1] דיודורוס, 34/35 קטע 40

[אורבניזייק-2] ¹ ² Theresa Urbainczyk, slave revolts in antiquity, University of California, 2008, P. 11

[3] Peter, Green, "The First Sicilian Slave War", Past & Present No.20 (Nov. 1961). P.10

[4] דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספרים 35-34, פרק 2, סעיף 4.

[5] דוד רוקח, העבדות בעת העתיקה, עמ' 188-189.

[6] Keith, Bradley, Slavery and Rebellion in the Roman World,London, 1989,P.50

[7] Strauss Barry, Slave Wars of Greece and Rome, in Makers of Ancient Strategy, (ed. Hanson Victor, New Jersey: Princeton University Press, 2010), p.194-196.

[8] דיודורוס 34/5 קטע 11

[9] דיודורס, 34/5 קטע 16

[10] דיודורס 34/5 קטע 17

[11] דיודורס, 34/5, קטע 18

[12] ליוויוס, תקציר לספר 56, פסקא 11.

[13] Strauss Barry, Slave Wars of Greece and Rome, in Makers of Ancient Strategy, (ed. Hanson Victor, New Jersey: Princeton University Press, 2010), p.197-198.

[14] ד. רוקח, העבדות בעת העתיקה, עמ' 84-83.

[15] דיודורס, 34.5, קטע 23

[16] Bradley Keith R., Slavery and rebellion in the Roman world, 140 B.C.-70 B.C. (Bloomington:Indiana University press, 1989), p.55-126

[17] צבי יעבץ, זאב רובינזון, מרידות עבדים ברומי, ת"א, 1983, עמ' 82

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]